בנג'מין הריסון
 | |||||||
| בנג'מין הריסון, 1896 | |||||||
| לידה |
20 באוגוסט 1833 נורת' בנד (אנ'), אוהיו, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
13 במרץ 1901 (בגיל 67) אינדיאנפוליס, אינדיאנה, ארצות הברית | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | אינדיאנפוליס, אינדיאנה, ארצות הברית | ||||||
| השכלה |
| ||||||
| מפלגה |
 המפלגה הרפובליקנית | ||||||
| בת זוג |
| ||||||
| |||||||
| |||||||
| חתימה |
  | ||||||
  | |||||||
בנג'מין הריסון (באנגלית: Benjamin Harrison; 20 באוגוסט 1833 – 13 במרץ 1901) היה פוליטיקאי ועורך דין אמריקאי, שכיהן כנשיאה ה-23 של ארצות הברית, בין 1889 ל-1893. הוא היה נכדו של הנשיא התשיעי, ויליאם הנרי הריסון, והנכד היחיד של נשיא שכיהן כנשיא בעצמו. לפני נשיאותו, עבד הריסון כעורך דין, מנהיג הכנסייה הפרסביטריאנית ופוליטיקאי באינדיאנפוליס, אינדיאנה. במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, שירת כקולונל בצבא האיחוד, וב-14 בפברואר 1865, קידם אותו הסנאט לדרגת בריגדיר גנרל בגדוד המתנדבים, החל מ-23 בינואר 1865. לאחר המלחמה ניסה הריסון להיבחר לתפקיד מושל אינדיאנה ב-1876. לאחר מכן נבחר לסנאט בידי המועצה המחוקקת של אינדיאנה, ושירת בו מ-4 במרץ 1881, עד 3 במרץ 1887.
כחבר במפלגה הרפובליקנית, נבחר לנשיאות ב-1888, לאחר שניצח את גרובר קליבלנד, הנשיא מטעם המפלגה הדמוקרטית. רוב תקופתו עסקה בחקיקה כלכלית חסרת תקדים, כולל הנהגת "מיסוי מקינלי", שהעלה את המכסים על יבוא בצורה חסרת תקדים, וחוק שרמן נגד מונופולים. ב-1891, העביר הריסון חוק שהקצה קרקעות ליערות לאומיים. במהלך תקופתו צורפו שש מדינות מערביות אל האיחוד (דקוטה הצפונית, דרום דקוטה, מונטנה, וושינגטון, איידהו וויומינג). בנוסף הוא חיזק ושיפר את הצי של ארצות הברית, ודגל במדיניות חוץ פעילה. הוא הציע, לשווא, מימון לחינוך פדרלי ואכיפת זכויות ההצבעה של האוכלוסייה השחורה.
בעקבות העודף התקציבי שנוצר ממכסי המגן, התקציב עבר את סף מיליארד הדולרים במהלך כהונתו. נושא התקציב הוביל לתבוסת הרפובליקנים בבחירות של 1890, כשהריסון הפסיד לקליבלנד בבחירות ב-1892, בעקבות ההתנגדות למכסים הגבוהים ולתקציב הגבוה. הריסון חזר אל חייו הפרטיים ולעריכת הדין באינדיאנפוליס. ב-1900 ייצג את ונצואלה במשפט בינלאומי מול הממלכה המאוחדת. הריסון נסע לאירופה במהלך המשפט ולאחר תקופה קצרה חזר לאינדיאנפוליס. הוא מת בביתו באינדיאנפוליס ב-1901 מסיבוכים של מחלת השפעת. אף על פי שהיסטוריונים רבים שיבחו את מחויבותו לאוכלוסייה השחורה, הוא נחשב בדרך כלל לנשיא פחות טוב מהממוצע ומדורג נמוך יחסית ברשימות הנשיאים. למרות זאת, הוא נחשב לאדם ישר.
משפחתו ולימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
הריסון היה ממשפחת הריסון מווירג'יניה, שהראשון מביניהם היגר אל ג'יימסטאון ב-1630[1]. בנג'מין, הנשיא לעתיד, נולד ב-20 באוגוסט 1833, בנורת' בנד, אוהיו, בנם השני מבין שמונה של אליזבת' רמזי (איירווין) וג'ון סקוט הריסון[2]. בנג'מין היה נכדו של הנשיא ויליאם הנרי הריסון, המושל הראשון של טריטוריית אינדיאנה, ונינו של בנג'מין הריסון החמישי, בעל מטעים מווירג'יניה שחתם על הכרזת העצמאות של ארצות הברית והחליף את תומאס ג'פרסון כמושל וירג'יניה.
הריסון היה בן שבע כשסבו נבחר לנשיאות, ולא נכח בטקס ההשבעה. אף על פי שמשפחתו הייתה חשובה, היא לא הייתה עשירה. ג'ון סקוט, שהיה חבר קונגרס מטעם אוהיו, השקיע את רוב הכנסותיו מחקלאות בחינוך ילדיו. למרות מעמדה הצנוע של המשפחה, נהנה הריסון בילדותו, ובילה את רובה בדיג או בציד[3].
ראשית לימודיו של בנג'מין הריסון התרחשה בבקתה ליד ביתו, אולם הוריו דאגו שמורה פרטי יעזור בהכנתו לקולג'. הריסון בן הארבע עשרה ואחיו הגדול, איירווין, למדו בקולג' לחקלאים בסינסינטי, אוהיו, ב-1847[4]. הוא למד בקולג' במשך שנתיים, שם פגש את אשתו לעתיד, קרוליין "קארי" לאביניה סקוט, בתו של ג'ון סקוט, פרופסור למדעים וכומר פרסביטריאני.
ב-1850 עבר הריסון לאוניברסיטת מיאמי באוקספורד, אוהיו, וסיים את לימודיו ב-1852. הוא הצטרף לאחוות פי דלתא תטא, שעם חבריה שמר על קשר רוב חייו. בנוסף היה חבר באחוות דלתא צ'י, אחווה ללימודי משפטים. באחווה היו גם חבר הקונגרס לעתיד ג'ון אלכסנדר הריסון וכן ווייטלו ריד, סגנו של הריסון במירוץ לנשיאות ב-1892. הריסון הושפע ממורו להיסטוריה ולכלכלה פוליטית, רוברט המילטון בישוף. לאחר מכן הצטרף אל הכנסייה הפרסביטריאנית בקולג' וכמו אמו הפך לאדוק בדתו[5][6].
נישואיו וראשית הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר סיום לימודיו ב-1852, למד הריסון משפטים עם השופט בלאמי סטורר מסינסינטי, אולם לפני סיום לימודיו חזר לאוקספורד, אוהיו, כדי להינשא לקרוליין ב-20 באוקטובר 1853. אביה של קרוליין, כומר פרסביטריאני, ניהל את הטקס[7]. למשפחה היו שני ילדים, ראסל בנג'מין הריסון (12 באוגוסט 1854 - 13 בדצמבר 1936) ומרי "ממי" סקוט הריסון (3 באפריל 1858 - 28 באוקטובר 1930)[8].
הריסון ואשתו, קרוליין, חזרו לגור בחווה של אביו בדרום מזרח אוהיו, כשסיים את לימודי המשפטים שלו. הריסון הוסמך לעריכת דין ב-1854, ובאותה שנה מכר רכוש שירש לאחר מות דודתו עבור 800 דולרים והשתמש בכסף כדי לעבור לאינדיאנפוליס[9]. הריסון החל לעסוק בעריכת דין במשרדו של ג'ון ריי ב-1854 והפך לכרוז העיר בבית המשפט באינדיאנפוליס, תמורת 2.5 דולרים ליום. הוא שירת כנציב בית המשפט לערעורים. הריסון ייסד והיה הנשיא הראשון של מועדון האוניברסיטה באינדיאנפוליס, ואת מועדון יוצאי פי דלתא תטא. הריסון ואשתו הפכו לחברים והנהיגו את הכנסייה הפרסביטריאנית הראשונה של אינדיאנפוליס[10].
הריסון גדל בבית שתמך במפלגה הוויגית, ותמך בה, אולם הצטרף אל המפלגה הרפובליקנית מעט לאחר הקמתה ב-1856 ותמך במועמדה לנשיאות, ג'ון פרימונט. רבים מהמפלגה הוויגית צידדו במהרה ברפובליקנים, אשר דגלה במדיניות שדמתה לזאת של רבים מתוך המפלגה הוויגית[11]. עקב מעבר המצביעים החד, המפלגה הוויגית נפלה בתוך זמן קצר והתפרקה סופית בשנת 1860. ב-1857 נבחר להיות עורך הדין של אינדיאנפוליס, וקיבל משכורת שנתית של 400 דולר[12].
ב-1858, נכנס הריסון לשותפות משפטית עם ויליאם וואלס והקים איתו משרד עורכי דין. ב-1860 נבחר מטעם המפלגה הרפובליקנית לתפקיד מדווח החלטות בית המשפט של אינדיאנה. הריסון תמך במצע הרפובליקני והיה מזכיר הוועידה הרפובליקנית במדינה. לאחר שוואלס, שותפו, נבחר להיות רשם מחוזי ב-1860, הקים הריסון פירמה חדשה בשותפות עם ויליאם פישבק. השניים עבדו ביחד עד שהריסון הצטרף אל צבא האיחוד עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית.
מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1862, קרא נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן לגיוס לצבא האיחוד[13]. הריסון רצה להתגייס, אולם דאג בנוגע לתמיכה במשפחתו. כשביקר את המושל אוליבר מורטון, גילה שהמושל מודאג בנוגע לכמות האנשים שענתה לקריאה לגיוס. הריסון טען שאם יהיה צורך, יתגייס.
מורטון ביקש מהריסון לגייס גדוד, אף על פי שלא ביקש ממנו להתגייס. הריסון גייס מתנדבים מצפון אינדיאנה, וסירב, בשל חוסר ניסיונו הצבאי, לפקד על הגדוד. הוא הוצב כקפטן ומפקד יחידה ב-22 ביולי 1862. המושל מורטון הציב אותו כקולונל ב-7 באוגוסט 1862, והגדוד החדש הוצב לשירות הממשלה ב-12 באוגוסט 1862[14]. הגדוד עזב את אינדיאנה כדי להצטרף אל צבא האיחוד בלואיוויל, קנטקי[15].
במשך רוב השנתיים הראשונות, ביצע הגדוד פעולות סיור ושמר על מסילות רכבת בקנטקי ובטנסי. ב-1864, הצטרפו הריסון והגדוד שלו אל מסע הכיבוש של ויליאם שרמן באטלנטה ועברו אל החזית. ב-2 בינואר 1864, קודם הריסון לפקד על הגדוד הראשון של המחלקה הראשונה בצבא האיחוד. הוא פיקד על הבריגדה בקרבות ברחבי אזור אטלנטה. כשכוחו של שרמן החל לצעוד אל הים, הועברה הבריגדה של הריסון אל מחוז אחר, והשתתפה בקרב על נאשוויל[16].
ב-23 בינואר 1865, קידם הנשיא לינקולן את הריסון לדרגת בריגדיר גנרל של גדוד המתנדבים, והסנאט אישר את המינוי ב-14 בפברואר. הוא רכב בצעדה הצבאית עם תום מלחמת האזרחים[17].
קריירה לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פוליטיקה באינדיאנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעודו משרת בצבא האיחוד באוקטובר 1864, שוב נבחר הריסון לתפקיד מדווח החלטות בית המשפט של אינדיאנה, אף על פי שלא רצה בכך, ושירת בתפקיד עוד ארבע שנים. התפקיד היה ללא משכורת וללא השפעה פוליטית מרובה, אולם סיפק לו יכולת להכין ולפרסם דעות על פסקי דין של בית המשפט, אותן מכר לעוסקים בעריכת דין. הריסון חזר לעריכת דין. הוא הפך לנואם מוכשר ולאחד מעורכי הדין המובילים במדינה.
ב-1868 מינה הנשיא יוליסס ס. גרנט את הריסון לייצג את הממשלה במשפט אזרחי מול למבדין מיליגן, שהרשעתו בבגידה במהלך המלחמה הובילה לפסק דין של בית המשפט העליון של ארצות הברית[18]. התיק האזרחי נידון בבית המשפט לערעורים באינדיאנה. אף על פי שחבר המושבעים פסק לטובת מיליגן שביקש מאות אלפי דולרים על עוגמת הנפש, המדינה ומוסדות הממשלה הגבילו את הסכום לחמישה דולרים והוצאות משפט[19].
כאשר המוניטין שלו גדל, דרשו הרפובליקנים המקומיים מהריסון לרוץ לקונגרס. הריסון רצה רק לנאום בשם מועמדים רפובליקנים אחרים, תפקיד בו הצטיין[20]. ב-1872 ניסה לקבל את המועמדות לתפקיד מושל אינדיאנה. המושל לשעבר אוליבר מורטון תמך ביריבו, תומאס בראון, והריסון נכשל. הוא חזר לעריכת דין, ולמרות המשבר הפיננסי של 1873, הצליח מספיק כדי לבנות בית חדש וגדול באינדיאנפוליס ב-1874. הריסון המשיך לנאום בשם המועמדים הרפובליקנים והמדיניות הרפובליקנית.
ב-1876, כאשר שערורייה גרמה למועמד הרפובליקני להתפטר מהמירוץ לתפקיד המושל, הסכים הריסון להחליף אותו. הריסון התמקד במדיניות כלכלית ותמך בכסף יציב. הוא נכשל מול ג'יימס ויליאמס, והפסיד בהפרש של 5,084 קולות מתוך 434,457 מצביעים, אך הצליח למצב את עצמו בפוליטיקה המקומית[21]. במהלך שביתת הרכבות הגדולה של 1877, אסף מיליציה כדי להפגין תמיכה בבעלים ובמנהלים של חברת הרכבות, ואף הצליח לתווך ולהגיע להסכם בין הפועלים וההנהלה ולמנוע את הרחבת השביתה.
לאחר מותו של הסנאטור מורטון ב-1878, בחרו הרפובליקנים בהריסון להחליף אותו, אולם לא הצליחו להשיג רוב במועצה המחוקקת שבחרה בסנאטורים. הדמוקרטים בחרו בדניאל וורהיס במקומו. ב-1879 מינה הנשיא רתרפורד הייז את הריסון לוועדת נהר המיסיסיפי, שעבדה לפיתוח שיפורים פנימיים בנהר[22]. כציר בוועידה הרפובליקנית של 1880, גרם לשבירת התיקו בין המועמדים ולתמיכה בג'יימס גרפילד[23][24].
סנאטור[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שהריסון הוביל את המשלחת של אינדיאנה לוועידה הרפובליקנית הלאומית ב-1880, הוא נחשב למועמד מוביל מטעם המדינה לסנאט. הריסון נאם עבור גרפילד באינדיאנה ובניו יורק וחיזק את מעמדו. אולם כאשר הרפובליקנים השיגו רוב במועצה המחוקקת, איים השופט וולטר גרשם, יריבו במפלגה, על היבחרו לכהונה של שש שנים בסנאט[25]. הריסון נבחר לבסוף. לאחר היבחרו של גרפילד לנשיאות ב-1880, הוא הציע להריסון תפקיד בקבינט, אולם הריסון סירב והמשיך לשרת בסנאט.
הריסון שירת בסנאט מ-4 במרץ 1881 ועד 3 במרץ 1887, וניהל את הוועדה לתעבורה ימית ואת הוועדה לנושא הטריטוריות (היום ועדת האנרגיה ומשאבי הטבע של הסנאט של ארצות הברית)[26].
ב-1881, הנושא המרכזי שעסק בו היה העודף התקציבי. הדמוקרטים ביקשו להוריד את מכסי המגן ולהגביל את ההכנסות הממשלתיות. הרפובליקנים רצו להשקיע את הכסף בשיפורים פנימיים ובקצבאות ליוצאי מלחמת האזרחים. הריסון תמך במפלגתו ותמך בפנסיה נדיבה ליוצאי צבא ולאלמנותיהם[27]. הוא גם תמך, אולם לא הצליח, בסיוע בחינוך הדרומיים, בעיקר בילדיהם של עבדים משוחררים. הוא האמין שהחינוך הכרחי כדי לעזור לאוכלוסייה השחורה להתקדם לעבר שוויון פוליטי וכלכלי עם הלבנים. הריסון התנגד לחוק הדרת הסינים של 1882, בו תמכה מפלגתו, באמונה שהחוק הפר הסכמים עם הקיסרות הסינית[28].
ב-1884 נאבקו הריסון וגרשם על השפעה בוועידה הרפובליקנית הלאומית ב-1884. המשלחת תמכה בג'יימס בליין, שנבחר להיות המועמד[29]. בסנאט, הצליח הריסון להעביר חוק פנסיה ליוצאי צבא, רק כדי שהנשיא גרובר קליבלנד יטיל עליו וטו. ניסיונו לצרף מדינות מהטריטוריות המערביות נבלם בידי הדמוקרטים, שחששו מהשפעה רפובליקנית על המדינות.
ב-1885, ארגנו הדמוקרטים מחוזות חדשים במועצה המחוקקת באינדיאנה, מה שהוביל לרוב דמוקרטי ב-1886, למרות הרוב הרפובליקני במדינה. ב-1887, כתוצאה מארגון המחוזות, הובס הריסון בניסיונו להיבחר מחדש. לאחר התיקו בסנאט של אינדיאנה, בחרה המועצה בדייוויד טורפי הדמוקרטי כיורשו בסנאט. הריסון חזר אל אינדיאנפוליס וחזר לעריכת דין, אולם נשאר פעיל בפוליטיקה המקומית והלאומית.
בחירות 1888[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1888
המועמדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המועמד המוביל בתחילה היה המועמד הקודם ג'יימס בליין ממיין, שהיה המועמד הרפובליקני עוד בבחירות לנשיאות משנת 1884. בליין כתב כמה מכתבים בהם סירב למועמדות, ותומכיו החליטו לתמוך במועמדים אחרים. המועמד המוביל האחר היה ג'ון שרמן. ביומניו, רשם בליין שהריסון הוא הבחירה העדיפה[30].
הריסון הגיע למקום החמישי בסבב ההצבעות הראשון, כששרמן הוביל, ובסיבובים הבאים לא היה שינוי. תומכי בליין הבינו שהריסון יכול למשוך את תמיכת שאר הצירים, והוא נבחר בסיבוב השמיני עם 544 קולות. לוי פ. מורטון מניו יורק נבחר לסגנו. להריסון היו מספר נקודות מפתח מוצלחות להנהגת המפלגה הרפובליקנית; הוא היה ותיק מלחמת האזרחים, גר במדינה שנעה בין הרפובליקנים לדמוקרטים והיה בעל יכולות נאום מוצלחות ויכולת לגשר את הקרעים הפנימיים בתוך המפלגה[31][32].
הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
יריבו של הריסון היה גרובר קליבלנד, הנשיא המכהן. הריסון נקט בשיטה שבה תומכיו הגיעו אל ביתו ושמעו את נאומיו, כתשעים במספר. הרפובליקנים תמכו במכסי מגן גבוהים, וזכו לתמיכה בקרב המצביעים במדינות הצפון התעשייתיות. בשונה מקליבלנד שלא הנהיג קמפיין בחירות נרחב, הריסון העניק נאומים מהמרפסת בביתו לקהל תומכיו כמו גם ראיונות לעיתונים רבים. מצע הבחירות שהציג הריסון דמה לזה של הנשיא לשעבר ג'יימס גרפילד בבחירות 1880. לקראת הבחירות פרצה שערורייה בתוך המפלגה הרפובליקנית. התגלה שויליאם וייד דאדלי, המזכיר של כספי המפלגה, נתפס כאשר קנה ספינות שיט עבור הריסון באינדיאנה, שהתנדנדה כאמור בין המפלגות[33]. תומכי המפלגה הדמוקרטית הטיחו בהריסון ומפלגתו על כך שפעלו לזכות בבחירות במדינה דרך שוחד כספי של המצביעים. השערורייה הובילה לשינוי מערכת הבחירות בארצות הברית מהצבעה גלויה לכל להצבעה חשאית. התהליך החל עוד בבחירות 1884 אך הואץ עקב השערורייה[34].
הבחירות התמקדו במדינות המתנדנדות: ניו יורק, ניו ג'רזי, קונטיקט ואינדיאנה של הריסון. הריסון הצליח לזכות בניו יורק ובמדינתו, אינדיאנה. אחוז ההצבעה היה 79.3%, גבוה יחסית. כמעט 11 מיליון קולות נספרו. אף על פי שהריסון השיג 90,000 קולות פחות מקליבלנד, הוא זכה ב-233 אלקטורים לעומת 168 וניצח. הייתה זאת הפעם השלישית בארצות הברית שבה המועמד המנצח השיג פחות קולות מיריבו (הנשיאים הקודמים שזכו בנשיאות למרות הפסד בהצבעה העממית היו ג'ון קווינסי אדמס ורתרפורד הייז). רבים במפלגה הדמוקרטית טענו כי הריסון ניצח בזכות קניית קולות דרך השערורייה שאירעתה במהלך קמפיין הבחירות[35]. אף על פי שהריסון עצמו לא ביצע עסקאות פוליטיות, תומכיו ביצעו עסקאות רבות כדי להבטיח את היבחרו. הריסון הושבע לתפקידו מאה שנים לאחר שג'ורג' וושינגטון הושבע לתפקידו. בנוסף, הרפובליקנים זכו להישגים נאים בבחירות לקונגרס, כך שבפעם הראשונה מאז 1874, שלטה מפלגה אחת בקונגרס ובנשיאות. הניצחון אפשר להריסון להעביר חוקים רבים בקונגרס[36].
נשיאותו 1889-1893[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשיאותו של הריסון החלה ב-4 במרץ 1889, כשהושבע לנשיאות, והסתיימה ב-4 במרץ 1893. הוא היה הנשיא ה-23. הוא הנשיא היחיד שקודמו ויורשו הם אותו אדם[37].
הריסון והקונגרס הרפובליקני ביצעו יוזמות חקיקה מקיפות. בתקופתו הועברו מיסוי מקינלי, שהעלה את שיעורי המכס, וחוק שרמן נגד מונופולים שחיזק את הממשלה מול המונופולים בכלכלה, ואפשר לה לחקור אותם. בגלל העודף התקציבי הגדול מהמכסים, תקציב הממשלה עבר את מיליארד הדולרים בתקופתו. הריסון הקים את מערכת היערות הלאומיים ב-1891 וחיזק את הצי. הוא הציע, לשווא, מימון לחינוך פדרלי ואכיפת זכויות ההצבעה לאוכלוסייה השחורה. במדיניות החוץ שלו, יזם הורדת מכסים באמריקה הלטינית והעלאת ההשפעה האמריקנית באוקיינוס השקט. הוא צירף במהלך נשיאותו עוד שש מדינות לאיחוד, יותר מכל נשיא אחר.
במדיניות הפנים השאפתנית שלו ומדיניות החוץ הבטוחה שלו, קבע הריסון תקדים לנשיאים העוצמתיים של המאה העשרים.
השבעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
הריסון הושבע לנשיאות ביום שני, 4 במרץ 1889, בידי מלוויל פולר, נשיא בית המשפט העליון[38][39]. הוא היה אחד מהנשיאים הנמוכים ביותר, בגובה מטר ושישים ושבעה סנטימטרים, גבוה אך במעט מהנשיא ג'יימס מדיסון, אולם כבד הרבה יותר. הוא היה הנשיא הרביעי (והאחרון) בעל זקן. טקס הכניסה שלו לתפקיד התרחש ביום גשום, והנשיא היוצא קליבלנד הגן על הריסון במטרייתו כשזה נשבע אמונים. נאומו של הריסון היה קצר בחצי משל סבו, ויליאם הנרי הריסון, שנאם את נאום הכניסה הארוך ביותר[40].
בנאומו, טען הריסון שהמדינה צומחת בזכות החינוך והדת, ודרש ממדינות הכותנה והמכרות לעבור תיעוש בסגנון מדינות המזרח, כשהוא מתחייב לעקרונות מכסי המגן. הוא טען שלא יגביל את הסחר החופשי אם התאגידים יפעלו כראוי. הוא דרש רגולציה, חוקי בטיחות לעובדי הרכבות, מימון לחינוך ומימון לשיפורים פנימיים. הריסון גם דרש צירוף הטריטוריות לארצות הברית ותמך במתן קצבאות ליוצאי צבא, לתרועות הקהל. בנושאי חוץ, התחייב הריסון לדוקטרינת מונרו, ודרש שיפור הצי. הוא התחייב לשלום בין לאומי ולמדיניות בדלנית.
ממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]
קבינט[עריכת קוד מקור | עריכה]
הריסון מינה את הקבינט שלו באופן עצמאי ולא מינה רפובליקנים חשובים לתפקידים רמי דרג. הוא דחה את מינוי בליין למזכיר המדינה כדי להגביל את מעורבות בליין בהרכבת הקבינט שלו, כפי שעשה במהלך תקופתו של הנשיא ג'יימס גרפילד[41]. בליין והריסון חלקו השקפות מדיניות חוץ, ובליין היה מרכזי בממשלו של הריסון, עד שהתפטר בשל בריאות לקויה מתפקידו ב-1892 והוחלף בג'ון פוסטר, דיפלומט מנוסה[42]. קודם לפיטוריו של בליין, המחלה שלו הביאה לכך שפעמים רבות היה על הריסון לכפות על תפקידו ולמלא את מקומו ואת סמכויותיו של מזכיר המדינה בפועל[43]. לתפקיד מזכיר האוצר מונה ויליאם וינדום, שהיה מזכיר האוצר של גרפילד, במקום אחד ממנהיגי הפלג העוצמתי של הרפובליקנים בניו יורק. בנג'מין טרייסי, מהפלג הניו יורקי, קיבל את תפקיד מזכיר הצי. צ'ארלס פוסטר מאוהיו החליף את וינדום ב-1891 עם מותו של האחרון. המנהל הכללי של הדואר ג'ון ואנאמייקר ייצג את הרפובליקנים של פילדלפיה, שכעסו על התפקיד השולי שניתן להם. לתפקיד מזכיר החקלאות, תפקיד שנוצר בסוף תקופת קליבלנד, מונה מושל ויסקונסין ג'רמייה ראסק. ג'ון נובל, עורך דין ישר, מונה לראש מחלקת הפנים בניסיון לנקות אותה. מלבד בליין, המנהיג הרפובליקני היחיד שנבחר לתפקיד חשוב היה רדפילד פרוקטור, מזכיר המלחמה, שמונה לתפקידו בשל תמיכתו בהריסון בוועידה הלאומית[44]. חברו הטוב ושותפו לשעבר, ויליאם מילר, מונה לתובע הכללי. הריסון מינה את חבריו ממלחמת האזרחים, מאינדיאנה ומהכנסייה, ובכך עורר את זעמם של הרפובליקנים. הריסון נפגש עם הקבינט שלו פעמיים בשבוע, ובנוסף פעם בשבוע עם כל שר ביחידות[45].
מינויים לבית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]
הריסון מינה ארבעה שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית. הראשון היה דייוויד ברוור, שופט בבית המשפט לערעורים. מעט לאחר מכן, מת השופט סטנלי מתיוז, ואילץ את הריסון למנות את השופט הנרי בראון ממישיגן לתפקיד. ב-1892, הציע הריסון למנות לבית המשפט את ג'ורג' שיראס. שיראס היה בן שישים, וגם עורר התנגדות בשל שיוכו לפלג מסוים במפלגה הרפובליקנית, אולם לבסוף אושר. לבסוף, עם תום כהונתו, דרש שהשופט האוול ג'קסון ימונה לבית המשפט. הריסון ידע שהסנאט יישלט בידי הדמוקרטים, ולכן בחר בג'קסון, דמוקרט מטנסי. ג'קסון אכן אושר, אולם מת כעבור שנתיים. השאר נשארו בבית המשפט עד למאה הבאה, וברוור, שעזב ב-1910, היה השופט האחרון מביניהם שעזב.
הריסון חתם על חוק בית המשפט ב-1891, שהחליף את בתי משפט השלום בבתי משפט לערעורים. החוק נועד להקטין את העומס בבית המשפט העליון. הריסון מינה עשרה שופטים לבית המשפט לערעורים, שניים לבתי משפט השלום, ועשרים ושישה שופטים לבתי המשפט המחוזיים. מאחר שהיה בתפקידו כאשר הקונגרס ביטל את בתי משפט השלום לטובת בתי המשפט לערעורים, הוא וקליבלנד הם הנשיאים היחידים שמינו שופטים לשני הגופים[46][47].
מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רפורמה בשירות הציבורי וקצבאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
העניין המרכזי לאחר היבחרו של הריסון היה הרפורמה בשירות הציבורי. הריסון תמך במינוי אישים לפי כישוריהם ולא לפי שיוכם הפוליטי. נושא החלוקה בין המינויים המבוססים על כישורים לבין מינויים המבוססים על קשרים פוליטיים גרם לקרע ממושך בתוך המפלגה הרפובליקנית[48]. אף על פי שחלק מהדרישות למשרות הוגדרו בחוקים, את רוב החודשים הראשונים בתפקידו הקדיש הריסון למינויים פוליטיים. הקונגרס היה מפולג בנושא והריסון לא רצה לפגוע במעמדו בשני הצדדים. הריסון לא רצה לפגוע במעמדו בעקבות הנושא, ומינה את תאודור רוזוולט לוועדה לרפורמה בשירות הציבורי, אולם לא קידם את הרפורמה. הריסון התעלם מרוזוולט, שדרש להרחיב את מינוי האנשים לפי כישוריהם והתלונן על המצב במחלקת הדואר.
הריסון העביר במהירות חוק קצבאות שהעניק קצבאות ליוצאי מלחמת האזרחים ב-1890, חוק שתמך בו עוד בקונגרס. בכך שהעניק קצבאות ליוצאי מלחמת האזרחים ללא קשר לגורם פציעותיהם, הפחית החוק את העודף התקציבי הבעייתי[49]. 135 מיליון דולרים הוקדשו לקצבאות ליוצאי צבא, בעקבות פרשנות מקלה לחוק. חקירה גילתה קצבאות שנלקחו שלא כדין. הריסון פיטר את האחראים על כך ומינה אחרים, שגם הואשמו בשחיתות אולם זוכו בידי הרפובליקנים בקונגרס.
הריסון נאלץ לבטל את מינויו של ג'יימס קלרקסון לסגן שר הדואר, כיוון שקלרקסון דרש משרה מלאה בקבינט ועורר בעיות במחלקת הדואר עם פיטורין תכופים[50].
מכסי המגן[עריכת קוד מקור | עריכה]
יחד עם מטבע יציב, מכסי מגן גבוהים היו נדבך מרכזי במדיניותו הכלכלית של הריסון. הריסון ראה במכסים גבוהים מפתח לכלכלה יציבה והוגנת, מכיוון שטען שיגנו על משרות בייצור טובין מפני סחורות מיובאות וזולות. נושא מכסי המגן היה חשוב עוד לפני מלחמת האזרחים והיה הנושא המרכזי בבחירות[51]. תעריפם הגבוה של מכסי המגן יצר עודף הכנסות בתקציב הממשלה, והיו שטענו שהדבר פוגע בעסקים ויש להוריד את התעריף. הרפובליקנים העדיפו להוריד מיסים פנימיים ולהשתמש בעודף למטרות של פיתוח תשתיות פנימיות במדינה. הניצחון בבחירות של 1888 נתפש בעיני הרפובליקנים כמנדט ציבורי להנהיג מכס נוסף, ולהתחיל בתוכנית חוקים שאפתנית[52].
הריסון לקח חלק פעיל בוויכוח על מכסי המגן וסעד עם כמה חברי קונגרס כדי שיתמכו בחוק החדש. ויליאם מקינלי ונלסון אולדריץ' הגישו את "מיסוי מקינלי", הצעה שהעלתה את המכסים באופן חד וחסמה ענפים מסוימים לייבוא[53][54]. ג'יימס בליין לחץ על הריסון לרכך את המכסים, ולהוסיף סעיף שיאשר להריסון להפחית אותם בתמורה להפחתת מכסים על יצוא אמריקני בידי מדינות אחרות. הריסון קיווה שסעיף כזה יאפשר הגדלת היצוא האמריקני. המכס על סוכר מיובא בוטל, ומגדלי הסוכר המקומיים קיבלו שני סנט על כל פאונד שיצרו. למרות זאת, המכס היה הגבוה ביותר בתולדות ארצות הברית, וההוצאה של העודף התקציבי הובילה לכינוי "קונגרס מיליארד הדולר" לקונגרס. היכולת להפחית מכסים העניקה לנשיא כוח חריג במיוחד. הריסון ניסה להגיע להסכמים רבים עם מדינות אירופאיות ומדינות באמריקה הלטינית כדי להרחיב את הסחר האמריקני[55].
חוקים נגד מונופול ומדיניות מוניטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
חברי שתי המפלגות התנגדו לעליית כוחות המונופולים, והעבירו את חוק שרמן נגד מונופולים, של הסנאטור ג'ון שרמן, ברוב גדול[56][57]. הריסון חתם על החוק, שנתן לממשלה כוח חסר תקדים. ממשל הריסון לא אכף את החוק יתר על המידה. למחלקת המשפטים היה חסר כוח אדם להגשת תביעות כנגד מונופולים, והערפול שבחוק והפרשנות המצמצמת של השופטים מנעה ממנו להרחיב אותו. אולם הממשלה כן הצליחה לפרק מונופול פחם בטנסי במהלך תקופתו של הריסון והצליחה להגיש מספר תביעות כנגד מונופולים.
אחת הסוגיות הכלכליות החשובות באותה תקופה הייתה הצמדת הדולר לזהב בלבד או לזהב ולכסף[58][59]. הרפובליקנים המערביים והדמוקרטים הדרומיים קראו להטבעה חופשית של כסף, ואילו צירים מצפון-מזרח המדינה תמכו בתקן הזהב. הכסף היה שווה פחות מסכום ההמרה שלו בזהב, ולכן חשבונות מקומיים שולמו בכסף, בעוד שמלווים בין לאומיים גבו חובות בזהב, שרוקנו את אספקת הזהב במדינה. הדפלציה העולמית גרמה לכך שתקן הזהב הוביל להפחתת ההכנסה ללא הפחתת החובות, והוביל לדרישה מצד בעלי החוב לקרוא להטבעת כסף חופשית שתגרום לאינפלציה.
נושא המטבע לא היה חלק ממסע הבחירות, ונאמר שהריסון עצמו תמך בדו מתכתיות. ויליאם וינדום, מזכיר האוצר, תמך בכסף חופשי. הריסון הציע הטבעה חופשית של כסף לפי ערך השוק, אולם לא הצליח. ביולי 1890, העביר הסנאטור ג'ון שרמן חוק שדרש רכישת כסף, אולם החוק רק הגביר את הידלדלות מאגרי הזהב, שנפתרה לאחר מכן בתקופתו של קליבלנד[60]. החוק פילג את המפלגה הרפובליקנית והוביל לעליית "רפובליקני הכסף", חברי הקונגרס מהמערב שדרשו הטבעת כסף חופשית ועברו לתמוך בדמוקרטים.
זכויות האזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניגוד לתיקון החמישה עשר לחוקת ארצות הברית, מנעו מדינות דרומיות רבות משחורים את זכותם להצביע[61]. התובע הכללי של הריסון, ויליאם מילר, ציווה לאכוף את זכויות ההצבעה בדרום. אולם מושבעים לבנים לא הרשיעו או הגישו כתב אישום כנגד מפרי חוק. הריסון היה משוכנע שהמדיניות ה"לבנה" של הרפובליקנים בניסיון למשוך לבנים דרומיים אל המפלגה נכשלה, וכי שלילת זכויות ההצבעה מהשחורים אינה מוסרית, לכן דרש פיקוח ממשלתי על הבחירות בדרום[62]. הרפובליקנים, בהנהגת הריסון וחבר הקונגרס הנרי קבוט לודג', ניסו להעביר חוק שיגן על זכויות האזרח של האוכלוסייה השחורה. החוק דרש עונשים על הפרת זכויות האזרח. הדרום טען שהחוק יאפשר לצבא לאכוף זכויות הצבעה, אף על פי שהחוק לא קבע קביעה כזאת. הריסון תמך בחוק, שעבר בבית הנבחרים הרפובליקני, אולם לא עבר בסנאט כיוון שהרפובליקנים התמקדו בעיקר במכסי המגן. בינואר 1891 שלושים וחמישה חברי סנאט תמכו בהשעיית החוק לעומת שלושים וארבעה מתנגדים. החוק זכה גם להתנגדות בקרב מנהיגי המפלגה בערים שחששו למעמדם, והרפובליקנים היו מוכנים להקרבת החוק. החוק היה הניסיון הממשלתי המשמעותי האחרון להגן על זכויות האזרח של השחורים עד לשנות השלושים. עם כישלון החוק, העבירו מדינות הדרום את חוקי ג'ים קרו, ששללו באופן כמעט מוחלט את זכויות ההצבעה מהשחורים[63].
לאחר מכן נאם הריסון בפני הקונגרס וטען שהעבדים הובאו לארצות הברית בשרשראות ושעליהם לקבל זכות חופשית להצביע. הוא פקפק בזכות המדינות להחליט מי יצביע, וטען שדבר זה לא חוקתי. הוא תמך בהקמת בתי ספר מעורבים ובתיקון חוקתי שיאפשר שוויון גזעי[64].
בחירות אמצע הכהונה 1890[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם סוף כהונת הקונגרס, העבירו הריסון והקונגרס הרפובליקני את החוקים המשמעותיים ביותר בתולדות ארצות הברית, אולם תוצאות בחירות אמצע הכהונה ב-1890 עצרו את יוזמותיהם[65]. בבחירות, השתלטו הדמוקרטים על בית הנבחרים וחיסלו את הרוב הרפובליקני. הרפובליקנים איבדו כמעט מאה מושבים בבית הנבחרים. לעומת זאת הם שמרו על הרוב שלהם בסנאט. המפלגה הפופוליסטית התחזקה בקרב החקלאים בדרום ובמערב התיכון[66][67].
יערות לאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – שירות היערות של ארצות הברית
במרץ 1891 העבירו הקונגרס והריסון חוק שאפשר הקצאת קרקעות ציבוריות ליערות. החקיקה נבעה מרצון דו מפלגתי להשתמש באדמות העודפות שעד אז שימשו למגורים או למסילות רכבת. בתוך חודש מהעברת החוק, הקצה הריסון קרקע לשמורת הטבע הראשונה. הוא הקצה 22 מיליון אקרים בכהונתו למטרות אלו[68]. הריסון היה גם הנשיא הראשון שהעניק הגנה ממשלתית לחורבה אינדיאנית פרה היסטורית[69].
מדיניות כלפי האינדיאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך כהונתו של הריסון, החל שבט הלקוטה, שהוגבל בעיקר לדרום דקוטה, תנועה רוחנית ודתית שנקראה "ריקוד הרוחות"[70][71]. רבים בוושינגטון חשבו שמדובר בתחילתו של מרד, והצבא התערב. התוצאה הייתה טבח המוני של נשים וילדים שנערך ב-29 בדצמבר 1890, וקבורתם בקבר המוני[72]. הריסון דרש חקירה שתיערך בצבא ועצר את המהומות, בפעם האחרונה שהאמריקנים נלחמו באינדיאנים. הריסון דרש מהאינדיאנים להשתלב בחברה הלבנה, ולמרות הטבח, האמין שמדיניותו הייתה מוצלחת. המדיניות הייתה ליברלית, אולם גרמה למכירת רוב אדמות האינדיאנים במחירים נמוכים לספקולנטים לבנים.
טכנולוגיה והצי[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך כהונתו של הריסון, חלו התפתחויות טכנולוגיות רבות; הריסון היה הנשיא הראשון שקולו הוקלט והוא אף התקין חשמל בבית הלבן, אם כי הוא ואשתו ישנו בדרך כלל עם אורות דולקים ולא נגעו במתגים, מחשש להתחשמלות[73][74].
במהלך תקופת כהונתו, דרש הריסון את הגברת כוחו של הצי. הצי היה במשבר לאחר מלחמת האזרחים אולם החל ברפורמה ובהתרחבות במהלך כהונתו של הנשיא צ'סטר ארתור[75]. כאשר הריסון נכנס לתפקידו היו בצי רק שתי ספינות מלחמה והוא דרש להגדיל את מספרן. עמדתו זכתה לתמיכת הצי, בטענה שהצי יוכל להגן על הסחר האמריקני. ב-1890, פרסם הקפטן אלפרד תייר מהן את ספרו "השפעת העוצמה הימית על ההיסטוריה", וקרא להרחבת הצי. הריסון תמך בכך, ומהן חזר לתפקידו כנשיא מכללת המלחמה של הצי. מזכיר הצי של הריסון, בנג'מין טרייסי, החל בחידוש מהיר של הצי, ובתוך שנה אישר הקונגרס לבנות ארבע ספינות קרב. עד 1898, בעזרת תאגידים, בנתה ארצות הברית עוד עשר ספינות קרב, שבע מתוכן החלו להיבנות בתקופתו. הספינות המודרניות הפכו את ארצות הברית למעצמה ימית לגיטימית[76].
צבא ארצות הברית גם הוזנח מאז מלחמת האזרחים, למרות הקרבות מול האינדיאנים. כאשר הריסון נכנס לתפקידו, היו 28,000 קצינים ומגויסים, ורוב ציודם היה נחות לעומת מקביליהם האירופאיים[77]. מזכיר המלחמה פרוקטור ביקש לבצע רפורמות, כולל הענקת חופשות שחרור ותפריט משופר, שהורידו את שיעורי העריקות. הקצינים החלו להיות מקודמים לפי חילותיהם (חיל הרגלים או חיל הפרשים) ולא לפי הגדודים שלהם, ואלו שעמדו לקבל קידום נאלצו לעבור מבחנים. בנוסף, מונה סגן מזכיר מלחמה. הרפורמות של הריסון הקטינו בחצי את שיעורי העריקות, אך הצבא נותר באותו מצב עם תום כהונתו. על שמו של הריסון נבנה 'פורט בנג'מין הריסון' באינדיאנה[78].
מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמריקה הלטינית וסמואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הריסון ומזכיר המדינה בליין לא היו ידידים טובים, אולם תמכו במדיניות חוץ אגרסיבית ושיתוף פעולה כלכלי. בנוסף, שניהם דרשו את החלפת בריטניה ככוח הכלכלי השולט באמריקה הלטינית. הריסון נאלץ להתמודד עם ענייני החוץ בעקבות מחלתו של בליין. במהלך טיול ברחבי המדינה ב-1891, בסן פרנסיסקו, הכריז הריסון שהצי יגן על הספינות באוקיינוס ויעלה את יוקרת ארצות הברית ואת השפעתה[79]. ב-1889, התכנסה ועידת המדינות האמריקנית בוושינגטון. הריסון רצה להגיע לאחידות מטבע ולהורדת מכסים עם המדינות. הוועידה לא השיגה פריצת דרך משמעותית, בשל חשדנות הדדית[80]. היא כן הצליחה להקים מרכז מידע שהפך לארגון מדינות אמריקה. בתגובה, ניסו הריסון ובליין לבצע איחוד מכסים עם מדינות אמריקה הלטינית, וחתמו איתם על כמה הסכמים. הוא לא הצליח ליצור בסיס ימי בהאיטי[81].
ב-1889, ארצות הברית, הממלכה המאוחדת וגרמניה הסתכסכו על איי סמואה. הסכסוך החל ב-1887 כשהגרמנים ניסו להשתלט על האי והנשיא קליבלנד שלח שלוש ספינות להגן על הממשלה[82]. הריסון שלח משלחת דו מפלגתית לברלין כדי לנסות ולפתור את המשבר, והגיע להסכם, שחילק את ההשפעה בסמואה, ב-1889. הריסון נקט קו תוקפני, בחר שליט מקומי וסירב לתת לגרמניה להתערב. מזכיר המדינה בליין, שהיה חולה, לא היה מעורב[83].
חרם אירופאי על בשר חזיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמה מדינות אירופאיות הטילו חרם על בשר חזיר אמריקני מתוך חששות בריאותיים. הריסון שלח השגריריו לדרוש את חידוש היצוא למדינות. בנוסף העביר חוק לפיקוח על הבשר. כמו כן, החרימה ארצות הברית סוכר מגרמניה, שנאלצה לוותר על החרם בספטמבר 1891, ואחריה גם דנמרק, צרפת והאימפריה האוסטרו-הונגרית[84].
משברים באיים האלאוטיים ובצ'ילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המשבר הבין לאומי הראשון של הריסון היה סכסוך על זכויות דיג עם קנדה, שדרשה זכויות דיג וציד כלבי ים באיים האלאוטיים, בניגוד לחוק. הצי פשט על ספינות קנדיות והגיע להסכמים עם הבריטים, שכללו מתן פיצויים לארצות הברית.
ב-1891, התרחש משבר בצ'ילה. השגריר האמריקני, שהיה ממוצא אירי, העניק מקלט לצ'יליאנים שברחו לאחר מלחמת האזרחים, כדי לפגוע בהשפעה הבריטית שם. המתיחות בין צ'ילה וארצות הברית התגברה, והייתה מתוחה גם כך בשל העובדה שבליין בודד את צ'ילה במהלך מלחמת האוקיינוס השקט[85].
המשבר פרץ כשמלחים מספינת בולטימור עגנו בצ'ילה ובעקבות קטטה, שני מלחים נהרגו ואחרים נעצרו. הקפטן טען שהמשטרה הצ'יליאנית תקפה אותם ללא סיבה, וכשבליין היה חולה, דרש הריסון פיצויים. הצ'יליאנים התנגדו לכך וטענו שמדובר בעניין פלילי[86].
המתיחות התקרבה להכרזת מלחמה - הריסון איים בניתוק היחסים הדיפלומטיים אלא אם תקבל ארצות הברית התנצלות, וטען שהמצב דורש "אומץ פטריוטי גדול". הריסון טען שעליו להגן על כל אדם מחוץ למדינה שמציג את הדגל. בנוסף העלה את כוננות הצי. משהחלים בליין ניסה לפייס את הצ'יליאנים אולם לא זכה לתמיכת הממשל. לאחר מכן הצטרף אל התומכים בפיצוי ובהתנצלות מצד הצ'יליאנים, שנכנעו, והמלחמה נמנעה. תאודור רוזוולט שיבח את הריסון על גישתו לעניין ועל מדיניות החוץ התקיפה שנקט בה[87].
סיפוח הוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ממלכת הוואי הייתה מקום אסטרטגי באוקיינוס השקט, וארצות הברית הגיעה להסכם מכסים עם המדינה ב-1875. דרך הוואי יכלה ארצות הברית להפיץ את השפעה המדינית והכלכלית על המזרח הרחוק בצדו השני של האוקיינוס השקט. בימיו האחרונים בתפקיד, עסק הריסון הסיפוח הוואי. לאחר הפיכה כנגד המלכה ליליואוקלאני, דרשה הממשלה החדשה סיפוח אמריקני[88][89][90]. הריסון תמך בכך ורצה לבנות בסיס ימי בפרל הארבור, אף על פי שלפני כן לא הביע עניין בסיפוח האי. הקונסול האמריקני הכיר בממשלה החדשה ב-1 בפברואר 1893, והעביר את הדרישות לוושינגטון. בחודש האחרון בתפקידו, חתם הממשל על הסכם ב-14 בפברואר והעביר אותו לסנאט באישור הריסון. הסנאט לא פעל, וקליבלנד ביטל את ההסכם לאחר כניסתו לתפקיד[91].
מדינות שצורפו לאיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר הריסון נכנס לתפקידו, לא הצטרפו מדינות חדשות לאיחוד מזה עשור בגלל התנגדות הדמוקרטים לצירוף מדינות תומכות ברפובליקנים. עם תחילת כהונתו, הסכים הקונגרס לצרף את דקוטה הצפונית ודרום דקוטה ב-2 בנובמבר 1889, את מונטנה ב-8 בנובמבר, ואת וושינגטון ב-11 בנובמבר. בשנה הבאה, עוד מדינות הצטרפו- איידהו ב-3 ביולי ווויאומינג ב-10 ביולי. המדינות היו רפובליקניות במובהק. הריסון הוא הנשיא שצירף הכי הרבה מדינות חדשות לאיחוד[92].
חופשות וטיולים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הריסון נכח בחגיגות מאה השנים להשבעתו של ג'ורג' וושינגטון בניו יורק סיטי ב-30 באפריל 1889. הוא טען שוושינגטון לימד את הציבור שחיפוש אחר הטובה העצמית לא משתלם.
משפחת הריסון טיילה הרבה, והריסון נאם ברוב המקומות שנסע אליהם - פילדלפיה, ניו אינגלנד, אינדיאנפוליס ושיקגו. הנשיא הרשים מול קהל גדול. הבולט מבין מסעותיו, חסרי התקדים לאותה תקופה, היה מסע ברכבת בן חמישה שבועות למערב באביב 1891. הריסון גם טייל כמה טיולים קצרים מחוץ לבירה - בעיקר לצורך ציד - לווירג'יניה ולמרילנד.
במהלך הקיץ של וושינגטון, התגורר הריסון במרילנד ובניו ג'רזי. ביוני 1890 רכשו המנהל הכללי של הדואר ג'ון ואנאמייקר וחבריו מפילדלפיה בית חדש עבור הריסון ואשתו, קרולין. רבים האמינו שהיה בכך משום שוחד. הריסון טען שתמיד התכוון לרכוש את הבית, אולם הרגיש לא בנוח עם הנושא ושילם על הבית. יריביו הפוליטיים ביקרו אותו על כך.
בחירות 1892[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1892
העודף הכלכלי נעלם והמצב הכלכלי החמיר לקראת בהלת 1893. הבחירות לקונגרס לא היו טובות לרפובליקנים למרות תמיכתו של הריסון, והוא איבד את תמיכת מפלגתו בגלל סירובו לבצע מינויים פוליטיים. הריסון היה נחוש להיות שוב המועמד בבחירות לנשיאות ב-1892, למרות ההתנגדות כלפיו בתוך מפלגתו.
היה ברור שהריסון יזכה להתנגדות גדולה, ורבים דרשו שבליין יהיה המועמד לאחר שהתפטר מתפקיד מזכיר המדינה, אף על פי שהכריז בפברואר שלא יהיה מועמד. הריסון נבחר בסיבוב הראשון בוועידה הלאומית, אולם זכה להתנגדות גדולה מצד ויליאם מקינלי ובליין. בוועידה, הוחלף סגן הנשיא מורטון בשגריר וויטלו ריד[93].
הדמוקרטים בחרו שוב בקליבלנד, כמו ארבע שנים קודם לכן. המכסים הגבוהים גרמו ליוקר גבוה כל כך, עד שבוחרים רבים תמכו בקליבלנד וברפורמה שהציע. המערביים, שתמכו בעיקר ברפובליקנים, תמכו במפלגה הפופוליסטית של ג'יימס ווייבר, שתמכה בכסף חופשי, קצבאות נדיבות ליוצאי צבא ויום עבודה בן שמונה שעות. גם השביתות בתעשיית הפלדה פגעו ברפובליקנים, על אף שהממשלה לא התערבה.
אשתו של הריסון, קרולין, מתה כשבועיים לפני הבחירות, ב-25 באוקטובר. בתו, מרי הריסון מקי, מילאה את מקומה של הגברת הראשונה. מחלתה ומותה של קרולין גרמה למסע הבחירות שקט במיוחד.
קליבלנד זכה ב-277 אלקטורים בבחירות לעומת 145 אלקטורים להריסון, וגם ב-46% מהקולות, כשהוא מנצח את הריסון בהפרש של 375,000 קולות. היה זה הניצחון הברור ביותר בבחירות מזה עשרים שנה. קליבלנד ניצח בארבע המדינות המתנדנדות: ניו יורק, ניו ג'רזי, קונטיקט ואינדיאנה, והפך גם לנשיא הראשון מאז מלחמת האזרחים שניצח בוויסקונסין ובאינדיאנה. ווייבר השיג מיליון קולות ועשרים ושניים אלקטורים[94].
בבחירות לקונגרס, שמרו הדמוקרטים על השליטה בבית הנבחרים והשיגו רוב בסנאט. הייתה זאת הפעם היחידה בין מלחמת האזרחים ו-1913 שהדמוקרטים שלטו בנשיאות ובקונגרס[95].
לאחר הנשיאות ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שעזב את תפקידו, ביקר הריסון בתערוכה הקולומביאנית בשיקגו ביוני 1893. לאחר מכן חזר לביתו באינדיאנפוליס. הוא נבחר לעמית מסדר הנאמנים של ארצות הברית ב-1882, וב-3 במאי 1893, נבחר להנהיג את הסניף באוהיו[96].
במשך כמה חודשים ב-1894, גר בסן פרנסיסקו, בה הרצה באוניברסיטת סטנפורד[97]. ב-1896, ניסו חבריו במפלגה לשכנע אותו לרוץ שוב לנשיאות, אולם הוא סירב. הוא נסע ברחבי המדינה ותמך בויליאם מקינלי.
בין יולי 1895 למרץ 1901 שירת הריסון בחבר הנאמנים באוניברסיטת פרדו, ואולם הריסון, מעון, נקרא על שמו[98]. הוא כתב כמה כתבות על הממשלה ועל הנשיאות ב-1897. ב-1899 נכח בועידת השלום בהאג.
ב-1896, נישא הריסון בגיל שישים ושתיים, למרי דימיק, אחייניתה האלמנה בת ה-37 ומזכירתה לשעבר של אשתו. שני ילדיו, ראסל, בן ארבעים ואחת ומרי, בת שלושים ושמונה, לא נכחו בחתונה וסירבו להכיר בה. לבנג'מין ולמרי הייתה ילדה אחת, אליזבת' הריסון ווקר (21 בפברואר 1897- 26 בדצמבר 1955)[99].
ב-1900, ייצג הריסון את ונצואלה בסכסוך הגבולות שלה עם הממלכה המאוחדת על גיאנה אסקיבה. הוסכם על בוררות בינלאומית. הריסון הגיש דו"ח באורך שמונה מאות עמודים ונסע לפריז לייצג את ונצואלה במשפט. למרות הפסדו, טיעוניו המשפטיים זיכו אותו בכבוד עולמי[100][101].
הריסון חלה בשפעת בפברואר 1901. הוא הונשם באדי קיטור וחמצן, אולם מצבו החמיר. הוא מת מדלקת ריאות בביתו באינדיאנפוליס ביום רביעי, 13 במרץ 1901, בגיל שישים ושבע. הוא נטמן לצד אשתו הראשונה, קרוליין. לאחר מותה ב-1948, נקברה אשתו השנייה מרי לידו.
מורשתו ההיסטורית והנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
הריסון היה ידוע בגלל יושרתו, ושעזב את הבית הלבן עדיין נחשב לנשיא ישר. הרפובליקנים שלטו בקונגרס בתקופתו, בניגוד לנשיאים רפובליקניים רבים מתקופתו, והוא הצליח להעביר את המצע הרפובליקני שדרש הגבלת התאגידים, מכסים גבוהים, הגנה על זכויות האזרח, קצבאות נדיבות ליוצאי הצבא ופשרות בנוגע להצמדת הדולר. ממשלו עדיין נחשב לממשל ישר מאוד[102].
האהדה להריסון גברה לאחר המשבר הכלכלי בתקופת קליבלנד. מדיניות החוץ של הריסון היוותה תפנית מהמדיניות הבדלנית שקדמה לו. הוא לא היסס להתעמת עם מעצמות אירופאיות על השפעתן ביבשת אמריקה. מדיניותו זו השפיעה על תאודור רוזוולט.
הריסון סלל את הדרך לנשיאים המודרניים. חקיקת חוק שרמן נחשבת למשמעותית ביותר, וכך גם הגנתו על זכויות האזרח. חוק שרמן נחשב לחוק החשוב ביותר שהעביר, והגנתו על זכויות האזרח הייתה הניסיון האחרון להגן על זכויות השחורים עד לשנות השלושים.
הריסון הונצח על מספר בולים[103]. הראשון שבהם יצא ב-18 בנובמבר 1902. הריסון הונצח על שישה בולים, יותר מכל נשיא אחר, וגם על אגרות הבנק הלאומי בשווי חמישה דולרים. ב-2012 יצא מטבע דולר עם תמונתו.
ב-1908, נחנך באינדיאנפוליס פסל שלו[104].
ב-1942 נקראה ספינה על שמו. ב-1951, ביתו נפתח לציבור כספרייה וכמוזיאון.
תאודור רוזוולט הקדיש מוצב להריסון ב-1906, מוצב באזור אינדיאנפוליס, שפונה ב-1991 והפך לפארק לאומי על שמו. נכון ל-2021, יש באתר שכונות מגורים ומסלול גולף.
להריסון יצא שם של אדם רשמי מאוד, וגם של אדם שפחד מחיידקים ולכן לבש כפפות כשלחץ ידיים. דימוי זה הוביל לכינוי גנאי שהודבק לו והוא נקרא "השלגון האנושי". בשנת 2012 הוטבע מטבע דולר אחד עם דיוקנו של הריסון[105].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Homer E. Socolofsky, The Presidency of Benjamin Harrison, University Press of Kansas, 1987 (הספר בקטלוג ULI)
- Robert Green, Benjamin Harrison, Compass Point Books, 2004 (הספר בקטלוג ULI)
- Anne Chieko Moore, Benjamin Harriosn: Centennial President, Nova Science Publishers, 2009 (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בנג'מין הריסון באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- בנג'מין הריסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ביוגרפיה, באתר הבית הלבן (באנגלית)
- בנג'מין הריסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי בנג'מין הריסון בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ המשפחות הראשונות של וירג'יניה - משפחת הריסון (First Families of Virginia – The Harrisons), באתר הפודקאסט ההיסטורי של וירג'יניה (Virginia History Podcast), 22 בפברואר 2020
- ^ השנים המוקדמות (Early Years), באתר האתר ההיסטורי של בנג'מין הריסון (Benjamin Harrison Historical Site)
- ^ אלן ב. ספטר (Allan B. Spetter), בנג'מין הריסון: חיים לפני הנשיאות (BENJAMIN HARRISON: LIFE BEFORE THE PRESIDENCY), באתר אוניברסיטת וירג'יניה; מרכז מילר (University of Virginia; Miller Center)
- ^ ילדותו, חינוכו והקריירה של בנג'מין הריסון (Childhood, Education, and Career of Benjamin Harrison), באתר ביקורת דיבורית (Critica RANT)
- ^ תמונה 151 של רישומי בנג'מין הריסון: סדרה 1, התכתבות כללית וחומר קשור (Image 151 of Benjamin Harrison Papers: Series 1, General Correspondence and Related Material)
- ^ בנג'מין הריסון; 1833 - 1901; הנשיא ה-23 (BENJAMIN HARRISON; 1833 - 1901; The 23rd President), באתר אלוהים והארץ (God and Country)
- ^ קרוליין לאביניה סקוט הריסון (Caroline Lavinia Scott Harrison), באתר הבית הלבן (The White House) - המשפחות הראשונות (First Families)
- ^ אלן ב. ספטר (Allan B. Spetter), בנג'מין הריסון: חיי משפחה (BENJAMIN HARRISON: FAMILY LIFE), באתר אוניברסיטת וירג'יניה; מרכז מילר (University of Virginia; Miller Center)
- ^ בנג'מין הריסון - הנשיא ה-23 של ארצות הברית (Benjamin Harrison - 23rd President of the United States), באתר ממשלת אינדיאנה (Indiana Government)
- ^ נשיאים אמריקאים (AMERICAN PRESIDENTS) - ביתו של בנג'מין הריסון; אינדיאנה (Benjamin Harrison Home; Indiana), באתר שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית (The National Park Service)
- ^ סטיבן א. מאיזליש (Stephen E. Maizlish), רפובליקניזם והמפלגה הוויגית (Republicanism and the Whigs), סקירות בהיסטוריה האמריקאית (Reviews in American History), הוצאות אוניברסיטת ג'ונס הופקינס (The Johns Hopkins University Press)
- ^ בנג'מין הריסון - רישום ביוגרפי (Benjamin Harrison - Biographical Note), באתר ממשלת אינדיאנה (Indiana Government)
- ^ מלחמת האזרחים האמריקאית (American Civil War) - גיוס צבאות (Enlisting Armies), באתר הספרייה הציבורית הדיגיטלית של אמריקה (Digital Public Library of America)
- ^ תמונה 1096 של רישומי בנג'מין הריסון: סדרה 1, התכתבות כללית וחומר קשור (Image 1096 of Benjamin Harrison Papers: Series 1, General Correspondence and Related Material)
- ^ מלחמת האזרחים (The Civil War), באתר האתר ההיסטורי של בנג'מין הריסון (Benjamin Harrison Historical Site)
- ^ נאשוויל - מחוז דייווידסון, טנסי | 15 בדצמבר 1864 - 16 בדצמבר 1864 (Nashville - Davidson County, TN | Dec 15 - 16, 1864), באתר שדה הקרב האמריקאי (American Battlefield)
- ^ הסדרה הנשיאותית - בריגדיר גנרל בנג'מין הריסון (The Presidential Series - Brigadier General Benjamin Harrison), באתר המשמר הלאומי; תמיג מוכן, תמיד שם (The National Guard; Always Ready, Always There)
- ^ אקס פרטה מיליגן | מקרה משפטי (Ex Parte Milligan | law case), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ אקס פרטה מיליגן (Ex Parte Milligan), באתר בית המשפט העליון של ארצות הברית (Supreme Court of the United States), 1866
- ^ פרויקט הנאומים של גוטנברג על בנימין הריסון, מאת בנג'מין הריסון (Project Gutenberg's Speeches of Benjamin Harrison, by Benjamin Harrison), באתר פרויקט גוטנברג (Project Gutenberg)
- ^ דבורה קלב (Deborah Kalb), המדריך לבחירות בארצות הברית (Guide to United States Elections), וושינגטון די. סי., ארצות הברית: הוצאות CQ, 2016, עמ' 1692
- ^ ועדת נהר המיסיסיפי וחיל המהנדסים של הצבא (The Mississippi River Commission and the Army Corps of Engineers), באתר שירות השידור הציבורי (Public Broadcasting Service)
- ^ "אם לוקחים אדם לא מוכר, אני מקווה שזה יהיה גרפילד": הוועידה הרפובליקנית משנת 1880 (“If Any Outsider is Taken, I Hope it Will be Garfield”: The 1880 Republican Convention), באתר שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית (The National Park Service)
- ^ הועידה הרפובליקנית של 1880: ההפסד האחרון של גרנט (The 1880 Republican National Convention: Grant's Final Defeat); אישים מרכזיים (Major Players), באתר ההקמה של ארצות הברית המודרנית (The Making of the Modern U.S.)
- ^ הביוגרפיות של מזכירי המדינה: וולטר קווינטין גרשם; 1832 - 1895 (Biographies of the Secretaries of State: Walter Quintin Gresham; 1832–1895), באתר משרד ההיסטוריון (Office of the Historian)
- ^ בראינרד אבארי (BRAINARD AVERY), לשכות הסנאט (THE COMMITTEES OF THE SENATE), באתר הוצאות בית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל; לשכת עורכי הדין של ניו יורק (THE NEW YORK BAR)
- ^ תהליך קבלת הקצבאות מעת מלחמת האזרחים, 1861 - 1885 (Civil War Pension Application Processing, 1861–1885), באתר הארכיון הלאומי (National Archives)
- ^ ההגירה הסינית וחקיקות להדרת סינים (Chinese Immigration and the Chinese Exclusion Acts), באתר משרד ההיסטוריון (Office of the Historian)
- ^ הפלטפורמה של המפלגה הרפובליקנית 1884 (Republican Party Platform of 1884), באתר פרויקט הנשיאות האמריקאית (The American Presidency Project)
- ^ תמונה 755 של רישומי בנג'מין הריסון: סדרה 1, התכתבות כללית וחומר קשור (Image 755 of Benjamin Harrison Papers: Series 1, General Correspondence and Related Material)
- ^ בנג'מין הריסון: קמפיינים ומערכות בחירות (BENJAMIN HARRISON: CAMPAIGNS AND ELECTIONS), באתר אוניברסיטת וירג'יניה; מרכז מילר (University of Virginia; Miller Center)
- ^ הפלטפורמה של המפלגה הרפובליקנית 1888 (Republican Party Platform of 1888), באתר פרויקט הנשיאות האמריקאית (The American Presidency Project)
- ^ ויליאם וייד דאדלי (William Wade Dudley), באתר מצא קבר (Find a Grave), 1842 - 1909
- ^ ג'יל ליפור (Jill Lepore), אבן, נייר ומספריים; כיצד נהגנו להצביע (Rock, Paper, Scissors; How we used to vote), באתר הניו יורקר (The New Yorker), 6 באוקטובר 2008
- ^ הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1888 | ממשלת ארצות הברית (United States presidential election of 1888 | United States government), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ בחירת הנשיאות של בנג'מין הריסון בשנת 1888: נושאים בכרונולוגיה של ארצות הברית (1888 Presidential Election of Benjamin Harrison: Topics in Chronicling America), באתר ספריית הקונגרס של ארצות הברית (The Library of Congress)
- ^ גרובר קליבלנד - הנשיא ה-22 וה-24 של ארצות הברית (Grover Cleveland - THE 22ND AND 24TH PRESIDENT OF THE UNITED STATES), באתר הבית הלבן (The White House)
- ^ נאום ההשבעה של בנג'מין הריסון (Inaugural Address of Benjamin Harrison), באתר בית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל (Yale Law School), יום שני, 4 במרץ, 1889 (MONDAY, MARCH 4, 1889)
- ^ נאומי נשיאים | נשיאותו של בנג'מין הריסון - 4 במרץ 1889: נאום ההשבעה (PRESIDENTIAL SPEECHES | BENJAMIN HARRISON PRESIDENCY - March 4, 1889: Inaugural Address), באתר אוניברסיטת וירג'יניה, מרכז מילר (University of Virginia; Miller Center)
- ^ השבעות נשיאי ארצות הברית: ויליאם הנרי הריסון (U.S. Presidential Inaugurations: William Henry Harrison), באתר ספריית הקונגרס של ארצות הברית (The Library of Congress)
- ^ ביוגרפיות של מזכירי המדינה: ג'יימס ג'ילספי בליין; 1830–1893 (Biographies of the Secretaries of State: James Gillespie Blaine; 1830–1893), באתר משרד ההיסטוריון (Office of the Historian)
- ^ ביוגרפיות של מזכירי המדינה: ג'ון ווטסון פוסטר (Biographies of the Secretaries of State: John Watson Foster), באתר משרד ההיסטוריון (Office of the Historian)
- ^ תמונה 30 של רישומי בנג'מין הריסון: סדרה 1, התכתבות כללית וחומר קשור (Image 30 of Benjamin Harrison Papers: Series 1, General Correspondence and Related Material)
- ^ רדפילד פרוקטור; 1889 - 1891 (REDFIELD PROCTOR; 1889–1891), באתר אוניברסיטת וירג'יניה; מרכז מילר (University of Virginia; Miller Center)
- ^ הרשות המבצעת (the executive branch) - חברי הקבינט תחת בנג'מין הריסון (Cabinet Members Under B. Harrison), באתר מידע בבקשה (Info Please)
- ^ בית המשפט העליון; רישומי שופטים (Supreme Court; Member Texts), באתר בית המשפט העליון של ארצות הברית (Supreme Court of the United States)
- ^ מינויי שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית מ-1789 ועד היום (Supreme Court Nominations; 1789 - Present), באתר הסנאט של ארצות הברית (United States Senate)
- ^ "האיתנים", "בני הכלאיים", והתנקשות פוליטית (Stalwarts, Half Breeds, and Political Assassination), באתר שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית (The National Park Service)
- ^ מפקד האוכלוסין של ותיקי מלחמת האזרחים 1890 (1890 "Veterans Census"), באתר לשכת מפקדי האוכלוסין של ארצות הברית (United States Census Bureau)
- ^ הרפורמה בשירות הציבורי (Civil Service Reform) - רפורמות רפובליקניות תחת הריסון (Republican Reform Under Harrison), באתר היסטוריה של ארצות הברית ללא גבולות (Boundless US History)
- ^ בנג'מין הריסון ומכסי המגן הבעיתיים (Benjamin Harrison and the Terrible Tariff), באתר משרד ההשקעות (Investment Office)
- ^ אלן ב. ספטר (Allan B. Spetter), בנג'מין הריסון: מדיניות פנים (BENJAMIN HARRISON: DOMESTIC AFFAIRS), באתר אוניברסיטת וירג'יניה; מרכז מילר (University of Virginia; Miller Center)
- ^ חקיקת מיסוי מקינלי | ארצות הברית [1890 (McKinley Tariff Act | United States [1890])], באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ נקודות היסטוריות להערה (Historical Highlights) - מיסוי מקינלי של 1890 (The McKinley Tariff of 1890), באתר היסטוריה, אומנות וארכיונים של בית הנבחרים של ארצות הברית (History, Art & Archives of the United States House of Representatives)
- ^ הקונגרס ה-51; 1889 - 1891 (51st Congress; 1889–1891), באתר היסטוריה, אומנות וארכיונים של בית הנבחרים של ארצות הברית (History, Art & Archives of the United States House of Representatives)
- ^ חקיקת שרמן נגד מונופולים; 1890 (Sherman Anti-Trust Act; 1890), באתר המסמכים שלנו (Our Documents)
- ^ חקיקת שרמן נגד מונופולים; "חוק להגנה על סחר ומסחר כנגד מגבלות ומונופולים בלתי חוקיים" ("An Act to Protect Trade and Commerce Against Unlawful Restraints and Monopolies" ;Sherman Antitrust Act), באתר מוסד כלכלת חברות (corporate finance institute)
- ^ מיכאל ד. בורדו (Michael D. Bordo), תקן הזהב (Gold Standard), באתר הספרייה של הכלכלה והחירות (The Library of Economics and Liberty)
- ^ בנג'מין הריסון - מדיניות פנים (Benjamin Harrison - Domestic affairs), באתר הביוגרפיות הבינלאומיות של נשיאי ארצות הברית (World Biography of the United States Presidents)
- ^ היסטוריה אמריקאית: תמיכתו של קליבלנד בתקן הזהב במטרה למנוע את המשך השפל הכלכלי (American History: Cleveland Backs Gold Standard to Cure Economic Downturn), באתר לימודי אנגלית (Learning English)
- ^ זכויות האזרח; השיקום וההדחקה, 1865 - 1900 (Civil Rights; Reconstruction and Repression, 1865-1900), באתר שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית (The National Park Service)
- ^ זכויות ההצבעה של אפרו-אמריקאים (Voting Rights for African Americans), באתר ספריית הקונגרס (Library of Congress)
- ^ חוקי ג'ים קרו יצרו 'עבדות תחת שם שונה' (Jim Crow laws created ‘slavery by another name’), באתר נשיונל ג'יאוגרפיק (National Geographic)
- ^ ג'ורג' סינקלר (George Sinkler), בנג'מין הריסון בנוגע לדבר הגזע (Benjamin Harrison and the Matter of Race), המגזין ההיסטורי של אינדיאנה (Indiana Magazine of History), אוניברסיטת אינדיאנה בבלומינגטון (Indiana University Bloomington)
- ^ 4 בנובמבר 1890 - בחירות אמצע הקדנציה של 1890 (nov 4, 1890 - Midterm Election of 1890), באתר רישומי הזמן (Time Graphics), 4 בנובמבר 1890
- ^ הנרי אולסן (Henry Olsen), פופוליזם, הגרסה האמריקאית (Populism, American Style), באתר מעיינים לאומיים (National Affairs), קיץ 2010
- ^ הפופוליסטים; בסוף המאה התשע עשרה קמה מפלגה פוליטית אמריקאית חדשה להגנת האינטרסים של החקלאים (The Populists; In the late nineteenth century, a new American political party sprung up to defend the interests of farmers), באתר אקדמיית קהאן (Khan Academy)
- ^ היסטוריה של שירות היערות של ארצות הברית (United States Forest Service), באתר מחלקת החקלאות של ארצות הברית - שירות יערות (United States Department of Agriculture - Forest Service)
- ^ שירות היערות של ארצות הברית (United States Forest Service), באתר מחלקת החקלאות של ממשלת ארצות הברית (United States Department of Agriculture)
- ^ "ריקוד הרוחות" | אמונה אינדיאנית באמריקה הצפונית (Ghost Dance | North American Indian cult), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ סטפאיין האל (Stephanie Hall), רישומיו של ג'יימס מונדי על שירי "ריקודי הרוחות" של אמריקאים אינדיאנים, 1894 (James Mooney Recordings of American Indian Ghost Dance Songs, 1894), באתר ספריית הקונגרס של ארצות הברית (Library of Congress), 17 בנובמבר 2017
- ^ לואי ס. וורן (Louis S. Warren), ריקוד הרוחות של הלקוטה והטבח ב'ברך הפצועה' (The Lakota Ghost Dance and the Massacre at Wounded Knee), באתר חוויה אמריקאית (American Experience), 16 באפריל 2021
- ^ ההיסטוריה של החשמל בבית הלבן (The History of Electricity at the White House), באתר מחלקת האנרגיה של ארצות הברית (Department of Energy), 14 באוקטובר 2015
- ^ באיזו שנה הותקן חשמל בבית הלבן? (In what year was electricity installed in the White House?), באתר האגודה ההיסטורית של הבית הלבן (The White House Historical Association)
- ^ מיכאל ארפינו (Michael Arpino), הצי החדש ועלייתה של ארצות הברית כמעצמה עולמית, 1880 - 1919 (THE NEW NAVY AND AMERICA'S RISE AS A WORLD POWER, 1880-1919), באתר הוצאות מכללת מרוויל (Maryville College)
- ^ דארל ג. גלייזר (Darrell J. Glaser), הנדסה ימית והתמחות במהלך המהפכה התעשייתית (Naval Engineering and Labor Specialization during the Industrial Revolution), באתר מחלקת האוצר של ארצות הברית (United States Department of the Treasury)
- ^ צבא ארצות הברית לאחר מלחמת האזרחים (The Post-Civil War Frontier American Army), באתר היסטוריית המלחמה (Warfare History)
- ^ מלאני ברברה הנקינס (Melanie Barbara Hankins), פורט בנג'מין הריסון: מבסיס צבאי ועד לפארק במדינת אינדיאנה (FORT BENJAMIN HARRISON: FROM MILITARY BASE TO INDIANA STATE PARK), באתר מחלקת ההיסטוריה, אוניברסיטת אינדיאנה (Department of History, Indiana University)
- ^ ההתפשטות הימית של ארצות הברית דרך האוקיינוס השקט (United States Maritime Expansion across the Pacific during the 19th Century), באתר משרד ההיסטוריון (Office of the Historian)
- ^ האיחוד הפאן אמריקאי | ארגון בינלאומי (Pan-American Union | international organization), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ לואיס מרטין סירס (Louis Martin Sears), פרדריק דאגלס והמשלחת להאיטי, 1889 - 1891 (Frederick Douglass and the Mission to Haiti, 1889-1891 ), סקירה היסטורית של אמריקה ההיספנית (Hispanic American Historical Review), 1941
- ^ דוחות פרסי בוררות בינלאומיים (REPORTS OF INTERNATIONAL ARBITRAL AWARDS) - תביעות סמואה; גרמניה, בריטניה, ארצות הברית (Samoan Claims; Germany, Great Britain, United States), באתר האומות המאוחדות (UNITED NATIONS), 2006
- ^ משבר סמואה - כיצד ארצות הברית והקיסרות הגרמנית כמעט הסלימו למלחמה עשורים קודם למלחמת העולם הראשונה (The Samoan Crisis – How Germany and America Nearly Came to Blows Decades Before WW1), באתר היסטוריה צבאית כעת (Military History Now), 20 באפריל 2016
- ^ הפיכת בטיחות המזון לנושא בסדר היום: פוליטיקה בינלאומית של מזון ובריאות הציבור הצרפתית משנות ה-70 ועד היום (Making Food Safety an Issue: Internationalized Food Politics and French Public Health from the 1870s to the Present), באתר הספרייה הלאומית לרפואה של ארה"ב; המכונים הלאומיים לבריאות (US National Library of Medicine National Institutes of Health)
- ^ הרולד בלאקמור (Harold Blakemore), המהפכה הצ'ילאנית של 1891 וההיסטוגרפיה שלה (The Chilean Revolution of 1891 and Its Historiography), באתר סיקור היסטורי של אמריקה ההיספנית, 1965
- ^ רוברט ס. קנדי (Robert C. Kennedy), תקרית בולטימור (The U. S. S. Baltimore Affair), באתר לימודי אמריקה הלטינית (Latin American Studies)
- ^ תקרית בולטימור | היסטוריה של ארצות הברית וצ'ילה (Baltimore incident | United States-Chilean history), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ עלייתה ונפילתה של ממלכת הוואי (THE RISE AND FALL OF THE KINGDOM OF HAWAII), באתר מסעות קיאווה (Keawe Adventures)
- ^ מהפכה בהוואי; המלכה ליליואוקלאני הודחה מהכס בעודה נאבקת לסמכות נוספת. (A REVOLUTION IN HAWAII; QUEEN LILIUOKALANI DEPOSED FROM THE THRONE. GRASPING FOR MORE POWER SHE FELL.), באתר הניו יורק טיימס (The New York Times)
- ^ סיפוח הוואי (Hawaiian Annexation), באתר ההיסטוריה של ארצות הברית; מהתקופה הפרה-קולומביאנית ועד למילניום החדש (U. S. History; Pre-Colombian to the New Millennium)
- ^ 18 בדצמבר 1893: הודעה בדבר סיפוח הוואי (December 18, 1893: Message Regarding Hawaiian Annexation), באתר אוניברסיטת וירג'יניה; מרכז מילר (University of Virginia; Miller Center)
- ^ רשימת מדינות ארצות הברית לפי תאריך קבלתן לאיחוד (List of U.S. states' dates of admission to the union), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ הועידה הלאומית הרפובליקנית ב-1892 (Republican National Convention of 1892), באתר ספריית משפחת גייל (Gale Family Library)
- ^ הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1892 (1892 United States presidential election), באתר 270 לניצחון (270 To win)
- ^ הבחירות לנשיאותא רצות הברית 1892: מדריך מקורות (Presidential Election of 1892: A Resource Guide), באתר ספריית הקונגרס של ארצות הברית (Library of Congress)
- ^ אלן ב. ספטר (Allan B. Spetter), בנג'מין הריסון: חיים לאחר הנשיאות (BENJAMIN HARRISON: LIFE AFTER THE PRESIDENCY), באתר אוניברסיטת וירג'יניה; מרכז מילר (University of Virginia; Miller Center)
- ^ הווארד בלומברג (Howard Blomberg), מי גנב את היין של הנשיא (Who Stole the President's Wine), באתר מגזין אוניברסיטת סטנפורד
- ^ הריסון, בנג'מין, 1833 - 1901 (Harrison, Benjamin, 1833-1901), באתר אוניברסיטת פֶּרְדּ֫וּ (Purdue University)
- ^ משפחת הריסון (The Harrison Family), באתר האתר ההיסטורי של בנג'מין הריסון (Benjamin Harrison Historical Site)
- ^ מדיניות חוץ בממשל קליבלנד (Foreign Affairs under Cleveland), באתר ההיסטוריה של ארצות הברית; מהתקופה הפרה-קולומביאנית ועד למילניום החדש (U. S. History; Pre-Colombian to the New Millennium)
- ^ רישומי בנימין הריסון: סדרה 13, סכסוך גבולות בוונצואלה, 1895-1899; חלק 3, 1895-1899 (Benjamin Harrison Papers: Series 13, Venezuela Boundary Dispute, 1895-1899; Part 3, 1895-1899), באתר ספריית הקונגרס של ארצות הברית (The Library of Congress)
- ^ אלן ב. ספטר (Allan B. Spetter), בנג'מין הריסון: השפעה ומורשת (BENJAMIN HARRISON: IMPACT AND LEGACY), באתר אוניברסיטת וירג'יניה; מרכז מילר (University of Virginia; Miller Center)
- ^ # 1045 - סדרת החירות 1959 - 12 ¢ בנג'מין הריסון (# 1045 - 1959 Liberty Series - 12 ¢ Benjamin Harrison), באתר חברת הבולים המסתורית (Mystic Stamp Company)
- ^ צ'ארלס ניהאוס והנרי באקון (Charles Niehaus & Henry Bacon), פסל בנג'מין הריסון (Benjamin Harrison Statue), באתר ממשלת אינדיאנה (Indiana Government), 1908
- ^ המשבע הנשיאותי בן הדולר האחד של בנג'מין הריסון (Benjamin Harrison Presidential $1 Coin), באתר המטבעה של ארצות הברית - חיבור אמריקה דרך מטבעות (United States Mint - Connecting America through Coins)
| מועמדי המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ולסגנות | |
|---|---|
|
| בקרת זהויות |
|
|---|