טענת קים לי

טענת קִים לי היא טענת הגנה במסגרת המשפט העברי אותה יכול לטעון נתבע במקרה שבו קיימת מחלוקת הלכתית הנוגעת לדין בענייני ממון בו הוא מעורב. הניב "קים לי" (ק' חרוקה) הוא הצורה הארמית של "מוחזק בידי", או בתרגום מילולי "עומד לי (הטיעון כי)". הנתבע מסתמך על צד במחלוקת התומך בעמדתו, על מנת להמשיך ולהחזיק בממון שבידו.

לפי הלכת 'קים לי' על הדיין לקבל את עמדת הנתבע גם הוא מסתמך על דעת מיעוט או על דעה העומדת בניגוד לדעתו של הדיין. כאמור, טענת קים לי עומדת לזכות הנתבע. התובע אינו יכול להשתמש בטענה זו מצידה ההפוך על מנת לחייב את הנתבע, בשל הכלל 'המוציא מחברו עליו הראיה'. על התובע מוטל נטל ההוכחה שהדין הוא כדעת הפוסק המחייב את הנתבע, ומאחר שאינו יכול להוכיח זאת, הנתבע פטור וזכאי להמשיך ולהחזיק בממון.

טענת 'קים לי' נוגעת לענייני ממונות בלבד, ובמרוצת הדורות הוערמו עליה סייגים שצמצמו את תחולת הכלל.

קיימים קווי דמיון בין טענה זו לבין הגנת "אמת דיברתי" בלשון הרע.

מקור הדין

טענת 'קים לי' אינה נזכרת בתלמוד, ואף ייתכן מקור תלמודי הסותר אותה. כך בהלכה התלמודית הקובעת שפסיקה על פי חכם אחד, בניגוד לרוב הפוסקים, בטלה ונחשבת כטעות בשיקול דעת.

שימוש בטענת 'קים לי' במשמעות הנידונה כאן נמצא לראשונה אצל רבנו שמואל בן ברוך מבמברג (מאות 13–14), בדיון בזכות אבי הכלה לקבל לידיו את הנדוניה שהעמיד לטובתה בחתונתה, לאחר שנפטרה בסמוך לכך. רש"י סבור שאין לאבי הכלה זכות כזו, אולם רבנו תם חולק עליו. רבנו שמואל בן ברוך קובע שהואיל ונחלקו בדבר, המוחזק זכאי להמשיך ולהחזיק בנדוניה מכוחה של טענת קים לי. כך גם קובעים תלמידיו-ממשיכיו של רבנו שמואל בן ברוך – המהר"ם מרוטנבורג ותלמידו הרא"ש.

הרציונל המשפטי של טענת 'קים לי'

טענת 'קים לי' מעוררת על פניה קושי משפטי, שכן היא מערערת את הוודאות המשפטית בהיותה מאפשרת לנתבע להישען על דעת מיעוט. לכן יש לבחון את הרציונל העומד מאחוריה, ובהתאם לכך את ההתנגדויות והסייגים שהוצבו לה. על פי חנינה בן מנחם, טענת 'קים לי' נסמכת על שני מודלים:

1. מודל הספק - העובדה שחכמים חולקים זה על זה, מעוררת ספק משפטי, וגם אם לדיין עצמו אין ספק, הרי שישנו ספק אובייקטיבי באמת ההלכתית, וחלים על המקרה הזה הדינים הרגילים שאין מוציאים ממון מספק. דין התביעה להיכשל משום שהתובע לא הצליח להרים את נטל השכנוע המוטל עליו על פי הכלל 'המוציא מחברו עליו הראיה'. יש הסוברים שהספק המשפטי של 'קים לי' נובע מהעיקרון הקובע כי בדיני ממונות חזקת ממון גוברת על רוב (זוהי שיטת המהר"ם והרא"ש). לפי עיקרון זה יש עדיפות לצד המחזיק בממון, גם אם יש רוב של דעות הפוסקים כנגדו. לאור שני עקרונות אלה בעל הדין טוען כי מכיוון שהממון מוחזק בידיו, לא ניתן להוציא אותו ממנו גם אם רוב דעות הפוסקים נגדו, מכיוון שרוב אינו גובר על חזקה בדיני ממונות. החידוש שבטענת 'קים לי' על פי המודל הספק, הוא בכך שגם ספק אובייקטיבי שהדיין לא שותף לו, אלא נובע מחילוקי דעות בהלכה, אינו מאפשר להוציא ממון מהמוחזק.
2. מודל ההסדרים הכפולים – מאחר שלדיין עצמו אין ספק כיצד לפסוק, הרי אין מחילים על המקרה את הכללים של דיני ספקות. כיוון ששני גאונים חולקים בדין זה על זה, אנו מסיקים שההלכה מכילה בתוכה שני הסדרים משפטיים ששניהם נכונים באותה מידה. לכן כאשר הנתבע הצליח להוכיח שיש תימוכין בהלכה לעמדתו, דין התביעה להיכשל. החידוש שבטענת 'קים לי' על פי מודל זה הוא רדיקלי יותר, שכן היא מכירה בתקפן ההלכתי של שתי דעות סותרות.

לכל אחד מהמודלים האמורים יש השפעות על מידת האימוץ של הכלל על ידי פוסקים, ועל מעמדו ככלל מחייב, כפי שנראה להלן.

הקשיים שבטענת 'קים לי'

כאמור, טענת 'קים לי' מערערת את הוודאות המשפטית ומעוררת מספר בעיות בהליך הפסיקה:

1. אין אפשרות מעשית לדון בבית דין ולחייב את הנתבע, כי תמיד יוכל הנתבע להסתמך על שיטה הפוטרת אותו. כך גורס ערוך השולחן: "שאם לא כן לא שבקת חיי לכל דין, ומעולם לא יצא הדין לאורה".
2. ריקון הלכות "חושן משפט" מתוכנן. אין כל משמעות לפסיקת השולחן ערוך והרמ"א, אם הנתבע יכול לטעון 'קים לי' כנגדן. כך לדברי ר' יעקב חגיז: "בטלת כל החושן משפט מן העולם".
3. ביטול כלל התורה "אחרי רבים להטות".

על בסיס קשיים אלו, היו מי שהתנגדו נחרצות להפעלת הכלל. כך כתב רבי יהונתן אייבשיץ:

'ובעוונותינו הרבים נשכח התורה מאתנו אשר אין בכל חושן משפט ממש דין אחד שאין בו בכללים ובפרטים מחלוקת הפוסקים ראשונים או אחרונים. ואם כן לשווא עמלו בונים הפוסקים ומחברים בראיות שונות ופלפול עמוק בתורה, כי לעולם המוחזק יטעון 'קים ליה' וחס וחלילה תורתינו הפקר, ולכן צריך ישוב רב... וכן דן אני ובא מבלי לטעון קים ליה כדעת החולק.'

היו שטענו, כי התנגדות חכמים לטענת 'קים לי' הגיעה עד כדי הטלת חרם על דיין הפוסק על פי טענה זו. כך הזכיר ר' יעקב פראג'י כי שמע על חרם חמור שהוטל על ידי חכמי צפת, ובראשם ר' יוסף קארו כנגד דיינים שפוסקים לפי טענת קים לי:

'ובאותן הימים נתברר לנו מפי מגידי אמת, שבשנים קדמוניות שבעיר צפת תוב"ב הסכימו כל הרבנים שהיו בתוכה והחרימו חרם חמור שלא ידין שום דיין על פי קים לי אלא הדין יפסק על פי התורה אחרי רבים או על פי מרי דאתרא...אמר לי החכם הזה אני ראיתי בצפת הסכמה כתובה מימי רבינו יוסף קארו זלה"ה בהסכמת כל הרבנים שהיו שם וכולם חתומים בה שאין שום דיין ידין בקים לי והחרימו על זה חרם חמור, אלא הדיין יפסוק הדין על פי מרי דאתרא ובמקום שאין להם רב יפסוק הדין על פי גזרת התורת אחרי רבים להטות".

סייגים

בשל הקשיים האמורים, הציבו הפוסקים כמה סייגים המצמצמים את תחולתה של טענת קים לי. אלו הם, למשל, סייגים שמציע ר' דוד בן זמרה (רדב"ז):

1. לא ניתן לטעון 'קים לי' כנגד דעתו של "מרא דאתרא" (רב המקום),משום שהציבור קיבל על עצמו את דעת רבו עליו. כך, למשל, אנשי מצרים ואנשי תימן קיבלו עליהם את הרמב"ם לפוסק, לכן אף אחד מהצדדים לא יכול לומר 'קים לי' כשיטה החולקת על הרמב"ם.
2. לא ניתן לטעון טענת 'קים לי' כנגד מנהג משום שהציבור קיבל את המנהג והוא הפך למקובל. מכאן גם נלמד שלא ניתן לומר 'קים לי' כאשר יש כנגדו קניין 'סיטומתא' (מנהג הסוחרים לקנות סחורה בדרך מסוימת).
3. לא ניתן לטעון טענת 'קים לי' המבוססת על דעת יחיד וכנגד דעת הרוב.
4. כאשר יש עמדה מרכזית מול דעה אזוטרית המנוגדת לה, לא ניתן לטעון "קים לי" - טענת 'קים לי' תקפה רק במקרה בו יש מחלוקת בין שתי דעות שוות ומפורסמות. יובהר כי אין מדובר בשאלה מי חכם יותר אלא מי התקבל יותר בקרב הציבור.

פוסקים אחרים הציבו מגבלות נוספות על טענת 'קים לי:

1. קים לי כנגד פסק דין - לאחר שניתן פסק דין והדיינים הכריעו כשיטה מסוימת - הצד שהפסיד לא יכול לטעון 'קים לי' כשיטה שמזכה אותו, אלא עליו לקיים את פסק הדין.
2. קים לי כפוסקים דלא מסתבר טעמייהו - לא אומרים 'קים לי' כדברי הפוסקים שנימוקיהם אינם סבירים.
3. קים לי כנגד שלושים פוסקים – לא ניתן לומר 'קים לי' כדעת שני פוסקים, כאשר יש כנגדם שלושים פוסקים.

החובה לקבל טענת 'קים לי'

בין הפוסקים נחלקו הדעות בשאלה האם הדיין חייב לקבל את טענת 'קים לי' ולפסוק על פיה, או שמא היא רק מרחיבה את אפשרויות הפסיקה שלו, אך אינה מחייבת אותו. ספרות הפוסקים מציגה שלוש אפשריות כמענה לשאלה זו:

1.משהועלתה טענת 'קים לי' על ידי הנתבע חייב הדיין לפסוק על פיה. עם זאת, התעלמות מן הטענה אינה מבטלת את הפסק.

2. משהועלתה טענת 'קים לי' חייב הדיין לפסוק על פיה ומשהתעלם ממנה הפסק בטל.

3. משהועלתה טענת 'קים לי' רשאי הדיין לפסוק על פיה אך איננו מחויב לכך.

מי שרואים ב'קים לי' כלל הכרעה בספקות (על פי המודל הראשון כאמור), מניחים שלכל שאלה משפטית תשובה אחת נכונה בלבד, ומכאן שמצומצם כוחו של הדיין לשקול ולהכריע, והוא מחויב לקבל את טענת 'קים לי' של הנתבע. לעומת זאת, הסבורים ש'קים לי' מבוססת על ההנחה שיש שאלות משפטיות שלגביהן תיתכן יותר מתשובה אחת נכונה, ייטו לצמצם פחות את שיקול דעתו והכרעתו של הדיין, שכן גם התשובה שהוא יגיע אליה היא נכונה כמו העמדה המקבילה, ומטעם זה אין לבטל פסק שניתן ללא התחשבות בדעה הנוגדת.

חובת הדיין להעלות טענת 'קים לי'

פוסקים נחלקו בשאלה האם הדיין צריך ליידע את הנתבע על דעה חולקת שתסייע לעמדתו. ר' יאיר חיים בכרך, סובר שכאשר בעל הדין אינו מכיר את השיטות החולקות, ואינו יודע לומר 'קים לי' כשיטה פלונית, על הדיינים לטעון' קים לי' בשבילו.

לעומתו, החתם סופר סבור שלא ניתן לומר 'קים לי' כאשר בעלי הדין אינם טוענים זאת בעצמם: "ועוד הרי היורשים אינם טוענים קים לי, וכי יש לדיין רשות לעורר ולומר קים לי, לא תהיה כזאת בישראל".

טענת קים לי כנגד פסק השולחן ערוך

תפוצתו הנרחבת של השולחן ערוך והתקבלותו, הובילו לצמצום טענת 'קים לי'. רבים מן האחרונים פסקו כי בכל הלכה שהוכרעה על ידי השולחן ערוך, כבר לא ניתן לטעון 'קים לי' כדעה סותרת.

יש הסבורים שפסיקתו של השולחן ערוך מחייבת משום שרבי יוסף קארו הוא הפוסק המחייב ("מרא דאתרא") באזורים מסוימים. לפי דעה אחרת הפסיקה כשולחן ערוך היא מנהג שהשתרש במקומות מסוימים, ויש לנהוג בהתאם למנהג המחייב (אף בניגוד ל"קים לי"). הסבר אחר תולה את קבלתו של השולחן ערוך בהסכמתם של מאה רבנים בני דורו. הסכמה כזו נתפסת כאישור 'אד הוק' לכל פסקיו והופכת את הדעות החולקות עליו למיעוט שולי ואזוטרי אפילו לפי עקרון ה"קים לי".

המשותף לכל העמדות הללו הוא שהן תולות את קבלת השו"ע בדוקטרינות הלכתיות מוכרות וכך הן הופכות את פסיקותיו להכרעה המקובלת.

זאת ועוד: עצם יצירת השולחן ערוך שולל את טענת 'קים לי', שהרי אם הטענה הייתה תקפה לפי השו"ע, הוא לא היה יכול לפסוק הלכה כלל ועיקר בדיני חושן משפט. השו"ע פסק לפי רוב הפוסקים, ומכאן משמע שהוא לא חשש לטענת 'קים לי' שבמהותה היא טענת מיעוט.

פוסקי זמננו

הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, רבה הראשי הראשון של מדינת ישראל, ביקש ללכד את כל הזרמים התורניים תחת הלכה אחת, וראה בשימוש הרב שרווח עד אז בבתי דין בטענת 'קים לי' משום פגיעה ביכולת הפסיקה.

הדעה הרווחת באותה ימים לשיטת הספרדים בארץ הייתה שאין לומר 'קים לי' בניגוד לשולחן ערוך. הרב הרצוג ניסה להוביל לכך שגם האשכנזים בארץ יתקנו הוראה דומה לפיה אין לקבל 'קים לי' גם כנגד הרמ"א. הוא הציע לקיים כנס רבנים מכל העדות, בו יקבלו על עצמם לא לדון "קים לי" כנגד השו"ע ולא כנגד הרמ"א. הרב הרצוג לא הציע לבטל כליל את טענת 'קים לי', בהתאם לעמדתו העקרונית שאין מקום לערוך שינויים רדיקליים בהלכה. עם זאת, הוא חתר לכך שבתי הדין יכריעו בהסכמה או ברוב דעות גם בבעיות ששנויות במחלוקת בין פוסקים.

הרב עובדיה יוסף חולק על עמדתו של הרב הרצוג, ולדעתו יש לפסוק באופן נרחב על פי טענת "קים לי". בדברי הפתיחה לשו"ת יביע אומר, הוא מדגיש שיש חובה להכיר היטב את ספרי האחרונים, כדי שהדיין ימצה את האפשרות לטעון "קים לי" בכל מחלוקת. רבים מתלמידיו של הרב עובדיה יוסף הלכו בדרכו, והם סבורים שיש להתחשב בטענת קים לי גם כנגד מנהג הפסיקה של בית הדין. עם זאת רבים מפוסקי זמננו כתבו שבמקרה של מחלוקת יש ללכת אחר הפסיקה הרווחת בבתי הדין ובפרט אם הדבר ייכתב בסדרי הדין של בית הדין.

הרב עזרא בצרי הציע להתמודד עם הקושי בפסיקה בשל טענת 'קים לי', על ידי ניסוח סעיף בהסכמים ובשטרות בו הצדדים יקבלו על עצמם בקניין ועל פי כל תנאי השטרות לוותר על טענת 'קים לי'. כך, בדומה כתב הרב זלמן נחמיה גולדברג כי בכל הסכמה לקבל את בית הדין "בין לדין ובין לפשרה" כלולה הסכמה לכך שבית הדין יוכל לדחות טענות "קים לי" להכריע במחלוקות.

דוגמה לטענת קים לי

מקרה שבו אדם נישא בפעם השנייה, ומנישואיו הראשונים היו לו ילדים. לאחר כמה שנים נפטר האיש, והאלמנה פנתה לבית הדין לקבל מזונות מנכסיו של בעלה המנוח. בעת הדיון הציגו הילדים צוואה מאושרת על ידי בית הדין הרבני, שנכתבה עוד טרם נישואיו בה נרשם שכל רכושו של הבעל ניתן במתנה לילדיו ולכן אין כל רכוש ממנו ניתן יהיה לשלם לאלמנה מזונות. בצוואה זאת אכן היה סעיף המאפשר לבעל לשנות את הצוואה.

האלמנה טענה שהיא זכאית למזונות מדין אומדנא, מכך שהבעל השאיר לעצמו זכות לשנות את הצוואה, יש אומדנא שהוא חשב על האפשרות, שביום מן הימים ישא אישה וירצה להתחייב לה, וחפץ הוא שיישארו בידיו נכסים על מנת לשעבדם לצורך התחייבויות אלו. במצב זה יכולים היורשים לטעון "קים לן" (כלומר: קיים לנו) כשיטת המהרי"ק (יוסף קולון) והרמב"ן, שעל פי אומדנא לא ניתן להוציא ממון מחזקתו.

מקרה זה נידון בבית הדין הרבני הגדול בירושלים, ונפסק כי האלמנה אינה זכאית למזונות.

ראו גם

• חזקת ממון

קישורים חיצוניים

• קים לי - הרב ישועה רטבי, באתר בית הדין לממונות ישיבת מצפה יריחו.

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.