ירושלים בהלכה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בהלכה ישנם דינים מיוחדים בתחומים שונים לגבי ירושלים, וכן ישנם מנהגים המיוחדים לירושלים. רוב דינים אלו אינם נוהגים כיום.

בחלק מהדינים המיוחדים לירושלים, ישנו ספק האם הם נוהגים רק בשטח העתיק של ירושלים שהיה מוקף בחומה בימי בית המקדש הראשון והשני, או גם בשטח העיר החדשה שמחוץ לחומות.

קדושתה ומעמדה של ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור משוער של בית המקדש הראשון

בירושלים הוקם בית המקדש הראשון בימי שלמה המלך, ובית המקדש השני, ובה ישבה הסנהדרין שהייתה הסמכות הדתית העליונה למחלוקות בהלכה. כתוצאה מכך נהגו בה הלכות ודינים רבים המיוחדים לבית המקדש ולסנהדרין כגון עלייה לרגל, עבודת הקורבנות, השקאת סוטה, זקן ממרא, קידוש החודש ועיבור השנה. כתוצאה מזה הייתה ירושלים המרכז ההלכתי של עם ישראל.

ברייתא המונה דינים ועקרונות הלכתיים המיוחדים לירושלים נישנית במסכת בבא קמא:

עשרה דברים נאמרו בירושלים: אין הבית חלוט בה, ואינה מביאה עגלה ערופה, ואינה נעשית עיר הנדחת...

מסכת בבא קמא

לירושלים יש קדושה מעל על ארץ ישראל בכך שרק בה מותר לאכול מעשר שני, נטע רבעי וקודשים קלים, ואליה מביאים את הביכורים, בכור בהמה טהורה ומעשר בהמה הקרבים בבית המקדש.

ירושלים נתקדש בקדושה ראשונה על ידי דוד ושלמה בתקופת בית ראשון ועל ידי עזרא נתקדשה פעם שנייה בתחילת תקופת בית שני.

ישנה מחלוקת האם הקדושות שנתקדשה ירושלים בטלו עם חורבנה, אולם להלכה פוסקים כיום שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה גם לעתיד לבוא. אולם תחום ירושלים שנתקדש הוא לפי חומות ירושלים הקדומות שאותם קידשו דוד ושלמה, ולא לפי החומות בנות זמננו.

גם כיום, מצוות ישוב ארץ ישראל על ידי מגורים בירושלים גדולה יותר מאשר בכל הארץ.

ירושלים לא נתחלקה לשבטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת חלוקת ארץ ישראל לשבטים בתקופת יהושע בן נון לא נתחלקה ירושלים לשבט מסוים, אף שהייתה על הגבול שבין נחלת שבט בנימין לשבט יהודה. לעומת העיר שלא נתחלקה, עובר הגבול בין שבט יהודה לבנימין בתוך שטח בית המקדש בהר הבית.

כתוצאה ממצב זה ישנם כמה דינים מיוחדים שאינם נוהגים כיום:

  • חליטת בתים - בזמן שהיובל נוהג, אדם שמכר בית בעיר מוקפת חומה, יכול לגאול את הבית, היינו לרכוש בחזרה את הבית, רק במהלך השנה הראשונה למכירה, ואם לא נגאל הבית בפרק זמן זה - אינו חוזר למוכר בשנת היובל, בניגוד לשדות ובתים בערים שאינם מוקפות חומה שחוזרים לבעליהם הראשונים בשנת היובל. אולם בירושלים, יכול המוכר לגאול את הבית לעולם, ובשנת היובל חוזר הבית למוכר, אם לא נגאל עד אז.
  • עגלה ערופה - עיר שנמצא נרצח בסמוך לה ואין ידוע מי הרגו - צריכה להביא עגלה ערופה. אולם אם נמצא נרצח בסמוך לירושלים - אין היא מביאה עגלה ערופה.
  • עיר הנידחת - עיר שרוב או כל אנשיה עבדו עבודה זרה נעשית עיר הנדחת, היינו שהורגים את כל עובדי העבודה זרה ושורפים את העיר כולה על רכושה. אולם אם אירע דבר כזה בירושלים - אין היא נעשית עיר הנדחת.
  • נגעי בתים - בית שנתגלה בו נגע צרעת דינו שהוא נהיה טמא ובמקרים מסוימים אף הורסים אותו. אולם אם אירע דבר כזה בירושלים - אין הבית נטמא ואינו נהרס.
  • השכרת בתים לעולי רגלים - אין גובים דמי שכירות מעולי רגלים המתארחים בירושלים, אלא נותנים להם מקום להתאכסן בחינם, היות שאין ירושלים בבעלות פרטית של אף שבט. אולם נהגו שעולי הרגל משאירים למארחיהם את עורות בהמות הקורבנות שהקריבו כשכר על ההתאכסנות בביתם, ולמנהג זה יש אף תוקף של דין שנגבה בבית דין.

אכילת קורבנות ומעשרות בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודשים קלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם קורבנות המוקרבים בבית המקדש ונאכלים רק בירושלים (המוקפת חומה) לטהורים. קורבנות אלו נקראים קודשים קלים. דוגמה לקורבנות אלו הם שלמים, בכור, פסח, תודה ומעשר בהמה. בשר קודשים קלים שיצא מחוץ לחומת ירושלים - נפסל מדין יוצא.

מעשר שני ונטע רבעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל ארבע מתוך מחזור של שבע שנים, ישנה מצווה להביא עשירית מהפירות לירושלים, ולאכול אותם בתוכה בטהרה. אסור לאכול פירות אלו מחוץ לירושלים. מצווה זו נקראת מעשר שני. במקרה ובעל הפירות גר הרחק מירושלים, הוא יכול לפדות את הפירות (בתוספת חומש) ולהעלות את דמיהם לירושלים, ולקנות בדמים דברי מאכל ושתייה. מעשר שני שנכנס לירושלים - אינו נפדה יותר אלא אם כן נטמא, וכן אינו יוצא ממנה שוב.

נטע רבעי היא המצווה לנהוג בכל פירות השנה הרביעית לנטיעת העץ כמעשר שני, ודיניה שווים למעשר שני, והיינו לאוכלם בטהרה בירושלים. חכמים תיקנו שאין פודים פירות נטע רבעי שגדלו בתחום של יום הליכה מירושלים. טעם תקנה זו הוא כדי 'לעטר את שוקי ירושלים בפירות'. תקנה זו בטלה לאחר החורבן.

דיני מעשר שני ונטע רבעי אינם נוהגים היום, מאחר שאין אפשרות להיטהר.

טומאה וטהרה בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היות שרק בירושלים מותר לאכול מעשר שני וקודשים קלים הנאכלים בטהרה, ישנם דינים מיוחדים שנועדו למנוע טומאה בירושלים: (דינים אלו מובאים בברייתא במסכת בבא קמא)

כדי למעט בטומאה בתוך ירושלים, ישנם גם מקרים בהם חכמים גזרו טומאה על דברים מסוימים, אולם לא גזרו עליהם בירושלים:

  • ספק כלים הנמצאים - כלי שנמצא ברחוב דינו שהוא טמא מספק, מגזירת חכמים. אולם לא גזרו גזירה זו על כלים הנמצאים בירושלים.
  • ספק רוקים הנמצאים - רוק שנמצא ברחוב מטמא מספק מגזירת חכמים כאילו הוא רוק הזב, שמטמא כאב הטומאה. גזירה זו לא נגזרה באופן מלא בירושלים, אלא באופן חלקי.
  • טומאת עם הארץ - חכמים גזרו טומאה מסוימת על עם הארץ, אולם לא גזרו על עמי הארץ בשעה שעולים לרגל לירושלים.
  • עמי הארץ אינם נאמנים על טהרת כלים, אך נאמנים בירושלם על טהרת כלים המיועדים לאכילת קורבנות. (ל'קודש')

דינים אלו אינם נוהגים כיום, מאחר שאין נוהגים כיום הלכות טומאה וטהרה.

דינים משום איכות סביבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם דינים שסיבתם היא שיקולי איכות סביבה: (גם דינים אלו מובאים בברייתא בבבא קמא)

מתים וקבורה בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלנת המת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דין נוסף בברייתא הוא שאין מלינים את המת בירושלים, היינו מת שנפטר נקבר עוד באותו ביום או באותו הלילה של היום בו מת, או מוצא חוץ לירושלים. ישנה מחלוקת האם דין זה נוהג גם כיום, אך נוהגים היום, במידת האפשר, לקבור מתים עוד ביום מותם. כחלק מדין זה, אין מעבירים מת בתוך ירושלים.

אולם ישנם מקרים כיום, בהם כן מלינים את המת וקוברים אותו רק למחרת, או כעבור כמה ימים, בעיקר משיקולים של כבוד המת, דבר הבא לידי ביטוי בייחוד אצל אישים חשובים שנפטרו. כך עם נשיאים וראשי ממשלה וכיוצא בזה, כשארון הנפטר מוצב בחצר הכנסת לשם חלוקת כבוד טרם יום ההלוויה, כמו למשל לפני הלווייתו של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין ואישים ממלכתיים אחרים. כך נהוג גם לגבי קבורתם של אישים תורניים חשובים, כמו במקרה של בנו של האדמו"ר מגור הרב פנחס מנחם אלתר שנקבר רק למחרת יום מותו, וכן ראש ישיבת מרכז הרב הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא שנפטר ביום הראשון של סוכות והובא לקבורה למחרת,[1] ועוד.‏‏

קבורה בתחום ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבר יהודה פינסקר במערת ניקנור

אין קוברים מתים בתוך תחומי העיר ירושלים. יוצאי דופן מכלל זה הם קבר דוד המלך בהר ציון וקבר חולדה הנביאה שהיו בתוך ירושלים עוד מימים קדמונים. ('מימות נביאים ראשונים')

בתקופת הקרבות ברובע היהודי במלחמת העצמאות, כאשר הרובע היהודי היה נצור, נקברו המתים בקבר אחים מיוחד בתוך תחומי העיר העתיקה מפאת הצורך. לאחר מלחמת ששת הימים הועברו הקבורים במקום להר הזיתים.

במשך השנים הוקמו בתי קברות שונים בגבול ירושלים, אך עם התרחבות העיר הקיפו שכונות חדשות את בתי הקברות כך שבתי הקברות נכנסו לתוך תחומי העיר. חלק מהנקרופוליס של ירושלים הקדומה שוכן בתחום השכונות החדשות מצפון לעיר העתיקה. מערות קבורה נמצאו בבית היתומים שנלר, ובאזור שמצפון לשער שכם. מערת קבורה המיוחסת לשמעון הצדיק נמצאת בתחום שכונת שייח' ג'ראח. מערת ניקנור נמצאת בתחומי הר הצופים. (במערה נקברו גם מנחם אוסישקין ויהודה פינסקר). קברי הסנהדרין נמצאים בלב שכונת סנהדריה של ימינו, ובסמוך אליהם שוכן בית הקברות סנהדריה שהיה פעיל מלאחר מלחמת העצמאות ושוכן בצמידות לקו העירוני, בית הקברות סמבוסקי שוכן במורדות הר ציון.

בית קברות קטן שוכן בגבעת רם בין הכנסת לגן סאקר ובית קברות נוסף נמצא בחצר מבנה שערי צדק הישן ברחוב יפו. שני בתי הקברות האחרונים שימשו לקבורה בימי מלחמת העצמאות, בזמן שבלתי אפשרי היה לקבור מתים בהר הזיתים ולא היו מקומות קבורה אחרים. (בית הקברות סנהדריה והר המנוחות עוד לא הוכשרו אז)

בחצר ישיבת שפת אמת של חסידות גור בשכונת גאולה נקבר האדמו"ר מגור הרב אברהם מרדכי אלתר שנפטר במהלך מלחמת העצמאות ולא ניתן היה לקוברו בהר הזיתים, ונקבר באופן זמני בחצר הישיבה. אולם גם כיום נשאר קברו הזמני בחצר הישיבה בלב ירושלים.‏‏[2] בנו, הרב פנחס מנחם אלתר ביקש להיקבר ליד אביו, ולאחר מאמצים אושרה הבקשה.

הכל מעלים לירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם בעל רוצה לעלות לגור בירושלים והאשה מתנגדת, הדין הוא שכופים על האישה לעלות, ואם אינה רוצה - היא מתגרשת ואינה מקבלת את דמי הכתובה. וכן במקרה ההפוך, אם האישה רוצה לעלות לגור בירושלים והבעל אינו רוצה - כופים על הבעל לעבור עם אשתו, ואם אינו רוצה, יגרש את אשתו וחייב לשלם לה את כתובתה.

בצורה דומה גם בדין ההפוך, זוג נשוי שגר בירושלים והבעל רוצה לצאת ממנה לעיר אחרת והאשה אינה רוצה - כופים אותו להישאר, ואם אינו רוצה מגרש האשה ומשלם לה כתובתה. אם הבעל אינו רוצה לצאת ואשתו רוצה - כופים אותה להישאר ואם רוצה מתגרשת ולא מקבלת כתובתה.

גבולות ירושלים בשבת וחג[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורים בירושלים

העירוב בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני ב-1898 בארץ ישראל, הייתה העיר העתיקה, שטח המגורים העיקרי בירושלים דאז, מוקפת כולה בחומה רצופה עם שערים הראויים להנעל, דבר שהפך את כל העיר לרשות היחיד שבה מותר היה לטלטל חפצים, ללא צורך בתיקון עירוב. אולם בעקבות הביקור נפרצה בחומה פירצה בסמוך לשער יפו, על מנת לאפשר לקייזר להיכנס במרכבתו לעיר, דבר שיצר פירצה במחיצה ברוחב של יותר מי' אמות, (כ- 5 מ') שחייבה תיקון נוסף.

בתחילה לא היה קיים עירוב בין השכונות החדשות שנבנו מחוץ לעיר העתיקה, לבין העיר העתיקה, ובשער יפו היה עומד ממונה שתפקידו היה למנוע מאנשים לצאת מתחום החומות עם חפצים. ביוזמת הרב האדר"ת, ששימש כעוזרו של הרב שמואל סלנט, רבה האשכנזי של ירושלים, תוקן עירוב בין העיר העתיקה לשכונות החדשות, עירוב שהיה הבסיס לעירוב של ימינו, שמקיף את כל העיר ירושלים. העירוב מומן מכיסו הפרטי של הרב האדר"ת, ללא פרסום לדבר. כמשגיח על תקינות העירוב שימש הרב בן ציון ידלר.‏‏[3]

כיום ישנם מספר גופים המתחזקים עירוב בירושלים, הפועלים במקביל זה לזה. כך למשל בעוד האחריות הכללית על התקנת עירוב בירושלים מוטלת על המועצה הדתית ירושלים, ישנם שכונות, בעיקר שכונות בעלות אוכלוסייה חרדית, המוקפות בעירוב פרטי המתוחזק על ידי העדה החרדית או על ידי גופים פרטיים שונים. סביב הקמת עירוב פרטי מיוחד בשכונת קריית יובל במערב העיר, התפתח בקיץ 2008 עימות בין אוכלוסייה חילונית לחרדית, על רקע מאבקי שליטה בשכונה, ומעבר אוכלוסייה חרדית לתוך השכונה.

פורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפורים יש שני מועדים, בערים רגילות חוגגים אותו בי"ד באדר ובערים שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון נחגג פורים בט"ו באדר. כיום ירושלים היא המקום היחידי שחוגגים בו את פורים רק בט"ו באדר. (ישנם מקומות נוספים שמספק נוהגים בהם דיני פורים גם בי"ד וגם בט"ו באדר) ישנם דעות כי השכונות החדשות של ירושלים, המרוחקות מחומות העיר העתיקה צריכות לקרוא רק בי"ד באדר, כגון רמות, גילה, הר חומה והר נוף ואף במבשרת ציון אולם כיום נוהגים לקרוא בט"ו בכל השכונות המרוחקות, חוץ משכונת רמות ומבשרת ציון שהרב עובדיה יוסף פסק לקרוא בי"ד.

דינים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בזמן שהייתה נוהגת מחצית השקל, היו משתמשים בעודפי הכספים לצורכי ציבור בירושלים, כגון חיזוק חומות העיר, תיקון אמת המים לעיר וחפירת בורות לאגירת מי גשמים
  • בעבר כשכסף רב בירושלים היה כסף של פדיון מעשר שני אמרו שמעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה בירושלים בכל השנה, ומעות שנמצאו בכל העיר בימות הרגלים - הם מעות מעשר שני, כיוון שעיקר מצוות מעשר שני היא להביא בו קורבן שלמים, ובשעת הרגל עולי הרגל מביאים איתם את מעות המעשר שני שלהם.
  • חלק ממצות העלייה לרגל היא ללון לפחות לילה אחד מלילות חול המועד בירושלים.
  • בעבר הייתה נוהגת תקנה כי רווק מעל גיל 20 לא יגור בתוך ירושלים,‏‏[4] אולם תקנה זו אינה נוהגת כיום.

מנהגי ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מנהג ירושלים

כבר במשנה ובגמרא מוזכרים מנהגים מיוחדים שנהגו בירושלים. גם כיום ישנם מנהגים שונים בירושלים לעדות שונות, אולם ישנם מנהגים שיש מחלוקת לגבי תוקפם:

  • זמן כניסת שבת - בירושלים נהוג שזמן כניסת שבת והדלקת נרות הוא ארבעים דקות קודם לשקיעה, בניגוד לכל הארץ בה זמן כניסת שבת הוא 20 דקות קודם לשקיעה. (ובחיפה 28 דקות קודם לשקיעה) בפתח תקוה שנוסדה על ידי בני ירושלים נהוג גם כן שזמן כניסת שבת הוא 40 דקות קודם לשקיעה. הרב עובדיה יוסף ידוע בהתנגדותו למנהג זה.
  • נפילת אפיים - בתחנון, הדין הוא שעושים נפילת אפיים רק במקום שיש בו ספר תורה. אולם בירושלים נהוג שעושים נפילת אפיים אף במקום שאין בו ספר תורה. טעם מנהג זה הוא מפני קדושתה של ירושלים.
  • קבורה - מנהג הפרושים בירושלים הוא שאין צאצאי הנפטר משתתפים במסע ההלוויה.
  • ארבעת המינים ושופר בשבת - יש הסוברים שמפאת סמיכותה של ירושלים למקום בית המקדש, נוטלים בה ארבעת המינים ותוקעים בשופר אף בשבת, כשם שעושים בבית המקדש בשבת, אולם לרוב הדעות שווה דינה של ירושלים לשאר המקומות, ואין נוטלים בה ארבעת המינים ותוקעים בשופר בשבת, וכן פוסקים הלכה כיום. הרב עקיבה יוסף שלזינגר תמך בתקיעת שופר בשבת בירושלים בזמננו, כחלק ממשנתו הגאולית, ואף תקע בפועל בשופר בשבת, כנראה בשנת תרס"ה (1905), אולם גדולים ורבים התנגדו לצעד זה.

דינים מחוץ לירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתן שובר את הכוס, זכר למקדש.

תפילה וברכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת תפילה בארץ ישראל, יש להתפלל לכיוון ירושלים. לדין זה יש רמז בפסוק: "והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה".

חכמים תיקנו להזכיר את ירושלים בברכות שונות, כגון בתפילת שמונה עשרה בה יש ברכה מיוחדת (ברכת בונה ירושלים) לבניין ירושלים, בברכת המזון בה הברכה שלישית היא ברכת בונה ירושלים, בברכת מעין שלוש, בברכות שמברכים בתפילת שחרית של שבת אחר ההפטרה, בתפילת ערבית של שבת ושל יו"ט בחתימת ברכת השכיבנו, באחת משבע הברכות שמברכים בשעת חופה ובברכות נוספות.

זכר לחורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם כמה דינים שתיקנו זכר לחורבן ירושלים ובית המקדש:

  • חתן ביום חתונתו שם מעט אפר על ראשו, קורא את הפסוק 'אם אשכחך ירושלים' ולאחר מכן שובר כוס כזכר לחורבן.
  • בית חדש שסויד משאירים פינה ללא סיוד כזכר לחורבן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/7048‏
  2. ^ [1] - פרטים נוספים על קבורה זו והנסיון להעביר את הקבר להר הזיתים, אתר צופר‏
  3. ^ אתר eruv online ‏
  4. ^ אתר הסתדרות המורים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.