תולדות האסלאם בארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תולדות האסלאם בארץ ישראל, החלו בשנות ה-30 של המאה השביעית במהלך הכיבושים המוסלמיים הגדולים, כאשר אזור ארץ ישראל נכבש על ידי הצבאות המוסלמים של הח'ליפות האיסלאמית תחת הנהגתו של הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב. הנוכחות המוסלמית באזור המשיכה להתקיים באזור מאז ועד ימינו במשך קרוב ל-1400 שנים. לאורך רוב התקופה הנ"ל התקיים באזור ארץ ישראל שלטון מוסלמי, למעט תקופת השלטון הצלבני באזור (בשנים 1099 - 1291) ולמעט תקופת מדינת ישראל (1948 ואילך), אשר החלה בעקבות מלחמת העצמאות בה כוחות צה"ל הצליחו להדוף את צבאות ערב ולהרחיב את תחום המדינה מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בתוכנית החלוקה על פני רוב שטחי אזור ארץ ישראל.

לאזור ארץ ישראל יש משמעות מיוחדת עבור המוסלמים בכל רחבי העולם, שכן הוא מכיל את מסגד אל-אקצא הממוקם בעיר העתיקה בירושלים אשר הנו המבנה השלישי בקדושתו באסלאם הסוני. על פי המסורת האסלאמית מסגד אל-אקצא (הידוע גם בשם "אל-חַרַם א-שַריף") הוא האתר שממנו הנביא המוסלמי מוחמד עלה לשמים וקיבל את מצוות התפילה (צלאה) אותה מצווים המוסלמים לערוך חמש פעמים ביום.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור פרסי מתחילת המאה ה-16, המראה את עלייתו של מוחמד השמיימה

על פי המסורת המוסלמית, במהלך לילה אחד בשנת 621 לספירה, הנביא המוסלמי מוחמד רכב על על גבי בהמה פלאית ששמה אל-בוראק (البراق) ובליווית המלאך גבריאל, ממכה להר הבית שבירושלים. על פי המסורת המוסלמית, מהר הבית עלה מוחמד לשמיים ושם הוא פגש את אללה וקיבל את מצוות התפילה (צלאה) אותה מצווים המוסלמים לערוך חמש פעמים ביום. אף על פי כן, ראוי לציין כי ירושלים לא מוזכרת בקוראן עצמו, וארץ ישראל מוזכרת רק בהקשר של בני ישראל וסיפורי הנביא משה.

הכיבוש המוסלמי והאסלאמיזציה של אזור ארץ ישראל (638 - 1099)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האסלאמיזציה של ארץ ישראל
שיאה של האימפריה המוסלמית תחת הנהגתו של עומר בן אל-ח'טאב, 644
כיפת הסלע מוקמת בין השנים 687 - 691 (תצלום מ-1856)

האסלאם הגיע לראשונה לאזור ארץ ישראל במהלך שנות ה-30 של המאה השביעית לספירה במהלך הכיבושים המוסלמיים הגדולים שבהם הצבאות המוסלמים של הח'ליפות האיסלאמית תחת הנהגתו של הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב כבשו שטחים נרחבים באסיה ובאפריקה, ובכלל זה באזור ארץ ישראל. צבאות הח'ליפות תחת הנהגתו של עומר בן אל ח'טאב, הביסו את צבאות האימפריה הפרסית ואת צבאות האימפריה הביזנטית וכבשו את פרס, מסופוטמיה, סוריה, אזור ארץ ישראל, מצרים, צפון אפריקה וספרד. אף על פי שהקוראן איננו מבהיר היכן בדיוק מוחמד עלה לשמיים, לאחר הכיבוש המוסלמי של ירושלים במאה השביעית לספירה, אזור הר הבית, בו הוקם בהמשך מסגד אל אקצה, הפך למיקום המוכר והמזוהה על ידי כל המאמינים המוסלמים בעולם בתור המקום שממנו עלה מוחמד לשמיים.

הכיבושים המוסלמים במאה ה-7 החלו תהליך ארוך והדרגתי של אסלאמיזציה של עמים רבים באזורים נרחבים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובצפון אפריקה. תהליך הדרגתי זה החל מיד בעקבות היווצרות האימפריה המוסלמית ונמשך כמה מאות שנים. כמו כן, באזור המזרח התיכון ובאזור ארץ ישראל בפרט, החל תהליך הדרגתי, שנמשך כמה מאות שנים, שבו העמים הילידים באזורים שונים, אשר עד אז דיברו בעיקר יוונית, ארמית-סורית, קופטית וברברית, החלו לאמץ את השפה הערבית ואת התרבות הערבית. כתוצאה מכך, לאורך הזמן חלק גדול מאוכלוסיית הילידים באזור התמזגה עם השבטים הערבים, וכתוצאה מכך השפה הערבית והתרבות הערבית הפכו בעקבות כך לדומיננטיים על פני אזור נרחב, שכלל בין היתר את אזור ארץ ישראל.

לאחר הכיבוש המוסלמי של אזור ארץ ישראל, הח'ליפות החליטה להקים מסגד גדול מעל לחורבות בית המקדש היהודי בעיר העתיקה בירושלים. בעקבות כך הוקם במקום מסגד אל-אקצא בין השנים 687 - 691. בנוסף, באותה העת מבנים מוסלמיים רבים אחרים נבנו בכל אזור ארץ ישראל. מסגד אל-אקצא נחשב כיום למבנה העתיק ביותר בעולם המוסלמי אשר עדיין נמצא בשימוש.

יריבויות בין שושלות שונות ומהפכות שונות שהתרחשו לאחר מכן הובילו בסופו של דבר לפילוג בתוך העולם המוסלמי. בסופו של דבר, במאה התשיעית לספירה, אזור ארץ ישראל נכבש על ידי השושלת הפאטמית. באותה העת אזור ארץ ישראל שוב הפך למרכז של עימותים אלימים שונים בין אויבים שונים של השושלת הפאטימית אשר ניסו לכבוש את האזור. באותה העת האימפריה הביזנטית המשיכה לנסות ולכבוש מחדש את השטחים שנכבשו מהם בעבר, כולל את ירושלים. באותה העת, רבים מהתושבים הנוצרים בירושלים אשר הביעו את תמיכתם באימפריה הביזנטית, הוצאו להורג בעוון בגידה על ידי השלטונות המוסלמים.

בעקבות החשיבות ההולכת וגדלה של ירושלים בעולם המוסלמי, הסובלנות כלפי בני הדתות האחרות החלה לדעוך. האוכלוסייה הנוצרית באזור ארץ ישראל הפכה למיעוט נרדף כאשר כנסיות שונות הוחרבו. מגמה זו הגיעה לשיאה בשנת 1009 לספירה כאשר החליף אל-חאכם מהשושלת הפאטימית במצרים, החריב את כנסיית הקבר בירושלים ואילץ את נתיניו הנוצרים לענוד צלבי עץ של חצי מטר ברוחב ובאורך סביב צווארם. פרובוקציה זו הציתה זעם רב בקרב העולם הנוצרי אשר הוביל בהמשך להשקת מסע הצלב הראשון.

התקופה הצלבנית והתקופה האיובית (1099 - 1291)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנהיג המוסלמי צלאח א-דין נודע בשל מנהיגותו והצלחותיו הצבאיות, שרוככו באבירותו ובטבעו הרחמני בזמן מסעות הצלב.
איור של קרב קרני חיטין בספר מתקופת ימי הביניים

בשנת 1099 הצלבנים, בתמיכת הכנסייה הקתולית, השיקו את מסע הצלב הראשון במטרה להחזיר לעצמם את השליטה על ירושלים מידי האימפריה האסלאמית ובמטרה לסייע לאימפריה הביזנטית להילחם בסלג'וקים. במהלך מסע הצלב הראשון, כוחות הצלבנים הצליחו לכבוש את ירושלים במהלך יולי 1099, בעודם טובחים רבים מהתושבים המוסלמים והיהודים בעיר. לאחר כיבוש העיר הקימו הצלבים בעיר את ממלכת ירושלים הנוצרית. הצלבנים הפכו את כיפת הסלע ל"היכל ה'" ואת מסגד אל-אקצא ל"היכל שלמה".

בשנת 1187 כוחות הצבא המוסלמים של השושלת האיובית בהנהגת צלאח א-דין הביסו את כוחות הצלבנים בקרב קרני חיטין - קרב אשר היווה את נקודת השבר של ממלכת ירושלים. לאחר קרב קרני חיטין החלה התמוטטות הממלכה עד לחורבנה הסופי - התבוסה הייתה קשה עד כדי כך שכמעט כל הערים והמבצרים הצלבניים נכנעו לצלאח א-דין לאחריה (כולל ירושלים), וממלכת ירושלים הפסיקה בעקבותיה להוות גורם משמעותי באזור הלבנט.

התבוסות של הצלבנים באזור הובילו בהמשך למסע הצלב השלישי אשר נועד להשיב את השליטה בשטחי הצלבנים שנכבשו באזור ארץ ישראל. מלך אנגליה ריצ'רד הראשון (ריצ'רד לב הארי) הוביל את המצור על עכו, כבש את העיר והוציא להורג 3,000 שבויים מוסלמים. לאחר ניצחון צלבני נוסף בקרב ארסוף המשיכו כוחות הצלבנים מזרחה, וכבשו את רמלה ולטרון, מבלי להגיע אל היעד - ירושלים, בכמה נסיונות חוזרים לכובשה מידי המוסלמים. הצדדים החלו לנהל שיחות משא ומתן, ולבסוף, חתמו על הסכם רמלה ביוני 1192. על פי תנאי ההסכם, ירושלים נשארה תחת שליטה מוסלמית, אך הוחלט כי העיר תהיה פתוחה בפני צליינים נוצריים. ההסכם הוביל להקטנת הממלכה הצלבנית לרצועת חוף צרה שהשתרעה מצור ועד יפו.

בשנת 1250, השושלת האיובית שבמצרים הודחה על ידי גדודי עבדים, ובעקבות כך נוסדה הסולטנות הממלוכית.

באותה העת, מסעות הצלב לא נתפסו על ידי המוסלמים המקומיים כמלחמה בין המערב למזרח - הם למעשה לא נחשבו שונים מאשר הקרבות שנערכו לסירוגין בין האימפריה הביזנטית והאימפריה האסלאמית במשך מאות שנים.[1] בחלקים של ארץ ישראל אשר נכבשו על ידי הצלבנים, האוכלוסייה המוסלמית המקומית התרגלה לכובשים החדשים באותו האופן שבו הם התרגלו לכובשים המוסלמים שכבשו אזורים אלו לפני כן.[2]

בסופו של דבר, בשנת 1291, כוחות הממלוכים בהנהגתו של הסולטאן ח'ליל בן קלאון ערכו מצור ארוך על העיר עכו אשר הייתה העיר האחרונה באזור שנותרה בשליטה צלבנית לאחר מסעות הצלב. הממלוכים כבשו את עכו ב-18 במאי 1291 והרגו את רוב התושבים הנוצריים של עכו, ובכך בא הקץ על ממלכת ירושלים לאחר היסטוריה סוערת ומפוארת של 200 שנה שבהם התקיימה מדינה צלבנית עצמאית בארץ הקודש.

התקופה הממלוכית (1260 - 1517)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 בספטמבר 1260 בקרב עין ג'אלות שנערך בעמק יזרעאל, בסמוך למעין חרוד של ימינו, בלמו כוחות הממלוכים את התפשטות האימפריה המונגולית מערבה. כתוצאה מכך הבטיחו את שלטונם באזור למשך 250 השנים הבאות.

ב-24 באוגוסט 1516, בקרב מרג' דאבק שנערך בסוריה, צפונית לחאלב של ימינו, כוחות האימפריה העות'מאנית הביסו את כוחות הסולטנות הממלוכית וירשו אותם כשליטי סוריה. ב-28 באוקטובר הכוחות העות'מאנים הביסו בשנית את כוחות הסולטנות הממלוכית בקרב יאוניס חאן אשר בעקבותו הם כבשו חלקים ניכרים מאזור ארץ ישראל. בדצמבר של אותה השנה כל אזור ארץ ישראל נכבש על ידי האימפריה העות'מאנית מידי הסולטנות הממלוכית.

תחת השלטון העות'מאני (1516 - 1917)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההנהגה של העות'מאנים המוסלמים בארץ ישראל חיזקה והבטיחה את מרכזיותה וחשיבותה של האסלאם כדת הדומיננטית באזור ארץ ישראל.

בשנת 1834 פרצה התקוממות עממית כנגד שלטונו של הוואלי העות'מאני מוחמד עלי. הגורם העיקרי לפרוץ המרד היה התמרמרות על חובת גיוס לצבא המצרי שהחיל עלי כחלק ממדיניות המודרניזציה שלו, וזאת במקום צבא של שכירי חרב אשר הגיעו מקרב חברי הקאסטה הצבאית. חובת הגיוס עוררה מרד בארץ ישראל, שבראשו עמדו ראשי חמולות משכם, חברון והאזור שבין ירושלים ליפו. בהתחלה המורדים הצליחו להשתלט בהצלחה על ערים רבות, כולל שכם, ירושלים וחברון. בתגובה, בשנת 1831 הקצין המצרי איברהים פאשה עלה יחד עם צבא בן 40,000 חיילים לארץ ישראל, כבש את עזה, רמלה, יפו, חיפה וירושלים ללא קרב, ואת עכו לאחר מצור אכזרי של ששה חודשים. כיבוש הארץ בידי איברהים פאשה הביא לשינוי דמוגרפי מהותי שכן לאחריו הייתה נהירה של מהגרים מהשבטים המוסלמים במזרח התיכון לאזור ארץ ישראל. איברהים פאשה הביא עמו עשרות אלפי מצרים, ביניהם גם פלאחים, לשם ביצוע עבודות שונות ועל מנת לקבץ סביבו נאמני שלטון. מצרִים אלה התיישבו בכפרים ובערים, בייחוד בשפלת החוף שהייתה למעשה ריקה באותה העת.

בעידן המודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני

תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התנועה הלאומית הפלסטינית, המנדט הבריטי

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת העצמאות, הנכבה

תקופת מדינת ישראל (1948 ואילך)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אסלאם בישראל, ערביי ישראל#המוסלמים-הערבים
כיפת הסלע שבירושלים הפכה ברבות השנים לאחד מהמקומות הקדושים ביותר למוסלמים בעולם ולסמל הלאומיות הערבית הפלסטינית (תצלום משנת 2007)

בהווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-90, ובמיוחד במהלך האינתיפאדה השנייה, החריף המאבק המזוין של ארגוני הטרור הפלסטיניים הפועלים נגד ישראל כאשר הפלגים האיסלאמיים בחברה הפלסטינית, ובעיקר ארגון החמאס, זכו לפופולריות רבה בקרב הציבור הפלסטיני בעיקר לאחר ששמו למטרה לחסל את מדינת ישראל ולהחליפה במדינה פלסטינית אסלאמית תיאוקרטית, שתתקיים בשטחי ארץ ישראל במלואם. מבחינת האיסלמיסטים הפלסטינים הסכסוך הערבי-ישראלי אינו סכסוך בין שתי עמים על הטריטוריות של ארץ ישראל, אלא הנו מלחמת ג'יהאד (מלחמת קודש) נגד כופרים באסלאם הכובשים אזורים אותם הם מחשיבים כאדמות מוסלמיות (ראו דאר אל-אסלאם).

כיום האסלאם הינה דת דומיננטית הן במדינת ישראל, בעזה ובגדה המערבית. הציבור המוסלמי במדינת ישראל כלל נכון לשנת 2005 כ-16.1% מכלל האוכלוסייה בישראל, מה שהופך אותו לקבוצה הדתית השנייה בגודלה במדינת ישראל לאחר הציבור היהודי. רוב האוכלוסייה בעזה ובגדה המערבית הנם מוסלמים (75% בגדה המערבית ו-99% ברצועת עזה).[3]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Karsh, Efraim. Islamic Imperialism: A History. New Haven: Yale University Press, 2006. p. 72
  2. ^ Karsh, Efraim. Islamic Imperialism: A History. New Haven: Yale University Press, 2006. p. 76
  3. ^ http://www1.cbs.gov.il/shnaton57/st02_01.pdf

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]