לדלג לתוכן

שלהי ימי הביניים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שלהי ימי הביניים, סוף ימי הביניים או ימי הביניים המאוחרים (באנגלית: Late Middle Ages) הוא מונח שמציין חלק מתקופת ימי הביניים בהיסטוריה של אירופה, שכללה בערך את המאה ה-14 והמאה ה-15 (ויש המוסיפים מחצית מהמאה ה-13 וזמנים נוספים). ימי הביניים המאוחרים החלו לאחר שיא ימי הביניים וקדמו לתחילתה של העת החדשה המוקדמת (וברוב אירופה, הרנסאנס).[1] נקודת הסיום המקובלת של התקופה היא בעליית הרנסאנס במדינות אירופה השונות, החל במאה ה-15 באיטליה ועד תחילת המאה ה-17 בצפון אירופה, ואף מאוחר יותר.

אירופה ואגן הים התיכון, 1328

בתקופה זו, החלו להיווצר המדינות כפי שאנו מכירים אותן כיום, תחת מלוכה חזקה ויציבה, וחל גידול במסחר ובתחומים נוספים. הכנסייה הקתולית הייתה בעלת עוצמה רבה והיא המשיכה להחזיק בכוחה עד לשלהי המאה ה-15, ובמדינות רבות אף לאחר מכן. אירועים כמו הקרע המערבי הזיקו למעמדה במידה רבה.[2][3] כמו כן, תקופה זו שינתה את מעמד הפיאודליזם. האדריכלות הגותית הייתה נפוצה ושוכללה בתקופה זו. החל במאה ה-14 במקביל לקתדרלות, אומץ הסגנון הגותי גם לכנסיות ומבנים אחרים, כולל מבנים שאינם לצורכי דת. יש גם התפתחות סגנונות מקומיים בגותיקה, כגון באנגליה, בגרמניה ובספרד. אדריכלות אסלאמית (כמו אדריכלות מורית ואדריכלות עות'מאנית (אנ')) נבנתה בעיקר באזורים שהיו תחת שלטון מוסלמי. עם החלשות האימפריה הביזנטית, היקף הבנייה ירד בשטחה, ואיכותה ירדה.[4][5] אדריכלות ביזנטית שולבה באזורים הגאוגרפיים הקשורים לנצרות אורתודוקסית, במיוחד בשטחי הבלקן, אוקראינה, בלארוס ורוסיה של ימינו.[6]

בית עיריית בריסל, נבנה בסגנון גותי במאה ה-15

בסוף ימי הביניים חל גם שיפור גדול באיכות השריון עם פיתוח שריון הלוחות, שסיפק לאביר הגנה היקפית טובה מול מרבית כלי הנשק (כולל חצים וחרבות), דבר שגרם לירידה בשימוש במגן. כלי הנשק העיקריים של האביר בתקופה זו היו רומח להסתערות וחרב כנשק אישי וכן פטיש קרב ופגיון כנשק משני. נגד שריוני הלוחות פותחו מגוון נשקי מוט ובהם רומחי רגלים ארוכים במיוחד (pike), גרזן-חנית (pollaxe), האלברד (halberd), בק דה קורבין ומגוון "פותחני קופסאות" על מוט ארוך. בתקופה זו פותחו גם החרבות הדו-ידניות. גם החל שימוש בנשק חם, בהתחלה בתותחים ומרגמות פרימיטיביים ללוחמת מצור, ובהמשך גם כרובים מסורבלים דוגמת הארקבוז.

גבולותיה של אירופה הנוצרית עדיין הוגדרו בתקופה זו. בעוד הדוכסות הגדולה של מוסקבה החלה להדוף את המונגולים, והממלכות בחצי האי האיברי השלימו את הרקונקיסטה של חצי האי והפנו את תשומת הלב שלהן כלפי חוץ, הבלקן נפל תחת שליטתה של האימפריה העות'מאנית. השילוב בין המסחר הער של התקופה והתחזקות העות'מאנים הוביל למסעו של כריסטופר קולומבוס לאמריקה בשנת 1492.

הממלכות המערב אירופיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדרום להרי הפירנאים והאלפים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב מסוים,[7] החל הרנסאנס האיטלקי אשר התפשט בהדרגה לרחבי אירופה. בתחילת המאה ה-14 העביר האפיפיור קלמנס החמישי את מושב האפיפיור מרומא. אביניון הייתה מקום מושבו של האפיפיור בשנים 1309 עד 1376.[8] עם שובו של האפיפיור לרומא ב-1378, התפתחה מדינת האפיפיור למעצמה חילונית גדולה, שהגיעה לשיאה באפיפיור הנחשב מושחת מבחינה מוסרית אלכסנדר השישי. פירנצה זכתה לגדולה בקרב ערי המדינה האיטלקיות באמצעות עסקים פיננסיים, ומשפחות כמו משפחת מדיצ'י[9] הפכו למקדמים חשובים של הרנסאנס בזכות חסותן על האמנויות. גם ערי מדינה אחרות בצפון איטליה הרחיבו את שטחיהן וביססו את כוחן, בעיקר מילאנו, ונציה וגנואה.[10] בעקבות מלחמה שפרצה אחרי המאורעות המכונים ערבית סיציליאנית,[11] נוסדה ממלכת נאפולי בדרום חצי האי האפניני וממלכת סיציליה שכנה על האי סיציליה. האי עבר לשליטת כתר אראגון, איחוד שושלתי של ממלכות שונות. בשנת 1442, שתי הממלכות אוחדו למעשה בשליטת אראגון.[12] בשנת 1297, העניק האפיפיור בוניפקיוס השמיני את סרדיניה לחיימה השני, תמורת ויתורו על סיציליה לטובת אחיו פדריקו השלישי, מלך סיציליה. רק כעבור מאה שנים סרדיניה צורפה רשמית לכתר אראגון. לפני כן, השלטון בסרדניה נע בין ערי המדינה הימיות (ג'נובה ופיזה), פולשים חיצוניים ושליטים מקומיים.

אירופה ואגן הים התיכון, 1470

בחצי האי האיברי, הממלכה המוסלמית היחידה שנותרה לאורך זמן הייתה ממלכת גרנדה ושאר חצי האי הורכב ממלכות נוצריות. הרקונקיסטה נמשכה יחד עם מאבק בין הממלכות הנוצריות ובתוכן, כגון: מלחמות כתרי קסטיליה ואראגון נגד ממלכת גרנדה, קרב סלאדו (ספ'), שבו ניצחו הכוחות המשולבים של קסטיליה ופורטוגל את השושלת המרינית; כיבוש סרדיניה והמלחמות המתמשכות עם גנואה על השליטה במערב הים התיכון, לחימה בין אצילי הממלכות, כיבוש סאוטה על ידי הפורטוגזים ומלחמת אזרחים בקסטיליה (ספ') (1351-1369) בימי פדרו הראשון, שהובילה בתורה למלחמה גלויה בין כתרי קסטיליה ואראגון שהיא גם חלק מהמסגרת האירופית הכללית של מלחמת מאה השנים.[13] מלחמה בעלת רקע דומה התקיימה גם בפורטוגל. נישואיהם של איזבלה ופרננדו (1469), וניצחון הצד שתמך בהם במלחמת הירושה הקסטיליאנית, קבעו את האיחוד השושלתי של כתרי קסטיליה ואראגון ויצרו בכך את ממלכת ספרד. תחת שלטונם, הרקונקיסטה תמה בעקבות כיבוש גרנדה ב-1492.[14][15]

דרכי המסחר העיקריות של אירופה של סוף ימי הביניים.

בים, כתר אראגון התפתחה כמעצמה ימית ואזורים ביוון צורפו אליה נוסף על איים גדולים. ממזרח לאראגון, חלק מערי המדינה האיטלקיות היו שולחים צי גדול למטרות סחר. הן השיגו חזקות רבות (ששימשו כעמדות מסחר) באגן הים התיכון והיו מעצות ימיות. העות'מאנים הרחיבו את שיטחם על חשבון חזקות אלה. ממערב לאראגון, במהלכה של המאה ה-15, נקלעו קסטיליה ופורטוגל למאבק טריטוריאלי וכלכלי בתחומי מערב האוקיינוס האטלנטי. שתיהן קיבלו מידי האפיפיור מספר בולות אשר הכירו בזכיותיהן על טריטוריות באזור. שתיהן השתלטו על שטחים לחופי האוקיינוס וחיפשו נתיב שיט חדש למזרח אסיה. זאת משום שהדומיננטית ההולכת וגוברת של האימפריה העות'מאנית במזרח הים התיכון יצרה מכשול לסחר עבור האומות הנוצריות במערב, אשר בתורן החלו לחפש חלופות.[16]

מצפון להרי הפירנאים והאלפים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קתדרלת קלן, חלקה (כמו בית המקהלה) נבנה בסגנון גותי קורן. שאר הקתדרלה הושלמה במאה ה-19, על פי התוכניות המקוריות.

לאחר מותו של פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה בשנת 1250, לא הצליחה אף אחת מהשושלות המתחרות לתפוס את הכתר, ולכן נאלצו הנסיכים הראשיים של האימפריה לבחור מספר מלכים מבתים שונים. התקופה שבין 1250, שנת מותו של פרידריך ועד שנת 1312, השנה שבה עלה לשלטון קונראד הרביעי כקיסר מכונה האינטררגנום הגדול (אנ'). הקשיים בבחירת המלך הביאו בסופו של דבר להופעת אספת הנסיכים הבוחרים, גוף פוליטי קבוע המונה שבעה נסיכים-בוחרים, אשר נוסד באופן רשמי בשנת 1356 אך אשר התקיים באופן בלתי-רשמי משנת 1256. מלכי האימפריה וקיסריה (החל מהמלך רודולף הראשון, מלך גרמניה) נשענו באופן הולך וגובר על האדמות שבשליטת משפחותיהם כאמצעי לביסוס כוחם. בניגוד לאדמות הקיסריות, שהיו מפוזרות ברחבי האימפריה ולכן קשות לניהול, השטחים המשפחתיים היו קומפקטיים יותר וקל היה לשלוט בהן. ב-1312, שנת הכתרתו של הקיסר היינריך השביעי, נכנס בית לוקסמבורג לתמונה. היינריך היה המלך הראשון מאז פרידריך השני אשר הוכתר כקיסר האימפריה הרומית הקדושה. כל הקיסרים והמלכים ששלטו אחריו נשענו על אחוזות משפחותיהם: הקיסר לודוויג הרביעי לבית ויטלסבאך (מלך 1314, קיסר 1328–1347) התבסס על נחלות משפחתו בבוואריה; קרל הרביעי לבית לוקסמבורג, נכדו של היינריך השביעי, שאב את עיקר עוצמתו מאדמותיו שבבוהמיה.

כרייה ועיבוד כסף בבוהמיה, המאה ה-15

בוהמיה שגשגה במאה ה-14 אך המלחמות ההוסיטיות הכניסו אותה למשבר.[17] בשנת 1438, מונה הקיסר מבית הבסבורג, וכך היה עד לפירוק הקיסרות בשנת 1806.[18] אולם למרות השטחים הנרחבים שהחזיקו ההבסבורגים, האימפריה עצמה נותרה מפוצלת, וההשפעה הייתה של הנסיכויות שהרכיבו אותה.[19] נוסף על כך, מוסדות פיננסיים, כמו ברית ההנזה, החזיקה בכוח רב, הן במישור הכלכלי והן במישור המדיני.[20] במאה ה-15 החלה שקיעתה ההדרגתית של ברית ההנזה. מדינות לאומיות שהחלו להיווצר השפיעו על הטיית המסחר למסחר פנימי. ערי הברית, למרות מאמציה של ליבק לחזק את קשרי הברית, החלו להעדיף את קשרי המסחר הפנימי במדינותיהן או המסחר האזורי בתחומן (האזור הבלטי) על פני המסחר הבינלאומי. ערי הברית הדרומיות נפרדו מהצפוניות וערי הולנד הפכו למונופול עצמאי.

בארצות השפלה, היו מספר נסיכויות פיאודליות כמו פלנדריה, ברבנט והולנד. רוב השטח שבו שוכנות כיום בלגיה והולנד התאחד בסופו של דבר בשלטון דוכס בורגונדיה ב-1433. לעמדתה של דוכסות בורגונדיה נודעה חשיבות רבה במלחמת מאה השנים בין צרפת ואנגליה. היריבות בין דוכסי בורגונדיה לבין בית המלוכה הצרפתי אפשרה לאנגליה להשתלט על צרפת. ב-1415 הנרי החמישי מלך אנגליה פלש לצרפת עם צבאו, בעוד שז'אן הראשון, דוכס בורגונדיה, לא השתתף בהגנה על ממלכת צרפת.

בצרפת, בית ולואה, שהחליף את בית קאפה ב-1328, היה בתחילתו חלש למדי, תחילה בשל מלחמת מאה השנים, ומאוחר יותר בשל חוזקה של דוכסות בורגונדיה.[21] הופעתה של ז'אן ד'ארק כמנהיגה צבאית שינתה את מהלך המלחמה לטובת הצרפתים.[21] ב-1430, כוחותיו של פיליפ השלישי, דוכס בורגונדיה תפסו את ז'אן ד'ארק שנמכרה לאנגלים והועלתה על המוקד ב-1431. המלחמה, שתחילתה בשנת 1337 וסיומה בשנת 1453, התנהלה בסדרת מערכות נפרדות. היא החלה בטענתו של אדוארד השלישי לכתר צרפת והסתיימה בגירוש הפולשים האנגלים וביסוס בית ולואה כשושלת המלוכה הלגיטימית של צרפת.

איכרים מכינים את השדות לחורף. ברקע נראה טירת הלובר בפריז, בערך. 1410.

כשמת פיליפ השלישי ב-1467, הגיעה בורגונדיה לשיא עוצמתה, כדוכסות שהשתוותה במעמדה לממלכות מערב אירופה. בנו, שארל הראשון, דוכס בורגונדיה, ניסה לכפות את מרותו בשטחי הדוכסות ונתקל בהתנגדות במיוחד מהקונפדרציה השווייצרית הישנה שהוקמה בשנת 1291. ב-1477 נהרג בקרב על העיר נאנסי. לואי האחד עשר, מלך צרפת, השתלט על דוכסות בורגונדיה. מארי מבורגונדיה, בתו של שארל הראשון, נישאה למקסימיליאן הראשון, ארכידוכס אוסטריה, ונחלותיה של בורגונדיה בפלנדריה ובארצות השפלה עברו לידי בית הבסבורג. כך הקיץ הקץ על דוכסות בורגונדיה.

הגידול בסחר בשיא ימי הביניים גרם לאזורים מסוימים להיות תלויים כלכלית בממלכה זו או אחרת.[22] הובלת מטענים הייתה בעיקר בים או בנהר. נורמנדי ושמפאן סיפקו מוצרים לפריז דרך הסן ויובליו ולכן הן תמכו בצרפת. מנגד, לאקיטן, שייצאה את היין שלה לאנגליה, לבריטני, שייצאה מלח לאנגלים ולפלנדריה, שייבאה צמר אנגלי, היה אינטרס לתמוך באנגלים.[23] כך הפלמים, שרצו להימלט מלחץ המס הצרפתי, התקוממו כמה פעמים נגד מלך צרפת בתחילת המאה ה-14. העשורים מ-1335 עד 1450 הולידו סדרה של אסונות כלכליים בצרפת, עם יבול רע, רעב, מגפות ומלחמות. המלחמות הביאו לחוסר ביטחון בנתיבים המסחריים[24] ויצירת נתיבים חדשים. החל משנות ה-50 של המאה ה-15, החל תהליך התאוששות ארוך.[25] הפסקת התנועה החוזרת ונשנית של תעלת למאנש השפיעה מאוד על תעשיית הטקסטיל הפלמית שבתחילת המלחמות ייבאה צמר אנגלי. כדי להתמודד עם חוסר זה, האנגלים הפכו לתלויים פחות כלכלית בפלנדריה, והפכו את הצמר שלהם ישירות לבגדים.[26] יצרני הבגדים הפלמיים ייבאו אז את הצמר שלהם מספרד והחלו לפתח חומרי גלם חלופיים, כמו פשתן.[27] הקשרים עם צרפת פחתו בשל אובדן ההשפעה של ירידי שמפאן.

האיים הבריטיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
החזית המערבית של קתדרלת יורק נבנתה בשלהי ימי הביניים, סגנון הגותי מקושט (אדריכלות גותית אנגלית)

אנגליה בימי הביניים המאוחרים שלטה בחלק משטחי צרפת של ימינו ועל פי השיטה הפיאודלית הם היו וסאלים של מלך צרפת בשטחים אלה. עם עלייתו של הנרי השלישי, מלך אנגליה ותחילת שושלת פלנטג'נט, חלק ניכר מאחזקותיו ביבשת נכבשו על ידי הצרפתים ורבים מהברונים מרדו כחלק ממלחמת הברונים הראשונה.[28] הוא ניצח במלחמה אך המשיך להתמודד עם מרידות בתקופת מלכותו הארוכה. הסמכות המלכותית הוחזרה על ידי בנו שירש את כס המלכות בשנת 1272 בשם אדוארד הראשון. הוא ארגן מחדש את אחזקותיו, והשיג שליטה בוויילס וברוב סקוטלנד. בנו אדוארד השני הובס בקרב בנוקבורן ב-1314 ואיבד שליטה על סקוטלנד. בסופו של דבר הוא הודח בהפיכה ומשנת 1330 בנו אדוארד השלישי השתלט על הממלכה. מחלוקות על מעמדה של גסקוניה הובילו את אדוארד השלישי לתבוע את כס המלכות הצרפתי, וכתוצאה מכך החלה מלחמת מאה השנים, שבה זכו האנגלים להצלחה, לפני נצחנות צרפתיים בתקופת שלטונו של נכדו של אדוארד השלישי, ריצ'רד השני.

אנגליה בימי הביניים המאוחרים שלטה בחלק משטחי צרפת של ימינו ועל פי השיטה הפיאודלית הם היו וסאלים של מלך צרפת בשטחים אלה. עם עלייתו של הנרי השלישי, מלך אנגליה ותחילת שושלת פלנטג'נט, חלק ניכר מאחזקותיו ביבשת נכבשו על ידי הצרפתים ורבים מהברונים מרדו כחלק ממלחמת הברונים הראשונה.[28] הוא ניצח במלחמה אך המשיך להתמודד עם מרידות בתקופת מלכותו הארוכה. הסמכות המלכותית הוחזרה על ידי בנו שירש את כס המלכות בשנת 1272 בשם אדוארד הראשון. הוא ארגן מחדש את אחזקותיו, והשיג שליטה בוויילס וברוב סקוטלנד. בנו אדוארד השני הובס בקרב באנוקברן ב-1314 ואיבד שליטה על סקוטלנד. בסופו של דבר הוא הודח בהפיכה ומשנת 1330 בנו אדוארד השלישי השתלט על הממלכה. מחלוקות על מעמדה של גסקוניה הובילו את אדוארד השלישי לתבוע את כס המלכות הצרפתי, וכתוצאה מכך החלה מלחמת מאה השנים, שבה זכו האנגלים להצלחה, לפני נצחנות צרפתיים בתקופת שלטונו של נכדו של אדוארד השלישי, ריצ'רד השני.

ריצ'רד הודח על ידי הנרי מבולינגברוק ב-1399, אשר ייסד את בית לנקסטר ופתח מחדש את המלחמה עם צרפת. בנו הנרי החמישי זכה בניצחון מכריע בקרב אז'נקור ב-1415, כבש מחדש את נורמנדי והבטיח שבנו התינוק הנרי השישי יירש הן את הכתר האנגלי והן הצרפתי לאחר מותו הבלתי צפוי ב-1421. עם זאת, הצרפתים החלו לנצח במלחמת מאה השנים וב-1453 האנגלים כבר איבדו כמעט את כל שטחיהם בצרפת פרק לעיר קאלה. הנרי השישי התגלה כמלך חלש ובסופו של דבר הודח במלחמות השושנים, כאשר אדוארד הרביעי תפס את כס המלוכה כמלך הראשון בבית יורק. לאחר מותו וכיבוש כס המלכות על ידי אחיו כריצ'רד השלישי, פלישה בראשות הנרי טיודור וניצחונו ב-1485 בקרב בוסוורת'.

כנסייה הרוסה בכפר נטוש במחוז דורהאם, אחד מכמעט 1,500 כפרים שננטשו לאחר המשבר החקלאי של המאה ה-14.

סחר הצמר היה אחד הגורמים החשובים ביותר בכלכלה האנגלית כאשר התקופה התוססת ביותר של המסחר הייתה בין השנים 1250 ו-1350.[29][30] בסוף המאה ה-13, לאחר תקופת של צמיחה, החלה הכלכלה האנגלית להתדרדר בעקבות ריבוי אוכלוסין, מחסור בקרקעות והידלדלות הקרקעות.[31] האוכלוסייה הכפרית הייתה נתונה יותר ויותר ללחץ כלכלי וסבלה ממצב זה.[31] לאחר מאורעות כמו המוות השחור, אוכלוסיית אנגליה קטנה בהרבה ונזקקה לפחות מזון והביקוש למוצרים חקלאיים ירד. מצד שני, שופרו תנאי החקלאי האנגלי מבחינת שכר ותזונה.[32] הכלכלה החקלאית האנגלית נותרה בשפל כלכלי לאורך המאה ה-15.[33] במהלך המאה ה-15 צמחה במידה ניכרת תעשיית הטקסטיל האנגלי, ומעמד חדש של סוחרים אנגלים בינלאומיים הופיע. בין 1440 ל-1480 אירופה נכנסה למיתון שבעקבותיו סבלה אנגליה אף היא. לאחר מכן, החלה הכלכלה האנגלית להתאושש.

קתדרלת מנצ'סטר, נבנתה במאה ה-15 בסגנון גותי מאונך (אדריכלות גותית אנגלית)

מצפון לאנגליה, מותו של אלכסנדר השלישי, מלך סקוטלנד, בשנת 1286 הכניס את המדינה למשבר ירושה, ואדוארד הראשון, מלך אנגליה, הובא לבוררות. אדוארד טען לשליטה על סקוטלנד, מה שהוביל למלחמות העצמאות של סקוטלנד (אנ'). האנגלים הובסו בסופו של דבר וממלכת סקוטלנד ביססה את עצמאותה מאנגליה בזכות אישים כמו ויליאם וולאס בסוף המאה ה-13 ורוברט דה ברוס במאה ה-14.[34] במאה ה-15 תחת שלטון בית סטיוארט, סקוטלנד החזירה לעצמה את השטח שאיבדה לפני כן והתקרבה לגבולות המודרניים שלה. בתקופה זו היא הייתה בברית הגנה עם צרפת, ברית אולד. הברית החלה עם ההסכם שנחתם על ידי ג'ון בליול ופיליפ הרביעי מצרפת ב-1295 נגד אדוארד הראשון. תנאי האמנה קבעו שאם אחת מהמדינות תותקף על ידי אנגליה, המדינה השנייה תפלוש לשטח אנגליה. הברית מילאה תפקיד משמעותי ביחסים בין סקוטלנד, צרפת ואנגליה,[35][36] בשלהי ימי הביניים ולאחר מכן.

החזית הגותית של קתדרלת גלאזגו

ממזרח, בשנת 1267, בימי המלך הנרי השלישי, נחתם שלום מונטגומרי לפיו ניתנה עצמאות חלקית לנסיכות ויילס. הנסיך הוולשי ל'ואלין אפ גריפיד' הרחיב את שליטתו, אם כי באופן רשמי חויב בשלמי כבוד למלך אנגליה. לאחר שאדוארד הראשון החליף את הנרי ב-1272, היחסים בין אנגליה ווילס הידרדרו, ואדוארד הכריז מלחמה על ל'ואלין ב-1276; הסכם אברקונווי משנת 1277 החליף את התנאים שנקבעו במונטגומרי וריסן קשות את כוחו של ל'ואלין. ברם ב-1282 פתח אחיו הנסיך דוויד' אפ גריפיד' במרד נגד השלטון האנגלי שהסתיים באובדן העצמאות. מרידות בתקופות מאוחרות יותר נכשלו.

בניגוד לוויילס, האנגלים לא הצליחו להשתלט על אירלנד. מסוף המאה ה-13 החל השלטון האנגלי להתערער, והשליטים והמתיישבים הנורמנים החלו להיטמע באוכלוסייה ובתרבות האירית המקומית. הלורדים הנורמנים יצרו בריתות עם הממלכות האיריות העצמאיות ועם הזמן הפכו כמוהן - שליטים עצמאיים בטריטוריות בהם ישבו, עם קשר מועט או ללא קשר בכלל לכתר האנגלי. השטח שבשליטתם הישירה של המלך והממשלה האנגלית צומצם לשטח התחום.[37]

סקנדינביה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1319 אוחדו ממלכת נורווגיה וממלכת שוודיה ומגנוס השביעי מלך עליהן. עם זאת, בשנת 1355 פוצל הכתר. את כתר שוודיה ירש בנו הבכור של מגנוס, אלברכט השלישי, בעוד שאת כתר נורווגיה ירש בנו הצעיר, הוקון השישי.

בשנת 1389 הדיחה מרגרטה הראשונה, מלכת דנמרק, אלמנתו של הוקון השני, את המלך אלברכט מכס המלוכה השוודי. כיורשת לכס המלוכה הדני, הנורווגי והשוודי היא איחדה את תחת שלטונה את כל סקנדינביה וכן את איסלנד, גרינלנד, איי פארו, איי שטלנד ואיי אורקני. מרכז הכוח של האיחוד, שנקרא איחוד קאלמאר, היה ממוקם בדנמרק, אך המדינות נשלטו בעיקר על פי חוקים ומסורות משלהן. אינטרסים שונים (במיוחד חוסר שביעות הרצון של האצולה השוודית מהתפקיד הדומיננטי שמילאו דנמרק והולשטיין) הולידו סכסוכים שהפריעו לאיחוד החל משנות ה-30 של המאה ה-15.[38] האיחוד פורק בשנת 1523, כשגוסטב ואסה הפך למלך שוודיה.

איסלנד נהנתה מהבידוד היחסי שלה והייתה המדינה הסקנדינבית האחרונה שנפגעה על ידי מגפת המוות השחור.[39] ב־1264 הפכה איסלנד לחלק מממלכת נורווגיה העתיקה. לאחר מכן עברה לשליטת דנמרק בעקבות איחוד קאלמאר. בתקופה זו הביאו השינויים האקלימיים והפוליטיים להתרכזות בענף הדיג, ולנטישת החקלאות כענף עיקרי. בינתיים, המושבה הנורדית בגרינלנד גוועה, כנראה בתנאי מזג אוויר קיצוניים במאה ה-15.[40] ייתכן שהתנאים הללו היו השפעת עידן הקרח הקטן.[41]

הממלכות המזרח אירופיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדרום לנהר דניסטר ולהרי הקרפטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כנסיית הפריגוריטיסה (אנ'). נוסדה בשנת 1290 בארטה שבנסיכות אפירוס. בשלהי ימי הביניים צומצמה השפעת קונסטנטינופול על התפתחות האדריכלות הביזנטית. הופיעו מרכזים חדשים כמו מיסטרס,[42] ניקאה, טרפזונטס וארטה.[43] הייתה השפעה מהתרבויות השכנות (גאורגים וטורקים על האימפריה של טרפזונטס; קתולים וסלאבים על אפירוס; ונציאנים וג'נובים על מרכזי מסחרי גדולים). במקביל, הסגנון הגותי החל לחדור לאזור זה.[44]

האימפריה הבולגרית הייתה בדעיכה עד המאה ה-14, ועלייתה של סרביה התאפיינה בניצחון הסרבי על הבולגרים בקרב ולבז'ד (אנ') בשנת 1330.[45] ב-1341 פרצה מלחמת אזרחים באימפריה הביזנטית. המלך הסרבי סטפן אורוש הרביעי דושאן ניצל את חולשת האימפריה וכבש שטחים נרחבים במערב הבלקן. עד 1346 הוכרז כקיסר.[46] אולם הדומיננטיות הסרבית הייתה קצרת מועד; הצבא הסרבי בראשות לזר חרבליאנוביץ' הובס על ידי הצבא העות'מאני בקרב קוסובו -1389, שם נהרגה רוב האצולה הסרבית ודרום המדינה נכבש על ידי העות'מאנים, כמו רוב דרום בולגריה אשר הפך לשטח עות'מאני בקרב מריצה (אנ') בשנת 1371. שרידים צפוניים של בולגריה נכבשו לבסוף ב-1396.

הבלקן בשנת 1400

עד אמצע המאה ה-15, מאבקי שליטה מתמידים עם שכנותיה בבלקן ויריביה הנוצרים-קתוליים הפחיתו את שטחי האימפריה הביזנטית לקונסטנטינופול, סביבתה הקרובה, חלק מהפלופונז, סביב מיסטרס, וכמה איים. יתר על כן, כשקונסטנטינופול סבלה מכמה מצורים הרסניים, אוכלוסיית העיר ירדה מכ-400,000 במאה ה-12 ל-40,000 עד 50,000 עד שנות החמישים של המאה ה-15. שדות פתוחים עצומים הפכו לחלק גדול מהאדמה בין חומות העיר.

בניגוד לביזנטים, הטורקים העות'מאנים הרחיבו את שליטתם כמעט על כל הבלקן ורוב אנטוליה, לאחר שכבשו כמה ערים ביזנטיות ממערב לקונסטנטינופול במחצית השנייה של המאה ה-14. הקיסרות הביזנטית הפכה לואסל עות'מאני בתקופה זו. הונגריה הייתה האיום האירופי העיקרי על העות'מאנים ביבשה, ונציה וגנואה שלטו בחלק ניכר מהים האגאי והשחור. הסולטן מוראד השני הטיל מצור על קונסטנטינופול ב-1422, אך הוא נאלץ להסירו כדי לדכא מרד במקומות אחרים באימפריה.[47] בשנות השלושים של המאה ה-15 כבש מוראט שטחים נרחבים בבלקן וסיפח את ממלכת סרביה ב-1439. ב-1444 הוא הפסיד בקרב חשוב לברית נוצרית בבלקן ויתר על כס המלוכה לבנו, מהמט השני. עם זאת, הוא חזר לשלטון כעבור שנתיים לאחר שהביס את הנוצרים ונשאר סולטן עד מותו ב-1451.[47] הצדדים הגיעו להסכם אשר קבע את הדנובה כחיץ בין העות'מאנים להונגרים, והעניק עצמאות לסרביה. יורשו, מהמט השני, צר על קונסטנטינופול וכבשוה. הוא צירף לתיאריו את התואר קיסר רומי ("Kayzer-i Rum" ). כך ירדה האימפריה הביזנטית מעל במת ההיסטוריה.

יש הרואים בנפילת קונסטנטינופול, את סיום ימי הביניים וראשית הרנסאנס[48] ויש התולים בה את הגירת המלומדים היוונים למערב והתחדשות הלימודים הקלאסיים.[49] נפילת קונסטנטינופול סגרה סופית, עבור הנוצרים האירופאים, את הדרך הישנה דרכה ניהלו את המסחר עם המזרח הרחוק ובמיוחד את סחר התבלינים, שהיו מרכיבים חשובים במטבח ימי הביניים אצל השכבות האמידות. האירופאים המשיכו זמן מה במסחר דרך מצרים הממלוכית, אך המחירים המאמירים שנאלצו לשלם למוסלמים רוקנו את מאגרי הזהב והכסף של אירופה. מצב זה אילץ את האירופאים לחפש דרכים חלופיות, ותרם בעקיפין לגילוי העולם החדש על כל השלכותיו.[50][51]

לאחר נפילת קונסטנטינופול ריכז הסולטאן מהמט השני את משאביו בהכנעת ממלכת הונגריה. מטרתו המידית הייתה מבצר הגבול של העיר בלגרד. לאחר כישלון המצור על בלגרד, מוקדה עיקר תשובת הלב בשילוב סרביה ובוסניה באימפריה. סרביה נפלה ב-1459,[52] בוסניה ב-1463 ואלבניה הוכפפה לבסוף ב-1479 שנים ספורות לאחר מותו של סקנדרבג. בלגרד, תחת שלטון הונגרי באותה תקופה, הייתה העיר הבלקנית הגדולה האחרונה שנפלה תחת השלטון העות'מאני, במצור על בלגרד של 1521. עד סוף תקופת ימי הביניים, כל הישויות המדיניות בבלקן הפכו לווסאליות של העות'מאנים או סופחו על ידם.[53][54]

מצפון לנהר דניסטר ולהרי הקרפטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

באמצע המאה ה-13 רוסיה נכבשה על ידי המונגולים ונשארה תחת העול הזר עד המחצית השנייה של המאה ה-15. במהלך תקופת השלטון הזר עלתה קרנה של נסיכות מוסקבה. בשנת 1380 ניצחו הנסיכויות הרוסיות בקרב קוליקובו.[55] הקרב סימן את היחלשות השלטון הטטרי-מונגלי.[56] הניצחון לא סיים את שליטת הטטרים באזור, מכל מקום, המוטב המיידי הייתה הדוכסות הגדולה של ליטא, שהרחיבה את גבולותיה מזרחה.[57] היה זה תחת שלטונו של איוואן השלישי, נסיכות מוסקבה הפכה למעצמה אזורית וסיפוחה של רפובליקת נובגורוד בשנת 1478 הניח את היסודות למדינת הלאום הרוסית.[58] הוא הצליח למגר סופית את המונגולים בשנת 1480, לאחר עימות שכונה: "העמידה הגדולה על נהר האוגר". לאחר נפילתה של קונסטנטינופול, החלו הנסיכים הרוסיים לראות את עצמם כיורשיה של הקיסרות הרומית המזרחית, הקיסרות הביזנטית. לבסוף הם החלו לקחת על עצמם את התואר צאר, ומוסקבה תוארה בידי בני אותה התקופה כרומא השלישית.[59]

טירת המסדר הטבטוני במלבורק, פולין, נבנתה בסגנון גותיקת לבנים,[60] אשר התפתח בצפון ומזרח גרמניה, בסקנדינביה, בפולין ובמדינות הבלטיות. עם השלמתה בשנת 1406 היא הייתה טירת הלבנים הגדולה בעולם.[61]

חברה ומשטר בימי הביניים המאוחרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאודליזם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תיאור צמיתים מתוך השעות העשירות מאוד של דוכס ברי, כתב יד מאויר מהמאה ה-15 (אמנות גותית)

בימי הביניים המאוחרים החלה הצמיתות להיעלם ממערב לנהר הריין אפילו כשהתפשטה בחלק גדול משאר אירופה. במערב אירופה, עלייתם של מלכים רבי עוצמה,[62] עיירות וכלכלה משתפרת החלישו את מערכת האחוזה לאורך המאות ה-13 וה-14; צמיתות הפכה נדירה עד שנת 1400.[63] במקביל, רוב ההיבטים הצבאיים של הפיאודליזם הסתיימו למעשה בסביבות שנת 1500.[64] זאת בין השאר משום שהצבאות עברו מצבאות המורכבים מהאצולה ללוחמים מקצועיים ובכך הפחית את תביעת האצולה לשלטון, אך גם משום שמגפת המוות השחור הפחיתה את אחיזת האצולה על המעמדות הנמוכים. אדמות שהיו פחות פוריות ננטשו, שכן ניצולי המגפה (וניצולי מאורעות נוספים כמו הרעב הגדול של 1315–1317) הצליחו לרכוש שטחים פוריים יותר.[65]

הוצאה להורג של מנהיגי מרד הז'אקרי, מתוך כתב יד מהמאה ה-14

הצמיתות במערב אירופה הגיעה ברובה לסיומה במאות ה-15 וה-16, בגלל שינויים בכלכלה, באוכלוסייה ובחוקים המסדירים את יחסי אדון-דייר במדינות מערב אירופה.[66] סגירת שדות אחוזה למרעה בעלי חיים ולחלקות עיבוד גדולות יותר הפכה את כלכלת רצועות האדמה הקטנות של צמיתים בשדות פתוחים לפחות אטרקטיבית לבעלי הקרקע. יתר על כן, השימוש הגובר בכסף הפך חכירה על ידי צמיתים לרווחית פחות; תמורת עלותה נמוכה יותר ממה שעלה לפרנס צמית, אדון היה יכול לשכור עובדים מיומנים יותר ולשלם להם במזומן. העבודה בשכר הייתה גם גמישה יותר, שכן ניתן היה להעסיק עובדים רק כאשר היה צורך בהם.[66]

במקביל, התסיסה וההתקוממויות (אנ') ההולכות וגוברות מצד צמיתים ואיכרים, כמו מרד האיכרים האנגלי ב-1381 ומרד הז'אקרי הצרפתי ב-1358, הפעילו לחץ על האצולה ואנשי הדת לשנות את השיטה. כתוצאה מכך, היה ביסוס הדרגתי של צורות חדשות של חכירת קרקעות וחירויות אישיות מוגברות מימשו במידה מסוימת את דרישות הצמיתים והאיכרים.

הצמיתות הגיעה למזרח אירופה מאות שנים מאוחר יותר ממערב אירופה - היא הפכה לדומיננטית בסביבות המאה ה-15. לפני אותה תקופה, מזרח אירופה הייתה מאוכלסת בדלילות רבה יותר ממערב אירופה, והאדונים במזרח אירופה יצרו סביבה ידידותית לאיכרים כדי לעודד הגירה מזרחה. צמיתות התפתחה במזרח אירופה לאחר התפרצויות המוות השחור באמצע המאה ה-14, שעצרו את הנדידה מזרחה במידה רבה. היחס הגבוה בין קרקע לעובדים שנוצר כתוצאה מכך - בשילוב עם השטחים העצומים והדלילים של האזור - סיפקו לאדונים תמריץ לקשור את האיכרים שנותרו לאדמתם. עם הגידול בביקוש לתוצרת חקלאית במערב אירופה בתקופה המאוחרת יותר, כאשר מערב אירופה הגבילה ולבסוף ביטלה את הצמיתות, הצמיתות נשארה בתוקף בכל מזרח אירופה במהלך המאה ה-17, כך שאחוזות בבעלות האצולה יכלו לייצר יותר מוצרים חקלאיים (במיוחד תבואה) עבור שוק יצוא רווחי.

גורם נוסף לעליית הצמיתות במזרח אירופה במאה ה-15, בדיוק כפי שהצמיתות נעלמה במערב אירופה, נובע מההשפעה הפוליטית הגוברת והפריבילגיות הכלכליות של האצילים באזור, ומהפחתת התחרות על כוח העבודה מהערים. הערים דעכו עקב קריסת רשתות הסחר של ברית ההנזה והמסדר הטבטוני ושיבושי סחר כתוצאה ממלחמה. אצילים ממזרח אירופה החלו לסחור ישירות עם הסוחרים האנגלים וההולנדים, תוך עקיפת ערי המסחר.[66]

עד אמצע המאה ה-14, אירופה חוותה עיור מתגבר בהתמדה.[67] גם ערים נהרסו על ידי המוות השחור, אך תפקידם של אזורים עירוניים במערב אירופה כמרכזי למידה, מסחר וממשל הבטיח צמיחה מתמשכת.[67]

הכנסייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בזיליקת נוטרדאם דה ל'אפין, נבנתה בסגנון סגנון גותי לוהב

בין פיליפ הרביעי, מלך צרפת, לבין האפיפיור, בוניפקיוס השמיני, התפתח סכסוך. פיליפ הטיל מיסים על אנשי הכנסייה בצרפת בלי אישור האפיפיור. האפיפיור מצדו פרסם בשנת 1302 הוראה מיוחדת ובה אסר על אנשי הכנסייה לשלם מיסים למלך בלי אישורו. בתגובה, החליטה אספת המעמדות, שכינס פיליפ באופן חד-פעמי, להדיח את האפיפיור. על כך הגיב האפיפיור בהטלת חרם על המלך. המצב התדרדר, ושליחי המלך חדרו לטירתו של האפיפיור ברומא ואסרו אותו באשמת שחיתות, רצח וניאוף. בחסות פיליפ נבחר לתפקיד האפיפיור בישוף צרפתי, והוא נאלץ לשבת באביניון שבדרום צרפת ולא ברומא. מאותה תקופה ישבו האפיפיורים במשך 70 שנה באביניון, והיו נתונים להשפעת מלכי צרפת. תקופה זאת, המסמלת את ירידת כוחם של האפיפיור והכנסייה ואת עליית כוחם של המלך והמדינה,[68] כונתה אפיפיורות אביניון.

גרגוריוס האחד עשר העביר את הכס הקדוש בחזרה לרומא ב-1378 ומת שם. בשל המחלוקת על יורשו, כיהנו שני אפיפיורים במקביל ואף שלושה. בעבר היו כבר אפיפיורים מתחרים, וטוענים לכס שמונו על–ידי סיעות יריבות שונות, אך כאן המנהיגים המוכרים והלגיטימיים של הכנסייה, הם מי שמינו שני אפיפיורים יריבים. המנהיגים השונים באירופה היו חייבים להזדהות ולהכיר באחד מהם ולדחות את השני. הקרע, המכונה הקרע המערבי, הגיע לקיצו בוועידת קונסטנץ בשנת 1417. היו ניסיונות מאוחרים יותר בתוך הכנסייה לחזק את מעמדה של ועידה אקומנית על חשבון כוחו של האפיפיור.[69] ניסיונות אלו נכשלו.[70]

יאן הוס הועלה על המוקד במהלך ועידת קונסטנץ. מבחינות מסוימות הוא היה אחד ממבשרי הרפורמציה הפרוטסטנטית למרות שוני בהשקפת העולם. בהשפעת ג'ון ויקליף קרא לתיקונים נרחבים באורחות הכנסייה הקתולית, שדחתה את הצעותיו והביאה לנידויו ב-1411. בשנת 1420 הוציא האפיפיור מרטינוס החמישי בולה אפיפיורית המנדה את חברי התנועה ההוסיטית בבוהמיה ואת תנועתו של ג'ון ויקליף. הדבר פתח מלחמות דת בבוהמיה שכונו "המלחמות ההוסיטיות". חלק מחברי התנועה השיגו אוטונומיה דתית שנשענה על הבנות שסוכמו בוועידת בזל.

בבזל ולאחר מכן במיוחד בפררה ובפירנצה, התנהלו משא ומתן ודיונים נרחבים על הצעות חדשות שהתחדשו ליצירת איחוד מחודש של הכנסייה האורתודוקסית המזרחית והקתולית המערבית שפוצלו במהלך שיא ימי הביניים. ניסיונות קודמים לאיחוד - למשל, בוועידת ליון ב-1274 - נכשלו.[71] בשנת 1438 התכנסה הוועידה בפירנצה, והתקיים דיאלוג מפורט שהתמקד בהבנת ההבדלים התאולוגיים בין הכנסיות במזרח ובמערב, בתקווה לאחד מחדש את הכנסייה הקתולית והאורתודוקסית.[72] ההסכמות שהושגו נדחו בביזאנטיון, שם זכרו את מאורעות מסע הצלב הרביעי, כמו גם בכנסיות אורתודוקסיות אחרות, בעיקר הכנסייה האורתודוקסית הרוסית.[71] ניסיונות מאוחרים יותר גם נכשלו. מצד שני, הוא השפיע על כנסיות מזרחיות אחרות שהתאחדו מחדש בשלב מאוחר יותר, בתור הכנסיות הקתוליות המזרחיות.[73]

בתקופה זו, האפיפיורות מילאה תפקיד בעל חשיבות חילונית במערב אירופה, לעיתים קרובות פעלה כבוררים בין מלכים נוצריים והפעילה סמכויות פוליטיות נוספות.[74][75][76] האפיפיור היה מעורב בארגון מלחמות במזרח, נגד האימפריה העות'מאנית המתרחבת, אלה שהוגדרו על ידו כמסעי צלב.

האפיפיורות הושפעה מהרנסאנס האיטלקי. לאחר שהאפיפיור שב לרומא מאביניון הוא החל לשקם את הכנסיות הרעועות, הארמונות, הגשרים ומבני הציבור האחרים בעיר. לשחזור זה הוא העסיק כמה אמנים מפורסמים מטוסקנה, ובכך הניח את היסודות לרנסנאס ברומא (אנ').[77][78] האפיפיורים הבאים חתרו להפוך את רומא לבירת הנצרות באמצעות אמנות, אדריכלות וספרות[79] והאפיפיורות כונתה אפיפיורות הרנסאנס.

תאריכים מרכזיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שלהי ימי הביניים בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Wallace K. (Wallace Klippert) Ferguson, Europe in transition, 1300-1520, Boston, Houghton Mifflin, 1962
  2. ^ Koenigsberger, pp. 327–8; MacCulloch, p. 34.
  3. ^ Michel Balard, Jean-Philippe Genet et Michel Rouche, Le Moyen Âge en Occident, Hachette, 2003, p. 294.
  4. ^ Krautheimer R. Early Christian and Byzantine Architecture. — Harmondsworth: Penguin Books, 1965. — 390 p.
  5. ^ Buchwald H.[de]. Lascarid Architecture // Jahrbuch der Österreichischen Byzantinistik. — W.: Verlag der Österreichischen Akademie der Wissenschaften, 1979. — Vol. 28. — P. 261—296. — ISSN 1810-536X.
  6. ^ Christa Schung-Wille (1978). «Bizancio y su mundo». Enciclopedia Universal del Arte. Tomo IV: Bizancio y el Islam (en inglés) (Barcelona: Plaza & Janés, S. A. Editores). ISBN 84-01-60579-2, p. 12.
  7. ^ "Renaissance Historians of different kinds will often make some choice between a long Renaissance (say, 1300–1600), a short one (1453–1527), or somewhere in between (the fifteenth and sixteenth centuries, as is commonly adopted in music histories)." The Cambridge History of Seventeenth-Century Music (2005), p. 4, Cambridge University Press, Google Books. Or between Petrarch and Jonathan Swift (1667–1745), an even longer period. See Rosalie L. Colie quoted in Hageman, Elizabeth H., in Women and Literature in Britain, 1500-1700, p. 190, 1996, ed. Helen Wilcox, Cambridge University Press, ISBN 9780521467773, 0521467772, Google Books
  8. ^ Hollister, p. 338.
  9. ^ Allmand, pp. 150, 155; Cantor, p. 544; Hollister, p. 326.
  10. ^ Allmand (1998), p. 547; Hollister, p. 363; Holmes, p. 258.
  11. ^ Cantor, p. 511; Hollister, p. 264; Koenigsberger, p. 255.
  12. ^ Allmand (1998), p. 577.
  13. ^ ANTONI FURIÓ, La primera gran depresión europea, אל פאיס,2012
  14. ^ GRANADA, HISTORIA DE UN PAÍS ISLÁMICO (1232-1571), mural.uv.es
  15. ^ [3] Mcmanner, John. The oxford history of Christianity. New York: oxford university press. 2002 (1990), p. 721.
  16. ^ Allmand (1998), pp. 159–60; Pounds, pp. 467–8.
  17. ^ Holmes, p. 311–2; Wandycz, p. 40
  18. ^ Hollister, p. 362; Holmes, p. 280.
  19. ^ Cantor, p. 507; Hollister, p. 362.
  20. ^ Allmand (1998), pp. 152–153; Cantor, p. 508; Koenigsberger, p. 345.
  21. ^ 1 2 Duby, p. 288-93; Holmes, p. 300.
  22. ^ Philippe Richardot, Y a-t-il une pensée navale dans l’occident médiéval ?, Stratis.org
  23. ^ Georges Bordonove, La Guerre de 600 ans, Laffont 1971, page 135
  24. ^ Michel Balard, Jean-Philippe Genet et Michel Rouche, op. cit., p. 273
  25. ^ Roger Price, A Concise History of France (1993) pp 41-46
  26. ^ Michel Balard, Jean-Philippe Genet y Michel Rouche, op. cit., p. 281 y Eileen Power, The Wool Trade in English Medieval History, p. 56-57
  27. ^ Le commerce Histoire de la principauté de Liège
  28. ^ 1 2 Jones, Dan (2012). The Plantagenets: The Kings Who Made England. HarperPress. ISBN 978-0-00-745749-6. 221-222
  29. ^ Bell, Adrian R.; Brooks, Chris; Dryburgh, Paul R. (2007). The English Wool Market, c.1230–1327. Cambridge University Press. doi:10.1017/CBO9780511496202. p.181
  30. ^ Munro, John H. (2003a). "Medieval Woollens: Textiles, Textile Technology and Industrial Organisation, c. 800–1500". In Jenkins, David (ed.). The Cambridge History of Western Textiles. Vol. 1. Cambridge University Press. pp. 181–227.
  31. ^ 1 2 Jordan, p. 12; Bailey, p. 46; Aberth, pp. 26–7; Cantor 1982a, p. 18; Jordan, p. 12.
  32. ^ Bailey, p. 47.
  33. ^ Hatcher 1996, p. 36; Lee, p. 127.
  34. ^ Jones, pp. 348–9.
  35. ^ BONNER, ELIZABETH. “Scotland’s ‘Auld Alliance’ with France, 1295–1560.” History, vol. 84, no. 273, Wiley, 1999, pp. 5–30, JSTOR 24424506.
  36. ^ Elizabeth Bonner, FRENCH NATURALIZATION OF THE SCOTS IN THE FIFTEENTH AND SIXTEENTH CENTURIES, The Historical Journal 40, 1997-12, עמ' 1085–1115 doi: 10.1017/S0018246X96007066
  37. ^ BBC - Northern Ireland - A Short History, web.archive.org, ‏2012-11-10
  38. ^ Sverre Bagge, Cross and Scepter: The Rise of the Scandinavian Kingdoms from the Vikings to the Reformation, Princeton University Press, 2014-04-06, עמ' עמ' 251–259, ISBN 978-1-4008-5010-5. (באנגלית)
  39. ^ Allmand (1998), p. 673.
  40. ^ Allmand (1998), p. 193.
  41. ^ "The Little Ice Age: When global cooling gripped the world", ircamera.as.arizona.edu
  42. ^ Church of Hagia Sophia in Mystras, The Byzantine Legacy (באנגלית)
  43. ^ Alexander Kazhdan (dir.) (1991). Oxford Dictionary of Byzantium. 1.ªed., 3 tomos (en inglés). New York et Oxford,: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-504652-6. p. 159
  44. ^ Cyril Mango (1976). Byzantine Architecture (en inglés). New York: Harry N. Abrams Inc. p. 215. ISBN 978-0-8478-0615-7, p. 141-146,
  45. ^ Medieval Europe (עמ' 797–796), highered.mheducation.com
  46. ^ The New Cambridge Medieval History: Volume 6: c.1300–c.1415, כרך 6, Cambridge: Cambridge University Press, 2000, The New Cambridge Medieval History, עמ' 875, ISBN 978-1-107-46070-6
  47. ^ 1 2 fall of Constantinople | Facts, Summary, & Significance | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  48. ^ Prise de Constantinople par les Turcs (בצרפתית)
  49. ^ היסטוריה של ביזנץ - מצב האימפריה תחת הקיסרים האחרונים
  50. ^ מסע אחר, המהפכה הקולינרית הגדולה
  51. ^ האימפריאליזם האירופי וחלוקת אפריקה - קורס בהדרכתם של שירי מילר, חיים בכר וחן מורן - תשס"ה
  52. ^ William Miller, The Balkan : Roumania, Bulgaria, Servia, and Montenegro, New York : G.P. Putnam's Sons, 1899, ISBN 978-0-8369-9965-5
  53. ^ Koenigsberger, H.G. Medieval Europe 400 - 1500 (1987), עמ 339
  54. ^ The New Cambridge Medieval History: Volume 6: c.1300–c.1415, כרך 6, Cambridge: Cambridge University Press, 2000, The New Cambridge Medieval History, עמ' 360, ISBN 978-1-107-46070-6
  55. ^ Koenigsberger, p. 322; Jones, p. 793; Martin, pp. 236–7.
  56. ^ N. Riasanovsky, History of Russia, Bompiani, 2001
  57. ^ Martin, p. 239.
  58. ^ Allmand (1998), p. 754; Koenigsberger, p. 323.
  59. ^ Allmand, p. 769; Hollister, p. 368.
  60. ^ UNESCO World Heritage Centre, Castle of the Teutonic Order in Malbork, UNESCO World Heritage Centre (באנגלית)
  61. ^ http://www.castlestudiesgroup.org.uk/Malbork%20-%20Anthony%20Emery.pdf
  62. ^ Watts Making of Polities עמ' 201–219
  63. ^ Jerome Blum (1957). "The Rise of Serfdom in Eastern Europe". The American Historical Review. 62 (4): 807–836.
  64. ^ "The End of Feudalism" in J.H.M. Salmon, Society in Crisis: France in the Sixteenth Century (1979) pp 19–26
  65. ^ Epstein Economic and Social History pp. 184–185
  66. ^ 1 2 3 Jerome Blum (1957). "The Rise of Serfdom in Eastern Europe". The American Historical Review. 62 (4): 807–836.
  67. ^ 1 2 Hollister, p. 323; Holmes, p. 304.
  68. ^ גלות בבל של האפיפיור, באתר lib.cet.ac.il
  69. ^ The Conciliar Movement, web.archive.org, ‏2013-12-02
  70. ^ "Conciliar theory". Cross, FL, ed. The Oxford Dictionary of the Christian Church. New York: Oxford University Press. 2005.
  71. ^ 1 2 Roman Catholicism - The “Babylonian Captivity” | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  72. ^ Geanakoplos, Deno John (1989). Constantinople and the West. Madison, WI: University of Wisconsin Press. ISBN 978-0-299-11880-8.
  73. ^ William J. Collinge, Historical Dictionary of Catholicism, Scarecrow Press, 2012, ISBN 978-0-8108-5755-1. (באנגלית)
  74. ^ CATHOLIC ENCYCLOPEDIA: Papal Arbitration, www.newadvent.org
  75. ^ למשל, מעורבותו בחוזה טורדסיאס, שנועד לקבוע את חלוקת העולם שמחוץ לאירופה, בין האימפריה הספרדית והאימפריה הפורטוגזית.
  76. ^ Faus, José Ignacio Gonzáles. "Autoridade da Verdade – Momentos Obscuros do Magistério Eclesiástico". Capítulo VIII: Os papas repartem terras – Pág.: 64–65 e Capítulo VI: O papa tem poder temporal absoluto – Pág.: 49–55. Edições Loyola. ISBN 85-15-01750-4. Embora Faus critique profundamente o poder temporal dos papas ("Mais uma vez isso salienta um dos maiores inconvenientes do status político dos sucessores de Pedro" – pág.: 64), ele também admite um papel secular positivo por parte dos papas ("Não podemos negar que intervenções papais desse gênero evitaram mais de uma guerra na Europa" – pág.: 65).
  77. ^ CATHOLIC ENCYCLOPEDIA: Pope Martin V, www.newadvent.org
  78. ^ Zuffi, cit., P.. 200.
  79. ^ The Papacy during the Renaissance, www.metmuseum.org
שלהי ימי הביניים על ציר הזמן
ציר הזמןהעת העתיקהימי הבינייםהרנסאנסהעת החדשה
ציר הזמן


ימי הביניים
המאה ה-5 • המאה ה-6 • המאה ה-7 • המאה ה-8 • המאה ה-9 • המאה ה-10 • המאה ה-11 • המאה ה-12 • המאה ה-13 • המאה ה-14 • המאה ה-15
ראשית ימי הביניים • שיא ימי הביניים • שלהי ימי הביניים
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שלהי_ימי_הביניים&oldid=39376731"