המעיין (סרט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המעיין
Fountain poster 1.jpg
כרזת הסרט
שם במקור: The Fountain
בימוי: דארן ארונופסקי
הפקה: ארנון מילצ'ן
איאן סמית'
אריק ווטסון
תסריט: דארן ארונופסקי
ארי הנדל
עריכה: ג'יי רבינוביץ
שחקנים ראשיים: יו ג'קמן
רייצ'ל וייס
אלן בורסטין
מארק מרגוליס
קליף קרטיס
איתן סאפל
מוזיקה: קלינט מנסל
צילום: מתיו ליבטיק
חברת הפצה: האחים וורנר
(ארצות הברית / קנדה)
פוקס המאה ה-20
(כלל עולמי)
מדינה: ארצות הברית
אולפן: Regency Enterprises
Protozoa Pictures
הקרנת בכורה: Flag of the United States.svg 22 בנובמבר 2006
Flag of Israel.svg 22 בפברואר 2007
משך הקרנה: 96 דקות
שפת הסרט: אנגלית
תקציב: 35 מליון דולר
הכנסות: 15,978,422 דולר
דף הסרט ב-IMDb

המעייןאנגלית: The Fountain) הוא סרט קולנוע אמריקאי משנת 2006 בבימויו של דארן ארונופסקי. התסריט, דרמה רומנטית בעלת מוטיבים של מדע בדיוני והרפתקאות, נכתב על ידי ארונופסקי במשותף עם ארי הנדל. הסרט מורכב משלוש עלילות בהן מגלמים השחקנים יו ג'קמן ורייצ'ל וייס דמויות שונות: הראשונה מתרחשת בעבר ובה קונקיסטאדור בן המאה ה-16 נשלח על ידי המלכה למשימת כיבוש למציאת עץ החיים, השנייה מתרחשת בהווה ובה מדען המנסה להציל את חיי אשתו חולת הסרטן, והשלישית מתרחשת בעתיד, ובה איש דת הנוסע בחלל בניסיון להציל את אהבתו הגוועת. קו העלילה, השזור בדפוסים גאומטריים ויזואליים ומוטיבים מעולמות הדת, הפילוסופיה והמיתולוגיה של המאיה, מהווה תימה העוסקת ביחסים שבין אהבה, חיים ומוות.

הפקת הסרט הייתה רצופת בעיות שכמעט הביאו לביטולה. ארונופסקי תכנן בתחילה לביים את "המעיין" עם תקציב של 70 מיליון דולר וללהק לתפקידים הראשיים את בראד פיט וקייט בלאנשט, אבל פיט ביטל את השתתפותו בסרט בשל מורכבות התסריט, ובלאנשט נכנסה להריון וההפקה הושהתה,‏[1] ולבסוף היה זה תקציב ההפקה הגבוה מדי לטעמם של מנהלי האולפנים שהביא את חברת האחים וורנר לבטל את ההפקה. הבמאי שיכתב את התסריט והצליח לחדש את ההפקה בתקציב של 35 מיליון דולר וללהק לתפקידים הראשיים את יו ג'קמן ורייצ'ל וייס. הצילומים התנהלו בעיקר במונטריאול, וארונופסקי השתמש בצילום מאקרו על מנת ליצור את בסיס האפקטים המיוחדים בתקציב נמוך.

הסרט יצא לאקרנים בארצות הברית ובקנדה ב-22 בנובמבר 2006. בישראל פתח הסרט את פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה ולאקרנים יצא ב-22 בפברואר 2007. הכנסותיו לא כיסו את עלויות ההשקעה בו, ובעודו נחשב להצלחה אמנותית הוא נחל כישלון מסחרי. הסרט וצוותו היו מועמדים ל-15 פרסים בסך הכול, ביניהם פרס אריה הזהב לארונופסקי על בימוי הסרט, ופרס סאטלייט לג'קמן על המשחק ולליבטיק על עבודת הצילום. הסרט זכה בחמישה פרסים בפסטיבלים ברחבי העולם, רובם עבור הפסקול. דעות המבקרים אודות "המעיין" היו חלוקות; הקונצנזוס סביבו היה כי בעוד הוא מרשים ועוצמתי מבחינה ויזואלית, השאפתנות שבו והתסריט המורכב הפכו אותו ללא-ממוקד.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"המעיין" מורכב משלוש עלילות המסופרות באופן לא-לינארי, כאשר כל אחת מהן מתרחשת במרחק זמן של חמש מאות שנה מהאחרת. שלוש התקופות שזורות במעברים מסוג מאטץ' קאט ביניהן ובמוטיבים ויזואליים אנלוגיים, ויחסי אנלוגיה מתקיימים גם בין העלילות עצמן והן שזורות זו בזו. העלילות עצמן אינן מובאות בהכרח בסדר התרחשות כרונולוגי, ויו ג'קמן ורייצ'ל וייס מגלמים את הדמויות הראשיות בשלושתן.‏[2] באתר ביקורות הסרטים עין הדג נכתב אודות העלילה:‏[3]

Cquote2.svg

שלושת הסיפורים משקפים ונשזרים זה בזה. הם קשורים ברמה העלילתית, כאשר קו העלילה של האביר והמלכה הוא חלק מרומן שנכתב על ידי איזי בימינו ואף האופן שבו מסעם העתידני של הנזיר והעץ מתקשר לשני קווי העלילה האחרים מתבהר במהלך הסרט. ברור גם כן ששלושת הגברים ומושאי האהבה שלהם הם מעין כפילים איש של רעהו. אבל משחק הפנים והשמות הזה הוא בסך הכל פני השטח של רשת זהויות עמוקה ומורכבת הרבה יותר. דארן ארונופסקי מייחד לכל תת עלילה שורה של דימויים איקונים [...] המעברים התכופים בין עלילה לעלילה והחזרה המתמדת של ארונופסקי על צבירי הדימויים רוקמים זהות עדינה ביניהם.

Cquote3.svg

במאי הסרט דארן ארונופסקי הדגיש שהעלילות ונקודות המפגש ביניהן נתונות לפרשנות אישית.[4] על מורכבות העלילה של "המעיין" והמסרים החבויים בה, אמר ארונופסקי: "הסרט מאוד דומה לקובייה הונגרית; ניתן לפתור אותה בדרכים שונות אך ישנו רק פתרון אחד נכון לבסוף."[4]

תומאס הקונקיסטאדור (המאה ה-16)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט נפתח בסיפורו של תומאס, קונקיסטאדור בתקופת מלכות המשנה של ספרד החדשה, הנלחם באנשי שבט המאיה על מנת להיכנס למבנה דמוי פירמידה שם הוא מותקף בלפיד על ידי כהן השבט. באמצעות פלאשבקים מתגלה כי הוא נשלח על ידי איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה למשימת כיבוש בשטחי העולם החדש על מנת למצוא את עץ החיים שעל פי ספר בראשית היה מצוי בגן עדן. המלכה משוכנעת שאם תומאס ימצא את העץ, היא תצליח להביא לסיום המלחמה בינה לבין אנשי הדת של האינקוויזיציה הספרדית המנסים להשתלט על הכתר. המלכה ותומאס מאוהבים, והיא נודרת נדר להינשא לו כאשר ישוב מהמסע.

בהגיעו ליעד מגלה תומאס כי לוחמיו מותשים ומתוסכלים מהמסע ומסרבים להמשיך את החיפושים אחר העץ. כאשר הוא מצליח לעבור את לוחמי שבט המאיה ולהיכנס לפירמידה, הוא מתעמת עם כהן השבט ונדקר בבטנו. הכהן מבחין כי תומאס נושא עליו פגיון טקסי אשר לו משמעות בנבואת שבט המאיה, ועל כן נמנע מלהרוג אותו. לפתע רואה מולו הכהן חיזיון ובו איש הדת טום, הנוסע בחלל, מרחף מולו. הכהן מבקש מתומאס שישסף את גרונו והוא עושה כך. בצאתו מהפירמידה מגלה תומאס גן מרשים ובו מעיין שבקצהו העץ הענק אותו הוא מחפש. הוא דוקר את העץ ולוגם מהנוזל הבוקע ממנו. באופן לא צפוי הוא מתמוטט אל הקרקע וצמחיה מתבקעת מחלקי גופו שנספג אל תוך האדמה.

טומי הנוירולוג (המאה ה-21)[עריכת קוד מקור | עריכה]

טומי הוא מדען ונוירולוג העובד על מחקר למציאת תרופה למחלת הדגנרציה של המוח. הוא מוּנע על ידי מחלתה של אשתו איזי, הסובלת מגידול סרטני במוח שמביא להתדרדרות מהירה בבריאותה. תקופת גסיסתה מביאה אותה להרהר במשמעות החיים ולהעריך אותם תוך שהיא עוברת תהליך של השלמה עם מותה הקרב, אך טומי שאוהב אותה אהבה עזה מסרב להשלים עם מצבה והוא נחוש במאמציו למצוא לה מרפא. מחקרו מתקדם במהירות בהתבסס על חומר מיוחד שמקורו בעץ עתיק אשר התגלה באמריקה המרכזית, והוא נמצא במרוץ נגד הזמן להצלת אשתו.

איזי כותבת ספר המספר את סיפורו של תומאס הקונקיסטאדור, אך לאחר שהיא מתמוטטת במהלך ביקור במוזיאון המאיה היא משתכנעת כי לא תספיק לסיים את הספר עד מותה, ומבקשת מטומי לכתוב את הפרק האחרון. זמן קצר לאחר מכן היא נכנעת למחלה, ועמיתיו של טומי למחקר חוששים שמותה של איזי הפך אותו ללא-כשיר להמשיך בעבודתו ומסרבים להמשיך ולסייע לו. הוא מקדיש את כל כולו לא רק למציאת תרופה למחלה, אלא למציאת תרופה למוות עצמו ואף להשבת הנעורים. לאחר מותה של איזי הוא שותל בקברה זרע של עץ מיוחד.

טום הנוסע בחלל (המאה ה-26)[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלילה של טום מתרחשת כולה בחלל החיצון בתוך בועה קטנה המתפקדת כמעין חללית. טום הוא איש דת רוחני הנוסע בתוך ערפילית זהובה אל עבר כוכב מוּאר בשם שיבאלבה (Xibalba, בתרגום חופשי: "מקום של פחד"[5]), מונח הלקוח מהמיתולוגיה של המאיה ומתאר את העולם הבא הנשלט על ידי אלי המוות של המאיה. הוא נוסע לבדו כאשר איתו בבועה קיים רק גן ובו עץ ענק הנמצא בתהליך מהיר של גסיסה, וטום נחוש להגיע אל הכוכב על מנת להציל אותו. בעת מסעו הוא עורך מדיטציה, מבצע טאי צ'י, מקעקע את עצמו ומנהל שיחות עם העץ. כמו כן הוא מנהל שיחה עם דמותה של איזי. נרמז כי באופן כלשהו היא עצמה חיה בתוך העץ הגוסס, ועליהם להגיע לשיבאלבה במטרה להשיב אותו לחיים.

בנקודת השיא של הסרט העץ מת, והכוכב הופך בפיצוץ אדיר לסופרנובה, המבקעת את החללית וסוחפת את טום לתוך החלל. עם הפיצוץ מתעורר העץ לחיים, מלבלב ונושא פירות. דמותה של איזי קוטפת פרי מהעץ המחודש ומגישה אותו לטומי, אשר שותל אותו בקברה.

Tomas the conquistador.jpg Tommy the neuroscientist.png Tom the space traveler.jpg
מימין לשמאל: תומאס הקונקיסטאדור, טומי הנוירולוג וטום הנוסע בחלל. את שלושתם מגלם יו ג'קמן.

כתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תורת הנסתר ביהדות הייתה תמה מרכזית בסרטו הקודם של ארונופסקי, פאי, וסיפור עץ החיים כפי שמופיע בספר בראשית ובקבלה (בתמונה) היווה השראה לכתיבת "המעיין".

פיתוח התסריט[עריכת קוד מקור | עריכה]

דארן ארונופסקי וחברו ארי הנדל יצרו יחד את הסיפור עבור "המעיין", והתסריט עצמו נכתב על ידי ארונופסקי. כאשר הוא צפה בסרט "מטריקס" בשנת 1999, ארונופסקי ראה בו סרט המגדיר מחדש את ז'אנר המדע הבדיוני והוא ביקש לעשות סרט שיחקור תחומים חדשים של הז'אנר, כפי שעשו "מטריקס" וקודמיו "מלחמת הכוכבים" ו"2001: אודיסיאה בחלל". ארונופסקי חשב על סרט מדע בדיוני שיתעלה מעל הסרטים האחרים שהעלילה שלהם התבססה על טכנולוגיה ומדע בלבד. בהקשר זה אמר: "כבר ראינו הכל. זה כבר לא ממש מעניין את הקהל. הדברים המעניינים הם הרעיונות; החיפוש אחר אלוהים, החיפוש אחר משמעות."[6]

בשנת 1999 אובחנו שני הוריו של ארונופסקי כחולים במחלת הסרטן. ארונופסקי, שהיה אז בן שלושים, החל להרהר במהות התמותה האנושית: "זו הייתה תקופה קשה מאוד מבחינת החובה הרגשית. אני יודע שזה גיל מאוד צעיר, אך כשאתה הופך בן שלושים, שנות העשרים שלך הסתיימו ואתה יכול להתחיל ולתהות, 'וואו, יום אחד אני למעשה אמות'." הוריו החלימו מהמחלה והוא עצמו החל להתמקד ברעיון של אדם צעיר המנסה להציל את אהובתו ממחלה סופנית. הוא שיתף ברעיון את הנדל, חברו ללימודים באוניברסיטת הארוורד, בעל דוקטורט במדעי המוח מאוניברסיטת ניו יורק שלא היה בטוח לגבי עתידו בתחום: על חלקו בפיתוח התסריט אמר הנדל: "דארן ואני רק התחלנו לדבר על הסיפור. ככל שהסיפור התעצם כך רצינו להיכנס יותר לעומקו והחלטתי לעשות כמה החלטות הרות גורל על מנת להמשיך ולעבוד עמו."[7]

בדומה לתהליך כתיבת סרטיו הקודמים, גם עבור "המעיין" החליט ארונופסקי לשנות את מקום מגוריו על מנת לקבל השראה עבור הכתיבה. הוא ערך יחד עם הנדל טיול לגוואטמלה לצורכי תחקיר אודות ההיסטוריה והפילוסופיה של תרבות המאיה.[7] התסריט לסרט הושפע רבות מעבודתו של העיתונאי האורוגוואי אדוארדו גליאנו, אשר כתב על מיתוסים מנקודת מבטם של הילידים[8] ובמיוחד מספרו "בראשית".[9] סיפורו של הסרט "היו זמנים באמריקה" השפיע אף הוא על התסריט.[10] ארונופסקי שילב בתסריט גם מוטיבים מהספר "ההיסטוריה האמיתית של כיבוש ספרד החדשה"‏[11] אשר נכתב על ידי ברנל דל דיאז קסטיליו (1492–1585), קונקיסטאדור ספרדי שכתב עדויות ראייה אודות כיבוש מקסיקו על ידי הרנאן קורטס. כתביו היוו השראה ליצירת עלילתו של תומאס היוצא למשימה בשירות המלכה איזבלה.[12]

ארונופסקי הבחין בכך שמאז כתב בשנת 2000 את סצנת הקרב בין לוחמי שבט המאיה לבין לוחמיו של תומאס, הוצגו בסרטים "טרויה", "שר הטבעות" ו"המלך ארתור" סצנות קרבות מאסיביות. הוא ביקש שלא לנטות לכיוון זה, ועל כן שיכתב את הסצנה כדי שתהיה מצומצמת יותר, וכך שתציג את הקרב בעיקר בין דמותו של תומאס עצמו לבין הילידים. לאחר השיכתוב הוא שם לב שהסצנה החדשה מתאימה כמטאפורה לתמה המרכזית של הסרט, אודות האדם הבודד הקורא תיגר נגד כל הסיכויים ומנסה לכבוש את המוות.‏[13]

על אף ש"המעיין" הוא סרט בדיוני, רבים מהאלמנטים המוצגים בו מבוססים על המציאות. יוצרי הסרט ערכו מחקר אודות מסעות האדם בחלל ועל תרבות המאיה לרבות ההיסטוריה שלה, הדת והרוחניות שבה. יחד עם השחקנים הראשיים הם צפו בניתוחי מוח. לאחר השלמת התחקיר אמר ארונופסקי: "החלטנו אילו חלקים אנחנו רוצים שיהיה מדויקים מבחינה עובדתית ואילו חלקים בכוונתנו לכופף מבחינה זו.". הבמאי לא שאף להיות מדויק לחלוטין מבחינה היסטורית בנושא תקופות הזמן השונות בסרט (הנעות על ציר של כאלף שנים) מתוך תפיסה של הסרט כתפאורה של סיפור אגדה: "זה היה כמו לצייר מערכת יחסים בין מלכה לבין הלוחם שלה, והשימוש בזה (בעובדות ההיסטוריות) נעשה עבור הפנטזיה."[13]

Jacopo Amigoni Sündenfall.jpg Lucas Cranach d. Ä. 007.jpg
סיפורים שמקורם בנצרות וביהדות, ובמיוחד סיפור נפילת האדם של אדם וחוה (מימין) שמקורו בספר בראשית, מהווים תמות מרכזיות בסרט העוסקות באלמוות ותמותה. תמה נוספת היא סיפור מעיין הנעורים (משמאל) והחיפוש אחר הנעורים ודחיית המוות. בימי הביניים רווחה האגדה על קיומו של מעיין כזה, והכובשים הספרדים שמעו עליו מהילידים האמריקנים.

תמת המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דארן ארונופסקי תיאר את ליבת הסרט כ"סיפור אהבה פשוט מאוד" אודות גבר ואישה מאוהבים, בעוד האישה מתה בגיל צעיר. הבמאי ערך תחקיר אודות אנשים שנפטרו בגיל צעיר; הוא למד מרופאים ומטפלים שמטופלים רבים מתו לבדם, שכן לקראת מותם הם מצאו דרכים חדשות להתמודדות עם מצבם, ואילו קרוביהם לא היו מסוגלים להזדהות עם ההשלמה אליה הגיעו. ארונופסקי כינה זאת "טרגדיה נוראה":

Cquote2.svg

במקום להתמודד עם הטרגדיה הזו באימה, היא מגיעה להשלמה עם מה שקורה לה ... חולים רבים מתחילים למעשה להיפתח לאפשרות של מה שהולך לקרות להם, אך ישנו אוצר מילים מצומצם מאוד על מנת לסייע להם להתמודד ... אנחנו החלטנו להעשיר אותו באמצעות האישה הזו (איזי) המציעה לבעלה מתנה בדמות מטאפורה המסבירה לאן פניה מועדות. זאת בתקווה שעם הזמן, הוא יהיה מסוגל להבין זאת ולהגיע למקום בו היא נמצאת.‏[13]

Cquote3.svg

התמות המרכזית ב"המעיין" העוסקת בפחד מפני המוות היא "תנועות בין חשכה לאור, והשחור אל הלבן"[14] העוקבות אחר מסעו של אדם המפחד מהמפגש עם המוות אך מתקדם לעברו. הסרט נפתח בפסקה מספר בראשית, פרק ג' פסוק כ"ד, המתאר את נפילת האדם. יו ג'קמן הדגיש את מרכזיותה של תמת "הנפילה" בסרט: "ברגע שבו עברו אדם וחוה על חטא עץ הדעת, החלו בני האדם לחוות את החיים כפי שאנו חווים אותם כיום; חיים ומוות, עוני ועושר, כאב ועונג, צדק ורשע. אנחנו חיים בעולם של דואליות. בעל, אישה - אנחנו נוהגים לקשור כך כל דבר. את מרבית חיינו אנחנו מעבירים בלא לרצות למות, להיות עניים ולחוות כאב. זה הרעיון עליו מבוסס הסרט."[15] ארונופסקי פירש גם הוא את סיפור בראשית כהגדרת האלמוות עבור בני האדם: "אם הם היו שותים מעץ החיים (הערה: במקום מעץ הדעת) מה היה למעשה עושה אותם שונים מהבורא שלהם? מה שהופך אותנו לאנושיים זה המוות. זה מה שהופך אותנו למיוחדים."[16]

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרום-הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארונופסקי החל לקדם את הפקת "המעיין" מיד לאחר צאתו לאקרנים של סרטו הקודם, רקוויאם לחלום, בשנת 2000. באפריל 2001 הוא נכנס למשא ומתן עם אולפני ההפקה ווילג' רודשואו והאחים וורנר על מנת לביים את הסרט (אז ללא שם) כאשר בכוונתו ללהק את בראד פיט לתפקיד הראשי.[6] רקוויאם לחלום הוקרן בפני פיט, וניתן לו התסריט הראשוני לסרט העתידי.[9]

ארונופסקי התכונן להפקה על ידי נסיעה יחד עם צוותו לאמריקה המרכזית שם פגש מומחים לתרבות המאיה איתם התייעץ, ובחן את הריסות העיר הקדומה פלנקה שבמקסיקו. הקבוצה סיירה גם בטיקאל, עיר הנמצאת באמצע הג'ונגלים שבצפון גואטמלה ובה צולמו חלקים מהסרט מלחמת הכוכבים 4.[17] נוסף על הטיול, הוקרנו בפני הצוות הסרטים "אגירה: זעם האל" ו"ההר הקדוש" על מנת לתת להם השראה לעיצוב יער הגשם עבור הסט של הסרט.[18]

כרקע להפקת הסרט סייר צוות ההפקה בשרידי טיקאל, עיר המאיה הנמצאת באמצע הג'ונגלים שבצפון גואטמלה.

ביוני 2001 החלו המגעים עם קייט בלאנשט על מנת להצטרף לפרויקט.[19] ארונופסקי, שביקש לשמור על שם הסרט בסוד, נתן לו את השם הזמני "האיש האחרון" (The Last Man).‏[20] ההפקה הושהתה על מנת לבצע שיפורים בתסריט וכדי להמתין שבלאנשט, שהייתה בהריון בעת הצטרפותה לפרויקט, תלד את בנה בדצמבר 2002.[21] ביוני 2002 נפגשו נציגי חברת האחים וורנר עם ארונופסקי ומפיק הסרט אריק ווטסון והביעו דאגה בשל האמרת עלויות ההפקה. החברה הודיעה כי במידה ולא יימצא משקיע נוסף בסרט היא תבטל את הפרויקט. ווטסון פנה לחברות הפקה עצמאיות והצליח לגייס את רייג'נסי אנטרפרייזס לפרויקט.[9] לאחר עיכובים נקבעה תחילת ההפקה לאוקטובר 2002 בקווינסלנד וסידני שבאוסטרליה. הסרט, לו ניתן באופן רשמי השם "המעיין", קיבל אור ירוק לצאת לדרך עם תקציב של 70 מיליון דולר שמומן על ידי האחים וורנר וחברת ההפקה ניו-רייג'נסי, לאחר שווילג' רודשואו משכו את ידם מהפרויקט.[22] ההכנות להפקה לבדן עלו כ-18 מיליון דולר.[23]

בלא התראה, בראד פיט, אשר בקשותיו לשינויים בתסריט לא נענו, עזב את ההפקה שבעה שבועות לפני יום הצילומים הראשון.[17] פיט עזב על מנת לגלם את דמותו של אכילס בסרטו של וולפגנג פטרסן "טרויה".[24] בעוד הסטודיו מאיים לבטל את הפרויקט, שלח ארונופסקי את התסריט לשחקן ראסל קרואו כמחליף אפשרי עבור פיט. קרואו, שהיה מותש מצילומי הסרט "אדון ומפקד: הצד הרחוק של העולם", סירב להצעה.[9] בספטמבר 2002 הודיע ג'ף רובינוב, יו"ר מחלקת ההפקה של האחים וורנר, כי ההפקה מבוטלת.[24] בלאנשט קיבלה פיצוי על זמנה באוסטרליה וחברי הצוות המקומי קיבלו הודעה על פיטוריהם.[9] הסט שנבנה עבור הפקת הסרט, בתוכו מקדש מאיה בן עשר קומות, נמכר במכירה פומבית יחד עם אביזרי הפקה נוספים.[25]

ארונופסקי החל בפיתוח של סרטים אחרים, אך התקשה לזנוח את "המעיין" אליו חש קרוב מבחינה יצירתית. ללא סטודיו ושחקן, הוא החליט לכתוב גרסה "ללא תקציב" לסרט בהתבסס על ניסיון ההפקה הקודם שלו עם סרטים בעלי תקציב נמוך.‏[13] בנוסף, הוא הוציא רומן גרפי בעל אותו השם. בפברואר 2004 החליטו בחברת האחים וורנר לחדש את הפרויקט והחלו במגעים עם השחקן יו ג'קמן בהחלפת פיט בתפקיד הראשי. הסרט קיבל אור ירוק נוסף עם תקציב של 30 מיליון דולר, שניתן בחלקו בשל הסכמתו של הבמאי לוותר על חלקים בתסריט שהיו יקרים מדי להפקה.[26] באוגוסט הצטרפה לפרויקט רייצ'ל וייס שמילאה את מקומה של בלאנשט.[27] הצילומים נמשכו 60 ימים בתחילת שנת 2005 והתקיימו בעיקר באולפנים במונטריאול.[9][28]

Rachelweisz.jpg HughJackmanApr09b.jpg
רייצ'ל וייס (מימין) לוהקה לסרט באוגוסט 2004, לאחר שקייט בלאנשט עזבה את התפקיד. יו ג'קמן (משמאל) לוהק לתפקיד אחרי שבראד פיט ביטל את השתתפותו בסרט שבעה שבועות לפני התאריך המקורי לתחילת הצילומים.

ליהוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארונופסקי ראה את יו ג'קמן מבצע את תפקיד פיטר אלן במחזמר הברודוויי "הנער מאוז" והתרשם מביצועיו. הבמאי נפגש עם השחקן, שחיפש באותה התקופה אחר "תפקיד שיכול להראות ממדים רבים", וליהק אותו לתפקיד הראשי בסרט.[12] ג'קמן כיכב קודם לכן בתפקיד דמותו השרירית של וולברין בסדרת הסרטים אקס-מן ועבור "המעיין" הוא נדרש לאמץ מבנה גוף דומה: הוא תרגל טאי צ'י במשך שבעה חודשים עבור הצגת גופו למשך חצי דקה על המרקע ויוגה במשך יותר משנה על מנת להציג את תנוחת הלוטוס המופיעה בסצנות בחלל. עבור אותן סצנות בהן הוא נראה מרחף באוויר הושקע ג'קמן בבריכת שחייה ונקשר לרתמות שסובבו אותו 360 מעלות על מנת שבגדיו ייראו כמרחפים מעליו בחופשיות.[29]

בתהליך למידת התסריט צפה ג'קמן בניתוח הסרת גידול סרטני של אישה שסבלה מסרטן המוח, ונחרד לגלות דמיון בינה ובין אשתו: "כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה אשתי על שולחן הניתוחים הזה. ככל שקראתי את התסריט ותרגלתי פילוסופיה, באותו הרגע הבנתי שאני כל כך לא מוכן למוות."[15] על מנת לגלם את שלוש הדמויות של הסרט תרגל השחקן יציבה שונה עבור כל דמות; עבור הקונקיסטאדור היה ג'קמן זקוף ושעון קדימה כדי לדמות טבע בלתי-ניתן לעצירה. עבור המדען היה ג'קמן רכון קדימה כמתמקד בעבודתו, משווה לדמות אופי של איש "הנושא את העולם על כתפיו". עבור דמות הנוסע בחלל ג'קמן למד את עקרונות ההתנהלות לפי הזן בודהיזם.[30]

ג'קמן הציע לארונופסקי ללהק את רייצ'ל וייס לתפקיד האישה הראשי. הבמאי, אשר היה במערכת יחסים עם השחקנית, חשש להראות למנהלי האולפנים סימנים לפיהם הוא מעדיף אותה על פני אופציות ליהוק אחרות. עם המלצתו של ג'קמן הוחלט לבסוף ללהק את וייס לגילום דמויותיהם של איזי ואיזבלה.[31] עבור התפקיד שלה קראה וייס אודות מחלות סופניות ונפגשה עם אנשים הסובלים ממחלות כאלו.[30] השחקנית גם ביקרה במוסדות רפואיים בהם שהו אנשים צעירים הנוטים למות ונמצאים תחת טיפול פליאטיבי. על הקושי בתקופה זו אמרה וייס: "היו כמה ימים בהם הייתי במצב בו יכולתי לומר 'אני מוכנה לעזוב עכשיו'."[32]

בסרט משחקים גם אלן בורסטין בתור ד"ר ליליאן גוזטי, המעסיקה של טומי הנוירולוג, ומארק מרגוליס בתור הכומר אווילה המתלווה למסעו של תומאס הקונקיסטאדור. בורשטיין ומרגוליס הופיעו בסרטו של ארונופסקי רקוויאם לחלום, ואת התפקידים ב"המעיין" כתב ארונופסקי עבורם.[12] שון פטריק תומאס, דונה מרפי, ואיתן סאפל לוהקו לתפקידי עוזרי המעבדה של טומי. קליף קרטיס לוהק לתפקיד קפטן אריאל, קונקיסטאדור נוסף, וסטיבן מק'האטי לוהק לתפקיד האינקוויזיטור סילסיו; קנאי דתי המאיים על כס המלכה הספרדית.[33] שבעים ניצבים לוהקו כלוחמי המאיה, עשרים מתוכם בעלי רקע גוואטמלי וצאצאי המאיה. אחד מתוך העשרים היה מנהיג רוחני בפועל, והוא לוהק לתפקיד כהן המאיה בסרט.[28]

עיצוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשראה לבועה בתוכה טס טום בחלל הגיעה ממבנה בשם "ביוספירה 2" (בתמונה) המשמש למערכת אקולוגית עצמאית סגורה ונמצא באריזונה, ליד העיר טוסון.

הסט בו צולם הסרט נבנה על ידי מעצב ההפקה ג'יימס צ'ינלונג וצוותו באולפן במונטריאול, להוציא את הסצנות שצולמו במוזיאון ובחווה.[34] הסט כלל את הג'ונגל בו צולמו סצנות המאה ה-16 ואת החללית דמוית הבועה והעץ הענק שבתוכה.‏[2] החללית הוצבה אל מול מסך ירוק והצוות תלה חומרים צבעוניים מחזירי אור בצבעים ירוק, שחור, זהב וכסף, אשר נעו בשלושה מסלולים מעגליים מסביב לסט. החומרים הופרדו במחיצות ואור הוקרן על החומרים השונים בהתאם לצבע המבוקש. צבע כסף שימש עבור הסצנות בהן החללית עברה בין הכוכבים, וצבע זהב שימש בסצנות בהן נכנסה החללית אל תוך הערפילית.‏[2]

ב"המעיין" עץ החיים הינו אלמנט עיצובי מרכזי בכל אחת משלוש התקופות המוצגות בסרט. העץ מבוסס על מושג הספירות בקבלה המסמלות כוחות שונים של האלוהות. עץ הספירות, אשר לפי הפולקלור גובהו מאתיים עד שלוש מאות מטר, היה צריך לעבור עיצוב מחודש על מנת להיכנס לפריים מצלמת הקולנוע.[35] חתיכות של סחף וענפים מעצים אמיתיים נאספו באזור הצילומים בקנדה על מנת לבנות את ענפיו ושורשיו של העץ, ותבניות מתכת הוכנו מהן על מנת לבנות את גוף העץ.[36] לדבריו של ג'יימס צ'ינלונג, תהליך בניית העץ עצמו, שהיה חלק מסט עצום המוקף במסכים ירוקים, לווה בבעיות לוגיסטיות משמעותיות בשל התקציב הנמוך שניתן לפרויקט בפעם השנייה שאושר (תקציב שהיה נמוך בחצי מזה המקורי). תכנון הסט של העץ עצמו היה שיתוף פעולה בין צ'ינלונג לבין ארונופסקי יחד עם צלם הסרט מתיו ליבטיק. השלושה שיתפו פעולה בעיצוב על מנת ליצור את הסט הרצוי, ובמיוחד על מנת לתכנן את המרווח היחסי שבינו לבין דפנות החללית הנושאת את האסטרונאוט.[37] ארונופסקי תיאר את התקופה בה מתרחשת עלילת האסטרונאוט כמחווה אומנותית לשירו של דיוויד בואי "Space Oddity" ("תעלומה בחלל"), ושמו של האסטרונאוט הוא 'טום' בדומה לאסטרונאוט האבוד בחלל המתואר בשיר.[12] ההשראה לעיצוב החללית בה נוסע האסטרונאוט עם העץ בחלל נבעה ממחקר שערך השותף לכתיבת התסריט, ארי הנדל, על ביוספירות שונות כגון המבנה "ביוספרה 2" שבאריזונה.[37] בהתייחסו לכך שהחללית מעוצבת כעשויה מזכוכית אמר ארונופסקי: "אין שום סיבה שחללית תהיה בנויה כמו משאית ענקית בחלל".[18]

ארונופסקי וצלם הסרט מתיו ליבטיק החליטו להשתמש בפלטת צבעים מוגבלת עבור הסרט, גישה אומנותית שהחלה כבר בסרטיו הקודמים של ארונופסקי אשר גם אותם צילם ליבטיק. ב"המעיין", הצבעים העיקריים הם זהב ולבן. צבע הזהב "מסמל את שבט המאיה, מעין זהב של שוטים, אמת שהיא שקר";‏[2] ארונופסקי הסביר את הבחירה: "כאשר אתה רואה זהב, הוא מייצג חומרנות ועושר וכל אותם דברים המסיחים את דעתנו מן המסע האמיתי בו אנחנו נמצאים."[14] לבן נבחר על מנת לייצג תמותה ואמת. דמותה של איזי היא לבנה, והיא לובשת לבן או מוקפת בלבן על מנת להעצים את הצגתה בהקשר זה. צבעים משניים הם ירוק, המייצג את החיים, ואדום, המייצג מוות.‏[2]

במאי הסרט השתמש גם במבנים גאומטריים זהים על מנת להבדיל בין שלוש העלילות, והצורות מהוות מוטיב חוזר ויזואלי בכל אחת מהן מבחינת קומפוזיציה ואלמנטים ויזואליים נוספים; סיפורו של הקונקיסטאדור בן המאה ה-16 משקף צורות של משולש דרך פירמידות וקונסטלציות משולשות. סיפורו של המדען בן המאה ה-21 משקף מלבנים כדלתות, חלונות ומסכי מחשב. סיפור מסעו המהורהר של האסטרונאוט בן המאה ה-26 משקף מעגלים באמצעות החללית וגופים שמימיים הנעים דרך קבע מסביבה.[38]

צילום ואפקטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האפקטים המיוחדים עבור סצנות תייר החלל הטס בתוך ערפילית זהובה אל עבר כוכב הלכת שיבאבלה, נעשו באמצעות צילום מאקרו של נוזלים שונים.

"המעיין" צולם על ידי מתיו ליבטיק, שעובד עם ארונופסקי מאז שנות ה-90,‏[2] והוא התכונן במשך יותר משנה לצילומי הסרט כאשר ארונופסקי ניסה להפיק את הסרט בפעם הראשונה. ארונופסקי תכנן את צילומי הסרט כך שתגולם בהם הצגה עוצמתית של המעברים התמתיים מחושך לאור. המעבר מחושך לאור נעשה בצורה הדרגתית לאורך הסרט; בתחילתו מוצגת דמותו של ג'קמן כצללית עמומה וככל שסיפור העלילה מתבהר היא הופכת מוארת יותר ויותר. בינתיים, דמותה של וייס שטופת אור לאורך כל העלילה. בתחילה חשב ארונופסקי להראות רק את הצללית של דמות הגבר עד למערכה השנייה מתוך השלוש של הסרט, אך לבסוף החליט לוותר על הרעיון הקיצוני על מנת להיות יותר נגיש לקהל הצופים.[39] ליבטיק תיאר את השינוי המטאפורי של התאורה בדמותו של ג'קמן: "אנו עוקבים אחר קשת דמותו של תומאס ככל שהוא מתקרב אל עבר האמת."‏[2]

ארונופסקי התכוון להשתמש רק במצלמה אחת לצילומי "המעיין" היכן שניתן, והשתמש במצלמה נוספת רק כאשר הסצנה הייתה מבוססת על התפאורה ויכולה הייתה להצטלם באופן כזה שיהיה ברור שמדובר בכיוונים שונים לחלוטין. ליבטיק אמר שארונופסקי העדיף התאמת כיווני מבט: "דארן הוא מעריץ של כיווני מבט, ואם אתה מוותר על כיוון מבט בזווית הצילום הוא מרגיש שזה מבטל את השוט וההופעה". במקור התכוון ארונופסקי שדמותו של ג'קמן תנוע כל הזמן באופן "לא טבעי" מבחינה קולנועית - משמאל לימין לאורך הפריים - אך התכנון הפך מסובך עקב הצורך של האסטרונאוט לנוע באופן תמידי מעלה כלפי מקור האור.‏[2]

כאשר חודשה הפקת "המעיין" בשנת 2005 הייתה גישה מוּדעת יותר לצילומים מבחינת תקציב, שכן הוא קוצץ בכמחצית ומרביתו היה מיועד במקור לטובת אפקטים מיוחדים. כאשר הפקת הסרט התחדשה בתקציב נמוך יותר, חש ליבטיק שתכנון מוּדע יותר של התקציב יביא דווקא לסרט טוב יותר: "אפקטים מיוחדים הורכבו מחלק ניכר של התקציב בקונספט המקורי. 'רגעי פופקורן' היו שם על מנת להצדיק את התקציב ולהביא קהל-יעד אל בתי הקולנוע. לבסוף, אני מאמין כי תהליך ההתייעלות של ההפקה עזר לנו לספר את הסיפור בצורה יעילה יותר. הסרט נחשף לכדי הליבה שלו, ולכדי מה שהוא באמת מספר עליו; חיפוש אחר האלמוות, כאשר האמת של החיים היא התמותה."[2]

על מנת ליצור את סצנת מותו של הקונקיסטאדור, שאב ארונופסקי את מיתוס המאיה המתאר את ההתרחשות בעת מותו של לוחם אמיץ: לפי המיתוס, המוות מלווה בפרפרים ופרחים הבוקעים מתוך גופותיהם של הלוחמים. ארונופסקי הוציא את הפרפרים מסצנת המוות על מנת לצמצם את השימוש בהדמיית מחשב אך השאיר את אפקט הפרחים המתפרצים מתוך הגופה.[35]

ג'רמי דוסון ודן שרקר, אשר עשו את האפקטים המיוחדים עבור סרטיו הקודמים של ארונופסקי "פאי" ו"רקוויאם לחלום", חזרו לעבוד עמו על האפקטים עבור "המעיין". לזוג ניתנה המשימה להשתמש באפקטים ממוחשבים מעט ככל הניתן, משימה קשה בהתחשב בכך ששליש הסרט מתרחש בחלל החיצון. דוסון אמר: "שימוש ב-CGI הוא באמת הדבר הקל ביותר כיוון שזו שיטה כה נפוצה והכלים שלה נהדרים. מה שהוא עשה היה ממש להכריח אותנו להמציא פתרונות יצירתיים על מנת לפתור הרבה מהבעיות שנתקלנו בהן".

אחד הפתרון היצירתיים היה זה של פיטר פארקס, מומחה לצילום מאקרו אשר עסק בדלייה של מיקרואורגניזמים ממים עמוקים וצילום שלהם בתלת מימד, פרויקט שנעשה במימון חלקי של ממשלת איי הבהאמה. פארקס ערבב יחד כימיקלים ובקטריות על מנת ליצור תגובות ויזואליות אותן צילמו דוסון ושרקר במשך שמונה שבועות, תמונות סטילס במצלמת פילם באורך של יותר משישה קילומטר.[37] כדי ליצור את האפקטים השתמש פיטר פארקס במכניקת הזורמים והשפעתה על התנהגותם של החומרים שצילם: "כאשר התמונות הללו מוקרנות על מסך גדול, אתה מרגיש כאילו אתה מסתכל על האינסוף. זה בגלל שאותם הכוחות הפועלים על כבידת המים ומדדי השבירה - מתרחשים גם בחלל החיצון", אמר פארקס. הכישרון הייחודי שלו שכנע את מחלקת היצירה של ההפקה ליצור ויזואליה שהיא מעבר להדמיה ממוחשבת סטנדרטית ולתת לו להוביל את הנושא. במקום מיליוני דולרים עבור רצף בודד של אפקטים מיוחדים, פארקס יצר את כל צילומי הסרט בעלות של 140,000 דולר בלבד.[17]

חברת האפקטים המיוחדים "Look Effects" עבדה על 87 שוטים עבור "המעיין" שכללו בין היתר הרחבות-ענק של הסט, חיבור אלמנטים נפרדים לכדי אחד ("Matte"), שיפור התמונה, החלפת פנים והסרת מומים, כמו גם אנימציה של אלמנטים מרכזיים עבור הסיפור של הסרט. הנריק פאט, הממונה של אפקטים מיוחדים בחברה, אמר על עבודתם: "דארן היה ברור למדי מבחינת מה הוא רוצה ובכוונתו לצמצם למינימום את השימוש בגרפיקה ממוחשבת [...] ואני חושב שהתוצאות הן יוצאות מגדר הרגיל"[40].

פסקול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Picto infobox music.png
The Fountain: Music from
the Motion Picture
The Fountain Soundtrack.jpg
אלבום אולפן מאת קלינט מנסל
בשיתוף רביעיית קרונוס ומוגוואי
יצא לאור 27 בנובמבר 2006
סוגה מוזיקה קלאסית עכשווית
מוזיקה אינסטרומנטלית
אורך 46:21
חברת תקליטים Nonesuch Records
הפקה טוני דוגן, ג'ף פוסטר וסקוט פרייזר

(מולטימדיה)

קטע לדוגמה להאזנה:

"Death Is the Road to Awe"
קטע השיא של הרצועה לעיל מגלם בתוכו כמה מהאלמנטים שבהם נעשה שימוש בפסקול הסרט: ערבוב של מוזיקה קלאסית עם מקהלה ופוסט-רוק.
לעזרה בהפעלת הקבצים

פסקול "המעיין" (The Fountain: Music from the Motion Picture) יצא לאור ב-27 בנובמבר 2006 בחברת התקליטים Nonesuch Records. האלבום הוקלט בשיתוף פעולה בין מלחין המוזיקה הקלאסית העכשווית קלינט מנסל, שותף תדיר בעבודותיו של ארונופסקי, עם רביעיית המיתרים "רביעיית קרונוס" מסן פרנסיסקו ולהקת הפוסט-רוק הסקוטית מוגוואי.[41] האלבום, שבו עשרה קטעים, זכה לתגובות חיוביות של מבקרי המוזיקה והיה מועמד למספר פרסים בתחומי הקולנוע והמוזיקה.

מנסל חיפש אחר לחן אחד שיקשור יחדיו את שלושת קווי העלילה של הסרט. הוא חיפש אחר "תחושה אורגנית" וביקש להטמיע יחד אלמנטים של תזמורת ושל מוזיקה אלקטרונית ולהשיג "אלמנטים אנושיים שנושמים", לדבריו.[37] בניגוד לרוב הפסקולים המוקלטים עוד בשלב טרום-ההפקה, פסקול "המעיין" הוקלט במקביל להפקת הסרט בפועל. על התהליך המקביל אמר מנסל: "זה אינסטינקטיבי, להקשיב למה שהסרט אומר לך שהוא צריך."[18] תהליך הכנת החומרים לפסקול ארך כחמש שנים.

דארן ארונופסקי קיווה שדיוויד בואי, אשר שירו "Space Oddity" היווה השראה לעלילת האסטרונאוט שבסרט, יקליט שיר עבור הפסקול אך התוכנית לא יצאה לפועל.[42][12] את הקולות לשיר הרקע של כתוביות הסיום של הסרט הקליט במקור אנתוני הגרטי, אך ארונופסקי החליט שהקולות אינם מתאימים ואת השיר ביצע לבסוף הפסנתרן רנדי קרבר.[42]

עם צאת האלבום הושק אתר אינטרנט בשם "The Fountain Remixed" המבוסס תוכן גולשים. באתר ניתנה אפשרות להוריד קטעי אודיו מתוך האלבום, לעשות להם רמיקס ולהעלות אותם חזרה לאתר על מנת לקבל חוות דעת מגולשים אחרים.[43]

מנסל זכה בשנת 2006 בפרס איגוד מבקרי הקולנוע של שיקגו לפסקול הטוב ביותר.[44] בנוסף, הוא זכה בפרס "World Soundtrack Award" ובפרס בחירת הקהל והיה מועמד לפרס גלובוס הזהב לפסקול הטוב ביותר ולפרס ה-BFCA‏ (אותו הפסיד לפיליפ גלאס).[45][46]

רשימת השירים:
מס' שם אורך
1. "The Last Man" 6:09
2. "!Holy Dread" 3:52
3. "Tree of Life" 3:45
4. "Stay with Me" 3:36
5. "Death Is a Disease" 2:34
6. "Xibalba" 5:23
7. "First Snow" 3:09
8. "Finish It" 4:25
9. "Death Is the Road to Awe" 8:26
10. "Together We Will Live Forever" 5:02
אורך כולל:
46:21

רומן גרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

The Fountain
The Fountain graphic novel.jpg
מחבר דארן ארונופסקי (כותב)
קנט וויליאמס (מאייר)
שם בשפת המקור The Fountain
שפת המקור אנגלית
הוצאה Vertigo
שנת הוצאה 2005
סוגה רומן גרפי

כאשר האחים וורנר החליטו לבטל את ההפקה בשנת 2002, השתמש ארונופסקי בזכויותיו על התסריט על מנת לפרסם רומן גרפי המבוסס עליו. הוא אמר: "אני יודע שזה סרט קשה להפקה, אבל אם הוליווד דופקת אותי, לפחות ייצא לי מזה ספר קומיקס."[47] הוא מכר את הסיפור לחברת ורטיגו (השייכת ל-DC Comics) ונפגש עם אמן הקומיקס קנט ויליאמס אשר ציוריו הרשימו אותו. ארונופסקי שכר את ויליאמס על מנת ליצור את הרומן הגרפי, והשותף לתסריט - ארי הנדל - סייע לו במחקר ותמונות של "המאיה, אסטרונומיה, פולסרים, וכל מיני דברים מגניבים" לטובת עיצוב הרומן. ארונופסקי נתן לוויליאמס את החופש האומנותי לפרש את התסריט לפי ראות עיניו.[47]

ברומן מופיעות סצנות אשר אינן מופיעות בסרט הקולנוע, כגון סצנה בה כהן המאיה תוקף את האסטרונאוט המופיע בחזיונו.


The Fountain comic montage.jpg

שיווק והפצה ביתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקור תוכנן הסרט לצאת ב-13 באוקטובר 2006, אך יציאתו לאקרנים עוכבה על מנת לבסס מעין "קמפיין מתמשך" וליצור ציפייה באמצעות העברת מידע מפה לאוזן. לבסוף נקבעה הפצתו של הסרט ל-22 בנובמבר 2006.‏[48] ארונופסקי שיתף את התסריט עם אחד-עשר אמנים מתחומי יצירה שונים: פיל הייל, מרטין וילנר, ג'ייסון שון אלכסנדר, קוסטס סרמיטיס, דייב גיבונס, בארון סטורי, ג'יימס ג'ין, ג'ים לי, אוליבייה בראמנטי, סת' פישר וביל סנקביץ. הוא הזמין אותם לפרש את התסריט לפי ראות עיניים ובמדיום לפי בחירתם, ועבודותיהם הועלו לאתר האינטרנט של הסרט.[49] ארונופסקי פרסם ספר אודות הסרט המכיל פרטים על ההפקה, התסריט המקורי, אמנות מקורית והערות היוצרים.[50] בנוסף, הושק אתר תוכן גולשים ייחודי עבור הסרט (ראו פרטים נוספים בפרק הפסקול).

"המעיין" יצא להפצה ביתית בפורמטים DVD,‏ HD DVD ובלו-ריי בתאריך 15 במאי 2007 בארצות הברית. התוספים שנכללו במהדורות הביתיות הם הטריילר של הסרט וגלריה בת שישה חלקים על התקופות המוצגות בסרט.[51] ארונופסקי התאכזב מדלות התוספים שנכללו במהדורות הביתיות. לדבריו, האחים וורנר לא רצו שהוא יקליט חלק של 'הערות הבמאי' שכן הם סברו שזה לא יסייע למכירות. ארונופסקי הקליט הערות באופן עצמאי והעלה אותן לאתר האינטרנט האישי שלו.[52] בדצמבר 2008 הוא הביע רצון בהוצאה מחודשת של "המעיין", לא בתור גרסת במאי אלא בתור סיפור אלטרנטיבי המשלב חלקים מסרט הקולנוע וצילומים שלא נעשה בהם שימוש.[53]

הכנסות וביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרנת הבכורה של הסרט נעשתה בפסטיבל ונציה ה-63 שנערך בספטמבר 2006.‏[54] בסוף ההקרנה לאנשי התקשורת קראו כמה מהמבקרים קריאות בוז, אך בערב למחרת בהקרנה לקהל הרחב זכה הסרט לתשואות ממושכות, כאשר הקהל עמד על רגליו ומחא כפיים במשך עשר דקות.[23] "המעיין" הוקרן ב-1,472 בתי קולנוע בארצות הברית ובקנדה ב-22 בנובמבר 2006, יום לפני חג ההודיה. הכנסותיו בארצות הברית ובקנדה עמדו על 3,768,702 דולר בסוף השבוע הראשון להקרנה המסחרית. הכנסותיו הסופיות במדינות אלה עמדו על 10,144,010 דולר, ו-5,761,344 במדינות אחרות ברחבי העולם. סך הכול הכניס הסרט, שתקציבו היה 35 מיליון דולר, 15,978,422 דולר בהקרנות המסחריות בבתי קולנוע ברחבי העולם.[55] מבחינה מסחרית נחשב הסרט לכישלון, שכן החזיר רק 54 אחוזים מהתקציב שהושקע בו.[56]

אתר ביקורות הסרטים Rotten Tomatoes דיווח כי 51% מהביקורות שניתנו לסרט היו חיוביות ושניקודו הממוצע עמד על 5.9 מתוך 10.‏[57] באתר Metacritic, בו הניקוד הוא מתוך מאה והביקורות בו לקוחות מהעיתונות המודפסת, קיבל הסרט 51 נקודות בהתבסס על 36 ביקורות.[58] ב-Rotten Tomatoes נכתב כי הקונצנזוס בקרב המבקרים הוא ש"הסרט, אודות מטאפיזיקה, דפוסים אוניברסליים, סימבוליות תנ"כית ואהבה חסרת גבולות המתפרשת על פני אלף שנים, הוא עשיר מבחינה ויזואלית אך סובל מהאמביציה הבלתי ממוקדת שלו."[57] במגזין ניוזוויק נכתב על הסרט: "אוהביו מעריצים את התעוזה והיופי שלו, אחרים מצאו אותו בומבסטי ונדוש."[59]

במאי הסרט, דארן ארונופסקי, נובמבר 2008

מייקל אטקינסון כתב בביקורתו במגזין הקולנוע "Sight & Sound" היוצא לאור בבריטניה על ידי מכון הסרטים הבריטי: "קשה לזכור עוד סרט אמריקאי כמו זה, במונחים של ידי חזון אישי ונלהב, הופך בצורה כזו סוערת ומשוגעת למשהו רע." וטען כי המעברים בין העלילות השונות היו רעים והפלשבקים היו מיותרים. על המוטיבים החוזרים כתב: "קשה לבלוע את התערובת של איקונוגרפיות המאיה, המקרא, הבודהיזם, הטאואיזם והעידן החדש, שהושלכו כולם אל תוך התבשיל".[60] לעומתו, גלן קני מהמגזין פרימייר כתב: "הסרט הוא כנראה אחד מסרטי הנרטיב של 'סיפור בתוך סיפור' המהוקצע ביותר שראיתי [...] לקראת סופו המטא-עלילה רבת המשתתפים שבו נפתרת (או שמא אינה נפתרת?) אל תוך טבעת מביוס באפקטים מדהימים". קני כינה את הסרט "תובעני באותה המידה בה הוא מסנוור ומסחרר" והשווה את הבימוי של ארונופסקי לזה של סטנלי קובריק במונחים של "תעוזה קונספטואלית והוצאה דקדקנית לפועל". הוא סיכם כי "מדובר בסרט "אשר הוא עמוק באותו האופן בו מדמיינים אותו".[61]

אנתוני ליין, מבקר הקולנוע של הניו יורקר, קרא לסרט "הילה מדהימה של בלבול" וכתב כי הסרט מעביר תחושה "בלתי-מנוסה ורוחנית מדי."[62] רוג'ר אברט, ששיבח את סרטיו הקודמים של ארונופסקי, כתב בשיקגו סאן טיימס כי המעיין הוא "לא הצלחה גדולה", והוסיף: "יותר מדי תמונות אורות בוהקים, יותר מדי מעברים למען עצמם ושינויי טון פתאומיים". אברט כתב כי נעשו בסרט שינויים לרעה שלא תאמו את חזונו המקורי של ארונופקי.[63]

באתר עין הדג כתב המבקר על הסרט: "אף על פי שארונופסקי מגייס כל טיפת כשרון שיש לו כדי לצייר את החוויה הנפשית הזו באמצעות צבע וצליל, לא הייתי שותף מלא בה. היו המון רגעים שבהם הייתי שרוי בתדהמה ובהתפעלות, אבל זו הייתה התרגשות שכלתנית, מתווכת, ולא אופוריה רגשית. אני חושב, וייתכן שרק מעטים יסכימו איתי, ש'המעיין' הוא סרט קצר מדי. הייתי רוצה לקבל עוד מהטריפ של ארונופסקי, ולא הייתי מוכן עדיין להתעורר ממנו כשעלו הכתוביות".‏[3]

בשנת 2009 הגיב ארונופסקי על הביקורות לסרט: "יש אנשים ששונאים את "המעיין". הסרט הוא על העובדה שזה בסדר למות ושאנחנו מסוגלים להשלים עם זה. אבל הרבה אנשים לא רוצים לחשוב על זה, אז למה לשלם כסף על ההתעמקות באובדנו של משהו אהוב? כל דבר בתרבות המערב מביא לדחיית הרעיון הזה". בנוסף, ציין ארונופסקי כי לדעתו הסרט יצא לאקרנים בתקופה הלא נכונה, וכי כמה שנים לאחר מכן החלה התעניינות מחודשת בסרט.[64]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Darren Aronofsky (2006). The Fountain. Universe. ISBN 0789314959. 
  • Calhoun, John (November 2006). "Eternal love". American Cinematographer 87 (11): 50–60, 62–63. ISSN 0002-7928. 
  • Goldsmith, Jeff (September 2006). "The Fountain". Creative Screenwriting 13 (5): 53–57. ISSN 1084-8665. 
  • Macaulay, Scott (October 2006). "Death defying". Filmmaker 15 (1): 40–45,128,130–131. ISSN 1063-8954. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ynet, בראד פיט עוזב - ההפקה בסימן שאלה, באתר ynet‏, 1 בספטמבר 2002
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 2.8 Calhoun, John (November 2006). "Eternal love". American Cinematographer 87 (11): 50–60, 62–63. ISSN 0002-7928.
  3. ^ 3.0 3.1 נמרוד, "המעיין", עין הדג, 3 במרץ 2007
  4. ^ 4.0 4.1 Kolakowski, Nick (November 24, 2006). "Director Darren Aronofsky: A 'Fountain' Quest Fulfilled", Washington Post. אוחזר ב־ November 27, 2006. 
  5. ^ Hooker, Richard. Native American Creation Stories. Washington State University.
  6. ^ 6.0 6.1 Linder, Brian (April 5, 2001). "Aronofsky, Pitt Team for Sci-Fi Epic", IGN. אוחזר ב־ November 1, 2006. 
  7. ^ 7.0 7.1 Goldsmith, Jeff (September 2006). "The Fountain". Creative Screenwriting 13 (5): 53–57. ISSN 1084-8665.
  8. ^ Wright, Andrew (November 22, 2006). "Long Strange Trip", The Stranger. אוחזר ב־ February 17, 2007. 
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 9.5 Fierman, Daniel (December 1, 2006). "From Here to Eternity", Entertainment Weekly. אוחזר ב־ February 18, 2007. 
  10. ^ Morris, Clint (January 29, 2007). "Ask a Celeb: Darren Aronofsky's Answers!", Moviehole.net. אוחזר ב־ February 17, 2007. Archived from the original on 2007-10-11. 
  11. ^ "Historia verdadera de la conquista de la Nueva España"
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 12.4 Daniel Robert Epstein (2005-04-01). "Darren Aronofsky — The Fountain", SuicideGirls. אוחזר ב־ 2006-11-10. 
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 Macaulay, Scott (October 2006). "Death defying". Filmmaker 15 (1): 40–45,128,130–131. ISSN 1063-8954.
  14. ^ 14.0 14.1 Murray, Rebecca (October 20, 2006). "Darren Aronofsky Talks About "The Fountain"", About.com. 
  15. ^ 15.0 15.1 Schneller, Johanna (August 31, 2006). "Hugh Jackman: Cover Story". Premiere magazine. אוחזר ב־November 11, 2006. 
  16. ^ Sciretta, Peter (November 21, 2006). "Interview: Darren Aronofsky, director of The Fountain, Part 2", /FILM. אוחזר ב־ December 19, 2006. 
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 Silberman, Steve (November 1, 2006). "The Outsider", Wired News. אוחזר ב־ November 11, 2006. 
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 Dollar, Steve (November 6, 2006). "The Fountain of youth...", Paste magazine. אוחזר ב־ November 11, 2006. 
  19. ^ Linder, Brian (June 28, 2001). "Blanchett Joining Pitt in Aronofsky's Next", IGN. אוחזר ב־ November 10, 2006. 
  20. ^ Topel, Fred (November 27, 2006). "Crave talks to Darren Aronofsky", CraveOnline.com. אוחזר ב־ December 18, 2006. Archived from the original on September 29, 2007. 
  21. ^ Linder, Brian (August 31, 2001). "Aronofsky's Sci-Fi Epic Postponed", IGN. אוחזר ב־ November 10, 2006. 
  22. ^ Linder, Brian (July 25, 2002). "Fountain Flows at Warner Bros.", IGN. אוחזר ב־ November 10, 2006. 
  23. ^ 23.0 23.1 Macnab, Geoffrey (September 7, 2006). "'I knew we were going to get attacked ... '", Guardian Unlimited. אוחזר ב־ October 8, 2006. 
  24. ^ 24.0 24.1 Linder, Brian (September 13, 2002). "Brad Pitt: Achilles Heel", IGN. אוחזר ב־ November 10, 2006. 
  25. ^ Linder, Brian (August 26, 2003). "The Fountain Auctioned Off", IGN. אוחזר ב־ November 10, 2006. 
  26. ^ Linder, Brian (February 27, 2004). "The Fountain Flows Again", IGN. אוחזר ב־ November 10, 2006. 
  27. ^ Linder, Brian (August 5, 2004). "Weisz Wades Into Fountain", IGN. אוחזר ב־ November 10, 2006. 
  28. ^ 28.0 28.1 Carr, David (March 20, 2005). "A Reincarnation Story That Won't Stay Dead", The New York Times. אוחזר ב־ November 10, 2006. 
  29. ^ Wood, Gaby (January 28, 2007). "Here's looking at Hugh", The Sun-Herald. 
  30. ^ 30.0 30.1 Server, David (November 17, 2006). "CD Exclusive: 'The Fountain' Cast and Crew Q&A!", CountingDown.com. 
  31. ^ Roberts, Sheila (November 17, 2006). "Hugh Jackman Interview, The Fountain", MoviesOnline.ca. אוחזר ב־ December 19, 2006. 
  32. ^ ""The Fountain" makes a splash at Venice", Channel NewsAsia (September 5, 2006). אוחזר ב־ November 11, 2006. 
  33. ^ The Fountain – Cast. The New York Times. אוחזר ב־December 7, 2009.
  34. ^ Douglas, Edward (November 17, 2006). "Exclusive: Filmmaker Darren Aronofsky", ComingSoon.net. אוחזר ב־ December 19, 2006. 
  35. ^ 35.0 35.1 Peter Sciretta (2006-11-20). "Interview: Darren Aronofsky, director of The Fountain", /FILM. אוחזר ב־ 2006-11-28. 
  36. ^ Blair, Iain (January 8, 2007). "Design spotlight: 'The Fountain'". Variety magazine. אוחזר ב־February 17, 2007. 
  37. ^ 37.0 37.1 37.2 37.3 Weiland, Jonah (April 11, 2005). "Talking with the Makers of "The Fountain"", Comic Book Resources. אוחזר ב־ November 10, 2006. 
  38. ^ "Capone and Darren Aronofsky Discuss THE FOUNTAIN!!!", Ain't It Cool News (November 20, 2006). אוחזר ב־ November 27, 2006. 
  39. ^ Faraci, Devin (November 22, 2006). "Devin's Exclusive Interview: Darren Aronofsky (The Fountain)", CHUD.com. אוחזר ב־ November 28, 2006. Archived from the original on February 18, 2007. 
  40. ^ "Look Effects Does More With Less CG on The Fountain", Animation World Network (October 23, 2006). אוחזר ב־ April 23, 2010. 
  41. ^ "Mogwai Contribute to Film Score on Aronofsky Film 'The Fountain'", Spacelab Music News (2006-8-1). אוחזר ב־ 2006-11-10. 
  42. ^ 42.0 42.1 "ScoreKeeper With FOUNTAIN Composer Clint Mansell!!", Ain't It Cool News (2006-11-27). אוחזר ב־ 2001-2-17. 
  43. ^ "Ramp to create UGC site for launch of Fox's 'The Fountain'", Brand Republic (2006-11-7). אוחזר ב־ 2006-11-11. 
  44. ^ Winners of the 19th Annual Chicago Film Critics Awards (2006). Chicago Film Critics Association. אוחסן מהמקור ב־2007-10-11. אוחזר ב־2007-1-28.
  45. ^ Nominations and Winners. Hollywood Foreign Press Association. אוחזר ב־2009-12-8.
  46. ^ Nominees 2006. Broadcast Film Critics Association. אוחסן מהמקור ב־2006-12-14. אוחזר ב־2006-12-14.
  47. ^ 47.0 47.1 Weiland, Jonah (April 6, 2005). "Talking "The Fountain" Graphic Novel with Darren Aronofsky and Ari Handel", Comic Book Resources. אוחזר ב־ November 10, 2006. 
  48. ^ Stax (August 1, 2006). "Fountain, Accepted Shift", IGN. אוחזר ב־ November 11, 2006. 
  49. ^ Gustines, George Gene (November 5, 2006). "Six Ways of Looking at 'The Fountain'", The New York Times. אוחזר ב־ November 11, 2006. 
  50. ^ Rizzoli New York — Catalog — The Fountain by Darren Aronofsky. rizzoliusa.com. Rizzoli. אוחזר ב־November 11, 2006.
  51. ^ "Warner Brings 'The Fountain' to Blu-ray, HD DVD", High-Def Digest, Internet Brands, Inc. (March 7, 2007). אוחזר ב־ March 19, 2007. 
  52. ^ Sciretta, Peter (September 17, 2007). "Darren Aronofsky Releases The Fountain Audio Commentary Online", /FILM. אוחזר ב־ December 8, 2009. 
  53. ^ Loder, Kurt (December 4, 2008). "Mickey Rourke And Darren Aronofsky: Party People", MTV Movies Blog, MTV. אוחזר ב־ December 8, 2009. 
  54. ^ "'The Fountain' makes a splash at Venice", Agence France-Presse (September 4, 2006). 
  55. ^ The Fountain (2006). Box Office Mojo. אוחזר ב־May 18, 2007.
  56. ^ Hollywood's Biggest Flops. forbes.com. Forbes (January 22, 2010). אוחסן מהמקור ב־2013-01-03. אוחזר ב־April 23, 2010. “The Fountain earned $16 million on a budget of $35 million. It failed to earn back 54% of its budget.”
  57. ^ 57.0 57.1 The Fountain (2006). Rotten Tomatoes. אוחזר ב־December 4, 2009.
  58. ^ Fountain, The. Metacritic. אוחזר ב־December 4, 2009.
  59. ^ Gordon, Devin (November 27, 2006). "2006: A Space Oddity". Newsweek 148 (20). ISSN 0028-9604. 
  60. ^ Atkinson, Michael (March 2007). "The Fountain". Sight & Sound 17 (3). ISSN 0037-4806. 
  61. ^ Kenny, Glenn (November 22, 2006). "The Fountain". Premiere magazine. אוחזר ב־December 4, 2009. 
  62. ^ Anthony Lane (December 4, 2006). "The Current Cinema: High Hopes". The New Yorker 82 (40): 104–105. ISSN 0028-792X. 
  63. ^ Ebert, Roger (September 14, 2007). "'The Fountain' spews forth lots of babble", Chicago Sun-Times. אוחזר ב־ December 4, 2009. 
  64. ^ Hollywood's Biggest Flops. forbes.com. Forbes (January 22, 2010). אוחסן מהמקור ב־2013-01-03. אוחזר ב־April 23, 2010.


סרטי דארן ארונופסקי

פאי (1998)רקוויאם לחלום (2000)המעיין (2006)המתאבק (2008)ברבור שחור (2010)


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg