העדה החרדית

העדה החרדית
סמל הכשרות של העדה החרדית
פרטים
שם במקור:	ועד העיר האשכנזי
מקור (מדינה):	ארץ ישראל
שנת ההקמה:	1920-1921
שיוך מייסדים:	הישוב הישן
מרכז:	ארץ ישראל

ערך זה עוסק בזרם חרדי המתנגד לציונות. אם התכוונתם למגזר גדול ביהדות, ראו יהדות חרדית.

העדה החרדית היא זרם בציבור החרדי בישראל. זרם זה מתייחד בהתנגדותו לציונות ולכל שיתוף פעולה עם מדינת ישראל ומוסדותיה, ובהתנגדותו המוחלטת לתרבות החילונית ולהידברות איתה. מבחינה רעיונית, אנשיה מחשיבים את עצמם כממשיכי דרכם של אנשי היישוב הישן בכך שמקיימים אורח חיים חרדי מתבדל וסגור.

העדה החרדית מונה לפי הערכות בין 7,000-9,000 משפחות‏.

מבנה ומאפייני העדה

בניין זופניק בשכונת גאולה בירושלים, בו יושבים משרדי העדה החרדית ומושב בית הדין שלה. ברחבה שלפני הבניין מתקיימות עצרות העדה החרדית

לעדה החרדית מערכות קהילתיות נפרדות, שהחשובה שבהן היא בית הדין שלה. בית דין זה נבדל מבית הדין הכללי, שהסתפח למסגרת הרבנות הראשית בעת הקמתה בתחילת תקופת המנדט הבריטי. סמכות בית הדין של העדה החרדית מקובלת במלואה רק על אנשי עדה זו. למרות זאת, העדה החרדית רואה את עצמה כבעלת האפוטרופסות הציבורית בתור היורשת הרוחנית של בד"ץ הפרושים שעמד תחת ניהולו של רבי יוסף חיים זוננפלד, מי שהוכר בציבור החרדי כרבה של ירושלים. לכן מכנה עצמו בית הדין שלה "בית דין צדק לכל מקהלות האשכנזים".

העדה החרדית בולטת בהיותה סמן קיצוני של החברה החרדית. קיצונית עוד יותר היא קבוצת נטורי קרתא, אשר התנגדותה לציונות חריפה יותר מזו של העדה החרדית.

אנשי העדה גרים ברובם בירושלים (בעיקר בשכונת מאה שערים והשכונות הסמוכות לה), ריכוז נוסף שלהם מתפתח בשנים האחרונות בעיר בית שמש לאור ריבוי טבעי וחוסר מקומות מגורים מתאימים בירושלים. כמו כן בשכונת אחוזת ברכפלד במודיעין עילית ובביתר עילית מתגוררים מאנשי הקהילה.

העדה החרדית היא הגוף העיקרי העומד מאחורי ההפגנות נגד חילולי שבת בירושלים ונגד חילול קברים. הבד"ץ שלה הוא גוף הכשרות הפרטי הבולט בישראל.

תולדות העדה

יסודה של העדה החרדית היה בין השנים 1920-1921. בתחילת שלטונו הנהיג המנדט הבריטי את חוקת הקהילות, שקבעה כי לכל עדה בארץ זכות ניהול עצמית, כאשר את העדה היהודית ייצג הוועד הלאומי, שהוכר בידי הרבנות הראשית לארץ ישראל בראשות הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בוועד הלאומי היה רוב גדול לציונים, ובקרב הציבור החרדי שררו שתי גישות מנוגדות באשר ליחס כלפיו. הגישה המתונה שהובילה הרבנות הראשית גרסה כי יש לפעול במסגרת הוועד הלאומי, אך גישת הקיצוניים, בראשות הרב יוסף חיים זוננפלד, גרסה בידול מוחלט מהציונים. בעקבות ניצחון הציונים בבחירות לוועד הלאומי, בעיקר בשל שיטת הבחירות האזוריות, פרשו הרב זוננפלד ואנשיו מהוועד הלאומי והקימו "עדה" נפרדת, בשם "ועד עיר האשכנזי" שבהמשך שונה שמה ל"העדה החרדית", שקיבלה את הכרת שלטונות המנדט אשר העניקו לה זכויות של "עדה" נפרדת.

בראשיתה נחשבה העדה החרדית כסניף הירושלמי של תנועת אגודת ישראל העולמית, ובראשה עמד הרב משה בלוי, ומראשיתה פעלו בה שני זרמים מנוגדים. הזרם הירושלמי הקיצוני של בני היישוב הישן והזרם של אנשי אגודת ישראל בחו"ל, בעיקר בפולין. במהלך שנות העשרים התגברה העלייה לארץ ישראל של יהודים חרדים מפולין ומזרח אירופה, וההבדלים בין הגישות התעצמו. בעוד בני היישוב הישן ביקשו לשמר את אורח החיים הישן והתנגדו בין השאר להקמת בתי ספר לבנות, הרי שהעולים מפולין ביקשו להקים בתי ספר בית יעקב. חילוקי הדעות התבטאו באופנים שונים, אך הקרע הגדול בין הזרמים היה בשאלת יחסה של העדה החרדית עצמה אל המוסדות הציוניים, שהתגלעה בחריפות לאחר מותו של מייסד העדה החרדית הרב יוסף חיים זוננפלד. גם אגודת ישראל עצמה הייתה שסועה, וחילוקי דעות קשים שררו בין אגודת ישראל הירושלמית בראשות הרב בלוי, ובין אגודת ישראל העולמית בראשות ד"ר יצחק ברויאר מגרמניה והרב יצחק מאיר לוין.

חילוקי הדעות החריפים בין אנשי אגודת ישראל ואנשי היישוב הישן החריפו, וקבוצת קנאים מהעדה החרדית בראשות הרב עמרם בלוי, אחיו של משה בלוי, הקימו בשנת 1935 קבוצה חדשה בתוך העדה החרדית בשם "חברת החיים", אשר בשנת 1938 שינתה את שמה לנטורי קרתא‏.

בחודש טבת ה'תש"ד (1944) התקיימה אספה של העדה החרדית בפתח תקווה, ובכינוס היה רוב גדול לאנשי אגודת ישראל מחו"ל ותומכיהם. לכינוס הוזמן הרב פנחס עפשטיין מרבני העדה החרדית, והיחס אליו היה שולי ומזלזל. הרב עפשטיין ראה ביחס אליו פגיעה בכבודו ויצא מהכינוס באופן הפגנתי. האירוע גרם למתח אדיר בין אגודת ישראל ונטורי קרתא, ולבסוף הוחלט לערוך בחירות בתוך העדה החרדית^{[דרוש מקור]}. בבחירות ניצחו אנשי נטורי קרתא, ואנשי אגודת ישראל על כל פלגיהם פרשו סופית מהעדה החרדית.

השקפת העדה

חסיד בן "העדה החרדית" בלבוש אופייני קורא מודעת אבל במאה שערים (2006)

בהחלטה לאחר מאורעות תרפ"ט מחה בית הדין של העדה על כוונת ראשי היישוב להצהיר על בעלות הערבים על מתחם הכותל המערבי. בהחלטה נאמר שהכותל המערבי שייך לכל עם ישראל, "בכל מקום שהם", ואיש אינו מוסמך לשום וויתור בשמם. לדברי הבד"צ, "מוטב שיחתמו על ביטול הצהרת בלפור ולא ח"ו שלהם [הערבים] הבעלות על הכותל".‏.

גאב"ד בית הדין של העדה החרדית הרב יוסף צבי דושינסקי הופיע בפני ועדת פיל ואמר ש"על יסוד ההכרה במציאות שפזורי עם התורה מרגישים את עצמם עוד היום כבנים של ארץ הקדושה ניתנה הצהרת בלפור". ו"אין לבדוק כל אחד אם הוא חרדי או לא". יש להסיר את כל ההגבלות הממשלתיות בעליה וברכישת קרקעות. אמר הרב דושינסקי באזני ראש הוועדה. [1]

בעבר ההשקפה של העדה החרדית הורכבה מתערובת של שתי גישות שונות, ההונגרית והבריסקאית. הגישה שזוהתה עם הזרם הבריסקאי, התנגדה לציונות ולמדינה עקב זהותה החילונית, ומה שהם רואים כהתנכרותה למסורת היהודית ופעילותה נגד דת ישראל. הרב אלחנן וסרמן הוא מייצגה הדומיננטי של גישה זו. הגישה השנייה היא ההשקפה המזוהה עם רבני הונגריה, השוללת את קיום המדינה מעיקרו. כיוון ש"חדש אסור מן התורה", ואין לנו לשנות מאומה ממנהג אבותינו, שלא נאבקו על עצמאות יהודית. גישה מרחיקת לכת עוד יותר בהשקפה ההונגרית טוענת שהקמת מדינה לפני בוא המשיח מהווה מרידה במלכות השם, ודחיקה אסורה של הקץ. מתווה הדרך הזה לעדה החרדית, הוא האדמו"ר מסאטמר הרב יואל טייטלבוים, שראה את השואה כעונש משמים על הרצון להקים מדינה, כיום בממסד העדה החרדית וברבנים שלה מיוצגת בעיקר השיטה ההונגרית.

אין העדה החרדית מזדהה עם גילויי אהדה לפלסטינים, הפגנות תמיכה בהם והתרועעות עם מנהיגיהם. העדה החרדית אף הביעה התנגדות למעשים כאלו. פעולות מסוג זה מבצעים חברי קהילת נטורי קרתא, אשר כאמור אינם חלק מהעדה החרדית אלא קבוצה עצמאית.

למרות התבדלותה של העדה מהמדינה, היא לא מגלה אדישות לעבירות דתיות שנעשות בה, מתוך אמונה שעבירות דתיות הנעשות בארץ ישראל חמורות יותר מעבירות הנעשות מחוץ לה. אנשי העדה עמדו בראש הרבה מאבקים ההיסטוריים נגד בריכות מעורבות בירושלים, נגד בתי קולנוע הפתוחים בשבת (למשל קולנוע אדיסון), נגד חפירות ארכאולוגיות בקברים, ונגד "תוכנית הליבה" על בתי הספר החרדיים, שכונה על ידה "שמד". לא בשל החשש למוסדות החינוך שלה, שאינם נתמכים על ידי המדינה ואינם כפופים להוראותיה, אלא בשל החשש לאופיים של מוסדות חרדיים של אגודת ישראל.

הקבוצות המרכיבות את העדה החרדית

העדה החרדית מהווה איגוד של כמה קבוצות קטנות יותר: אחת הקבוצות המרכזיות היא של ליטאים המכונים "פרושים", לצידם חברות בעדה כמה חסידויות: קהילת סאטמר בישראל, חסידות תולדות אהרן, חסידות תולדות אברהם יצחק, חסידות דושינסקיא (תלמידיו של הרב יוסף צבי דושינסקי שהיה גאב"ד העדה), חסידות משכנות הרועים. יש גם קבוצות קטנות יותר של אנשי ברסלב, ספרדים ואחרים. בעבר נמנו על שורות בני העדה החרדית גם בני הקבוצה המכונה כיום "קהל עדת ירושלים" או "ישיבת המתמידים", בראשות הרב נתן יהודה לייב מינצברג, אך אלו פרשו מהעדה ומזוהים יותר עם אנשי דגל התורה. קהילות בריסק מזוהות עם דעות העדה החרדית אך אינן משתייכות באופן רשמי לעדה החרדית, אם כי בכינוסים של 'העדה' וכן לפעמים על מודעות מטעמה, מופיעים רבני בריסק.

כאמור, חלק מאנשי העדה נמנים עם חסידות סאטמר, שכמו העדה, המאפיין אותה הוא ההתנגדות המוחלטת למפעל הציוני, וראייתו כשורש כל רע בחיי העם היהודי בדורות האחרונים. בשל זהות ההשקפות יש כאלו המחליפים בין המושגים "סאטמר" ו"העדה החרדית", אך דבר זה אינו מדויק. לא כל בני העדה החרדית מחשיבים עצמם לחסידי סאטמר, גם אם הם מושפעים מהשקפת מייסדה, הרב יואל טייטלבוים, על הציונות, ויש מהם שהם ליטאים מובהקים, כלומר הולכים בשיטתו של הגאון מווילנה ששלל את תנועת החסידות.

בלבול דומה יש בין המושגים "העדה החרדית" ו"נטורי קרתא". אין שני אלו זהים. "נטורי קרתא", בארמית: "שומרי העיר", היא קבוצה קיצונית יותר מהעדה, של אנשים שקיבלו על עצמם ללחום נגד הציונות, בהפגנות ובפעילויות למיניהן. יש יותר מקבוצה אחת המכנה עצמה "נטורי קרתא", יש מהן הקרובות יותר לעדה החרדית ומשתפות עמה פעולה, ויש הנאבקות בה בגלוי, בראותן בה גוף פשרני. ראשית "נטורי קרתא" בעימות בין קנאי העדה לבין אנשי אגודת ישראל בשנות השלושים והארבעים. העימות הסתיים בניצחונם של הראשונים ובפירוד בין אגודת ישראל לעדה שאימצה את אידאולוגיית "נטורי קרתא" (ראו עוד בערך נטורי קרתא).

המבנה הארגוני של העדה

בראשות העדה עומד באופן סמלי בלבד "נשיא העדה החרדית". תפקיד זה נוצר עם הגעתו של האדמו"ר מסאטמר הרב יואל טייטלבוים שעלה לארץ לאחר השואה. האדמו"ר מסאטמר התמנה לנשיא העדה, תפקיד בו המשיך להחזיק גם לאחר שעזב את הארץ בשנת 1954 לארצות הברית. לאחר מותו עבר התפקיד ליורשו הרב משה טייטלבוים מסאטמר. לאחר מותו של רבי משה, בשל מחלוקת הירושה שנפלה בחסידות סאטמר, התמנה לנשיא העדה הרב דוד סולוביצ'יק^{[דרוש מקור]}, בנו של הרב יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק, אך תפקידו כנשיא הינו תואר-של-כבוד בלבד, ואינו בעל תפקיד מוגדר בהנהגת העדה.

בראש העדה החרדית עומד בפועל הבד"ץ שלה, בית דין צדק. הגאב"ד הוא מנהיגה הרוחני של העדה. כיום ממלא תפקיד זה הרב יצחק טוביה וייס, שבעבר כיהן כדיין בקהילה החרדית של אנטוורפן. תפקיד הגאב"ד הוא בעיקרו ייצוגי, אך לפתחו מגיעות להכרעה השאלות העקרוניות והמסובכות, והוא נחשב בעל הסמכות העליונה בעדה. במקביל לגאב"ד מכהן הראב"ד, שהוא ראש ההרכבים של בית הדין בפועל. כיום מכהן בתפקיד הראב"ד הרב משה שטרנבוך.

העדה החרדית מפעילה במסגרתה גופים נוספים: כגון "ועד השחיטה" שהוקמה על ידי הרב אברהם אהרן שיינברגר המתעסק בכל הקשור להכשרת בשר ועוף מהודרת מטעם העדה; "ועד הכשרות" כאמור למעלה; "לשכת סת"ם" לשכה המתעסקת בכל ענייני תשמישי קדושה; "ועד השמיטה" המתעסק בענייני שמיטה (בעיקר ב"אוצר בית דין" המיועד לתת מענה לאתרוגים כשרים לסוכות (ראו: ארבעת המינים); ועוד כמה גופים קטנים. בראש חלק מהגופים עומדים דייני העדה. בראש ועד הכשרות עומד כיום הרב יעקב בלוי, ובראש ועד השחיטה עומד כיום הרב שלמה יהודה הירש.

העדה מפעילה מוצי"ם - מורי צדק העוסקים בפסיקת הלכה, בעיקר בירושלים ובבית שמש. כיום מכהנים בעדה 44 מוצי"ם.

הנהלת העדה החרדית עוסקת בענייניה השוטפים של הקהילה והיא ממנה דיינים חדשים, את הראב"ד ואת הגאב"ד. בההנהלה יש ייצוג יחסי לקהילות החברות בה. סגן יו"ר ההנהלה נקרא מזכיר העדה. עוד קיימים גוף של שבעים ואחד חברים ובתוכו גוף של עשרים ושלושה חברים (בדומה למתכונת העתיקה של הסנהדרין). שני גופים אלה אינם מתכנסים ואין להם חשיבות מעשית.

העדה החרדית מנהלת בסיוע סאטמר את "קרן ההצלה", שמענקיה מיועדים למוסדות חינוך אשר אינם נעזרים במדינה.

בד"צ "העדה החרדית הספרדית", בראשות הרב יעקב שכנזי, הוא גוף קטן הכפוף מבחינה מינהלית לעדה החרדית ואין לו סמכויות בענייני כשרות.

ביטאונה של העדה החרדית הוא השבועון "העדה".

ראשי העדה החרדית לאורך השנים

גאב"דים:

• הרב יוסף חיים זוננפלד (1920-1932)
• הרב יוסף צבי דושינסקיא (1932-1948)
• הרב זליג ראובן בנגיס (1948-1953). בחודשים הראשונים כמ"מ הגאב"ד.
• הרב יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר (במקביל לנשיאות העדה) (1953-1979)
• הרב יצחק יעקב וייס (1979-1989)
• הרב משה אריה פריינד (1989-1996)
• הרב ישראל משה דושינסקיא (1996-2003)
• הרב יצחק טוביה וייס (מאז 2003)

ראב"דים (חלקי):

• הרב משה נחום ולנשטיין (1921-1920)
• הרב מרדכי לייב רובין (1929-1924)
• הרב זליג ראובן בנגיס (1948-1938)
• הרב פנחס אפשטיין (1968-1948)
• הרב דוד יונגרייז (1968-1972)
• הרב יצחק יעקב וייס (1972-1979)
• הרב משה אריה פריינד (1979 - 1989)
• הרב ישראל משה דושינסקיא (1989-1996)
• הרב ישראל יעקב פישר (1996-2003)
• הרב משה שטרנבוך (מאז 2003)

בראש ההנהלה, עמד הרב גרשון שטמר, שהיה שנים רבות האיש החזק בעדה ונפטר בחודש שבט תשס"ז (פברואר 2007). דמות חשובה בהנהגה הפוליטית הייתה המזכיר, שנים רבות מילא תפקיד זה הרב יוסף שיינברגר, שנפטר גם הוא זמן קצר קודם לכן. עם פטירתם של שיינברגר ושטמר מילא את תפקיד היו"ר באופן רשמי הרב דוד אייכלר הישיש (נפטר י"ז אדר ב' תשע"א), כשלצידו מונו 3 סגנים: הרב יעקב רוט (=ראטה) המשמש גם כמזכיר הבד"ץ, הרב שמעון וייס המשמש גם כמנהל ועד השחיטה והרב דוד מנשה רוטשילד.

קריאה משנת תשט"ו נגד ההשתתפות בבחירות לכנסת. בחתימת רבני הבד"צ, ונשיא העדה החרדית הרב יואל טייטלבוים - האדמו"ר מסאטמר

העדה החרדית ומוסדות המדינה

חברי העדה החרדית מקפידים על כללים אלו:

• אסור להשתתף בבחירות לכנסת.
• לא לדבר בשפה העברית.

אך יש הבדל מהותי בגישה לשני איסורים אלו. בעוד ההשתתפות בבחירות לכנסת מהווה איסור מוחלט, וייהרג ואל יעבור, השימוש בעברית לא מהווה איסור מוחלט, והוא מוגבל רק לבני העדה האשכנזית ולא לבני עדות המזרח. העדה החרדית אף מתקצבת מוסדות חינוך תורניים לבני עדות המזרח בבאר שבע ובבני ברק, אף שלומדים שם בעברית^{[דרוש מקור]}.

יחסם של בני העדה החרדית לקצבאות הביטוח הלאומי אינו אחיד. חלקם מסרבים לקבלם, בהתנגדותם העזה למדינה. חלק אחר רואה בקצבאות חלק ממנגנון ביטוח לגיטימי ומקבלן, ויש להניח שגם עובדת היותן של הקצבאות תמיכה הכרחית למשפחות הדלות וברוכות הילדים של העדה תורמת להשקפה זו.

שונים הדברים ביחס לתקציבי החינוך. כאן יש קונצנזוס שאין לאפשר בשום פנים למדינה דריסת רגל בחינוך הילדים, ובני העדה החרדית כולם מסרבים לקבל אותן מהמדינה, והם אף מחרימים מוסדות שמקבלים תקציבים.

ישיבות העדה החרדית אומנם אינן נתמכות בידי המדינה, אך מבקר המדינה מצא שרבים מתלמידיהן רשומים בישיבות אחרות המקבלות תמיכה.‏

בד"ץ העדה החרדית

לוגו הכשרות של הבד"ץ של העדה החרדית

בד"ץ "העדה החרדית" ידוע לציבור הכללי בעיקר בשל מערכת הכשרות הכפופה לו. מערכת זו היא גוף הכשרות הפרטי הבולט בישראל והיא זוכה לפופולריות בקרב חרדים רבים משום שהיא נחשבת מחמירה.

גוף הכשרות פועל למעשה באמצעות חברה בע"מ בשם 'ק.ד.ש. שרותי דת קהילה חינוך וכשרות בע"מ' (ח.פ. 512962655), חברה שהחליפה עמותה שפעלה קודם לכן.

יש הרואים בהסכמתו של הבד"ץ ליתן הכשר לגופים המזוהים עם הציונות ועם הקיבוצים, כמו "תנובה", התפשרות אידאולוגית מסוימת.

בנוסף לתפקידו בהשגחת כשרות יש לבד"ץ חשיבות כבית דין פרטי המכריע בחלק מן הסכסוכים העולם החרדי. כוחו של בית הדין נחלש עם היווצרות בתי דין של פלגים אחרים.

נגד הבד"ץ הועלו טענות על היותו פוסק בסכסוכי עולם תחתון, בין השאר סכסוכים הקשורים להברחות סמים, טענות אלו הוכחשו. לדברי חוקר החרדים, פרופ' מנחם פרידמן:

הבד"צים מוכנים לשפוט כלכלה שאינה עובדת לפי חוקי המדינה ומוכנים ויכולים להטיל סנקציות. חלק גדול מהמשפטים בבד"צים עוסק בהון שחור. גם הון שחור בינלאומי. הם יכולים לעסוק בזה, כי הם לא מוסרים למשטרה את תוכן הדיונים. תיאר לעצמך מה יקרה אם המשטרה תפרוץ לבית דין כזה, תחרים מסמכים ותביא את הדיינים הישישים לפני שופט.

העדה החרדית והזרם החרדי המרכזי

למרות דברי תוכחה קשים שמטיחים אנשי העדה בחרדים האחרים בפשקווילים (צורת תקשורת נפוצה בציבור הממעיט בשימוש בטלוויזיה, ברדיו ובאינטרנט), היחסים בינם לבין הזרם החרדי המרכזי הם בדרך כלל סבירים. החרדים חשים כבוד לבני העדה ואינם רוחשים להם את יחס הבוז הרווח כלפי אנשי הציונות הדתית. כאשר נפטר רב חשוב של העדה, משתתף הציבור החרדי כולו באבל, דבר שלא קורה כאשר נפטר רב ציוני דתי. גם אין להעלות על הדעת שחרדים ישתמשו בהכשר דתי לאומי, ואילו כולם עושים שימוש בהכשר העדה החרדית.

אמנם בשנים האחרונות התחוללו סערות גדולות, שמלמדות אולי על שסע עמוק צפוי במקרה שבו מנהיגי החרדים ייאלצו לעשות פשרות רבות יותר ביחסם לציבור הכללי. הרב יוסף שלום אלישיב הותקף קשות בידי העדה כשנתן ידו להסדר פשרה בנוגע לחפירות ארכאולוגיות בקברים. הרב אהרון יהודה לייב שטיינמן זכה לקילוח רותחין זהה כאשר הסכים ליוזמת הנח"ל החרדי. אפיזודות אלו היו כרוכות בחילופי דברים קשים ביותר בין אנשי העדה לבין הפלג הליטאי. הזעם בקרב הליטאים הופנה אף לחברי הבד"ץ של העדה עצמם שלא מחו בצעיריהם שנהגו באלימות כלפי חרדים בני הזרם המרכזי.

בשנים תש"מ - תשמ"ב הייתה מחלוקת גדולה בין חסידות בעלזא לבין העדה החרדית, על רקע לקיחת תקציבים מהמדינה ולימוד פסיכולוגיה, כדרך להתמודדות בבעיות חינוכיות וקשיי למידה. רבני העדה החרימו את המוסדות של בעלזא, וכצעד נגדי החרימו בבעלזא את מוסדות הקהילה של העדה, ולשם כך ייסדו בית דין צדק נפרד ומערכת כשרות נפרדת. בשנים האחרונות היו נסיונות להשלים בין הצדדים. מבחינת ההכרה והאימון של הציבור החרדי, בד"צ בעלזא ומערכת הכשרות נופלים בהרבה לעומת העדה החרדית, אבל מצד שני, הפרישה של בעלזא וההתנגדות האידאולוגית העיקשת אל העדה החרדית שברה את הכוח והשלטון שהיו לעדה בתוך הציבור החרדי, והשפיעה על היחס של הציבור החרדי כולו אל העדה החרדית, כעדה נפרדת וקיצונית שדעתה דעת מיעוט ובלתי מקובלת.

לעתים כאשר מתחוללת סערה חרדית דוגמת חסימת כביש בשבת או חפירת קברים יהודים עתיקים, יש הנוטים לראות את המפלגות החרדיות כקשורות לדבר. אולם למעשה הגורמים העומדים מאחורי פעילויות אלו הם אנשי העדה החרדית ופלגי נטורי קרתא.

אולם יש לציין שרוב ההפגנות אינן בהוראת בד"ץ העדה החרדית, אף שיש מעט הפגנות שהן כן בהוראתם. ההפגנות שאינן מטעם העדה החרדית הן בדרך כלל מעוטות משתתפים והעומדים מאחוריהן הם אנשי נטורי קרתא.

חיי היומיום בעדה

חלק נכבד מבני העדה מרוכזים בשכונות "גאולה" ו"מאה שערים" בירושלים, אך ישנם רבים שיצאו לגור בערים ושכונות אחרות. כך ניתן למצוא ריכוזי אנשי עדה בשכונות גבעת שאול, רמות, רמת שלמה, הר נוף, עזרת תורה, ובבית שמש, אלעד, ועוד מקומות.

מבחינת הלבוש ניכרים רבים מאנשי העדה בכובע ייחודי, שטוח מעט. הנשים לובשות בגדים מאוד צנועים עם צבעים לא בולטים, ומקפידות לכסות את ראשן במטפחת הדוקה (לא בפאה נוכרית). חלק נכבד מחסידי העדה החרדית המשתייכים לחצרות חסידיות שונות נוהגים ללבוש את הלבוש החסידי הירושלמי.

בעדה החרדית, שלא כמו אצל הליטאים, אין זו נורמה מחייבת עבור הגברים לעסוק בלימוד תורה בכולל לאורך ימים. הגברים יוצאים לעבוד בעבודות שונות שאינן דורשות השכלה אקדמית. רבים מהם במלאכות הקשורות לדת, כגון סופרות סת"ם, השגחת כשרות, שחיטה וכדומה, ומהם גם אנשי עסקים מצליחים.

לקריאה נוספת

• אמנון לוי, החרדים, הוצאת כתר.

קישורים חיצוניים

• נטע סלע, העדה החרדית - תעודת זהות, באתר ynet‏
• ‫בד"ץ העדה החרדית באתר עולם התורה‬
• בד"ץ העדה החרדית, באתר "Tog - חדשות ותוכן יהודי"
• נטע סלע, השד העדתי: הכול על פלג "העדה החרדית", שמכתיב את סדר היום בעיר ב- nrg
• זליג ויינשטיין ושלמה ברזל, תולדות אהרן ודושינסקי נגד העדה החרדית, באתר בחדרי חרדים.
• רונן ישי, קווים לדמותה של העדה החרדית, "במחשבה תחילה", כתב העת השנתי של מחלקת המחקר באגף לחקירות ולמודיעין במשטרת ישראל.
• יאיר אטינגר, על השחיטה: מאחורי הקלעים של ההכשר החזק ביותר בישראל, באתר הארץ, 25.2.2011
• אמילי עמרוסי, ‏מאחורי החומות, באתר ישראל היום, 6 באפריל 2012