פרשת ניסוי האנתרקס – הבדלי גרסאות

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
אין תקציר עריכה
שורה 153: שורה 153:
קו עלילה מרכזי ב[[עונה (טלוויזיה)|עונתה]] הראשונה של ה[[תוכנית טלוויזיה|סדרה]] "[[תאג"ד (סדרת טלוויזיה)|תאג"ד]]", שיקף את פרשת "עומר 2", ועסק בניסוי שנעשה בחיילי [[פלוגת סיור]], ביוזמת גורמים ב[[רוסיה]], בחיסון נגד [[גז עצבים]] מסוג "[[סארין]]". בסדרה, חברת תרופות שעבדה עבור הרוסים, שיחדה רופא צבאי כדי שישתף פעולה ויעשה את הניסוי תוך ניצול חיילים קרביים שלא שואלים שאלות, משם שהם "מורעלים". לאחר שהחיילים נטלו תרופות שהוצגו להם כ[[חומרים ממריצים|חומר ממריץ]], הם סבלו מ[[פריחה|פריחות]] בעור, [[הזיה|הזיות]], [[הקאה|הקאות]] והתנהגות [[פסיכוזה|פסיכוטית]].{{הערה|שם=מקומית|{{שיחה מקומית|רן גולדשטיין|הסדרה תאג"ד פותחת מחדש את פרשת ניסוי האנתרקס בחיילים|תאגד-גרסת-המקור|15 בדצמבר 2016}}}}{{הערה|שם=וואלהתאגד|{{וואלה!|עידו ישעיהו|הכל כלול: מה שצריך לזכור מהעונה הראשונה של "תאג"ד"|3366598|12 ביוני 2020}}}}
קו עלילה מרכזי ב[[עונה (טלוויזיה)|עונתה]] הראשונה של ה[[תוכנית טלוויזיה|סדרה]] "[[תאג"ד (סדרת טלוויזיה)|תאג"ד]]", שיקף את פרשת "עומר 2", ועסק בניסוי שנעשה בחיילי [[פלוגת סיור]], ביוזמת גורמים ב[[רוסיה]], בחיסון נגד [[גז עצבים]] מסוג "[[סארין]]". בסדרה, חברת תרופות שעבדה עבור הרוסים, שיחדה רופא צבאי כדי שישתף פעולה ויעשה את הניסוי תוך ניצול חיילים קרביים שלא שואלים שאלות, משם שהם "מורעלים". לאחר שהחיילים נטלו תרופות שהוצגו להם כ[[חומרים ממריצים|חומר ממריץ]], הם סבלו מ[[פריחה|פריחות]] בעור, [[הזיה|הזיות]], [[הקאה|הקאות]] והתנהגות [[פסיכוזה|פסיכוטית]].{{הערה|שם=מקומית|{{שיחה מקומית|רן גולדשטיין|הסדרה תאג"ד פותחת מחדש את פרשת ניסוי האנתרקס בחיילים|תאגד-גרסת-המקור|15 בדצמבר 2016}}}}{{הערה|שם=וואלהתאגד|{{וואלה!|עידו ישעיהו|הכל כלול: מה שצריך לזכור מהעונה הראשונה של "תאג"ד"|3366598|12 ביוני 2020}}}}


==לקריאה נוספת==
⚫
== קישורים חיצוניים ==
{{ltr|
* Hassidim, A., Kayouf, R., Yavnai, N. et al. [https://link.springer.com/content/pdf/10.1186/s13584-016-0113-4.pdf Ethical standards for medical research in the Israeli military - review of the changes in the last decade]. Israel Journal of Health Policy Research 5, 53 (2016).
* Eagan, Paul and Eagan, Sheena M. "From the Lab Bench to the Battlefield: Novel Vaccine Technologies and Informed Consent". In: David Winkle and David Messelken (editors), ''Ethics of Medical Innovation Experimentation and Enhancement in Military and Humanitarian Contexts''. Springer Nature, Switzerland (2020) {{ISBN|978-3-030-36318-5}}. Chapter 5, pp. 69–85}}

⚫
==קישורים חיצוניים==
* '''[[ההסתדרות הרפואית בישראל]], הלשכה לאתיקה, [https://www.ima.org.il/userfiles/image/antrax.pdf דו"ח ועדת בדיקה בעניין ניסוי עומר 2], דצמבר 2008'''.
* '''[[ההסתדרות הרפואית בישראל]], הלשכה לאתיקה, [https://www.ima.org.il/userfiles/image/antrax.pdf דו"ח ועדת בדיקה בעניין ניסוי עומר 2], דצמבר 2008'''.
* [https://www.ima.org.il/userfiles/image/antraxA.pdf טופס שאלון של ועדת הבדיקה למשתתפי ניסוי "עומר 2"], באתר [[ההסתדרות הרפואית בישראל]]. אוחזר ב-6 בספטמבר 2021.
* [https://www.ima.org.il/userfiles/image/antraxA.pdf טופס שאלון של ועדת הבדיקה למשתתפי ניסוי "עומר 2"], באתר [[ההסתדרות הרפואית בישראל]]. אוחזר ב-6 בספטמבר 2021.

גרסה מ־12:17, 13 בספטמבר 2021

דוגמת כרטיס אישי שהונפק למשתתפי ניסוי "עומר 2" על ידי חיל הרפואה

הניסוי בחיסון נגד גחלת (אנתרקס) בצה"ל, שם קוד: "עומר 2",[1] או: "ניסוי האנתרקס",[2] היה ניסוי בבני אדם שערכו חיל הרפואה, המכון הישראלי למחקר מדעי הביולוגיה, הכימיה והסביבה ("המכון הביולוגי") ומשרד הביטחון בין השנים 1998–2006, במטרה לבדוק את יעילותו, רעילותו ובטיחותו של חיסון נגד חיידק הגחלת (אנתרקס) שפותח בישראל, לשימוש באוכלוסייה הכללית של המדינה.[3][4] הניסוי, אשר סווג כסודי,[4] נעשה בגופם של 716 חיילות וחיילים בשירות חובה שהתנדבו לשמש כנסיינים.[5]

את דבר קיומו של ניסוי "עומר 2" פרסם במאי 2007 העיתונאי עמרי אסנהיים, בשתי כתבות תחקיר ששודרו בתוכנית הטלוויזיה "עובדה". זאת, אחרי שכמה חיילים, ששוחררו בינתיים משירות, התלוננו על בעיות רפואיות שהתגלו אצלם אחרי הניסוי, ועל התנערות הצבא מאחריותו כלפיהם.[4] כתבה שלישית שודרה בדצמבר 2008, אחרי שבית המשפט הגבוה לצדק התיר לפרסם את מסמכי הניסוי. החשיפה זיכתה את אסנהיים בפרס סוקולוב לתחקיר עיתונאי מצטיין בתקשורת האלקטרונית לשנת 2009.[6] ב-27 במרץ 2021 טענה העיתונאית כרמלה מנשה שהיא זו שחשפה שנים קודם לכן את סיפור הניסויים הסודיים בחיילי צה"ל ואת ניסוי האנתרקס ברשת ב' של קול ישראל, ואילו בתחקיר "עובדה" פורסמו תלונות החיילים והפגיעות הרפואיות בהם.[7]

בעקבות החשיפה הוקמה ועדת בדיקה מטעם ההסתדרות הרפואית בישראל לצורך בחינת הניסוי. הוועדה קבעה שלניסוי לא הייתה הצדקה מדעית,[8] הוא לווה בכשלים אתיים חמורים וליקויים משמעותיים,[9] וכן שוועדת הלסינקי הצבאית שאישרה אותו, כשלה בתפקידה, והמתנדבים גויסו בניגוד לכללי האתיקה של ניסויים בבני אדם, תוך אי-גילוי הסיכונים הכרוכים בהשתתפות.[10] כמו כן, הוועדה לא הצליחה לאתר החלטה מתועדת רשמית על פיתוח החיסון, מלבד עדויות בעל-פה.[11]

ב-1 בנובמבר 2007 הוגשו לבית המשפט הגבוה לצדק שתי עתירות בדרישה לעצור את הניסויים הרפואיים בחייל צה"ל, ולהקים ועדת בדיקה חיצונית בנושא. עתירה אחת מטעם עמותת רופאים לזכויות אדם (רל"א), ושנייה ביוזמת קבוצת חיילים שהשתתפו בניסוי. עמותת רל"א טענה שבניסוי התגלו לכאורה כשלים, החל מתהליך שכנוע החיילים, ועד למעקב אחריהם במהלך הניסוי ובסיומו. העמותה פרסמה חוות דעת משפטית-אתית, לפיה תהליך ההסכמה מדעת שקדם לניסוי, נעשה שלא כדין.[12]

בינואר 2009 פרסם הקרפ"ר נחמן אש הוראה המסדירה את אופן עריכת הניסויים הרפואיים בצה"ל ועקרונותיהם, וחובת וזכויות המעורבים בניסויים, ויישומה הוכפף לפיקוח ובקרה של משרד הבריאות. בהוראה נקבע שכל תקנות משרד הבריאות הנוגעות למחקרים וניסויים בבני אדם, יחולו על צה"ל, וחיל הרפואה יחוייב לדווח למשרד הבריאות על פעילות בתחום הזה. כמו כן, מתוך הכרה שחיילים הם בבחינת "אוכלוסייה שבויה", חייל לא יגוייס ולא ינודב למחקר רפואי שלא בהסכמתו. חייל שיסכים להתנדב למחקר, יורשה לצאת לחופשה כדי להתייעץ עם הוריו עם או מומחים. למחקר סודי יצורף רופא אזרח שאיננו ממערכת הביטחון, איתו יוכלו החיילים להתייעץ.[13][14]

סמוך לאחר פרסום דו"ח ועדת הבדיקה, פרסומים גלויים העלו אפשרות שהתנהלותו של מנהל המכון הביולוגי, אביגדור שפרמן, הושפעה מניגוד עניינים ומה שהוגדר כשיקולים זרים. ב-2 באפריל 2009 דיווח כתב העת הצרפתי "אינטליג'נס אונליין" (צר'), ששפרמן נהנה מתמיכה אמריקאית בעשיית ניסוי סודי בחיילים ללא ידיעתם.[15] על פי הפרסום, המכון הביולוגי קיבל מממשלת ארצות הברית מענק של מאות מיליוני דולרים להקמת קו לייצור חיסון גחלת, בתמורה למסירת תוצאות הניסוי לידיה.[16] עוד נמסר, ששפרמן יצא לשנת שבתון שבמהלכה עבד בחברה קנדית-אמריקאית החוקרת גם היא את מחלת הגחלת, תמורת קבלת אופציות, נתון שעורר אפשרות לניגוד עניינים.[14]

רקע היסטורי

הניסיון האמריקאי

בזמן מלחמת המפרץ הראשונה (1991) חוסנו נגד גחלת כ-150 אלף חיילי הצבא האמריקאי באמצעות טוקסואיד (אנ').[א] עיקר המתחסנים היו חיילים שנשלחו להילחם בעיראק, בשל החשש שעיראק תפעיל נשק ביולוגי נגד החיילים האמריקאים. פרוטוקול החיסון כלל שבע זריקות במרווחי זמן.[17] במשך אותו עשור, עד שנת 2001, ניתנו בארצות הברית כשני מיליון מנות מהחיסון האמריקאי "BioThrax" (אנ') נגד גחלת. רוב תופעות הלוואי היו מקומיות, וכ-6% הוגדרו כמקרים חמורים שעלולים להביא למוות, סיכון חיים ונכות מתמשכת או קבועה. בכלל זה: פגיעות במערכת העצבים המרכזית, דום לב פתאומי ואוטם שריר הלב, שאף גרמו לתמותה.[18][17][19] עקב ריבוי תופעות הלוואי, הופסק מתן החיסון בהתערבות הקונגרס.[20]

עשר שנים אחר כך, שבוע אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר ובמהלך החודשים ספטמבר-אוקטובר 2001, התרחש בארצות הברית האירוע שנודע בכינוי "מתקפת האנתרקס", שבמסגרתה נשלחו מעטפות שהכילו נבגים של חיידק "בצילוס אנתרציס", גורם מחלת הגחלת, למספר גופי תקשורת ועיתונות, משרדי ממשל ובתי דואר.[17][21][22][23][24] כמו כן התעורר חשד שמעטפות נגועות נשלחו לבתי אזרחים פרטיים.[25] כתוצאה מפתיחת המעטפות, 23 אנשים חלו, מתוכם 12 בגחלת עורית, ועוד 11 - בגחלת נשימתית, מהם מתו חמישה חולים.[17]

פיתוח חיסון ישראלי

על רקע החשש האמריקאי במלחמת המפרץ, בשנות התשעים של המאה ה-20 הייתה הערכה שמדינת ישראל עומדת בפני איום אסטרטגי של מתקפה בנשק ביולוגי, וחיידק הגחלת נחשב לאיום הביולוגי הממשי ביותר, משום שהוא החיידק הקל ביותר בייצור והפצה. ארצות הברית סירבה, כמדיניות, להעביר ערכות BioThrax למדינות זרות, בהן ישראל, וניסיונות להשיג את החיסון, לא צלחו.[26][27][1] לצד היעדר אפשרות להשיג את החיסון האמריקאי, ההערכה הייתה שהטיפול האנטיביוטי הקיים נגד החיידק, ידרוש זמן ממושך מדי, ואף עלול להיכשל, מכיוון שהחיידקים, במצבם כנבגים, מסוגלים לשרוד תקופה ממושכת ולזהם קרקע, צמחייה ומקורות מים, ולמרות הטיפול באנטיביוטיקה, הייתה צפויה תמותה גבוהה מאד, בשיעור של 50% עד 80%.[28] לכן, כתוספת למניעת המחלה עצמה, ניתן לחסן אוכלוסיות בסיכון, וכך להפחית במידה רבה את התחלואה והתמותה מחשיפה למחלה.[28]

בנסיבות האלה הוחלט בישראל לייצר חיסון נגד גחלת, כאמצעי מניעתי הולם. חיסון כזה פותח בשנים 1995–1996, ובראש המחקר עמד מנהל המכון הביולוגי שפרמן. החיסון הישראלי דמה לחיסון האמריקאי, אך היה שונה ממנו ברמת ניקיון החומר הפעיל, והיה מוכן בשנת 1996. ניסויים מוקדמים שנעשו בשמונה חזירי ים, הראו תוצאות מבטיחות שעל בסיסן הוחלט לבצע ניסוי ראשוני על קבוצת מתנדבים קטנה.[29][30][28][17]

ניסוי ראשוני: "עומר 1"

יהושע שמר, קרפ"ר בעת ניסוי "עומר 1", וכאזרח היה חבר בוועדת הלסינקי אד-הוק לצורך ניסוי "עומר 2".[31]

באפריל 1997 בוצע ניסוי מצומצם ששם הקוד שלו היה "עומר 1", ובו נבדקה רעילות החיסון בגופם של 21 חיילות וחיילים שהיו בעיקר אנשי חיל המודיעין .[32][4] ביולי 1998 נכתב מסמך מסכם, שממנו עלה שניתנו 87 זריקות ל-21 החיילים, אך רק 15 מתוכם התמידו בפרוטוקול המלא, אחרי ששני מתנדבים פרשו בגלל כאב מקומי, אחר פרש בגלל הפרעה בתפקודי הכבד, ושלושה נוספים פרשו מסיבות שלא היו קשורות לניסוי.[32] מתוך סך הזריקות שניתנו, 12 גרמו לתופעות לוואי מקומיות, קשות או בינוניות, כן נגרמו בכמה מקרים דלקות עיניים, שלשולים וכאבי ראש, ואחד המתנדבים, שזוהה כ"נסיין מס' 9038" סבל מנויטרופניה, נתון שלא נמסר למתנדבי ניסוי "עומר 2".[32]

בשנת 2001 פרסם כתב העת המקצועי של החברה האמריקאית למיקרוביולוגיה (אנ') שישראל השלימה את פיתוחו של חיסון נגד חיידק הגחלת בשיטות של הנדסה גנטית, וכי החיסון נוסה בשלביו הראשונים על מתנדבים מקרב חיילי צה"ל, מבלי שנחשפו לחיידק. כתב העת העריך שחוקרי המכון הביולוגי יתקשו לבחון את יעילות החיסון ותופעות הלוואי שלו, משום שהדבר יהיה כרוך בחשיפת בני אדם לחיידק, דבר שאינו עומד בכללי האתיקה.[29][33]

ניסוי "עומר 2"

אריה אלדד, קצין רפואה ראשי בשנתיים הראשונות לניסוי.
גיורא מרטונוביץ', ראש מנהלת "עומר 2" הראשון, וקרפ"ר בשנים 1999–2003.

ב-1998, אחרי דיונים פנימיים שקיים קצין רפואה ראשי אריה אלדד עם גופים במשרד הביטחון ובמכון הביולוגי, אומצה ההנחה כי קיים איום ממשי של מתקפה בנשק ביולוגי על מדינת ישראל, והוחלט להאיץ את בדיקת החיסון ולתכנן את ניסוי "עומר 2".[26] הייתה כוונה לכלול בניסוי גם אזרחים (שהיו קשורים למשרד הביטחון), ואף ניתן אישור עקרוני לכך על ידי ועדת הלסינקי אד הוק. אולם עורכי הניסוי לא השיגו מענה ביטוחי לאזרחים, ולפיכך נבחר הצבא כמבצע הניסוי, משום שחיילים מקבלים שירות רפואי במסגרת הצבא, ולא זקוקים לביטוח מיוחד במקרים של נזקים כתוצאה מהשתתפותם בניסוי. בנוסף, ביצוע הניסוי במסגרת הצבא היה צריך להבטיח את השמירה על סודיות הניסוי ואת רציפותו, משום שאוכלוסיית החיילים נחשבה זמינה לקבלת הזריקות במשך שנתיים וחצי, ולמתן דגימות שם על פני פרק זמן ארוך יחסית.[26]

מטרת ניסוי "עומר 2" הייתה לבדוק את יעילות החיסון, את תופעות הלוואי, וכן את מספר ההזרקות שידרשו על מנת להשיג יעילות חיסונית מירבית. מבחינה מדעית, הניסוי הוגדר כמחקר קליני שלב 2 כפול סמיות, אקראי ומבוקר, לבחינת בטיחות ואימונוגניות של תרכיב חיסון פעיל נגד חיידק "בצילוס אנתרציס", גורם המחלה, בקרב מתנדבים בריאים, במשטרי הזרקות שונים (לתוך השריר או לעור, מספר ההזרקות וטווחי הזמן ביניהן). הניסוי הוגדר כסודי, ביצועו הוטל על חיל הרפואה של צה"ל, והוא קיבל אישור מוועדת הלסינקי צבאית וועדת הלסינקי האזרחית אד-הוק של משרד הבריאות לצורך אישור ניסוי באזרחים שאינם חיילים.[34] חיל הרפואה הקים מתוכו מִנְהלת לניסוי בראשות גיורא מרטונוביץ',[ב] והיא כללה ועדה לניסוי אנוש, ועדת היגוי וועדת בטיחות. לניסוי מונה פרופסור דניאל כהן כחוקר ראשי ולידו רופאים צבאיים שונים.[34][35]

לצורך גיוס משתתפים, מחודש דצמבר 1998 ועד תום הניסוי במרץ 2006, פנתה מנהלת הניסוי ל-4,029 חיילים, מהם התנדבו והתחסנו בפועל 716 חיילים. כ-93% מהמשתתפים היו גברים, ו-7% נשים. בין המתנדבים היו 11 רופאים מחיל הרפואה.[36] גילם הממוצע של המשתתפים בעת גיוסם לניסוי היה 21, כמחציתם היו בני פחות מ-20 ששירתו בצה"ל כ-9 חודשים בממוצע לפני הכללתם בניסוי, כשני שליש מהם שירתו ביחידות שהוגדרו "מובחרות", ושליש ביחידות "רגילות".[37] על פי טענת חיל הרפואה, טרם הפנייה למתנדבים פוטנציאליים, פנה ראש מנהלת הניסוי לכל מפקדי היחידות הרלוונטיות, לצורך תיאום והצגת המחקר בפני קבוצות של חיילים באמצעות הרצאה, שלאחריה הותר זמן לשאלות בפורום כללי או אישי. כמו כן, בסיום כל מפגש קיבלו החיילים כרטיס אישי עם פרטים ליצירת קשר וטופס הסכמה מדעת. דף ההסבר שפירט את הסיכונים הכרוכים בניסוי לא הושאר בידי החיילים בנימוק של ביטחון מידע.[36]

מתן הזריקות התחיל באופן מעשי באפריל 2000, כאשר גיורא מרטונוביץ' כבר שימש בתפקיד קרפ"ר.[20] משתתפי הניסוי קיבלו מספר משתנה של זריקות, עד שבע מנות שניתנו במרווחי זמן שונים במשך שנתיים וחצי, ולאחר מכן נלקחו מהם דגימות דם לקביעת מצבם הבריאותי. לאחר שהשתחררו משירות סדיר, זומנו מקצתם להמשך הניסוי. [32][17] חלק מהזריקות שניתנו לקבוצת משתתפים אחת הכילו נסיוב שפותח בישראל, וחלקן הכילו פלצבו, ומשתתפי קבוצה שנייה קיבלו את החיסון שפותח ונוסה בארצות הברית החל משנות ה-70 של המאה ה-20.[38] לחיילים נאמר שהחיסון הישראלי דומה בהרכבו לאמריקאי שכבר נוסה, ולכן לא צפויות תופעות לוואי.[32], לאחר שהועלו חשדות בקשר לבטיחות החיסון, הן בישראל והן בארצות הברית, החיסון נעצר מספר פעמים, אך חודש שוב.[17][32]

לכמה חיילים שהשתתפו בניסוי, נגרמו בעיות בריאות. בין היתר, היו שסבלו מבעיות עור, בעיות מעיים ועיכול, בעיות בתפקודי כבד, סכרת, מחלת קרוהן, ועוד.[39]

חשיפה בתקשורת

  • מידע ראשוני: בראשית שנת 2007 פנה חייל משוחרר, לוחם ביחידה 669, אל עיתונאי מערכת "עובדה" עמרי אסנהיים, והפנה אותו אל חייל משוחרר (שם בדוי: "ניר", בן 28 בעת הפרסום) מצוות צעיר יותר ביחידה, אשר לדבריו, הוא וחבריו השתתפו במשך חודשים בפרויקט שנקרא "עומר 2" ונועד למצוא חיסון לחיידק הגחלת. לדברי החייל, הניסוי היה סודי ביותר, החיילים השתתפו בו לעיתים ללא ידיעת מפקדיהם הישירים, ונאסר עליהם לספר עליו אפילו להוריהם.[40][41] "ניר" סיפר לאסנהיים שהוא וחבריו נלקחו תחת מעטה סודיות לאולם במהלך קורס חובשים ושוכנעו לחתום על טופס הסכמה מדעת להשתתף בניסוי המסווג, ותיאר כיצד רופאי הניסוי נהגו לשלוף אותו מפעילות מבצעית בשטח לקבלת הזריקות, ומנעו ממפקדיו הישירים מידע על השתתפותו בניסוי, בנימוק של סודיות.[41] בפגישתם, הציג "ניר" לאסנהיים נגעי עור קשים על גופו, וחשף בפניו את תיקו הרפואי שהשיג בחשאי, ובו היו מסמכים שהעידו על ניסיון מכוון של מערכת הביטחון להסתיר את הפרשה.[40] לטענתו, מערכת הביטחון התעלמה מהצורך לטפל בו, והפנתה אותו מקופת חולים אחת לאחרת, תוך הזהרתו שלא ינדב פרטים על הניסוי שעבר.[41] אחרי ש"ניר" שוכנע להתראיין לכתבה, איתרה מערכת "עובדה" חיילים נוספים שהיו לוחמים ביחידות עילית של צה"ל. החיילים ציינו, תוך חשש עקב סודיות הניסוי, שהוסבר להם שהפרויקט חשוב לביטחון המדינה, וחלקם השתתפו בו אף ללא ידיעת מפקדיהם הישירים. כשהתגלו אצלם תופעות הלוואי, התברר לחיילים שמשרדי מנהלת הניסוי נסגרו, ופניותיהם נותרו ללא מענה.[40][41]
  • כתבה ראשונה: ב-16 במאי 2007 שודרה בתכנית "עובדה" כתבת תחקיר תחת הכותרת "חיילים מורעלים".[20] בכתבה זו נחשף הניסוי שהתקיים ביוזמת משרד הביטחון, ובו השתתפו 716 חיילים וחיילות מיחידות מובחרות בחטיבות הרגלים, יחידה 8200 וחובשים שהוכשרו בבה"ד 10. יחידות אחרות, בהן שלדג וסיירת מטכ"ל, לא אפשרו את הניסוי, וסירבו לאשר לרופאים ממנהלת הניסוי לפגוש לוחמים. לאחר שחיילים פיתחו שורת תסמיני חולי שונים, משרד הביטחון התנער מהטיפול בהם, הפנה אותם למרפאות אזרחיות אך סירב לספק מידע בסיסי הנחוץ לטיפול. התסמינים כלל גידולים בעור, דלקת ריאות, יריקת דם, מיגרנה, בצקות תת-עוריות, ברונכיט ובעיות נשימה, ואף תסמיני אפילפסיה. מספר חיילים והורים שהתראיינו לכתבה תוך הסתרת פנים, תיארו התפתחות של תסמיני חולי חריגים, שבעטיים הובהלו החיילים לבתי חולים. בתגובה לטענות שעלו בכתבה, משרד הביטחון ודובר צה"ל מסרו שהניסוי קיבל אישור של ועדת הלסינקי ובוצע תוך ליווי בטיחותי, אתי ורפואי קפדני, כולל מתן הסברים למתנדבים ואפשרות שניתנה להם לפרוש מהניסוי בכל עת. עוד נמסר בתגובה, שהחייל ש"ניר" הוכר כנכה צה"ל בשיעור של 10% נכות.[20]
  • כתבה שנייה: בעקבות שידור הכתבה הראשונה, ואף לפני השידור עצמו, פנו למערכת "עובדה" עשרות חיילים לשעבר שהשתתפו בניסוי, וחלקם סבלו מתופעות לוואי, אך לא ידעו שהתופעות קשורות לניסוי "עומר 2". עוד פנו הורים, וכן בכירים שהיו מעורבים בניסוי. בעקבות פניות אלה התקיימה פגישה שבה השתתפו כחמישים חיילים, לוחמים ביחידות מגלן, 669, מורן, סיירת צנחנים ושייטת 13.[41] בפגישה השתפו גם פרופסור צבי בנטואיץ', מומחה למחלות זיהומיות וחבר הנהלת "רופאים לזכויות אדם (רל"א)", הדס זיו, מנכ"לית רל"א, ועורך דין שלומי ציפורי, מומחה לדיני צבא[42] שייצג כמה מהחיילים. בעקבות הפגישה והעדויות שעלו בה, שודרה ב-24 במאי 2007 כתבה שנייה של אסנהיים והתחקירנית שני חזיזה, בשם "חיילים מורעלים - פרק 2".[43]
בכתבה נחשפו עדויות חיילים בדבר תופעות לוואי פנימיות וחיצוניות שסבלו מהן, והתברר שחלקם הסתירו את התופעות במשך שנים, משום שלא הבינו את הקשר בינן לזריקות שקיבלו. כמה מהם העידו על לחצים שהופעלו עליהם מטעם מנהלת הניסוי להמשיך לקבל את הזריקות, אחרי שביקשו לפרוש מהניסוי, ואף הוצע לפצות חיילים בזקיפת ימי מילואים לזכותם בתמורה לכל זריקה.[43] כמו כן, נמסרו עדויות בעילום שם של בכירים שהיו קשורים לניסוי: פרופסור שהשתתף באחת הפגישות הראשונות שהתקיימו במשרד הביטחון בקריה שבהן הוחלט על ביצוע הניסוי, סיפר שהוא הביע התנגדות חריפה לתוכנית, ובתגובה, הורה לו מנהל הישיבה מטעם המשרד, לעזוב את החדר.[43] פלוני שהיה חבר בכיר בוועדת ההיגוי, טען שהאופן שבו התנהל הניסוי בפועל, היה שונה לגמרי מהתוכנית שאושרה בוועדה. לדבריו, הוועדה הייתה אמורה להתכנס כל חצי שנה ולאסוף נתונים, אולם איש לא פנה אליו לדווח מה קורה בניסוי, והוא הבין לאחר מעשה, שעבודת המעקב הייתה קלוקלת.[43]
שתי הכתבות גררו תגובות חריפות במערכת הפוליטית, וחברי כנסת דרשו לקיים דיון דחוף של ועדת חוץ וביטחון של הכנסת.[43]
  • כתבה שלישית: בדצמבר 2008 הורה בג"ץ למערכת הביטחון להסיר את האיסור על פרסום מסמכי הניסוי,[41] וב-22 בחודש, כשנה וחצי אחרי שתי כתבות החשיפה, שודרה במסגרת "עובדה" כתבה שלישית בשם "תיקי האנתרקס נפתחים".[44] בתוכנית הוצגו קטעים מפרוטוקול הדיונים במנהלת הניסוי. עניין מרכזי בקטעים שהוצגו היה ויכוח על סודיות הניסוי. היו שטענו שיש להוריד את סיווג הסודיות ולאפשר לחיילים שהתנדבו להציג את הנושא בבית, כגון מרטונוביץ' ודוקטור צביה בר-און, שחששה מסערה ציבורית אם דבר הניסוי ייחשף. לעומתם, היו מי שתבעו סודיות מוחלטת, כגון ראש ענף אב"ך בצה"ל. לבסוף התקבלה החלטה לא לתת לחיילים מסמכים להציג בביתם, מתוך הנחה שאם הם לא יספרו, תימנע סערה ציבורית. אביגדור שפרמן טען לאחר מעשה בפני הממונים עליו, שהניסוי מלכתחילה לא היה אמור להיות סודי.[44]
אסא כשר, נציג הציבור בוועדת הלסינקי האזרחית אד-הוק.
כאשר עלתה שאלת המעקב אחר המחוסנים, נאמר שיחוסנו קבוצות מתוך יחידות אורגניות, כדי לאפשר הגעה אישית לכל נבדק. על פי הפרוטוקולים שהוצגו בכתבה, הדבר לא קרה משני טעמים: ראשית, משרדי מנהלת הניסוי נסגרו מיד אחרי ההזרקה האחרונה. שנית, ביוני 2001 התברר שיש קושי לגייס מתנדבים, ועל מנת לעמוד בלוח הזמנים, גויסו לניסוי חיילים שהתפזרו אחר כך ליחידות שונות, והיה קושי לוגיסטי לפגוש אותם. לכן, אושר מעקב טלפוני על בסיס זמינות של טלפונים ניידים, וכן הוחלט על ביצוע "מעקב עצמי" של המתנדבים, שתי החלטות שהעבירו את האחריות אל המתנדבים.[44] עוד עלה מהפרוטוקולים שרופאי הניסוי ידעו בזמן אמת על בעיית תופעות הלוואי. התעורר ויכוח לגבי הצורך לעדכן את דף ההסבר שנמסר לחיילים, בנוגע ל-11 תופעות שלא ניתן לשלול קשר בינן לבין הניסוי. אסא כשר שהיה נציג הציבור בוועדת הלסינקי האזרחית,[45] דרש לעדכן את הדף למתנדבים, לעומת פרופסור מנפרד גרין שראה את הדבר כמיותר.[44]
עוד הוצגו בכתבה קטעים מתיקים רפואיים של חיילים שלקו בתופעות לוואי שונות אחרי השחרור, וכמה מהחיילים נחשפו בשמם ובמספר הנסיין שלהם. חייל אחד סירב להיחשף משום שחשש מנידוי חברתי. חייל מחיל הים שסבל מתופעות לוואי כבר מתחילת הניסוי, סיפר שהוא דיווח לרופאים. אלה קשרו את התופעות לזריקות שקיבל, אך לא עידכנו אותו על כך. בנוסף, הוצג תיק רפואי של חייל ("נסיין 1084") שנפטר ביולי 2004 ממפרצת מוחית, חצי שנה אחרי שקיבל את הזריקה האחרונה. להוריו, שלא ידעו כלל שבנם התנדב לניסוי, לא נמסר שנבדקה אפשרות של קשר בין מותו לניסוי.[44] בתגובה לפרסום, מסר דובר צה"ל שוועדת הבטיחות של "עומר 2" קבעה שסיבת מות החייל לא הייתה קשורה לקבלת החיסון בפרט, ולהשתתפותו בניסוי בכלל.[32]

ועדת הבדיקה

הקמת הוועדה ועבודתה

ב-12 במאי 2007 (אחרי שידור הכתבה הראשונה, ולפני השנייה)[ג] פנה קצין רפואה ראשי, יחזקאל לוי, להסתדרות הרפואית בישראל, בבקשה למנות ועדה בלתי תלויה שתבדוק את התנהלות ניסוי "עומר 2".[9] את הוועדה מינה אבינועם רכס, יושב ראש הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית, וחברים בה היו:[46]

שם תפקיד הערות
פרופסור ראובן פורת יו"ר ועדת הבדיקה מומחה לרפואה פנימית[47]
פרופסור אריה בס נציג הלשכה לאתיקה מומחה לכירורגיה של כלי הדם[48]
דוקטור אלינור גושן נציגת הלשכה לאתיקה מומחית לרפואה גרעינית[49]
דוקטור דוד צנגן נציג הלשכה לאתיקה אנדוקרינולוג[50]
דוקטור מאיר להב יו"ר ועדת הלסינקי של המרכז הרפואי רבין מומחה להמטולוגיה ולרפואה פנימית[51]
פרופסור אילן חת נציג ציבור שאינו רופא מיקרוביולוג, נשיא מכון ויצמן לשעבר
אדוה פרי יועצת משפטית עורכת דין

עבודת הוועדה החלה ביוני 2007 ונמשכה כשנה וחצי.[46][52] לוועדה לא היה מעמד סטטוטורי, ולכן התעורר קושי לזמן חלק מהעדים.[52] בדו"ח ועדת הבדיקה צוין שמנהל המכון הביולוגי אביגדור שפרמן, בעל מוניטין בין-לאומי בתחום הגחלת, לא נעתר להעיד בפני הוועדה נוכח קיומן של כתבות עיתונאיות שביקרו את התנהלותו, ורמזו על אפשרות של ניגוד עניינים.[26][14][16] קשיים נוספים שבהם נתקלה הוועדה, נבעו מחששות של חיילים שראו בה ועדה לא אובייקטיבית שמטרתה לטהר את צה"ל וחיל הרפואה מהאשמות של ניהול לקוי של הניסוי, וכן לאור שתי עתירות לבג"ץ שעניינן היה ביקורת על הוועדה וסמכויותיה, ובאותו פרק זמן לא היה ברור אם היא תוכל להמשיך בעבודתה.[52]

הישיבה הראשונה שאליה זומנו עדים, הייתה ב-18 ביולי 2007. חיילים שהשתתפו בניסוי, זומנו באופן שרירותי ואקראי על ידי הוועדה, או הוזמנו להעיד באמצעות מודעות בעיתונות, ופניות אל חיילים שכבר התאגדו בקבוצת מאבק, ואל עמותת רל"א שריכזה עדויות של משתתפים בניסוי. אחדים מהחיילים התבקשו לחתום על טופס ויתור על סודיות, על מנת שהוועדה תוכל, בהסכמתם, לעיין בתיקי המחקר שלהם.[46] על פי נתונים שפרסמה הוועדה, העידו בפניה 83 חיילים, ובנוסף לכך, מסרה עמותת רל"א לוועדה נתונים מעדויות של 60 חיילים שפנו לעמותה מיוזמתם.[37]

הוועדה סיימה את עבודתה בדצמבר 2008, אך בג"ץ אסר את פרסום דו"ח הוועדה כדי לאפשר את העברתו לבדיקת גורמי הביטחון.[53] צו איסור הפרסום הוסר בהוראת בג"ץ ב-25 במרץ 2009[54][55] תוך השמטת פסקאות שונות, מנימוקים של פגיעה בבטחון המדינה ויחסי החוץ שלה.[8][53]

מסקנות והמלצות

  • הצורך בניסוי: הוועדה הטילה ספק בקיום הצדקה מדעית לקיומו, במידת בדיקת חלופות לחיסון ממקורות קיימים, ובאופן שבו נשקל הצורך בחיסון כראוי על ידי מקבלי ההחלטות.[56] לפי עדויות שנמסרו בעל-פה, תוצאות חלקיות וראשוניות של ניסוי "עומר 1" שכנעו את יוצרי החיסון בבטיחותו וביעילותו, ואף שלא היו תוצאות סופיות ומסוכמות, כשנה לפני תחילת ניסוי "עומר 2" הוחל בייצור בהיקף נרחב כדי לספק מענה חיסוני לאוכלוסיות בסיכון, על פי החלטה קודמת של ראש הממשלה יצחק רבין, החלטה שאושררה על ידי שמעון פרס, ראש הממשלה אחרי רצח רבין.[26]
  • מעטה הסודיות: הוועדה סברה ששמירת הסודיות לא הייתה הכרחית, והעלתה תהיות באשר למניעיה האמיתיים, מכיוון שמספר גדול של אנשים היה מודע לקיום הניסוי, וממילא, לפני תחילת "עומר 2" כבר היה בידי מדינת ישראל מלאי מנות מספיק לצורך מענה על מתקפה על אוכלוסייה אזרחית, לאור האצת תהליך הייצור שנה קודם לכן, נתונים שלא עלו בקנה אחד עם שמירה על סודיות מפני אויבי המדינה.[57][58]
  • בחירה בצבא כמבצע הניסוי: הוועדה סברה שבחירת חיילים כנסיינים הייתה פסולה ומגמתית, נעשתה בין השאר מטעמי נוחות ושיקולים כלכליים, ומנעה את השגת המטרה המוצהרת של הניסוי – בדיקת בטיחותו ויעילותו של החיסון בשימוש נרחב בקרב האוכלוסייה האזרחית הכללית. כן העלתה הוועדה חשש, שלצורך ביצוע הניסוי, הצבא ניצל את יחסי המרות בהם נתונים חיילים צעירים במסגרת ההיררכיה הצבאית.[59]
  • ועדת ההיגוי: הדו"ח הצביע על מספר כשלים בעבודת ועדת ההיגוי של "עומר 2", בכלל זה: גיבוש הצעה לניסוי ללא עיון בתוצאות ניסוי "עומר 1" כרקע מדעי; בחירה בחיילים כאוכלוסיית ניסוי על אף שלא ניתן להשליך מכך על האוכלוסייה הכללית; אי-הקפדה על משך המעקב אחר בריאות החיילים, והעדר מנגנון מתן מענה להם, אחרי תום הניסוי.[60]
  • ועדת הלסינקי הצבאית: ועדת הבדיקה קבעה שוועדת הלסינקי הצבאית כשלה בכל ההיבטים שנבדקו תוך הפגנת חוסר מיומנות, והיא נעדרה אמות מידה אתיות הנדרשות לתפקוד ועדת הלסינקי כוועדה שאמורה להיות בלתי תלויה, ולא הפנימה את תפקידה בשמירה על ביטחון החיילים שהשתתפו בניסוי.[61]
  • ועדת הלסינקי אד-הוק: ועדה זו כלל לא התבקשה לדון באישור ניסוי בחיילים צעירים תוך כדי שירות בצה"ל. לכן, האישור העקרוני שנתנה הוועדה, לא הכשיר את האישור הראשוני שנתנה ועדת הלסינקי הצבאית.[62]
  • טופס ההסכמה: הטופס שנמסר לחיילים שהשתתפו בניסוי "עומר 2" לא כלל מידע מקיף, ובמיוחד – מידע על תופעות לוואי חמורות, גם אם לא שכיחות, שהיו עלולות להיגרם להם. למרות הצטברות מידע על תופעות לוואי, טופס ההסכמה לא עודכן, והעובדה שהטופס ודף ההסבר לא הושארו בידי החיילים, הייתה, בראיית ועדת הבדיקה, חריגה חמורה ללא כל הצדקה, מהמתחייב בניסויים בבני אדם.[34]
  • הניסוי: ועדת הבדיקה סברה שאנשי מנהלת "עומר 2" ניהלו את הניסוי כגוף ביצועי, בתום לב ומתוך רצון טוב ושכנוע שהם עשו את המיטב כדי לקדם פרויקט חשוב. אולם גישתם הייתה כשל אנשי צבא, ולא חוקרים מדעיים.[63]. הוועדה העלתה אפשרות ששיעור תופעות הלוואי שנגרמו, היה גבוה מהערכת מבצעי הניסוי, עקב העדר עקביות בהגדרת תופעות מסוימות כקשורות לחיסון או שאינן קשורות לחיסון.[64]
  • המעקב: הדו"ח קבע שלא נערך מעקב אחר מצב בריאותם של החיילים לאחר שסיימו להשתתף בניסוי, ולא היה להם גוף ברור ומסודר לפנות אליו. לכן, ייתכן שהעדר מעקב ארוך טווח, הקטין משמעותית את שיעור תופעות הלוואי שדווחו.[64]
  • ועדת הבטיחות: הדו"ח קבע שוועדה זו לא התייחסה להעדר מעקב אחר בריאות החיילים, ולאפשרות של הופעת תופעות לוואי אחרי שסיימו להשתתף בניסוי.[65]
  • תלונות החיילים: מעדויות החיילים שהופיעו בפניה, הסיקה ועדת הבדיקה שהליך גיוסם לניסוי נעשה תחת לחץ, בהיותם במערכת היררכית צבאית, ולא ניתן להם הסבר ראוי על הסיכונים ותופעות הלוואי, וכאשר הופיעו התסמינים, לא ניתן מענה הולם. להתרשמות הוועדה, החיילים הביעו אי אמון במערכת הרפואית הצבאית, תחושת ניצול וחשש מהתפתחות מצבי חולי בעתיד.[66]

ועדת הבדיקה המליצה לסיים בהקדם את סיכום תוצאות "עומר 2", ולמסור אותו למשתתפים. המלצות נוספות נגעו להמשך המעקב אחר החיילים והגברתו גם אחרי שסיימו להשתתף בניסוי, כדי לבחון את תלונותיהם בדבר תופעות לוואי, ולקבוע כיצד לנהוג לגבי חיילים שהוחלט שהם ניזוקו מהניסוי.[67]

כמו כן, המליצה הוועדה לשנות את הרכבה של ועדת הלסינקי הצבאית ואת דרך מינויה, כך שתתאים בכישוריה לוועדת הלסינקי אזרחית, או לחייב את צה"ל לקבל אישורים לניסויים בחיילים מוועדות הלסינקי אזרחיות. עוד המליצה הוועדה, שפיקוח על ניסויים בחיילים ייעשה על ידי גוף אזרחי חיצוני, ללא זיקה לחיל הרפואה או למערכת הביטחון בכלל.[67]

ביקורות על דו"ח הוועדה

אחרי פרסום הדו"ח, שלח אביגדור שפרמן לכל חברי הוועדה מכתב לפני תביעת דיבה, דרש מהם להתנצל על חלק מהמסקנות כלפי המכון הביולוגי והעומד בראשו, וטען שהדברים ”אינם נכונים ואינם מדויקים לשון המעטה”.[68] במכתב הודגשו בעיקר הפיסקאות שייחסו לשפרמן ניגודי עניינים ושיקולים זרים, וכן טענת הוועדה ששפרמן סירב להופיע בפניה.[68]

אריה אלדד, שהיה קרפ"ר בשנתיים הראשונות לניסוי, פרסם ביקורת חריפה על מסקנות ועדת הבדיקה, וטען שהוועדה גזרה את הדין תחילה, והממצאים שפורטו נועדו להוביל למסקנות המתאימות לתפיסתה העקרונית של הוועדה ביחס לניסויים בצה"ל. לדעתו, העובדה שמתוך כ-4,000 חיילים אליהם נעשתה פנייה, רק כ-700 הסכימו להתנדב לניסוי, סותרת את עמדת הוועדה לגבי ההסכמה מדעת והרצון החופשי של החיילים. כמו כן, אלדד שלל את ביקורת הוועדה על התנהלותה של ועדת הלסינקי האזרחית אד-הוק, וטען שעל אף היותו שותף למרבית ההחלטות הנוגעות לניסוי, אי זימונו להעיד בפני הוועדה משקף חוסר רצון מצידה למצוא תשובות אמיתיות לשאלותיה. אלדד קרא להקים ועדת חקירה בראשות שופט, ואם ועדה כזו תמצא שהניסוי היה מוצדק וחיוני, והתנהל כהלכה, יטוהר שמם של עורכי הניסוי.[45]

יהושע שמר, שקדם לאלדד בתפקיד קרפ"ר, סבר שהניסוי לא נכשל, אלא הכישלון העיקרי היה חוסר המשכיות בהתייחסות לחיילים, ולא היה ניתן לצפות מראש את כל תופעות הלוואי. שמר ציין בתגובתו לפרסום הדו"ח, שהניסוי היה כמעט צורך קיומי של מדינת ישראל, בשנים שבהן דובר על טילים נושאי גחלת, ומערכת הביטחון הייתה מועלת בתפקידה, אם הניסוי לא היה נערך.[55]

עם חשיפת הדו"ח לציבור, פרסם משרד הביטחון תגובה רשמית:[10]

עומר 2 הוא מחקר לאומי בעל חשיבות אסטרטגית לביטחון מדינת ישראל. בזכותו יש לישראל מענה רפואי, לכלל האוכלוסייה נגד איום חמור ביותר. אנו מודים למתנדבים ומעריכים את הסכמתם להשתתף במחקר חשוב זה ותרומתם לביטחון כלל תושבי ישראל. החיסון שפותח בארץ יעיל, בטוח ועומד בסטנדרטים בינלאומיים המקובלים. מתוך הבנת חשיבות המשימה הלאומית, נרתמו לביצוע המחקר שורה של מומחים מהאקדמיה, המוכרים כברי סמכא בישראל ובעולם בתחום המחקר ופיתוח חיסונים. המחקר בוצע בסטנדרטים המקובלים והגבוהים ביותר. פרוטוקול המחקר אושר על ידי וועדת הלסינקי של צה"ל והן על ידי וועדת הלסינקי עליונה של משרד הבריאות.

ועדת היגוי של המחקר תכננה את הפרוטוקול ועקבה אחר התקדמותו. ועדת בטיחות עקבה ודנה באירועים הרפואיים שהופיעו במהלך המחקר וחברת ניטור חיצונית המתמחה בניטור מחקרים קליניים, ניטרה את התיקים הרפואיים של המתנדבים ובדקה את עמידתם של החוקרים בנהלי המחקר. המחקר הוצג ל-4,029 מתנדבים פוטנציאלים מתוכם 716 הסכימו להשתתף במחקר. כ-50% מהמשתתפים במחקר הם חיילים ותיקים וקצינים. למתנדבים ניתן הסבר מפורט אודות החיסון, מהלך המחקר, ותופעות לוואי אפשריות. למתנדבים ניתן דף הסבר לעיון ולחתימה על הסכמתו של המתנדב להשתתף במחקר.

מתוך 716 משתתפי המחקר, 11 חיילים פנו לקבלת סיוע רפואי מאגף השיקום עקב תופעות לוואי. לכל החיילים שפנו ניתן טיפול רפואי. במקביל ממשיך אגף השיקום לטפל בקביעת זכאותם. משרד הבריאות, משרד הביטחון וצה"ל נושאים באחריות מלאה על כלל המתנדבים בכל הקשור לתופעות הלוואי שעלולות להופיע עקב המחקר. אגף השיקום ימשיך לתת את הטיפול והליווי המיטבי הנדרשים. מערכת הביטחון תלמד את הדו"ח ולאחר מכן תתייחס אליו באופן ענייני.

הליכים משפטיים

עתירות לבג"ץ

בנובמבר 2007 הוגשו לבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, שתי עתירות נגד שר הבטחון, ראש המטה הכללי, קצין רפואה ראשי ושר הבריאות: עתירת רל"א (בג"ץ 9273/07), ועתירה מטעם קבוצת משתתפים בניסוי (בג"ץ 9274/07). בשתי העתירות התבקש בית המשפט לצוות על שר הבטחון להקים ועדת חקירה ממשלתית לחקור את הניסוי. בנוסף, עמותת רל"א ביקשה לאסור על חיל הרפואה לערוך ניסויים רפואיים בבני אדם, כל עוד הנושא אינו מוסדר בחקיקה ראשית,[69] ואילו משתתפי הניסוי ביקשו לקבל מסמכים שונים הנוגעים לניסוי.[70] בית המשפט איחד את שתי העתירות. הדיון הראשון התקיים ב-25 בפברואר 2008, אולם בינתיים אושרה בכנסת בקריאה ראשונה הצעת חוק ניסויים רפואיים בבני אדם,[71][72] ועדת הבדיקה החלה לעבוד, וכן נמסרו למשתתפים מסמכים רבים הקשורים לניסוי, ימים ספורים לפני הדיון. בנסיבות האלה השהה בית המשפט את החלטתו בנוגע לטענות ובקשות העותרים, עד להוצאת דו"ח הוועדה ובדיקה יסודית של המסמכים שנמסרו, וכן כדי לאפשר למשרד הבריאות וחיל הרפואה לגבש הסדרי ביניים עד שתתקבל הצעת החוק.[70]

ב-26 באוקטובר 2011 דחה בג"ץ את עתירת רל"א מכיוון שלא ראה מקום להתערב בעבודת הממשלה ובהחלטת שר הביטחון שלא להקים ועדת בדיקה ממשלתית, מה גם שבינתיים גובש דו"ח ועדת הבדיקה של ההסתדרות הרפואית, הושג ההסדר בין חיל הרפואה למשרד הבריאות בנוגע לביצוע ניסויים רפואיים בחיילים, וכן אושרה בקריאה ראשונה הצעת חוק ניסויים בביני אדם, ובכך השתנה המצב החוקי בסוגייה זו.[38][53] בנוסף על התפתחויות אלה, משתתפי הניסוי משכו את עתירתם ולא עמדו על דרישתם להקמת ועדת חקירה, אחרי שדו"ח ועדת הבדיקה מטעם ההסתדרות הרפואית גיבה חלק ניכר מטענותיהם ופרסומו הותר, והמסמכים שביקשו נמסרו לידיהם.[38][73]

הסכם פיצויים

ב-28 במרץ 2010, כשלושה חודשים אחרי פרסום דו"ח ועדת הבדיקה, הגישה קבוצה של עשרות ממתנדבי הניסוי תביעת פיצויים לבית המשפט המחוזי במחוז המרכז. הם תבעו מהמדינה לפצותם בסכום של 300 אלף שקלים חדשים לכל אחד, וסך התביעה עמד על 300 מיליון ש"ח. בהתבסס על עקרון ההסכמה מדעת, התובעים טענו שהם הסכימו להשתתף בניסוי לאחר שהובטח להם כי הוא בטוח, אך בדיעבד הם גילו שהניסוי עלול לגרום לבעיות בריאותיות. כמו כן, הם דרשו לחשוף בפניהם את מרכיבי החיסון שהוזרק להם.[74][75]

בחלוף כארבע שנים מהגשת התביעה, ב-12 בינואר 2014 הושג בין התובעים למדינה הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. בהסכם נקבע שהמדינה תשלם לכל אחד מהתובעים 36 אלף ש"ח, כולל הוצאות ושכר טרחת עורכי הדין. בנוסף על כך, משרד הביטחון הודיע כי יקים קרן שלרשותה יועמדו 21 מיליון שקלים לטובת משתתפי הניסוי שלא היו בין התובעים. כנגד התשלום, הוסכם שלתובעים לא יהיו כל דרישות נוספות, אך מבלי שייגרעו זכויותיהם מול אגף השיקום במשרד הביטחון, וההכרה בהם כנכי צה"ל.[76] בסיכום פסק הדין כתבה נשיאת בית המשפט הילה גרסטל:

לא ניתן במקרה דנן לאשר את ההסכמה וליתן לה תוקף של פסק דין ולהסתפק בכך. חשה אני צורך, להוסיף מספר מילים משלי לדברים שנאמרו על ידי ב"כ הצדדים ועל ידי נציג התובעים. תיק זה מגלם בתוכו אירועים משמעותיים ביותר, הן ברמה הלאומית, והן ברמה האישית של התובעים. יכולה אני אך להביע את שמחתי על החלטת מדינת ישראל להתנהל כפי שהתנהלה לעניין הליך הפשרה שהתגבש היום. אין ספק שהתובעים הם מלח הארץ, הראויים להתנהלות זו של המדינה. מאחלת אני לתובעים ולכל משתתפי המחקר בריאות שלמה.[77]

בתרבות הפופולרית

קולנוע

בשנת 2018 יצא לבתי הקולנוע בישראל מותחן הקונספירציה הישראלי "אנתרקס", שביים שי שרף והפיקו חגי ארד ואלעד פלד. התסריט מבוסס על סיפורו האמיתי של הבמאי שי שרף, אשר כחייל ביחידת מגלן היה עד לביצוע הניסוי.[78][79] הוא עצמו לא התנדב להיות נסיין אחרי שלמרות סודיות הניסוי, הוא התייעץ עם אימו, מיקרוביולוגית במקצועה, שאסרה עליו להיות שפן ניסיונות.[80] שרף החליט ליצור את הסרט, מאחר שלדעתו, תחקיר "עובדה" לא זיעזע את החברה הישראלית כפי שהיה ראוי.[79]

ערך מורחב – אנתרקס (סרט, 2017)

טלוויזיה

קו עלילה מרכזי בעונתה הראשונה של הסדרה "תאג"ד", שיקף את פרשת "עומר 2", ועסק בניסוי שנעשה בחיילי פלוגת סיור, ביוזמת גורמים ברוסיה, בחיסון נגד גז עצבים מסוג "סארין". בסדרה, חברת תרופות שעבדה עבור הרוסים, שיחדה רופא צבאי כדי שישתף פעולה ויעשה את הניסוי תוך ניצול חיילים קרביים שלא שואלים שאלות, משם שהם "מורעלים". לאחר שהחיילים נטלו תרופות שהוצגו להם כחומר ממריץ, הם סבלו מפריחות בעור, הזיות, הקאות והתנהגות פסיכוטית.[81][82]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ביאורים

  1. ^ טוקסואיד הוא רעלן שטופל כימית ואיבד את פעילותו, אך לא את האימונוגניות שלו. חיסון בני-אדם בטוקסואיד יעיל כנגד כמות קטנה בלבד של נבגים, ולמשך כשנה אחת.[17]
  2. ^ בדו"ח ועדת הבדיקה אוית שם המשפחה "מרטינוביץ'".
  3. ^ הכתבה השלישית שודרה אחרי שוועדת הבדיקה כבר סיימה את עבודה.

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 חנן גרינברג ומיטל יסעור בית-אור, ישראל מודה: ניסינו על חיילים חיסון לאנתרקס, באתר ynet, 25 במרץ 2009
  2. ^ מעין שריג, ניסוי האנתרקס: דרישה לשלול רישיון הרופאים, באתר nrg‏, 23 בדצמבר 2008
  3. ^ ההסתדרות הרפואית בישראל, הלשכה לאתיקה. דו"ח ועדת הבדיקה בעניין ניסוי עומר 2, באתר ההסתדרות הרפואית בישראל, דצמבר 2008. אוחזר ב-16 ביוני 2021
  4. ^ 1 2 3 4 חדוה אייל (2016). רגולציה של ניסויים רפואיים בחיילים: המקרה של ניסוי הגחלת בצה"ל. בתוך ישי בלנק, דוד לוי-פאור, רועי קרייטנר (עורכים): "מסדירים רגולציה:משפט ומדיניות", הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן, אוניברסיטת תל אביב, ע"ע 311—312
  5. ^ דו"ח ועדת הבדיקה, ע' 51
  6. ^ ענת קם‏, פרס סוקולוב לויצטום, מלמן, בראל ואסנהיים, באתר וואלה‏, 12 בנובמבר 2009
  7. ^ ציוץ של כרמלה מנשה ברשת החברתית אקס (טוויטר), 27 במרץ 2021
  8. ^ 1 2 יוסי מלמן, ועדה רפואית קובעת: ניסוי האנתרקס בחיילים בשנות ה-90 לא היו מוצדקים, באתר הארץ, 25 במרץ 2009
  9. ^ 1 2 דו"ח האנטרקס - 2007–2009. באתר ההסתדרות הרפואית בישראל. אוחזר ב-19 ביולי 2021
  10. ^ 1 2 דליה מזורי, עדת בדיקה: ניסוי האנתרקס בחיילים לווה בליקויים, באתר nrg‏, 25 במרץ 2009
  11. ^ כרמל ליבמן, חיסונים למחלות ונשק קטלני: הסודות של המכון הביולוגי, באתר N12, 22 באוגוסט 2020
  12. ^ אבירם זינו, עתירה לבג"ץ: לעצור את הניסויים בחיילי צה"ל, באתר ynet, 1 בנובמבר 2007
  13. ^ הכנסת,מרכז המחקר והמידע (15 ביולי 2009). הסכמה מדעת לניסויים בבני-אדם במסגרת מרות. אוחזר ב-6 בספטמבר 2021
  14. ^ 1 2 3 יוסי מלמן, לקחי "עומר 1", באתר הארץ, 2 ביוני 2011
  15. ^ Les tests secrets du Dr Shafferman.Intelligence Online. 2 Avril, 2009
  16. ^ 1 2 יוסי מלמן, לא מפטרים, מטרטרים, באתר הארץ, 12 במאי 2011
  17. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 דרור בר-ניר. פיתוח החיסון נגד חיידק הגחלת בישראל. גליליאו – כתב עת למדע ומחשבה 129, ע' 68–72. מאי 2009
  18. ^ דו"ח ועדת הבדיקה, ע' 63
  19. ^ דרור בר-ניר, ‏משלוח מסוכן במיוחד, באתר "Time Out ישראל", 21 ביולי 2015
  20. ^ 1 2 3 4 עמרי אסנהיים, ‏חיילים מורעלים, באתר ‏מאקו‏, 16 במאי 2021
  21. ^ Anthrax Found at Pentagon. Wired, October 5, 2001
  22. ^ Katharine Q. Seelye. A NATION CHALLENGED: THE OVERVIEW; Anthrax Found In Mail Worker In New Jersey. The New York Times. October 29, 2001
  23. ^ Ceci Connolly. Link Found In Anthrax Bacteria. Washington Post, November 2, 2001
  24. ^ מעטפות וקלטת עם חיידקי אנתרקס נתגלו בפנטגון ובמשרדו של ג'וליאני, באתר גלובס, 5 בנובמבר 2001
  25. ^ נתן גוטמן, חשד בארה"ב: מעטפות אנתרקס נשלחו גם לאזרחים, באתר הארץ, 30 באוקטובר 2001
  26. ^ 1 2 3 4 5 דו"ח ועדת הבדיקה, ע"ע 49–52
  27. ^ דו"ח ועדת הבדיקה, ע"ע 67–68
  28. ^ 1 2 3 דו"ח ועדת הבדיקה, ע"ע 6–8
  29. ^ 1 2 אלכס פישמן ושרית רוזנבלום, ישראל פיתחה חיסון נגד אנתרקס, באתר ynet, 20 בדצמבר 2001
  30. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
    פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים         החיסון של שפרמן, באתר הארץ. אוחזר ב-25 ביוני 2021
  31. ^ חדוה אייל, (2016), ע' 326
  32. ^ 1 2 3 4 5 6 7 נדב זאבי, כרוניקה של שפני ניסיון, באתר nrg‏, 22 בדצמבר 2008
  33. ^ תמרה טראובמן, ‏מדענים מנס ציונה פיתחו חיסון נגד חיידקי אנטרקס, באתר "הידען", 16 במאי 2001
  34. ^ 1 2 3 דו"ח ועדת הבדיקה, ע' 65–66
  35. ^ חדוה אייל (2016), ע' 324
  36. ^ 1 2 חדוה אייל (2016), ע' 330–332
  37. ^ 1 2 דו"ח ועדת הבדיקה, ע' 74
  38. ^ 1 2 3 בג"ץ 3729702. באתר Doctors Only. אוחזר ב-6 בספטמבר 2021
  39. ^ חדוה אייל (2017), ניסויים רפואיים בבני אדם בישראל: דינמיקה של עוצמה, ידע ורגולציה, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה". האוניברסיטה העברית בירושלים, מכון לוי-אשכול. אוחזר ב-8 בספטמבר 2021
  40. ^ 1 2 3 עמרי אסנהיים בעקבות ההחלטה לפצות את נפגעי ניסוי האנתרקס, 12 בינואר 2014., בעמוד הפייסבוק של עובדה
  41. ^ 1 2 3 4 5 6 עמרי אסנהיים, ‏צעד קטן לקראת האמת, באתר ‏מאקו‏, 26 במרץ 2009
  42. ^ בן-ציון ציטרין, לא ליוצאי צבא בלבד, באתר הארץ, 19 במאי 2002
  43. ^ 1 2 3 4 5 עמרי אסנהיים, ‏חיילים מורעלים – פרק 2, באתר ‏מאקו‏, 24 במאי 2007
  44. ^ 1 2 3 4 5 עומרי אסנהיים, ‏תיקי האנתרקס נפתחים, באתר ‏מאקו‏, 22 בדצמבר 2008
  45. ^ 1 2 אריה אלדד, העובדות בפרשת ניסוי האנתרקס, באתר הארץ, 3 במאי 2009
  46. ^ 1 2 3 דו"ח ועדת הבדיקה, ע"ע 3–5
  47. ^ ראובן פורת באתר לקסיקון הספרות העברית החדשה. אוחזר ב-4 ביולי 2021
  48. ^ 290 רופאי ורופאות אסותא ברשימת "הרופאים הכי טובים" לשנת 2020 של מגזין פורבס. באתר בית החולים אסותא. אוחזר ב-4 ביולי 2021
  49. ^ פרסי הצטיינות לרופאי שיבא, באתר המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא – תל השומר, 22 בנובמבר 2009
  50. ^ האם בטוח לתת לילד הורמון גדילה, באתר ‏מאקו‏, 16 בנובמבר 2020
  51. ^ פסק-דין בתיק ת"א 25527-01-11, באתר פסקדין - אתר המשפט הישראלי. אוחזר ב-4 ביולי 2021
  52. ^ 1 2 3 דו"ח ועדת החקירה, ע' 80
  53. ^ 1 2 3 ביהמ"ש העליון דחה את עתירת רל"א להקמת ועדת בדיקה ממשלתית לחקירת היבטיו השונים של הניסוי באנתרקס - אוקטובר 2011. באתר ההסתדרות הרפואית בישראל. אוחזר ב-19 ביולי 2021
  54. ^ משרד הביטחון מודה ב"ניסוי האנתרקס". באתר N12,‏ 25 במרץ 2009
  55. ^ 1 2 עודד בן עמי, עכשיו זו עובדה: צה"ל ערך ניסוי בחיילים. חדשות 2, באתר N12,‏ 25 במרץ 2009
  56. ^ דו"ח ועדת הבדיקה, ע' 50
  57. ^ דו"ח ועדת הבדיקה, ע' 52
  58. ^ דו"ח ועדת החקירה, ע' 84
  59. ^ דו"ח ועדת הבדיקה, ע' 54
  60. ^ דו"ח ועדת הבדיקה, ע' 55
  61. ^ דו"ח ועדת הבדיקה, ע' 61
  62. ^ דו"ח ועדת הבדיקה, ע' 62
  63. ^ דו"ח ועדת החקירה, ע' 87
  64. ^ 1 2 דו"ח ועדת הבדיקה, ע' 71
  65. ^ דו"ח ועדת הבדיקה, ע' 73
  66. ^ דו"ו ועדת הבדיקה, ע"ע 88–89
  67. ^ 1 2 נעמה טלמור‏, "להגביר פיקוח על חיילים שמשתתפים בניסוי", באתר וואלה‏, 25 במרץ 2009
  68. ^ 1 2 יוסי מלמן, מנהל המכון הביולוגי תובע התנצלות מהוועדה לבדיקת ניסויי האנתרקס, באתר הארץ, 1 במאי 2009
  69. ^ עמותת רופאים לזכויות אדם נגד שר הבטחון מר אהוד ברק, ראש המטה הכללי רב אלוף גבי אשכנזי, קצין רפואה ראשי תת אלוף נחמן אש. באתר "רופאים לזכויות אדם". אוחזר ב-12 בספטמבר 2021
  70. ^ 1 2 בג"ץ 9273/07 - עמותת רופאים לזכויות אדם נ' שר הבטחון. באתר תקדין. אוחזר ב-7 בספטמבר 2021
  71. ^ הצעת חוק ניסויים רפואיים בבני אדם, התשס"ז-2007. באתר מאגר החקיקה הלאומי. אוחזר ב-7 בספטמבר 2021
  72. ^ הצעת חוק ממשלתית 321, 16 ביולי 2007. באתר ההסתדרות הרפואית בישראל. אוחזר ב-7 בספטמבר 2021
  73. ^ בג"ץ 9274/07 דורית טחן ועוד 33 אח' נ. שר הבטחון. באתר Ruling. אוחזר ב-12 בספטמבר 2021
  74. ^ ורד לוביץ', ניסוי האנתרקס: חיילים משוחררים תבעו מיליונים, באתר ynet, 28 במרץ 2010
  75. ^ חן מענית, ‏חיילים שהשתתפו בניסוי לחיסון האנתרקס תובעים 18 מיליון שקל מהמדינה, באתר גלובס, 31 במרץ 2010
  76. ^ אתר למנויים בלבד רויטל חובל וגילי כהן, ניסוי האנתרקס: המדינה תפצה את החיילים בעשרות אלפי שקלים, באתר הארץ, 12 בינואר 2014
  77. ^ דורית טחן, אהוד אורן ואח' נגד משרד הביטחון. באתר "רופאים לזכויות אדם". אוחזר ב-12 בספטמבר 2021
  78. ^ אינה טוקר, חבריו השתתפו בניסוי של צה"ל נגד אנתרקס והוא עשה מזה סרט, באתר ynet, 20 ביוני 2018
  79. ^ 1 2 עכשיו בבתי הקולנוע. ראיון של שי שרף, במאי הסרט עם ירון לונדון 20 ביולי 2018, בעמוד הפייסבוק של חברת דרומהפקות. אוחזר בתאריך 20 ביוני 2021
  80. ^ סרט על ניסוי צבאי סודי בחיילים נגד אנתרקס, שי שרף באולפן, סרטון בערוץ "ynet", באתר יוטיוב, 15 ביולי 2018
  81. ^ רן גולדשטיין, הסדרה תאג"ד פותחת מחדש את פרשת ניסוי האנתרקס בחיילים, באתר "שיחה מקומית", 15 בדצמבר 2016
  82. ^ עידו ישעיהו‏, הכל כלול: מה שצריך לזכור מהעונה הראשונה של "תאג"ד", באתר וואלה‏, 12 ביוני 2020
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פרשת_ניסוי_האנתרקס&oldid=32182444"