ג'ורג' האריסון
.jpg)
ג'ורג' האריסון[א] (באנגלית: George Harrison; 25 בפברואר 1943[ב] – 29 בנובמבר 2001) היה מוזיקאי, זמר-יוצר וסופר אנגלי. ידוע בעיקר כגיטריסט להקת הביטלס. לאחר פירוק הלהקה המשיך בקריירת סולו כמוזיקאי והקים חברה להפקת סרטים.
למרות שמרבית שירי הלהקה נכתבו על ידי ג'ון לנון ופול מקרטני, רוב אלבומי הביטלס משנת 1965 ואילך הכילו לפחות שני שירים של האריסון, כולל "Taxman", "Within You Without You", "While My Guitar Gently Weeps", "Something" ו"Here Comes the Sun". בנעוריו הושפע האריסון מוזיקלית בעיקר מאמנים דוגמת ג'אנגו ריינהארדט, קארל פרקינס, צ'ט אטקינס וצ'אק ברי. עד 1965 החל להוביל את הביטלס לסגנון הפולק רוק, עקב התעניינותו בבוב דילן ובבירדס, ולסגנון המוזיקה הקלאסית ההודית דרך שימוש בכלי נגינה הודיים, דוגמת הסיטאר, אותו הכיר על סט צילומי הסרט "Help!". הוא ניגן בסיטאר בשירים רבים של הלהקה, דוגמת "Norwegian Wood (This Bird Has Flown)". לאחר שיזם את אימוץ שיטת המדיטציה הטרנסצנדנטלית על ידי הלהקה, בשנת 1967, פיתח קשר עם התנועה הבין-לאומית למען תודעת קרישנה. האריסון נישא לראשונה לדוגמנית פאטי בויד בשנת 1966, ממנה התגרש בשנת 1977. שנה לאחר מכן נישא לאוליביה אריאס, עימה הביא לעולם בן, דהני.
לאחר פירוק הביטלס הוציא האריסון את האלבום המשולש All Things Must Pass, שזכה לשבחי המבקרים, בו גם הופיע כמה הסינגל המצליחים ביותר שלו. הוא גם ארגן את מופע הצדקה "הקונצרט למען בנגלדש" בשנת 1971, עם המוזיקאי ההודי ראווי שנקר.
כאמן סולו הוציא האריסון מספר סינגלים ואלבומים רבי-מכר. בשנת 1988 היה ממקימי להקת הטרוולינג וילבריס. הוא גם שיתף פעולה עם אמנים רבים, בהם בוב דילן, אריק קלפטון, רינגו סטאר וטום פטי. המגזין "רולינג סטון" דירג אותו במקום ה-31 ברשימת 250 הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים לשנת 2023.[8] הוא נכנס פעמיים להיכל התהילה של הרוק אנד רול - בזכות חברותו בלהקת הביטלס בשנת 1988 ובזכות קריירת הסולו שלו בשנת 2004 (לאחר מותו). האריסון, שעישן כל חייו, נפטר ממחלת הסרטן בשנת 2001, בגיל 58, שנתיים לאחר ששרד ניסיון דקירה בביתו.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית חייו (1943–1958)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
האריסון נולד בליברפול, ב-25 בפברואר 1943.[ב] בית ילדותו שוכן ברחוב ארנולד גרוב 12.[9] הוא הצעיר מבין ארבעת ילדיהם של הרולד הרגריבס (או הרגרוב; 1909–1978) ושל לואיז (לבית פרנץ';[10] 1911–1970) האריסון. הרולד היה נהג אוטובוס שעבד כספן בווייט סטאר ליין,[11] ואימו הייתה מוכרנית בחנות ממוצא אירי-קתולי.[3] הייתה לו אחות אחת, לואיז, ושני אחים, הרולד ופיטר.
לדברי אשתו הראשונה, פאטי בויד, אימו של האריסון תמכה בו במיוחד: "כל מה שרצתה עבור ילדיה היה שהם יהיו מאושרים, והיא הכירה בכך ששום דבר לא משמח את ג'ורג' כמו יצירת מוזיקה".[12] לואיז הייתה חובבת מוזיקה נלהבת, והיא נודעה בקרב חבריה בזכות קול שירתה הרם, שלעיתים הבהיל את המבקרים בכך שהרעיד את חלונות בית המשפחה.[13] כשהייתה בהיריון עם ג'ורג' נהגה להאזין לעיתים קרובות לשידור השבועי של "רדיו הודו". הביוגרף של האריסון, ג'ושוע גרין, כתב: "בכל יום ראשון היא האזינה לצלילים מיסטיים של סיטארים וטאבלות, בתקווה שהמוזיקה האקזוטית תביא שלווה ורוגע לתינוק שברחמה".[5]
האריסון התגורר ברחוב ארנולד גרוב 12 עד 1 בינואר 1950,[14] לאחר שבסתיו 1949 הוצע למשפחתו בית פרטי והיא עברה להתגורר ברחוב אפטון גרין 25.[15] שנתיים קודם לכן, בשנת 1948, נרשם האריסון ללימודים בבית הספר היסודי דובדייל.[16] הוא עבר את בחינת הקבלה ללימודים תיכוניים ולמד בבית הספר התיכון לבנים של מכון ליברפול (אנ'), בין השנים 1954 ל-1959.[1] למרות שבמכון הוצעה לתלמידים מגמת לימוד מוזיקה, התאכזב האריסון מהעובדה שלא היו בה גיטרות, וחש כי המכון "הפך [תלמידים] לפחדנים".[17]
בנעוריו הושפע האריסון מוזיקלית בעיקר מאמנים דוגמת קאב קאלוויי, ג'אנגו ריינהארדט והוגי קרמייקל;[18] עד שנות ה-50 השפיעו עליו קארל פרקינס ולוני דונגן באופן משמעותי.[19] בתחילת 1956, בעת שרכב על אופניו, שמע את השיר "Heartbreak Hotel (אנ')" של אלביס פרסלי מתנגן מבית סמוך, ובכך התעוררה בו התעניינותו ברוק אנד רול.[20] בשיעורים הכיתתיים הוא ישב, בדרך כלל, בחלק האחורי של הכיתה, ובספרי הלימוד שלו נהג לצייר גיטרות. מאוחר יותר אמר ש"הייתי מרותק לחלוטין לגיטרות".[21]
כשהיה בן 14 בערך הציע חברו של האריסון, ריימונד יוז, למכור את הגיטרה שלו. אימו של האריסון שילמה עבור הגיטרה, שעלתה 3 פאונד ו-10 שילינג.[22] אחד מחבריו של אביו לימד את האריסון לנגן מספר שירים. בהשראת המוזיקה של דונגן ייסד האריסון להקת סקיפל בשם ה-Rebels, יחד עם אחיו פיטר וחברו ארתור קלי.[23] באוטובוס התלמידים לבית ספרו פגש האריסון את פול מקרטני, שלמד גם הוא בבית הספר לבנים של מכון ליברפול, והשניים התחברו בזכות אהבתם המשותפת למוזיקה.[24]
הביטלס (1958–1970)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקרטני וחברו, ג'ון לנון, היו חברים בלהקת סקיפל בשם The Quarrymen. במרץ 1958, בעידודו של מקרטני, נבחן האריסון מבחן במה עבור הלהקה, אך לנון סבר כי האריסון, שזה עתה מלאו לו 15, צעיר מדי מכדי להצטרף ללהקה. מקרטני ארגן מבחן חוזר, שנערך על אוטובוס בליברפול, במהלכו הרשים האריסון את לנון בכך שניגן את תפקיד הגיטרה הראשי בשיר האינסטרומנטלי "Raunchy (אנ')".[25] בתחילה התרועע האריסון עם חברי הלהקה, מילא את תפקיד הגיטרה לפי הצורך, ולאחר מכן התקבל ללהקה באופן רשמי.[26] למרות שאביו רצה שימשיך את לימודיו, האריסון עזב את בית הספר בגיל 16 ועבד במשך מספר חודשים כשוליית חשמלאי בחנות כלבו מקומית.[27] במהלך סיבוב ההופעות הראשון של הלהקה בסקוטלנד, בשנת 1960, אימץ האריסון את שם העט "קרל האריסון", על שם קארל פרקינס.[28]
בשנת 1960 דאג האמרגן אלן ויליאמס שהלהקה, שכעת כבר קראה לעצמה הביטלס, תופיע בשני מועדוני לילה בהמבורג.[29] אולם תקופת מגוריהם הראשונה בהמבורג הסתיימה בטרם עת כאשר האריסון גורש מהמגורים בשל היותו בן 17 (קטין), מה שאומר שהוא צעיר מכדי לעבוד במועדוני לילה.[30] כאשר בריאן אפשטיין הפך למנהל הלהקה, בדצמבר 1961, הוא שיכלל את תדמיתה, ומאוחר יותר הבטיח לחבריה חוזה הקלטות עם EMI.[31] הסינגל הראשון של הלהקה, "Love Me Do", הגיע למקום ה-17 ברקורד ריטיילר, וכשאלבום הבכורה שלה, Please Please Me, יצא לאור בתחילת 1963, החלה תקופת ה"ביטלמניה".[32]
בתקופה זו נחשב האריסון ל"חבר השקט" בלהקה.[20] כינוי זה הומצא כאשר הגיעו הביטלס לארצות הברית בתחילת 1964, והאריסון לקה בדלקת גרון סטרפטוקוקלית וסבל מחום. הוא קיבל ייעוץ רפואי לפיו עליו להגביל את דיבורו ככל האפשר עד שיופיע בתוכנית "המופע של אד סאליבן" כמתוכנן.[33] הוא קיבל שני קרדיטים של שירה מרכזית באלבום, בהם השיר "Do You Want to Know a Secret" שכתבו לנון ומקרטני, ושלושה קרדיטים באלבומם השני, With the Beatles. הקרדיט האחרון היה על השיר "Don't Bother Me", השיר הראשון פרי עטו של האריסון שהופיע באלבום של הלהקה.[34] ב-1965 יצא אלבומה החמישי של הלהקה, Help!, בו הופיעו שני שירים שיצר: "I Need You" ו"You Like Me Too Much". האריסון שימש מעין "גשש" של הלהקה לאיתור אלבום אמריקאי חדש, בשל בקיאותו במוזיקת נשמה. באותה השנה יצא גם האלבום Rubber Soul. עד ליציאת אלבום זה לאור החל להוביל את הביטלס לסגנון הפולק רוק, עקב התעניינותו בבוב דילן ובבירדס, ולסגנון המוזיקה הקלאסית ההודית דרך שימוש בסיטאר בשיר "Norwegian Wood (This Bird Has Flown)".[35] מאוחר יותר אמר כי Rubber Soul הוא "אלבום הביטלס האהוב עליו".[36]
האלבום Revolver, שיצא לאור בשנת 1966, כלל שלושה משיריו: "Taxman", שנבחר כרצועת הפתיחה של האלבום, "Love You To" ו"I Want to Tell You".[37] לדברי האתנומוזיקולוג דייוויד רק, השיר האחרון באלבום ("Tomorrow Never Knows") קבע תקדים במוזיקה הפופולרית כדוגמה לייצוג התרבות האסייתית על ידי אנשי העולם המערבי בכבוד וללא פרודיה.[38] האריסון המשיך להעמיק את התעניינותו בכלי נגינה לא-מערביים, וניגן על סווארמנדל (אנ') בשיר "Strawberry Fields Forever".[39]
בסוף 1966 העמיק האריסון את תחומי העניין שלו והתרחק מעט מהנעשה בלהקה. הדבר בא לידי ביטוי בבחירתו בגורואים ובמנהיגים דתיים מהמזרח להכללה בעטיפת האלבום Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band, שיצא לאור ב-1967.[40] השיר היחיד שאותו יצר ונכלל באלבום היה "Within You Without You", שאותו הלחין בהשראת המוזיקה ההודית. יתר חברי הלהקה לא הופיעו כלל בשיר זה.[41] בשיר ניגן האריסון בסיטאר ובטמבורה (אנ'), בליווי מוזיקאים מחוג המוזיקה האסייתי (אנ').[42] מאוחר יותר אמר על האלבום: "זו הייתה אבן רחיים ואבן דרך בתעשיית המוזיקה... בערך חצי מהשירים אני אוהב ואת החצי השני אני לא סובל".[43]
.jpeg)
בינואר 1968 הקליט את רצועת הבסיס לשירו "The Inner Light" באולפן של EMI בבומביי, בעזרת קבוצת מוזיקאים מקומיים שניגנו על כלי נגינה הודיים מסורתיים. השיר, שיצא כצד B ל"Lady Madonna" של מקרטני, היה השיר הראשון של האריסון שהופיע בסינגל של הלהקה.[44] מילות השיר, הנגזרות מציטוט מהדאו דה ג'ינג, שיקפו את התעניינותו הגוברת של האריסון בהינדואיזם ובמדיטציה.[45] במהלך הקלטות הלהקה באותה שנה גברה המתיחות בתוכה והמתופף רינגו סטאר אף פרש ממנה לזמן קצר.[46] ארבע תרומותיו של האריסון לכתיבת שירי האלבום הכפול כללו את "While My Guitar Gently Weeps", בו השתתף גם אריק קלפטון, ו"Savoy Truffle" המבוצע בידי כלי נשיפה.[47]
לבוב דילן ולבנד היו השפעה מוזיקלית גדולה על האריסון בסוף דרכו בלהקת הביטלס. במהלך ביקור בוודסטוק בסוף 1968 החל בקשרי חברות עם דילן ומצא עצמו נמשך לתחושת היצירה המוזיקלית הקהילתית של הבנד ולשוויון היצירתי בין חבריה, דבר שעמד בניגוד לשליטתם של לנון ומקרטני בנושאי כתיבת השירים וההנחיה היצירתית של הלהקה. הדבר אירע במקביל לתקופה פורייה בכתיבתו וברצונו הגובר לפרוש מהלהקה.[48] המתחים בתוך הלהקה צצו שוב בינואר 1969, באולפני טוויקנהאם, במהלך החזרות המצולמות לאלבום Let It Be, שהפכו לסרט תיעודי שעלה לאקרנים ב-1970.[49] האריסון, שהיה מתוסכל מאולפן הסרטים הקר והסטרילי, מניתוקו היצירתי של לנון מהביטלס, וממה שנתפס כגישה שתלטנית מצידו של מקרטני, עזב את הלהקה ב-10 בינואר. הוא חזר אליה 12 ימים אחר כך, לאחר שחבריו ללהקה הסכימו להעביר את פרויקט הסרט לאולפן משלהם ולנטוש את תוכניתו של מקרטני לחזור להופעות פומביות.[50]
היחסים בין הביטלס הפכו ללבביים יותר, אם כי עדיין היו מתוחים, כאשר הקליטה הלהקה את אלבומה משנת 1969, Abbey Road.[51] האלבום כלל שני שירים שיצר האריסון: "Here Comes the Sun" ו"Something", שזכו להצלחה רבה.[52] במהלך הקלטת האלבום גילה האריסון שליטה יצירתית רבה יותר מבעבר, ודחה הצעות לשינויים בשירים שלו, במיוחד מצד מקרטני.[53] "Something" הפך לשיר הראשון של האריסון שנכלל ב-צד A, כשהוא יוצא כסינגל כפול עם השיר "Come Together"; השיר הגיע למקום הראשון במצעדי המוזיקה בקנדה, אוסטרליה, ניו זילנד וגרמניה המערבית,[54] ושני השירים יחדיו הגיעו לראש מצעד "בילבורד הוט 100" בארצות הברית.[55] בשנות ה-70 הקליט פרנק סינטרה את "Something" פעמיים (1970 ו-1979) ומאוחר יותר כינה אותו "שיר האהבה הגדול ביותר ב-50 השנים האחרונות".[56] במאי 1970 שולב שירו של האריסון, "For You Blue", בסינגל אמריקאי עם שירו של מקרטני, "The Long and Winding Road", ובכך הפך לשיר השני של האריסון שהגיע לראש מצעד "בילבורד הוט 100", כאשר שני הצדדים הופיעו יחד במקום הראשון במצעד הוט 100.[57] בעוד שהאריסון חווה שגשוג ככותב שירים, תפקודו כמלחין באלבומי הביטלס נותר מוגבל לשניים או שלושה שירים בלבד, מה שהגביר את תסכולו ותרם משמעותית לפירוק הלהקה.[58] סשן ההקלטות האחרון של האריסון עם הביטלס היה ב-4 בינואר 1970, אז הקליט, יחד עם מקרטני וסטאר, אובר-דאב לשיר "Let It Be" עבור אלבום אולפן הנושא את אותו השם.[59]
קריירת סולו (1968–1987)
[עריכת קוד מקור | עריכה]קריירת סולו מוקדמת (1968–1969)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – Wonderwall Music, Electronic Sound
עוד לפני פירוק הביטלס הקליט והוציא האריסון שני אלבומי סולו: Wonderwall Music ו-Electronic Sound, ששניהם מכילים בעיקר קטעים אינסטרומנטליים. האלבום Wonderwall Music (1968), אלבום פסקול לסרט "Wonderwall" (אנ'), מכיל לחנים המשלבים כלי נגינה הודיים עם כלי נגינה מערביים,[60] בעוד ש-Electronic Sound המאופיין במוזיקה אלקטרונית ואוונגרד.[61] Wonderwall Music היה אלבום הסולו הראשון של חבר הביטלס והראשון שיצא על ידי חברת אפל רקורדס.[62]
בדצמבר 1969 השתתף האריסון בסיבוב הופעות קצר באירופה עם הלהקה האמריקאית דלני ובוני וחברים (אנ'). במהלך סיבוב ההופעות החל האריסון לנגן בגיטרת סלייד ולכתוב את השיר "My Sweet Lord", שהפך לסינגל הראשון שלו כאמן סולו.[63]
All Things Must Pass (1970)
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – All Things Must Pass
במשך שנים רבות היה האריסון מוגבל בתרומתו כפזמונאי לאלבומי הביטלס, אך ב-1970 הוציא את האלבום All Things Must Pass, אלבום משולש ובו שני דיסקים של שיריו ודיסק שלישי המכיל הקלטות של האריסון עושה ג'אמינג עם חבריו.[64] האלבום נחשב ליצירתו הטובה ביותר והוא הגיע לראש מצעדי ההקלטות משני צידי האוקיינוס האטלנטי.[65] בין המוזיקאים שלקחו חלק באלבום נמנים רינגו סטאר, אריק קלפטון, בילי פרסטון וקלאוס פורמן.[64][ג]
עם יציאתו לאור התקבל האלבום בשבחי המבקרים; כתב מה"רולינג סטון" תיאר אותו כ"בעל פרופורציות ספקטוריאניות קלאסיות, וגנריאניות, ברוקנריאניות, מוזיקה של פסגות הרים ואופקים עצומים".[67] הסופר והמוזיקולוג איאן אינגליס רואה במילות שיר הנושא (אנ') של האלבום "הכרה בארעיות הקיום האנושי... זהו סיום פשוט ונוגע ללב" ללהקת הביטלס.[68] בשנת 1971 תבעה חברת התקליטים Bright Tunes את האריסון בגין הפרת זכויות יוצרים על השיר "My Sweet Lord", בשל דמיונו ללהיט משנת 1963, "He's So Fine (אנ')".[69] כאשר התיק נדון בבית המשפט בשנת 1976 הכחיש האריסון כי העתיק במכוון את השיר, אך הפסיד בתיק, שכן השופט פסק כי עשה זאת באופן לא מודע.[70]
הקונצרט למען בנגלדש (1971)
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – הקונצרט למען בנגלדש, The Concert for Bangladesh
.jpg)
האריסון נענה לבקשתו של ראווי שנקר לארגן את מופע הצדקה "הקונצרט למען בנגלדש", שנערך ב-1 באוגוסט 1971. האירוע משך למעלה מ-40,000 איש לשתי הופעות במדיסון סקוור גארדן בניו יורק.[71] מטרת האירוע הייתה לגייס כסף לסיוע לפליטי מלחמת בנגלדש. במופע השתתפו, בין היתר, בוב דילן, אריק קלפטון, ליאון ראסל, בילי פרסטון ורינגו סטאר.[72]
אלבום הופעה משולש של האריסון, The Concert for Bangladesh, יצא לאור בדצמבר 1971, ולאחריו סרט הופעה (אנ') בשנת 1972. האלבום הגיע לראש מצעד האלבומים הבריטי וזכה בפרס גראמי לאלבום השנה.[73]
מ-Living in the Material World ל-George Harrison (1973–1980)
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – Living in the Material World, Dark Horse, Extra Texture (Read All About It), Thirty Three & 1/3, George Harrison
אלבומו של האריסון משנת 1973, Living in the Material World, החזיק במקום הראשון במצעד "בילבורד" במשך חמישה שבועות, והסינגל מהאלבום, "Give Me Love (Give Me Peace on Earth)", הגיע גם הוא למקום הראשון בארצות הברית.[74] בבריטניה הגיע האלבום למקום השני והסינגל למקום השמיני.[75] לדעת הביוגרף של האריסון, ג'ושוע גרין, האלבום "הכיל רבות מהיצירות החזקות ביותר בקריירה שלו".[76] מנגד, היו מבקרים שפחות התרשמו מהאלבום, ותיארו אותו כיצירה כמביכה, חסודה וסנטימנטלית יתר על המידה.[77]
בנובמבר 1974 הפך האריסון לחבר הביטלס הראשון שערך סיבוב הופעות (אנ') באמריקה הצפונית. בסיבוב ההופעות, שנקרא "Dark Horse", השתתפו, פרט להאריסון, גם חברי להקתו שלו, טום סקוט (אנ') ובילי פרסטון, וכן ראווי שנקר.[78] למרות ביקורות חיוביות רבות, הקונצנזוס הכללי כלפיו היה שלילי.[79] חלק ממעריציו של האריסון התאכזבו מנוכחותו המשמעותית של שנקר בו. בנוסף, הוא עיבד מחדש את המילים של כמה משירי הביטלס,[80] ועקב העובדה שסבל אז מדלקת במיתרי הקול כינו חלק מהמבקרים את האריסון "צרוד אפל" ("dark hoarse"; הומופון של "Dark Horse").[81] לעומת זאת, הסופר סיימון לנג כינה את סיבוב ההופעות "פורץ דרך"[82] ו"מהפכני בהצגתה של מוזיקה הודית".[83]
ב-16 בנובמבר 1974 ביקרו האריסון וכמה משתתפים אחרים בסיבוב ההופעות בבית הלבן. הם הוזמנו על ידי בנו של הנשיא ג'רלד פורד, ג'ק.[84]
בדצמבר אותה שנה הוציא האריסון את האלבום Dark Horse, שזכה לביקורות הכי פחות חיוביות בקריירה שלו.[79] האלבום הגיע למקום הרביעי במצעד ה"בילבורד" והסינגל "Dark Horse" מתוך האלבום הגיע למקום ה-15, אך השניים לא הצליחו לעשות רושם בבריטניה. עם זאת, מבקר המוזיקה מיקאל גילמור תיאר את האלבום כ"אחת מיצירותיו המרתקות ביותר של האריסון - אלבום על שינוי ואובדן".[85]
אלבום האולפן הבא שלו, Extra Texture (Read All About It), הגיע למקום ה-8 במצעד ה"בילבורד" ולמקום ה-16 בבריטניה.[86] האריסון סבר כי האלבום הוא הכי פחות מספק מבין שלושת האלבומים שהקליט מאז All Things Must Pass.[87] חברו הוותיק קלאוס פורמן העיר: "הוא לא היה בעניינים... זו הייתה תקופה נוראית כי אני חושב שהיה אז הרבה קוקאין בסביבתו, ואז יצאתי מהתמונה... לא אהבתי את הלך הרוח שלו".[88] הוא הוציא שני סינגלים מהאלבום: "You", שהגיע לטופ 20 של "בילבורד", ו"This Guitar (Can't Keep from Crying)".[89]
Thirty Three & 1/3, אלבומו הראשון של האריסון שהוציאה לאור חברת התקליטים שלו, בשנת 1976. מהאלבום הצליחו השירים "This Song" שנכתב בעקבות המשפט על שירו "My Sweet Lord" והיותו "העתקה לא מודעת" לשיר "He's So Fine" של להקת השיפונז, והשיר "Crackerbox Palace" אשר הווידאו קליפ שלו צולם בביתו של האריסון. ההומור הסוריאליסטי של השיר שיקף את הקשר של האריסון עם אריק איידל מלהקת מונטי פייתון, שביים וידאו קליפ קומי לשיר. הסינגל השלישי מהאלבום היה גרסת כיסוי – דבר נדיר אצל האריסון – לסטנדרט הפופ של קול פורטר "True Love". האלבום זיכה את האריסון בביקורות החיוביות ביותר שלו בארצות הברית מאז צאת האלבום All Things Must Pass,[90] והשיג יותר מכירות משני אלבומיו הקודמים.[91] כחלק מקידום האלבום, הופיע האריסון בתוכנית "Saturday Night Live" עם פול סיימון.[92]
בשנת 1979 הוציא האריסון לאור את האלבום George Harrison.[93] האלבום, שהופק במשותף עם ראס טיטלמן (אנ'), כמו גם הסינגל "Blow Away", נכנסו שניהם לטופ 20 של מצעד ה"בילבורד".[94][95] האלבום סימן את תחילתה של נסיגתו ההדרגתית של האריסון מעסקי המוזיקה, כאשר כמה מהשירים נכתבו בסביבת מאווי השלווה, באיי הוואי.[96]
באותו זמן השתלב האריסון גם בתעשיית הסרטים, כשהקים את חברת ההפקות Handmade Films בשנת 1979 שהפיקה מספר סרטים, וביניהם שניים של חבורת מונטי פייתון (בריאן כוכב עליון ומונטי פייתון בהופעה חיה בהוליווד בוול). האריסון אף נתן הופעות אורח קצרצרות בחלק מן הסרטים שהפיק.[97]
מ-Somewhere in England ל-Cloud Nine (1980–1987)
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – Somewhere in England, Gone Troppo, Cloud Nine
רצח ג'ון לנון ב-8 בדצמבר 1980 הטריד את האריסון וחיזק את דאגתו בת עשרות השנים בנוגע לסטוקינג אחריו. הרצח היווה גם אובדן אישי עמוק עבורו, למרות שהאריסון ולנון לא ניהלו קשר רב בשנים שלפני הירצחו של לנון.[98] לאחר הרצח שינה האריסון מילים של שיר שכתב במקור עבור רינגו סטאר, "All Those Years Ago", ושלושת חברי הביטלס הנותרים ביצעו אותו יחד כמחווה ללנון;[99] השיר יצא לאור כסינגל של האריסון, הגיע למקום השני במצעדים האמריקאים[100] ונכלל באלבומו הבא, Somewhere in England.
.jpg)
בשנת 1982 הוציא את האלבום Gone Troppo שזכה להתעלמות מצד הביקורות והקהל. לאחריו נמנע מלהוציא אלבום במשך חמש שנים.[101] במהלך תקופה זו הוא הופיע במספר הופעות אורח; בשנת 1985 השתף במופע מחווה לקארל פרקינס;[102] במרץ 1986 הופיע בהפתעה במהלך סיום מופע הצדקה שנערך למען גיוס כספים עבור בית החולים לילדים של ברמינגהאם.[103] בשנה שלאחר מכן הופיע בהופעה של קרן הצדקה של הנסיך צ'ארלס בארנה של ומבלי בלונדון, וביצע את "While My Guitar Gently Weeps" ו-"Here Comes the Sun"`[104] בפברואר 1987 הופיע יחד עם בוב דילן, ג'ון פוגרטי וג'סי אד דייוויס (אנ') בשך שעתיים, עם מוזיקאי הבלוז טאג' מאהל (אנ').[105]
אלבומו הבא, Cloud Nine, שאותו הפיק יחד עם ג'ף לין, יצא לאור בנובמבר 1987[106] וזכה להצלחה רבה; גרסת הכיסוי שביצע לשיר Got My Mind Set on You (במקור של רודי קלארק מ-1962) הגיעה למקום הראשון במצעדים האמריקאים ולמקום השני במצעדים בבריטניה.[107][108] הווידאו קליפ הנלווה זכה להשמעות רבות, וסינגל נוסף, "When We Was Fab", זכה בשתי מועמדויות לפרסי הווידאו קליפים של MTV בשנת 1988.[109] באלבום זה השתתפו מספר אמנים, בהם אלטון ג'ון (פסנתר), אריק קלפטון ורינגו סטאר. לימים הפך Cloud Nine לאלבום הסולו המלא האחרון שהוציא האריסון בעודו בחיים.
קריירת מאוחרת (1988–1996)
[עריכת קוד מקור | עריכה]הטרוולינג וילבריס והחזרה לסיבובי הופעות (1988–1992)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1988 הקים את הלהקה הטרוולינג וילבריס, יחד עם כמה מן האמנים המצליחים ביותר באותה תקופה: טום פטי, בוב דילן, רוי אורביסון, ובניהולו של מפיק העל ג'ף לין.[110] ביחד ניגנו מוזיקה עממית משולבת עם רוק, קאנטרי ובלוז. אלבומם הראשון יצא באוקטובר אותה שנה[111] והגיע למקום ה-16 בבריטניה[112] ולמקום ה-3 בארצות הברית. כלהקה הם השתמשו בשמות בדויים – כולם אחים לבית משפחת וילברי. שם העט של האריסון באלבום היה "נלסון וילברי"; באלבום השני של הלהקה השתמש בשם "ספייק וילברי".[113]
בשנת 1989 הוציא האריסון אלבום אוסף שכלל שירים החל משנת 1976 וכן שלושה שירים חדשים, בהם השיר "Cheer Down" אשר יצא קודם לכן באותה שנה כחלק מפסקול הסרט "נשק קטלני 2".[114]
אלבומה השני של הטרוולינג וילבריס יצא באוקטובר 1990 ונקרא Traveling Wilburys Vol. 3. לדברי לין, "זה היה הרעיון של ג'ורג'. הוא אמר, 'בואו נבלבל את המטומטמים'".[115] בשיאו הגיע האלבום למקום ה-14 במצעד האלבומים הבריטי[112] ולמקום ה-11 במצעד האמריקאי, שם זכה בתואר של אלבום פלטינה. הלהקה מעולם לא הופיעה[116] ולא הקליטה אלבום נוסף לאחר מכן.
בדצמבר 1991 יצאו האריסון וקלפטון לסיבוב הופעות ביפן, הראשון אליו יצא האריסון מאז 1974, ולימים התברר גם כאחרון שלו.[117] שנה לאחר מכן הוציא אלבום הופעה (Live in Japan) שכלל הקלטות מסיבוב זה. ב-6 באפריל 1992 ערך האריסון מופע צדקה למען מפלגת חוק הטבע באלברט הול. זו הייתה הופעתו הראשונה בלונדון מאז הופעת הביטלס על הגג ב-1969.[118] באוקטובר אותה השנה הופיע במופע מחווה לבוב דילן במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, לצד קלפטון, מקגין, טום פטי וניל יאנג.[119]
The Beatles Anthology (1994–1996)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1994 החל האריסון לשתף פעולה עם מקרטני, סטאר וג'ף לין עבור הפרויקט "The Beatles Anthology". הפרויקט כלל הקלטת שני שירים חדשים של הביטלס שנבנו סביב קלטות סולו של שירה ונגינת פסנתר שהוקלטו בידי לנון, וכן ראיונות ארוכים אודות הקריירה של הלהקה. השיר "Free as a Bird", שיצא בדצמבר 1995, היה הסינגל הראשון של הלהקה מאז 1970.[120] במרץ 1996 הם הוציאו סינגל שני, "Real Love". הם גם ניסו לסיים סינגל שלישי, "Now and Then", אך לא הצליחו לעשות זאת מכיוון שאיכות השמע של הקלטת הייתה, לדברי האריסון, "גרועה מאוד".[121] השיר הושלם מאוחר יותר על ידי מקרטני וסטאר ויצא ב-2023, 22 שנה לאחר מותו של האריסון.[122]
שנותיו האחרונות ומותו (1997–2001)
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר פרויקט זה שיתף האריסון פעולה עם ראווי שנקר באלבום Chants of India של האחרון. הופעתו הטלוויזיונית האחרונה של האריסון הייתה בספיישל של VH1 לקידום האלבום, שהוקלט במאי 1997.[123] זמן קצר לאחר מכן, באוגוסט אותה שנה, אובחן האריסון, שהיה מעשן כבד במשך שנים ארוכות, כחולה בסרטן הגרון;[124] הוא טופל בקרינה, שנחשבה באותה התקופה לשיטה מוצלחת. הוא טען בפומבי שהסיבה למחלתו היא אכן עישונו הכבד.[125] בשנות ה-90 המאוחרות נאבק במחלה וגידולים הוסרו מגרונו וריאותיו. לאחר הניתוחים הוא החלים, אך המחלה שבה ותקפה אותו ב-2001.
בינואר 1998 השתתף בהלווייתו של קארל פרקינס, שם ביצע ביצוע מקוצר של שירו של פרקינס, "Your True Love (אנ')".[126] בשנה שלאחר מכן היה הפעיל ביותר מבין חברי הביטלס לשעבר בקידום ההוצאה המחודשת של סרט ההנפשה בכיכובם משנת 1968, "צוללת צהובה".[127]
ניסיון הדקירה (1999)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-30 בדצמבר 1999 הותקפו האריסון ואשתו אוליביה בביתם שבלונדון. התוקף היה מייקל אברם, גבר בן 34 הסובל מסכיזופרניה פרנואידית, שפרץ פנימה לבית, תקף את האריסון בסכין מטבח, ניקב את ריאתו ופצע את ראשו, לפני שרעייתו אוליביה בלמה אותו. האריסון ואשתו אוליביה נאבקו בפורץ והצליחו לעכב אותו עד הגעת המשטרה.[128][129] לאחר התקיפה אושפז האריסון בבית חולים עם יותר מ-40 דקירות, וחלק מריאתו המנוקבת הוסר.[130] אברם, שהאמין שהוא נשלח על ידי אלוהים להרוג את האריסון,[131] זוכה מאוחר יותר מאשמת ניסיון רצח מחמת אי-שפיות ואושפז בבית חולים פסיכיאטרי מאובטח. הוא שוחרר ממנו בשנת 2002.[132] עם שחרורו הביע אברם חרטה על מעשיו.[133]
בסופו של דבר החלים האריסון מהפציעה, אך לאחריה מיעט להיראות בציבור. לדעת כמה מקורביו, התקיפה הייתה הסיבה לחזרתה של מחלת הסרטן בגופו של האריסון.[134]
מותו (2001)
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאי 2001 נחשף כי האריסון עבר ניתוח להסרת גידול סרטני באחת מריאותיו,[135] וביולי דווח כי הוא טופל בגידול מוחי במרפאה שבשווייץ.[136] בעת שהותו בשווייץ ביקר אותו רינגו סטאר, אך זה נאלץ לקצר את שהותו כדי לנסוע לבוסטון, שם עברה בתו ניתוח חירום במוח.[137] בנובמבר החל האריסון בטיפולי רדיותרפיה, עקב סרטן הריאה של תאים שאינם קטנים שהתפשט למוחו.[138] עת פורסמה הידיעה התלונן האריסון, שמת תוך חודש, על הפרת פרטיותו מצד רופאו, ועיזבונו תבע מאוחר יותר פיצויים על כך.[139]
את חודשיו האחרונים העדיף לבלות בביתו עם משפחתו וחבריו הקרובים. הוא אף עבד על מספר שירים יחד עם בנו דאהני, שיצאו באלבום לאחר מותו. השיר האחרון שהקליט האריסון היה Horse to the Water, באוקטובר 2001. השיר התפרסם באלבומו של ג'וליאן (ג'ולס) הולנד, Small World Big Band שיצא באותה שנה.[140]
האריסון נפטר ב-29 בנובמבר 2001 בבית בבוורלי הילס שבלוס אנג'לס השייך לפול מקרטני,[141] בן 58 היה במותו.[142] לבקשתו, נשרפה גופתו ואפרו פוזר בנהרות הגנגס והיאמונה בהודו, בטקס פרטי שערכה משפחתו ליד העיר ואראנסי.[143] הוא הוריש כמעט 100 מיליון ליש"ט בצוואתו.[144]
אלבום וסינגלים אחרונים (2002–2004)
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלבום האולפן האחרון של האריסון, Brainwashed, יצא לאור אחרי מותו לאחר שהושלם על ידי בנו דהני וג'ף לין.[145] סינגל שהופץ לתקשורת בלבד, "Stuck Inside a Cloud", הגיע למקום ה-27 במצעד השירים העכשוויים למבוגרים של בילבורד.[146] הסינגל "Any Road", שיצא במאי 2003, הגיע למקום ה-37 במצעד הסינגלים הבריטי.[147] הקטע האינסטרומנטלי "Marwa Blues (אנ')" זכה בפרס גראמי לביצוע הפופ האינסטרומנטלי הטוב ביותר (אנ') לשנת 2004, בעוד ש-"Any Road" היה מועמד לפרס עבור ביצוע הפופ הווקאלי הטוב ביותר – גבר (אנ').[דרוש מקור]
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]דרכו הרוחנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד אמצע שנות ה-60 הפך האריסון למעריץ של התרבות והמיסטיקה ההודיים, והציג אותן ליתר חברי הביטלס.[148] במהלך צילומי הסרט "Help!" באיי בהאמה פגשה הלהקה את ממציא שיטת השיבננדה יוגה (אנ'), סוואמי וישנו-דבננדה (אנ'), שנתן לכל אחד מהם עותק חתום של ספרו.[149] בספטמבר 1966, בין סוף סיבוב ההופעות האחרון של הביטלס לתחילת ההקלטות של האלבום Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band, נסע האריסון להודו עם רעייתו הראשונה, פאטי בויד; שם למד נגינה על סיטאר אצל ראווי שנקר, פגש כמה גורואים וביקר במספר מקומות קדושים.[150] ב-1968 נסע עם שאר חברי הביטלס לרישיקש שבבצפון הודו, כדי ללמוד מדיטציה אצל מהרישי מהש יוגי.[151]
חוויותיו של האריסון עם ה-LSD באמצע שנות ה-60 היו הזרז להמשך אמונתו בהינדואיזם. עם זאת, האריסון הפסיק להשתמש ב-LSD לאחר אירוע שחווה בסן פרנסיסקו. הוא סיפר באנתולוגיה של הביטלס:
עבורי זו הייתה נקודת המפנה – זה היה הרגע שבו עזבתי את כל כת הסמים והפסקתי לקחת את החומצה הליסרגית המפחידה. היה לי קצת בבקבוקון קטן – היא הייתה נוזלית. שמתי אותה מתחת למיקרוסקופ, וזה נראה כמו חתיכות של חבל ישן. חשבתי שאני לא יכול להכניס את זה למוח שלי יותר.
לאחר שקיבל ספרי דת שונים משנקר, בשנת 1966, תמך לאורך כל שארית חייו בתורתם של סוואמי ויווקאננדה ופרמהנסה יוגאננדה.[152] אחרי שסייע גם לחסידי קהילת Radha Krsna Temple (אנ') להתבסס בבריטניה פגש האריסון את מנהיגם, א. צ'. בהקטיוודאנטה סוואמי פרבהופאדה, אותו תיאר כ"ידידי... אדוני" ו"דוגמה מושלמת לכל מה שהטיף".[153] האריסון אימץ את מסורת הרא קרישנה והתמיד בה לאורך כל שארית חייו.[154] בקיץ 1969 הפיק האריסון סינגל בשם "Hare Krishna Mantra", ב-1971 הוא הקליט באולפני אפל תקליט של שירה המוקדשת לקרישנה כאשר חברי קהילת Radha Krsna Temple משמשים לו מקהלת רקע. בפברואר 1973 הוא רכש למען התנועה מכספו בניין אשר הפך למרכז שלה בלונדון.[155]
צמחונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהתאם למסורת היוגה ההינדית,[156] הפך האריסון לצמחוני בסוף שנות ה-60.[157] הוא נשאר צמחוני מטעמים דתיים מפברואר 1968 ועד מותו,[158] ובילה את המחצית השנייה של חייו כתומך ביתרונות התזונה הצמחונית.[159]
משפחה ותחומי עניין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
האריסון נישא לראשונה לדוגמנית פאטי בויד ב-21 בינואר 1966, כשפול מקרטני ובריאן אפשטיין שימשו שושבינים בחתונתם.[160] האריסון ובויד נפגשו בשנת 1964, במהלך הפקת הסרט "לילה של יום מפרך", בו לוהקה בויד בת ה-19 לתפקיד תלמידה בבית ספר. במהלך הפסקת הצהריים על הסט הציע לה האריסון נישואין "בשובבות".[161] הם נפרדו בשנת 1974[162] והתגרשו רשמית ב-1977.[163] בויד אמרה שהחלטתה לסיים את הנישואים נבעה במידה רבה מבגידותיו החוזרות והנשנות של האריסון בה. הבגידה האחרונה הגיעה לשיאה כשהאריסון ניהל רומן עם רעייתו של רינגו סטאר, מורין סטארקי טיגרט (אנ'), בגידה אותה כינתה בויד "הקש ששבר את גב הגמל".[164] היא תיארה את השנה האחרונה לנישואיהם (1977) כ"מונעת על ידי אלכוהול וקוקאין" וטענה כי: "ג'ורג' השתמש בקוקאין בצורה מוגזמת, ואני חושבת שזה שינה אותו... זה הקפיא את רגשותיו והקשה את ליבו".[165] לאחר מכן עברה בויד לגור עם אריק קלפטון, והם נישאו בשנת 1979.[166]
ב-2 בספטמבר 1978 נישא האריסון בשנית לאוליביה טרינידד אריאס,[167] שהייתה מנהלת שיווק בחברת התקליטים A&M רקורדס, ומאוחר יותר בחברת התקליטים Dark Horse רקורדס. חודש לפני נישואיהם, ב-1 באוגוסט 1978, נולד בנם, דהני האריסון.[168]
האריסון שיפץ את אחוזתו ואת שטח ביתו, שם צולמו כמה מהקליפים לסינגלים שלו; השטח שימש גם רקע לשער האלבום All Things Must Pass.[169] הוא העסיק 10 עובדים שיחזקו את הגן, ששטחו 145 דונם (36 אקר).[170] האריסון התייחס למלאכת הגינון כמעין אסקפיזם: "לפעמים אני מרגיש כאילו אני באמת על הפלנטה הלא נכונה, וזה נפלא כשאני בגינה שלי, אבל ברגע שאני יוצא מהשער אני חושב: 'מה לעזאזל אני עושה כאן?'"[171]
להאריסון היה עניין גם במכוניות ספורט ובמרוצי מכוניות; הוא היה אחד מ-100 האנשים שרכשו את מכונית המרוץ מקלארן F1.[172] מגיל צעיר נהג לאסוף תמונות של נהגי מרוצים ומכוניותיהם; בגיל 12 השתתף לראשונה במרוץ מכוניות, גרנד פרי בריטניה 1955.[173] הוא כתב את "Faster" כמחווה לנהגי הפורמולה 1 ג'קי סטיוארט ורוני פטרסון. ההכנסות מהוצאתו עברו לארגון צדקה ומלחמה בסרטן על שם גונאר נילסון (אנ'), שהוקם לאחר מותו של הנהג השוודי מהמחלה ב-1978.[174] מכונית היוקרה הראשונה של האריסון, אסטון מרטין DB5 תוצרת 1964, נמכרה במכירה פומבית ב-7 בדצמבר 2011 בלונדון. אספן אנונימי של פריטי הביטלס שילם 350,000 ליש"ט עבור המכונית, אותה רכש האריסון בינואר 1965.[175]
האריסון והביטלס
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
במשך רוב הקריירה של הביטלס היו מערכות היחסים בלהקה קרובות. גרושתו של האריסון, פאטי בויד, תיארה כיצד הביטלס "היו שייכים כולם אחד לשני" והודתה כי "לג'ורג' היו הרבה קשרים עם אנשים אחרים שאני אף פעם לא אוכל לדעת עליהם. אף אחד, אפילו לא הנשים, לא יכול לחדור לתוכו או בכלל להבין אותו".[176] רינגו סטאר אמר כי "באמת דאגנו אחד לשני וצחקנו כל כך הרבה ביחד. בימים עברו היו לנו את סוויטות המלון הגדולות ביותר, את כל קומת המלון, וארבעתנו היינו בסופו של דבר בחדר האמבטיה, רק כדי להיות אחד עם השני". הוא הוסיף כי "היו כמה רגעים של אהבה ואכפתיות בין ארבעה אנשים: חדר מלון פה ושם - באמת קרבה מדהימה. רק ארבעה בחורים שאהבו אחד את השני. זה היה די סנסציוני".[177]
ג'ון לנון הצהיר כי מערכת היחסים שלו עם האריסון הייתה "מערכת יחסים של חסיד צעיר וגבר מבוגר יותר... כשהתחלנו [הוא] היה כמו תלמיד שלי".[178] מאוחר יותר התחברו השניים בזכות חוויותיהם מה-LSD, ומצאו מכנה משותף כמחפשי רוחניות. לאחר מכן הם פנו לדרכים שונות באופן דרסטי, כאשר, לדברי הסופר והביוגרף של האריסון גארי טילרי, הוא מצא את האל בעוד שלנון הגיע למסקנה שאנשים הם יוצרי חייהם.[179]
פול מקרטני היה החבר הראשון בלהקה שפגש בהאריסון, לאחר שנסעו יחדיו באוטובוס התלמידים לבית ספרם, ולעיתים קרובות למדו ותרגלו אקורדים חדשים לגיטרה יחדיו.[24] מקרטני אמר שהוא והאריסון חלקו בדרך כלל חדר שינה במהלך סיבובי ההופעות של הלהקה.[180] מקרטני התייחס להאריסון כאל "אחיו הקטן".[181] ייתכן שהמכשול המשמעותי ביותר לאיחוד של הלהקה לאחר רצח לנון היה מערכת היחסים האישית בין האריסון למקרטני, שכן שניהם הודו שלעיתים קרובות הם הרגיזו זה את זה.[182]
מורשתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביוני 1965 מונו האריסון ויתר חברי הביטלס לחברים במסדר האימפריה הבריטית (MBE).[183] הם קיבלו את אות המסדר מידי אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת, בטקס שנערך בארמון בקינגהאם ב-26 באוקטובר.[184] בשנת 1971 קיבלה הביטלס פרס אוסקר למוזיקה המקורית הטובה ביותר עבור הסרט "Let It Be".[185] כוכב הלכת המינורי 4149 האריסון (אנ'), שהתגלה בשנת 1984, נקרא על שמו,[186] וכך גם זן של פרח הדליה.[187] בדצמבר 1992 היה לזוכה הראשון בפרס אמן המאה של בילבורד.[188] המגזין "רולינג סטון" דירג אותו במקום ה-31 ברשימת 250 הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים לשנת 2023.[8] הוא גם נמצא במקום ה-65 ברשימת "100 כותבי השירים הגדולים בכל הזמנים" של המגזין.[189]
ב-29 בנובמבר 2002, בדיוק שנה לאחר מותו, התקיים בלונדון קונצרט לזכרו (Concert For George) ובו השתתפו מוזיקאים רבים, בהם: קלפטון, מקרטני, סטאר, שנקר ובנו היחיד דהני.[190]
,_Hollywood_Boulevard,_George_Harrison_--_2012_--_4991.jpg)
בשנת 2004 נכנס האריסון (לאחר מותו) להיכל התהילה של הרוק אנד רול[191] ובשנת 2006 לשדרת התהילה של המדיסון סקוור גארדן.[192] ב-14 באפריל 2009 זכה האריסון בכוכב משלו בשדרת הכוכבים של הוליווד. מקרטני, לין ופטי נכחו בטקס חשיפת הכוכב. אלמנתו של האריסון, אוליביה, וכן השחקנים טום הנקס ואריק איידל, נאמו בטקס. בנו של האריסון, דהני, נשא את המנטרה של ההרא קרישנה.[193][194]
באוקטובר 2011 יצא הסרט הדוקומנטרי "ג'ורג' האריסון: חי בעולם חומרני" בבימויו של מרטין סקורסזה, הסוקר את חייו של האריסון באמצעות קטעי ארכיון רבים וראיונות עם מספר מקורבים אליו, כגון אלמנתו אוליביה, חבריו ללהקת הביטלס פול מקרטני ורינגו סטאר, חברו הקרוב הגיטריסט והזמר אריק קלפטון ועוד.[195]
בפברואר 2015 הוענק להאריסון פרס גראמי למפעל חיים.[196]
המגזין "רולינג סטון" דירג אותו במקום ה-31 ברשימת 250 הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים לשנת 2023.[8]
ב-24 במאי 2024 הוצב שלט כחול של אנגליה ההיסטורית בבית ילדותו של האריסון, ברחוב ארנולד גרוב 12.[197]
דיסקוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלבומי אולפן
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1968 – Wonderwall Music
- 1969 – Electronic Sound
- 1970 – All Things Must Pass
- 1973 – Living in the Material World
- 1974 – Dark Horse
- 1975 – (Extra Texture (Read All About It
- 1976 – Thirty Three & 1/3
- 1979 – George Harrison
- 1981 – Somewhere in England
- 1982 – Gone Troppo
- 1987 – Cloud Nine
- 2002 – Brainwashed
אלבומי הופעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלבומי אוסף
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1976 – The Best of George Harrison
- 1989 – Best of Dark Horse 1976–1989
- 2009 – Let It Roll: Songs by George Harrison
- 2012 – Early Takes: Volume 1
- 2024 – Living in the Material World: 50th Anniversary Edition
מארזי תקליטורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 2004 – The Dark Horse Years 1976–1992
- 2010 – Collaborations (עם ראווי שנקר)
- 2014 – The Apple Years 1968–75
- 2017 – George Harrison – The Vinyl Collection
ספרו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- George Harrison, I, Me, Mine, W. H. Allen, 1982 (אוטוביוגרפיה)
מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Nicholas Schaffner, The Beatles Forever, McGraw-Hill, 1978
- Nicholas Schaffner, The Boys from Liverpool: John, Paul, George, and Ringo, Methuen, 1980
- Mark Lewisohn, The Complete Beatles Chronicle: The Definitive Day-By-Day Guide to the Beatles' Entire Career, Harmony Books, 1992
- Barry Miles, Paul McCartney: Many Years from Now, Henry Holt and Company, 1997
- Barry Miles, The Beatles Diary Volume 1: The Beatles Years, Omnibus Press, 2001
- The Beatles, The Beatles Anthology, Chronicle Books, 2000
- Holly George-Warren, The Rolling Stone Encyclopedia of Rock & Roll, Fireside, 2001
- Walter Everett, The Beatles as Musicians: The Quarry Men Through Rubber Soul, Oxford University Press, 2001
- Mikal Gilmore, "The Mystery Inside George", Harrison: By the Editors of Rolling Stone, 2002
- Fred Bronson, The Billboard Book of Number One Hits, Billboard Books, 2003
- Alan Clayson, George Harrison, Sanctuary, 2003
- Bob Spitz, The Beatles: The Biography, Little, Brown and Company, 2005
- Joshua M. Greene, Here Comes the Sun: The Spiritual and Musical Journey of George Harrison, John Wiley & Sons, 2006
- Peter Lavezzoli, The Dawn of Indian Music in the West, Continuum, 2006
- Simon Leng, While My Guitar Gently Weeps: The Music of George Harrison, Piatkus, 2006
- Pattie Boyd, Wonderful Today: The Autobiography, Headline Review, 2007
- Jonathan Gould, Can't Buy Me Love: The Beatles, Britain and America, Piatkus, 2007
- Peter Doggett, You Never Give Me Your Money: The Beatles After the Breakup, Penguin Random House, 2009
- John C. Winn, That Magic Feeling: The Beatles' Recorded Legacy, Volume Two, 1966–1970, Three Rivers Press, 2009
- Ian Inglis, The Words and Music of George Harrison, Praeger, 2010
- Robert Rodriguez, Fab Four FAQ 2.0: The Beatles' Solo Years, 1970–1980, Backbeat Books, 2010
- Olivia Harrison, George Harrison: Living in the Material World, Abrams, 2011
- Gary Tillery, Working Class Mystic: A Spiritual Biography of George Harrison, Quest, 2011
- Mark Lewisohn, The Beatles: All These Years: Volume I: Tune In, Crown Archetype, 2013
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ג'ורג' האריסון
ג'ורג' האריסון, ברשת החברתית פייסבוק
ג'ורג' האריסון, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
ג'ורג' האריסון, ברשת החברתית אינסטגרם
ג'ורג' האריסון, סרטונים בערוץ היוטיוב
ג'ורג' האריסון, ברשת החברתית Goodreads
ג'ורג' האריסון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- ג'ורג' האריסון, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
ג'ורג' האריסון, באתר AllMovie (באנגלית)
ג'ורג' האריסון, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)- ג'ורג' האריסון, באתר Metacritic (באנגלית)
ג'ורג' האריסון, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
ג'ורג' האריסון, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
ג'ורג' האריסון, באתר ספוטיפיי
ג'ורג' האריסון, באתר סאונדקלאוד (באנגלית)
ג'ורג' האריסון, באתר Last.fm (באנגלית)
ג'ורג' האריסון, באתר AllMusic (באנגלית)
ג'ורג' האריסון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ג'ורג' האריסון, באתר דיזר
ג'ורג' האריסון, באתר Yandex.Music (ברוסית)
ג'ורג' האריסון, באתר Discogs (באנגלית)
ג'ורג' האריסון, באתר Songkick (באנגלית)- ג'ורג' האריסון, באתר Genius
- ג'ורג' האריסון, באתר SecondHandSongs
- ג'ורג' האריסון, באתר MOOMA (בארכיון האינטרנט)
ג'ורג' האריסון, באתר בילבורד (באנגלית)
ג'ורג' האריסון, באתר טיידל (באנגלית)
ג'ורג' האריסון, באתר אמזון מיוזיק- השירים של ג'ורג' האריסון
- כתבה על מותו מה-BBC, 13 בפברואר 2002
- ריאיון עם אשתו הראשונה של האריסון, פאטי בויד, חלק ראשון
- ריאיון עם אשתו הראשונה של האריסון, פאטי בויד, חלק שני
- בן שלו, כמו נר ברוח: עשור למותו של ג'ורג' הריסון, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2011
- עידן אלתרמן, עשור למותו של ג'ורג' האריסון: לנון היה מקנא, 29 בנובמבר 2011
- בועז כהן, הנה באה השמש, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2011
- לירון סיני, הסרט על ג'ורג' הריסון: ארוכה הדרך להארה, 3 בינואר 2012
- עידן בן סימון, יום הולדת 70 לג'ורג' האריסון: תחנות בחייו, באתר nrg, 25 בפברואר 2013
- "קונצרט לג'ורג' ", מופע מחווה לזמר
- סרט דוקומנטרי על חיי ג'ורג' האריסון, בבימויו של מרטין סקורסזה
- ג'ורג' האריסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ג'ורג' האריסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 מספר מקורות מציינים שלהאריסון היה שם אמצעי, הרולד;[1][2] עם זאת, בתעודת הלידה שלו לא מצוין שם אמצעי.
- ^ 1 2 3 ישנם חילוקי דעות לגבי תאריך הלידה המדויק: בארי מיילס כתב שהאריסון נולד ב-24 בפברואר 1943, בשעה 23:42.[3] לעומת זאת, מארק לואיסון והביוגרף של האריסון, ג'ושוע גרין, כתבו שהוא נולד ב-25 בפברואר, בשעה 00:10, כאשר תאריך זה צוין הן בתעודות הלידה והטבילה של האריסון.[4][5] האריסון עצמו ציין את יום הולדתו ב-25 בפברואר במשך רוב שנות חייו, לפני שציין בכתבה ל"בילבורד" משנת 1992 שלאחרונה נודע לו שהוא נולד ב-24 בפברואר.[6][7]
- ^ בתחילת הסשנים לאלבום הקים קלפטון, יחד עם עוד מוזיקאים שהשתתפו בהקלטות האלבום, את הלהקה קצרת הימים דרק והדומינוס.[66]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Everett 2001, p. 36.
- ^ Geoffrey Giuliano, Brenda Giuliano, The Lost Lennon Interviews, Omnibus Press, 1998, עמ' 246
- ^ 1 2 Miles 2001, p. 6.
- ^ Lewisohn 2013, pp. 34, 805n11.
- ^ 1 2 Greene 2006, p. 2.
- ^ הכתבה ב"בילבורד" (בעמוד 5), 5 בדצמבר 1992
- ^ Lewisohn 2013, p. 805n11.
- ^ 1 2 3 The 250 Greatest Guitarists of All Time, באתר הרולינג סטון
- ^ Robyn Vinter, George Harrison’s childhood home in Liverpool gets blue plaque, The Guardian, 24 במאי 2024
- ^ Beatles Ireland – George Harrison Irish Heritage, beatlesireland.info
- ^ Gould 2007, p. 55.
- ^ Boyd 2007, p. 82.
- ^ Spitz 2005, p. 120.
- ^ Lewisohn 2013, p. 48.
- ^ Miles 2001, p. 7.
- ^ Inglis 2010, p. xiii.
- ^ Harrison 1982, p. 22.
- ^ Leng 2006, p. 302.
- ^ George Harrison Biography, The Rock and Roll Hall of Fame and Museum
- ^ 1 2 Dave Laing, George Harrison, 1943-2001, The Guardian, 30 בנובמבר 2001
- ^ Larry Lange, The Beatles Way: Fab Wisdom for Everyday Life, Atria Books, 2006, עמ' 6
- ^ The Beatles 2000, p. 27.
- ^ Sadie Gray, Lives in Brief, The Times, 20 ביולי 2007
- ^ 1 2 Inglis 2010, pp. xiii–xiv.
- ^ Spitz 2005, pp. 125–127.
- ^ Lewisohn 1992, p. 13.
- ^ Harrison 1982, p. 29.
- ^ Lewisohn 2013, p. 309.
- ^ Miles 1997, pp. 57–58.
- ^ Miles 2001, p. 27.
- ^ Miles 1997, pp. 84–88.
- ^ Greene 2006, p. 34.
- ^ D.J. Taylor, ‘George Harrison’ Review: Why His Guitar Gently Wept, The Wall Street Journal, 20 באוקטובר 2023
- ^ Everett 2001, p. 193.
- ^ Unterberger Richie, Turn! Turn! Turn!: The '60s Folk-rock Revolution, Backbeat Books, 2002, עמ' 180–181
- ^ The Beatles 2000, p. 194.
- ^ Schaffner 1980, pp. 75–78.
- ^ David R. Reck, "Beatles Orientalis: Influences from Asia in a Popular Song Tradition", Asian Music 16, 1985, עמ' 83–149 doi: 10.2307/834014, JSTOR 834014
- ^ Winn 2009, p. 74.
- ^ Tillery 2011, pp. 59–60.
- ^ Leng 2006, pp. 29–30.
- ^ Lavezzoli 2006, pp. 178–179.
- ^ Clayson 2003, pp. 214–215.
- ^ Tillery 2011, p. 63.
- ^ Harrison 1982, p. 118.
- ^ Lewisohn 1992, pp. 295–296.
- ^ Schaffner 1980, p. 115.
- ^ Leng 2006, pp. 39–52.
- ^ Lewisohn 1992, pp. 306–309.
- ^ Doggett 2009, pp. 60–63.
- ^ Miles 2001, p. 354.
- ^ Lavezzoli 2006, p. 185.
- ^ Inglis 2010, p. 15.
- ^ Steve Sullivan, Encyclopedia of Great Popular Song Recordings, Volume 2, Scarecrow Press, 2013, עמ' 563
- ^ Bronson 2003, p. 262.
- ^ Peter Aspden, Something — Sinatra called it ‘the greatest love song of the past 50 years’, Financial Times, 23 בספטמבר 2019
- ^ Bronson 2003, p. 275.
- ^ George-Warren 2001, p. 413.
- ^ Mark Lewisohn, The Complete Beatles Recording Sessions: The Official Story of the Abbey Road Years 1962–1970, Bounty Books, 1988, עמ' 195
- ^ Lavezzoli 2006, p. 182.
- ^ Vladimir Bogdanov, Chris Woodstra, Michael Erlewine, All Music Guide to Rock, Backbeat Books, 2002, עמ' 508
- ^ Graeme Thomson, Macca’s banjo, Mellotron and a Monkee: the story of George Harrison’s Wonderwall Music, The Guardian, 23 במרץ 2017
- ^ Leng 2006, pp. 63–67.
- ^ 1 2 David N. Howard, Sonic Alchemy: Visionary Music Producers and Their Maverick Recordings, Hal Leonard Corp, 2004, עמ' 36–37
- ^ Inglis 2010, p. 23.
- ^ Leng 2006, p. 101.
- ^ George Harrison’s ‘All Things Must Pass’ Album Review, באתר הרולינג סטון
- ^ Inglis 2010, p. 30.
- ^ Doggett 2009, pp. 147–148.
- ^ Doggett 2009, pp. 251–252.
- ^ Martin Williamson, The Oval, drugs and rock'n'roll, ESPNcricinfo, 6 באוקטובר 2007
- ^ אסף פרת, 01.08.1971 - הקונצרט לבנגלדש, באתר Thebeatles, 1 באוגוסט 2021
- ^ Lavezzoli 2006, p. 194.
- ^ Bronson 2003, p. 336.
- ^ David Roberts, ed., British Hit Singles & Albums, Guinness World Records, 2005, עמ' 227
- ^ Greene 2006, p. 194.
- ^ Inglis 2010, p. 43.
- ^ Leng 2006, pp. 166–167.
- ^ 1 2 Greene 2006, p. 213.
- ^ Inglis 2010, p. 49.
- ^ Greene 2006, p. 214.
- ^ Leng 2006, p. 173.
- ^ Leng 2006, p. 177.
- ^ Evan Phifer, An Ex-Beatle at the White House, The White House Historical Association
- ^ Gilmore 2002, p. 48.
- ^ UK album release: Extra Texture (Read All About It) by George Harrison | 1975, The Beatles Bible
- ^ Inglis 2010, pp. 54–55.
- ^ Leng 2006, p. 173.
- ^ Schaffner 1978, pp. 209–210.
- ^ Schaffner 1978, p. 192.
- ^ Schaffner 1978, p. 195.
- ^ Christopher Rudolph, Paul Simon and George Harrison's SNL "Here Comes the Sun" Version Will Make Your Day, NBC, 26 באפריל 2024
- ^ Rodriguez 2010, p. 175.
- ^ George Harrison: George Harrison: Awards, AllMusic
- ^ Rodriguez 2010, p. 391.
- ^ Clayson 2003, pp. 367–368.
- ^ Leng 2006, p. 244.
- ^ Doggett 2009, pp. 9–10.
- ^ Doggett 2009, p. 273.
- ^ George-Warren 2001, p. 414.
- ^ Inglis 2010, p. 84.
- ^ Doggett 2009, p. 287.
- ^ Paul Cole, How Beatle George Harrison appeared at Birmingham's own Live Aid 30 years ago, Birmingham Live, 12 במרץ 2016
- ^ Jack Whatley, George Harrison performs ‘Here Comes The Sun’ with an all-star band for charity gig in 1987, Far Out Magazine, 24 במרץ 2020
- ^ Jack Whatley, The night George Harrison and Bob Dylan saved John Fogerty’s career, Far Out Magazine, 13 בספטמבר 2024
- ^ RIAA – Gold & Platinum Searchable Database, Recording Industry Association of America
- ^ Cloud Nine – George Harrison : Awards, AllMusic
- ^ George Harrison, Official Charts Company
- ^ John Voland, Pop/Rock, Los Angeles Times, 14 ביולי 1988
- ^ Doggett 2009, pp. 294–295.
- ^ Greene 2006, p. 240.
- ^ 1 2 Traveling Wilburys, Official Charts
- ^ Leng 2006, p. 267.
- ^ Jordan Potter, Why George Harrison contributed a song to a ‘Lethal Weapon’ movie, Far Out Magazine, 21 בפברואר 2022
- ^ Matt Hurwitz, Wilburys set to travel again, USA Today, 11 ביוני 2007
- ^ Doggett 2009, p. 295.
- ^ אמיר שוורץ, 50 שנה לאלבום הסולו הכי טוב שיצא אחרי הביטלס, באתר ynet, 27 בנובמבר 2020
- ^ Nate Todd, Remembering George Harrison: Watch Final Full Concert At Royal Albert Hall In 1992, JamBase, 29 בנובמבר 2021
- ^ Leng 2006, pp. 273–274.
- ^ Richard Corliss, Free as a Beatle, Time, 24 ביוני 2001
- ^ David Remnick, Paul McCartney Doesn’t Really Want to Stop the Show, The New Yorker, 8 באוקטובר 2021
- ^ אחרי 28 שנה: השיר החדש והאחרון של הביטלס, Now and Then, יצא לאור, באתר מאקו, 2 בנובמבר 2023
- ^ Clayson 2003, p. 441.
- ^ Greene 2006, p. 260.
- ^ Vanessa Thorpe, George Harrison tells of battle with cancer | The Independent, The Independent, 29 ביוני 1998
- ^ George Harrison_ Tribute to Carl Perkins_Your True Love, סרטון בערוץ "SailAwayRaymond7", באתר יוטיוב (אורך: 03:19)
- ^ Clayson 2003, p. 444.
- ^ Sarah Lyall, George Harrison Stabbed in Chest by an Intruder, The New York Times, 31 בדצמבר 1999
- ^ ג'ורג' האריסון ואשתו נדקרו בביתם, באתר וואלה, 30 בדצמבר 1999
- ^ Doggett 2009, pp. 328–329.
- ^ איי.פי, ג'ורג' הריסון צעק "הרי קרישנה" כשהותקף, באתר ynet, 14 בנובמבר 2000
- ^ Freed Beatle's attacker sorry, BBC News, 5 ביולי 2002
- ^ Helen Carter, George Harrison's attacker released from hospital, The Guardian, 5 ביולי 2002
- ^ Doggett 2009, p. 329.
- ^ Louise Jury, George Harrison undergoes surgery for cancer, The Independent, 4 במאי 2001
- ^ החיפושית לשעבר ג'ורג' הריסון גוסס מסרטן, באתר הארץ, 23 ביולי 2001
- ^ Vanessa Thorpe, Ben Dowell, George Harrison and his women – Martin Scorsese's new documentary reveals the candid truth, The Guardian, 4 בספטמבר 2011
- ^ Jeff Carpenter, George Harrison Receives Radiation Treatment, ABC News, 9 בנובמבר 2001
- ^ מרב יודילוביץ', תתכן שלילת רשיון הרפואה של רופאו של ג'ורג' הריסון, באתר ynet, 23 במאי 2002
- ^ Chris Jones, Music - Review of Jools Holland - Small World Big Band, BBC, 2002
- ^ E. J. Fleming, Hollywood Death and Scandal Sites, McFarland, 2015, עמ' 125
- ^ החיפושית ג'ורג' הריסון הלך לעולמו, באתר וואלה, 1 בדצמבר 2001
- ^ Doggett 2009, p. 332.
- ^ הסודות של ג'ורג' הריסון: סקס, סמים ורוקנ'רול, באתר מאקו, 4 באוקטובר 2011
- ^ Leng 2006, p. 293.
- ^ Stuck Inside A Cloud, The Beatles Bible
- ^ Any Road, The Beatles Bible
- ^ Schaffner 1980, pp. 77–78.
- ^ Lavezzoli 2006, p. 173.
- ^ 14 September 1966: George and Pattie Harrison travel to India, The Beatles Bible
- ^ Peter Bradshaw, The Beatles and India review – the fab four go looking for a guru, The Guardian, 1 באוקטובר 2021
- ^ Tillery 2011, pp. 56–58.
- ^ Michael A. Cremo, Chant and Be Happy: The Power of Mantra Meditation, Bhaktivedanta Book Trust, 2006, עמ' 26–27
- ^ Christopher Partridge, The Re-enchantment of the West: Alternative Spiritualities, Sacralisation, Popular Culture, and Occulture, Vol. 1, Continuum, 2004, עמ' 26–27
- ^ Tillery 2011, p. 111.
- ^ Clayson 2003, p. 208.
- ^ Greene 2006, p. 69.
- ^ George Harrison, International Vegetarian Union
- ^ George Harrison Rare Facts, 15 במאי 2023
- ^ Barry Miles, The Beatles Diary: An Intimate Day by Day History, Music Sales, 2002, עמ' 210
- ^ Boyd 2007, p. 60.
- ^ Doggett 2009, p. 209.
- ^ מיכל פלטי, מת חבר הביטלס לשעבר, ג'ורג' האריסון, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2001
- ^ Boyd 2007, p. 174.
- ^ Boyd 2007, p. 176.
- ^ Doggett 2009, p. 261.
- ^ Clayson 2003, p. 363.
- ^ Ellie Beeck, All About George Harrison's Son Dhani Harrison, People, 1 באוגוסט 2025
- ^ Greene 2006, pp. 226–227.
- ^ George Harrison's Secret Passion? Gardening, Clash Magazine, 14 במאי 2023
- ^ Harrison 2011, p. 357.
- ^ Martin Buckley, Cars of the Super Rich: The Opulent, the Original and the Outrageous, Motorbooks International, 2004, עמ' 127
- ^ Rubens Junior, George Harrison, the Beatle Who Was a Car Guy, The Classic Machines, 21 בדצמבר 2021
- ^ Faster | George Harrison, The Beatles Bible
- ^ Chris Knapman, Ex-Beatles Aston Martin sells at auction, The Telegraph, 12 בדצמבר 2011
- ^ The 250 Review: ‘The Beatles: The Authorized Biography’, באתר הרולינג סטון
- ^ The Beatles 2000, p. 357.
- ^ David Sheff, All We Are Saying: The Last Major Interview with John Lennon and Yoko Ono, St. Martin's Griffin, 2000, עמ' 148
- ^ Tillery 2011, p. 122.
- ^ ריאיון עם מקרטני שפורסם ב"פלייבוי" בדצמבר 1984
- ^ Oliver Poole, Hugh Davies, I'll always love him, he's my baby brother, says tearful McCartney, The Telegraph, 1 בדצמבר 2001
- ^ Gilmore 2002, p. 48.
- ^ The Beatles receive their MBEs, The Paul McCartney Project
- ^ Lewisohn 1992, pp. 203–204.
- ^ אבנר שביט, בין גלייזר לספילברג: סיכום טקס פרסי האוסקר מזווית שעוד לא ראיתם, באתר מעריב אונליין, 12 במרץ 2024
- ^ (4149) Harrison, Harvard-Smithsonian Center for Astrophysics
- ^ Dahlia Name Origins, Dahlia World
- ^ George Harrison receives Billboard Century Award 1992, סרטון בערוץ "NationalParkRanger", באתר יוטיוב (אורך: 06:52)
- ^ The 100 Greatest Songwriters of All Time, באתר הרולינג סטון
- ^ מאת רויטרס, עזבונו של ג'ורג' הריסון: 153 מיליון דולר, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2002
- ^ פרינס וג'ורג' הריסון בהיכל התהילה של הרוקנרול, באתר וואלה, 16 במרץ 2004
- ^ Rachel Bonham Carter, George Harrison honoured on 35th anniversary of ‘Concert for Bangladesh’, UNICEF, 1 באוגוסט 2006
- ^ George Harrison honoured on Hollywood Walk of Fame, CBC, 15 באפריל 2009
- ^ עינב שיף, ג'ורג' הריסון מקבל כוכב, באתר וואלה, 15 באפריל 2009
- ^ זהר וגנר, "ג'ורג' הריסון: חי בעולם חומרני": איפה הטאץ' של סקורסזה?, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2011
- ^ George Harrison Honored with Lifetime Achievement Grammy, Jambands, 28 בדצמבר 2014
- ^ Robyn Vinter, George Harrison’s childhood home in Liverpool gets blue plaque, The Guardian, 24 במאי 2024
| רשתות חברתיות | |
|---|---|
| מאגרי מידע | |
| אנציקלופדיות | |
| שירותי הזרמת מדיה | |
בקרת זהויות  |
- ערכים טובים
- ג'ורג' האריסון
- אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
- חברי להקת הביטלס
- גיטריסטים בריטים
- גיטריסטי רוק
- מוזיקאים בריטים
- מוזיקאי רוק
- אמני קפיטול רקורדס
- זוכי פרס גראמי
- חברים במסדר האימפריה הבריטית
- זוכי אוסקר: הפסקול הטוב
- זמרים בריטים
- צמחונים בריטים
- חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
- אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: מוזיקה
- אנגלים שנולדו ב-1943
- אנגלים שנפטרו ב-2001
- בריטים שגווייתם נשרפה