ליאונרד ברנשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף לאונרד ברנשטיין)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ליאונרד ברנשטיין
Leonard Bernstein
Leonard Bernstein 1971.jpg
ליאונרד ברנשטיין, 1971
לידה 25 באוגוסט 1918
לורנס, מסצ'וסטס, ארצות הברית
פטירה 14 באוקטובר 1990 (בגיל 72)
ניו יורק
מקום לימודים אוניברסיטת הרווארד, מכון קרטיס למוזיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סימפוניה, מוזיקה קלאסית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מלחין, מנצח, פסנתרן
כלי נגינה פסנתר עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים קולומביה רקורדס, דויטשה גרמופון עריכת הנתון בוויקינתונים
שיתופי פעולה בולטים הפילהרמונית של ניו יורק, הפילהרמונית של וינה, התזמורת הפילהרמונית הישראלית
www.leonardbernstein.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ליאונרד ברנשטיין (נהגה: לנארד ברנסטין; Leonard Bernstein;‏ 25 באוגוסט 191814 באוקטובר 1990) היה מלחין, מנצח ופסנתרן יהודי-אמריקאי. נחשב לאחד המלחינים האמריקאיים החשובים במאה ה-20. כתב יצירות גדולות שהשפיעו על המוזיקה המודרנית של היום, כגון "קנדיד" (Candide), "סלבה" (Slava) ועוד. ברנשטיין היה המנצח הראשון שהגיש תוכניות טלוויזיה אודות מוזיקה קלאסית, שהתחילו בשנת 1954 ונמשכו עד מותו. הוא היה פסנתרן מחונן ולעיתים ניצח על התזמורת מן הפסנתר. הוא הלחין בסגנונות שונים, מוזיקה תזמורתית, בלט, מוזיקה לקולנוע ולתיאטרון, יצירות למקהלה, אולם היצירה המפורסמת והמצליחה ביותר שכתב היא המוזיקה למחזמר ולסרט המוזיקלי "סיפור הפרברים".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנשטיין נולד בלורנס שבמסצ'וסטס למשפחה יהודית אשר מקורה ברובנו שברוסיה (אוקראינה). סבתו התעקשה ששמו הפרטי יהיה לואיס, אך הוריו העדיפו לקרוא לו ליאונרד; שמו שונה רשמית לליאונרד כשהיה בן שש-עשרה. נגינת פסנתר ששמע באחד הקונצרטים שאליו לקח אותו אביו, שבתה את לבו של ברנשטיין בקסמה, והוא החל ללמוד נגינה על פסנתר בגיל צעיר. כילד למד בבתי הספר גאריסון ובבית הספר הלטיני של בוסטון (אנ'). אביו הדומיננטי איש העסקים התנגד לבחירתו של בנו במוזיקה כעיסוק לחיים וחדל לממן את שיעוריו. למרות זאת החל ברנשטיין ללמד ילדים בשכונה תמורת דולר לשיעור וכן לנגן בסופי שבוע בחתונות תמורת "שני דולר ואצבעות שותתות דם".[1]

תקופת הקולג'[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום לימודיו בבית הספר הלטיני של בוסטון ב-1935, המשיך ברנשטיין את לימודיו באוניברסיטת הרווארד, שם למד מוזיקה אצל וולטר פיסטון, ואחר במכון קרטיס למוזיקה בפילדלפיה, שם מורו לניצוח היה פריץ ריינר. במהלך שנות לימודיו בקרטיס המשיך גם בלימודי פסנתר עם איזבלה וֶנגֶרובה (אנ') והיינריך גבהרד.

ברנשטיין הושפע מהמנצח דימיטרי מיטרופולוס, שבזכות הכריזמה שלו בחר בניצוח. סגנון הניצוח של מיטרופולוס לא דמה לזה של ברנשטיין, אבל הוא השפיע על ההרגל לנצח מן הפסנתר, על הבחירה לוותר על שרביט המנצחים, ואף על ההתעניינות הרבה במאהלר. ברנשטיין אף הושפע מן המלחין אהרן קופלנד, שאותו פגש בקונצרט ולאחר מכן במסיבה לכבוד יום ההולדת שלו בשנת 1938. באותה מסיבה ניגן ברנשטיין את ה"וריאציות לפסנתר" של קופלנד, יצירה קשה לביצוע שברנשטיין לא ידע מאומה על המלחין שלה עד אותו ערב. לאחר מכן, אף שלא היה באופן פורמלי תלמיד של קופלנד, הוא נהג באופן קבוע להתייעץ איתו לגבי יצירתו והתייחס אליו כ"מורה היחיד שלו להלחנה". ברנשטיין הנציח את פגישתו עם קופלנד באקרוסטיכון שחיבר לכבוד יום הולדתו ה-80 בו הוא מודה בפתיחתו ובסופו לאנה סוקולוב על כך שהפגישה ביניהם.[2]

ליאונרד ברנשטיין, 1944

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנשטיין זכה להערכה רבה כמנצח, מלחין, פסנתרן ומחנך. הוא נודע בציבור כמנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של ניו יורק, כמי שניצח על רבות מהתזמורות המובילות בעולם, וכמלחין המוזיקה ל"סיפור הפרברים". בסך הכול, כתב שלוש סימפוניות, שתי אופרות, חמישה מחזות זמר ומגוון יצירות אחרות. בנובמבר 1943, זמן קצר לאחר שנבחר לעוזר המנצח של הפילהרמונית של ניו יורק, עלה על דוכן המנצחים להופעתו הראשונה בגלל מחלתו של ברונו ולטר. הוא זכה להצלחה גדולה ולפרסום מיידי, מאחר שהקונצרט שודר בשידור חי ברדיו בערוץ הארצי. דבר מחלתו של ולטר נודע לברנשטיין רק באותו יום, כשהודיעו לו שיהיה עליו לעלות על דוכן המנצחים בשעה 15:00 לקונצרט מנחה ולנצח על "דון קישוט" של ריכרד שטראוס ויצירות אחרות. ברונו ולטר הזמין אותו אל חדר המלון שלו ושם, על אף מחלתו, סימן לו בפרטיטורות את מה שיהיה עליו לדעת בזמן הניצוח כדי להתאים את עצמו לדקויות שהתזמורת למדה עם ולטר. הוא סיפר, שהקונצרט עבר עליו בערפול מוחלט, ורק כשהסתיים בתשואות נלהבות, הבין שהצליח במשימה.[3]

ב-1945 מונה ברנשטיין למנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של ניו יורק. בתפקיד זה כיהן עד 1947.

ב-1947, בתקופת המנדט הבריטי, ניצח ברנשטיין בפעם הראשונה בתל אביב, על התזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית והחל בכך את קשר חייו עם ישראל. המעבר לארץ ישראל היה אפשרי בזמנו אך ורק דרך מצרים, ועקב תמיכתו של ברנשטיין בציונות סירבה השגרירות המצרית בפריז לאשר לו ויזה. הוויזה אושרה הודות להתערבותו של פקיד אמריקאי, שאהב את יצירתו. בשנת 1948 ניצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית לפני חיילים, בקונצרט פתוח שנערך בעיר העתיקה של באר שבע. ההתקהלות של מספר חיילים רב במקום אחד, שנצפתה על ידי מטוסי סיור מצרים, גרמה למצרים לחשוד, שמדובר בהתקפה מתוכננת, והם ריכזו כוחות למקרה הצורך. רצה המקרה, ובאותו זמן אכן התקיימה התקפה ישראלית במקום אחר, וכך, שלא במתכון, היה הקונצרט לגורם הסחה צבאי.[4]

לאחר מלחמת העולם השנייה החלה הקריירה הבינלאומית של ברנשטיין לפרוח. ב-1949 ניצח על הבכורה העולמית של "סימפוניית טוראנגלילה" של אוליביה מסייאן. ב-1951 החליף את סרגיי קוסביצקי המנוח כראש מחלקת התזמורת ומחלקת הניצוח בטנגלווד.[5] ב-1957 ניצח על קונצרט הפתיחה של היכל התרבות בתל אביב; במשך השנים ערך שם הקלטות רבות עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בדצמבר 1963 ביצע עם תזמורת זו בביצוע בכורה עולמי את הסימפוניה השלישית שלו, "קדיש", עם זמרת הסופרן ג'ני טוראל, הקריינית חנה רובינא, מקהלה מעורבת ומקהלת הילדים על שם צדיקוב. במהלך החזרות על "קדיש", ב-22 בנובמבר 1963, נרצח הנשיא ג'ון קנדי, והפרק השלישי של הסימפוניה, שנמצא אז בתהליכי ליטוש אחרונים, הוקדש "לזכרו האהוב של ג'ון פיצג'רלד קנדי".[6]

ב-1958 התמנה ברנשטיין למנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של ניו יורק, עמדה שבה החזיק עד 1969. במהלך שנות ה-60 נעשה ברנשטיין לדמות ידועה היטב בארצות הברית הודות לאחד ממפעליו העיקריים, תוכנית הטלוויזיה הפופולרית "קונצרטים לצעירים" (בשיתוף עם הפילהרמונית של ניו יורק), שבה הגיש הסברים על מוזיקה, מלחינים ויצירות קלאסיות בצורה מעניינת, שהצליחה למשוך גם ילדים לצפות בה. ביום חג המולד, 25 בדצמבר 1989, ניצח ברנשטיין על הסימפוניה התשיעית של בטהובן כחלק מהחגיגות לרגל נפילת חומת ברלין. הקונצרט שודר חי בטלוויזיה ביותר מ-20 ארצות, לקהל מאזינים שמנה לפי ההערכה 100 מיליון איש. לרגל האירוע שינה ברנשטיין מילה אחת בטקסט של פרידריך שילר ל"אודה לשמחה", ושילב את המילה "חירות" (Freiheit) במקום "שמחה" (Freude). "אני בטוח שבטהובן היה נותן לנו את ברכתו", אמר ברנשטיין.

כמנצח זכה ברנשטיין להערכתם והוקרתם של מוזיקאים רבים. מעמד מיוחד היה שמור לו בין חברי הפילהרמונית של וינה והתזמורת הפילהרמונית הישראלית, שם היה מנצח אורח קבוע. הוא נחשב מעורב במיוחד ביצירותיהם של גוסטב מאהלר, אהרון קופלנד, יוהנס ברהמס, דימיטרי שוסטקוביץ' ויצירותיו שלו. הוא שכלל גישה מקורית לעבודה על סימפוניה של מאהלר, בהצגת כל פסוק ושירתו לפני התזמורת, כדי להבהיר לנגנים את המשמעות השלמה ולהשיג את האפקט הדרוש, עם אוזן מוזיקלית מדויקת אשר לא החמיצה דבר. ברנשטיין ניצח בכל רמ"ח אבריו. הוא פיסל את המוזיקה בגופו ובפניו ושינה את אופי ניצוחו בהתאם לאופי היצירה - התאבל בניצוח על סימפוניית "ירמיהו" שלו, היה רך ועדין כשניצח מן הפסנתר אגב נגינת מוצרט ורקד בעת הניצוח על "הואלס" של מוריס ראוול.[7]

ברנשטיין, שהיה ביסקסואל, ניהל בין השאר פרשת אהבים עם עזריה רפפורט בעת שזה היה חייל צעיר, כאשר היה המדריך שלו בארץ (19481949[8]). הוא נודע בקשריו עם האמן יוסי שטרן ועם השחקן דני קיי, אך ניהל קשר זוגי עם פליסיה מונטֶאָלֶגרֶה (אנ'), שחקנית צ'יליאנית. היחסים ביניהם נגררו במשך חמש שנים עד שברנשטיין החליט בסופו של דבר להינשא בשנת 1951. היא התגיירה בעקבות נישואיהם ונולדו להם שלושה ילדים. מונטאלגרה השתתפה בביצוע הסימפוניה השלישית של ברנשטיין, "קדיש", עם הפילהרמונית של ניו יורק בשנות ה-60, כקריינית (תפקיד שבוצע במקור על ידי השחקנית הישראלית האגדית חנה רובינא).

ברנשטיין נפטר חמישה ימים בלבד אחרי פרישתו. הוא ניצח על הקונצרט האחרון שלו בטנגלווד, בברקשיירס שבצפון מסצ'וסטס, ב-19 באוגוסט 1990. הייתה זו התזמורת הסימפונית של בוסטון אשר ניגנה את "אינטרלוד ארבעת הימים" של בנג'מין בריטן ואת הסימפוניה השביעית של בטהובן.

ביום תהלוכת הלווייתו ברחובות מנהטן הסירו עובדי בניין את כובעיהם, נופפו וצעקו "היה שלום, לני". ליאונרד ברנשטיין קבור בבית העלמין גרינווד שבברוקלין, ניו יורק.

ברנשטיין והיהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליאונרד ברנשטיין מנגן עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בפני חיילים בקונצרט פתוח בבאר שבע, 1948

ברנשטיין היה מודע ליהדותו, והתייחס לנושא זה ברבות מיצירותיו: הוא שילב בהן מוטיבים יהודיים (מן התפילה, קריאת התורה וכדומה) ואף כתב טקסט יהודי (כמו למשל ב"סימפוניית קדיש" או ב"מזמורי צ'יצ'סטר"). ביצירתו הביא לידי ביטוי את התמודדותו האמונית ואת יחסו ליהדות. ברנשטיין אף ביקר והופיע פעמים רבות בישראל, בעיקר עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בין השאר חיבר את היצירה "חליל" (1981), שנכתבה לזכרו של ידין טננבוים, נגן חליל צעיר ומבטיח שנהרג בסיני במלחמת יום כיפור, בהיותו בן 19 בלבד.

עוזרו האישי של ברנשטיין, ישראל אדלסון, לימד בעבר בישיבה המוזיקלית "כינור דוד", וכיום הוא מתגורר בניו יורק ומתעסק במוזיקה חסידית.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחבת ליאונרד ברנשטיין בכניסה להיכל התרבות
חתימתו של ליאונרד ברנשטיין, וינה

לאחר מותו החליטה עיריית תל אביב-יפו לקרוא לכיכר התזמורת על שמו.

יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירות נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירות היהודיות של ברנשטיין כוללות את: סימפוניה מס' 1: ירמיה. (בפרק האחרון יש ציטוט ממגילת איכה)

סימפוניה מס'3: קדיש. היצירה היא דווקא אנטי-דתית. היצירה מבטאת קונפליקט בין רוח האדם לאל, קונפליקט עז וסוער שסופו פיוס והשלמה, במפלס שונה מזה שהחל את היצירה הסבוכה הזאת.

תהילי צ'יצ'סטר. היצירה נכתבה במקור עבור כנסיית צ'יצ'סטר באנגליה. הטקסט הוא כולו בעברית. מדובר בחלקים מתהילים שהולחנו. מוזיקלית היצירה מחולקת ל-4 פרקים ומזכירה בצורתה סימפוניה. לסולן בביצוע היצירה בישראל בחר ברנשטיין בדניאל סיקסיק, בן 13, לאחר ששמע אותו שר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Humphrey Burton, Leonard Bernstein, Doubleday, 1994
  2. ^ Larry Warren, Anna Sokolow: The Rebellious Spirit (London and New York: Routledge, 1998), 212. ISBN 90-5702-184-6.
  3. ^ יוטיוב, "אהבה לשלוש תזמורות", לאונרד ברנשטיין מדבר על התזמורות בחייו (מן הדקה החמישית)
  4. ^ "אהבה לשלוש תזמורות", ליאונרד ברנשטיין ביוטיוב
  5. ^ ג'ק גוטליב, תוכניית התזמורת הפילהרמונית הישראלית, "100 שנה להולדת ליאונרד ברנשטיין", דצמבר 2018
  6. ^ גוטליב, תוכניית היובל לליאונרד ברנשטיין
  7. ^ מיכאל אוהד, "הפילהרמונית", עמ' 48
  8. ^ יאיר טלמור, לנשק את ליאונרד ברנשטיין, GoGay: תרבות ובידור, 29 בנובמבר 2005.