התפרקות יוגוסלביה
 | |||
| מקרא:
מינהל המעבר של האו"ם למזרח סלבוניה, ברניה ומערב סירמיום
| |||
| חלק מהמלחמה הקרה וסתיו העמים | |||
|---|---|---|---|
| תאריכי המאבק | 25 ביוני 1991 – 27 באפריל 1992 (308 ימים) | ||
| מקום |
| ||
| תוצאה |
| ||
| הצדדים במאבק | |||
| |||
| דמויות בולטות | |||
| |||
| אירועים קשורים | |||
|
פירוק צ'כוסלובקיה איחוד גרמניה מחדש התפרקות ברית המועצות | |||
התפרקות יוגוסלביה התרחשה כתוצאה מסדרה של הפיכות וסכסוכים פוליטיים בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. לאחר תקופה של משבר פוליטי וכלכלי בשנות ה-80 התפצלו הרפובליקות המרכיבות את הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, אך הבעיות הבלתי פתורות גרמו למלחמות יוגוסלביה. המלחמות המשפיעות ביותר היו מלחמת העצמאות של קרואטיה (1991–1995), מלחמת בוסניה (1992–1995) ומלחמת קוסובו (1996–1999).
לאחר ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה הוקמה יוגוסלביה כפדרציה של שש רפובליקות, עם גבולות שהונחו לפי קריטריונים אתניים והיסטוריים: בוסניה והרצגובינה, קרואטיה, מקדוניה, מונטנגרו, סרביה וסלובניה. בנוסף הוקמו שני מחוזות אוטונומיים בתוך סרביה: וויבודינה וקוסובו. לכל אחת מהרפובליקות הייתה סניף משלה של המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה, וכל מתיחות נפתרה ברמה הפדרלית. המודל היוגוסלבי של ארגון המדינה, כמו גם "דרך הביניים" של כלכלה מתוכננת וליברלית, נחל הצלחה יחסית, והמדינה חוותה תקופה של שגשוג כלכלי ויציבות פוליטית יחסית עד שנות ה-80, תחת שלטונו של יוסיפ ברוז טיטו.[1] לאחר מות טיטו ב-1980, המערכת המוחלשת של הממשל הפדרלי לא הייתה מסוגלת יותר להתמודד עם אתגרים כלכליים ופוליטיים.
בשנות ה-80 החלו האלבנים מקוסובו לדרוש שהמחוז האוטונומי שלהם יקבל מעמד של רפובליקה. המתיחות האתנית בין האלבנים לסרבים בקוסובו נותרה גבוהה לאורך כל העשור, מה שהביא לצמיחת ההתנגדות הסרבית לאוטונומיה הגבוהה של המחוזות ולמערכת לא יעילה של קונצנזוס פדרלי ברחבי יוגוסלביה, אשר נתפסו כמכשול לאינטרסים הסרבים. ב-1987 עלה סלובודן מילושביץ' לשלטון בסרביה, ובאמצעות שורה של מהלכים פופוליסטיים השיג שליטה דה פקטו בקוסובו, וויבודינה ומונטנגרו, וזכה לרמה גבוהה של תמיכה בקרב הסרבים במדיניותו הריכוזית. מילושביץ' נתקל בהתנגדות מצד מנהיגי המפלגה ברפובליקות המערביות של יוגוסלביה, סלובניה וקרואטיה, שדגלו בדמוקרטיזציה של המדינה בעקבות סתיו העמים במזרח אירופה. ליגת הקומוניסטים של יוגוסלביה, מפלגת השלטון הקומוניסטית, התפרקה בינואר 1990. ארגונים קומוניסטיים רפובליקניים הפכו למפלגות הסוציאליסטיות הנפרדות.
במהלך 1990, הסוציאליסטים איבדו את השלטון למפלגות בדלניות-אתניות בבחירות הרב-מפלגתיות הראשונות שנערכו ברחבי המדינה, למעט בסרביה ומונטנגרו, שם ניצחו מילושביץ' ובני בריתו. הרטוריקה הלאומנית מכל הצדדים התלהטה יותר ויותר. בין יוני 1991 לאפריל 1992, ארבע רפובליקות הכריזו על עצמאות (רק סרביה ומונטנגרו נותרו פדרציות). גרמניה לקחה יוזמה והכירה בעצמאותן של קרואטיה וסלובניה. אבל מעמדם של הסרבים מחוץ לסרביה ומונטנגרו ושל הקרואטים מחוץ לקרואטיה נותר בלתי פתור. לאחר שורה של תקריות בין-אתניות, פרצו מלחמות יוגוסלביה, תחילה בקרואטיה ולאחר מכן בבוסניה. המלחמות הותירו באזור נזק כלכלי ופוליטי שעדיין מורגש, בו עשרות שנים מאוחר יותר.[2]
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]יוגוסלביה כבשה חלק נכבד מחבל הבלקן, כולל רצועת אדמה בחוף המזרחי של הים האדריאטי, המשתרעת דרומה ממפרץ טריאסטה במרכז אירופה ועד לשפך בויאנה, עד אגם פרספה בפנים היבשה, ומזרחה עד שערי הברזל על הדנובה ומידז'ור בהרי הבלקן, ובכך כללה המדינה חלק גדול מדרום-מזרח אירופה, אזור עם היסטוריה של סכסוכים אתניים.
המרכיבים שטיפחו את המחלוקת כללו גורמים מודרניים והיסטוריים, כולל היווצרות ממלכת יוגוסלביה, ההתפרקות הראשונה והמלחמות הבין-אתניות ורצח העם שהתרחשו בעקבותיה במהלך מלחמת העולם השנייה, רעיונות של אלבניה הגדולה, קרואטיה הגדולה וסרביה הגדולה, דעות סותרות לגבי הפאן-סלאביות, והכרה חד-צדדית של גרמניה המאוחדת ברפובליקות המתפרקות.
לפני מלחמת העולם השנייה, מתחים גדולים נבעו מההרכב האתני המגוון של יוגוסלביה המלוכנית ומהשליטה הפוליטית והדמוגרפית היחסית של הסרבים. היסוד למתחים היו המושגים השונים של המדינה החדשה. הקרואטים והסלובנים חזו מודל פדרלי שבו הם ייהנו מאוטונומיה גדולה מזו שהייתה להם כארץ כתר נפרדת תחת האימפריה האוסטרו-הונגרית. תחת אוסטריה-הונגריה, גם הסלובנים וגם הקרואטים נהנו מאוטונומיה רק בחינוך, במשפט, בדת ו-45% מהמיסים.[3]
המתיחות בין הקרואטים לסרבים התפתחה לעיתים קרובות לסכסוך גלוי, כאשר המבנה הביטחוני, שנשלט על ידי סרביה, הפעיל דיכוי במהלך בחירות וההתנקשות באספה הלאומית של מנהיגים פוליטיים קרואטים, כולל Stjepan Radić, שהתנגד לאבסולוטיזם של המונרך הסרבי. ההתנקשות והפרות זכויות האדם היו נושאים לדאגה של ליגת זכויות האדם וקולות מחאה מזרזים מצד אינטלקטואלים, כולל אלברט איינשטיין.[4] בסביבה זו של דיכוי נוצרה קבוצת המורדים הרדיקליים (לימים דיקטטורה פשיסטית) האוסטאשה.
במהלך מלחמת העולם השנייה, המתיחות במדינה נוצלה על ידי מדינות הציר הכובשות שהקימו מדינת בובות קרואטית המשתרעת על פני רוב קרואטיה ובוסניה והרצגובינה של ימינו. מדינות הציר העמידו בראשות המדינה העצמאית של קרואטיה את האוסטאשה.
האוסטאשה קבעו שהמיעוט הסרבי הוא גיס חמישי של ההתפשטות הסרבית, ונקטו במדיניות רדיפה נגד הסרבים. המדיניות המתוכננת הייתה ששליש מהמיעוט הסרבי יהרג, שליש יגורש ושליש יומר לקתוליות וייטמע בעם הקרואטי. לעומת זאת, בצ'טניקים ניהלו מסע רדיפה משלהם נגד לא-סרבים בחלקים של בוסניה והרצגובינה, קרואטיה וסנג'ק לפי תוכנית מולייביץ' ("על מדינתנו וגבולותיה") והוצאת הפקודות של דראז'ה מיכאילוביץ' שכללו "טיהור מכל הבנות ולחימות העמים".
הן הקרואטים והן המוסלמים גויסו כחיילים על ידי האס אס (בעיקר הדיוויזיה ההררית אס אס ה-13). במקביל, הוצב המלוכן לשעבר, הגנרל מילאן נדיץ', על ידי מדינות הציר כראש ממשלת הבובות והסרבים המקומיים גויסו לגסטפו ולחיל המתנדבים הסרבי, שהיה מקושר לוואפן אס אס הגרמני. ממשלת הבובות נאבקה ולבסוף הפסידה לתנועה הפרטיזנית האנטי-פשיסטית בהובלה קומוניסטית שהורכבה מבני כל הקבוצות האתניות באזור, מה שהוביל להקמת הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה.
הערכת הקורבנות הרשמית ביוגוסלביה במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה של 1,704,000 הרוגים. איסוף נתונים לאחר מכן בשנות ה-80 על ידי ההיסטוריונים ולדימיר ז'רבייץ' ובוגולוב קוצ'וביץ' הראה שמספר ההרוגים בפועל היה כמיליון. מתוך מספר זה, 330,000 עד 390,000 סרבים נספו מכל בקרואטיה ובבוסניה. אותם היסטוריונים גם קבעו את מותם של 192,000 עד 207,000 קרואטים ו-86,000 עד 103,000 מוסלמים ברחבי יוגוסלביה.
לפני קריסתה הייתה יוגוסלביה מעצמה תעשייתית אזורית והצליחה כלכלית. מ-1960 עד 1980, הצמיחה השנתית של התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) הייתה 6.1% בממוצע, שירותי הבריאות היו בחינם, שיעור האוריינות היה 91% ותוחלת החיים הייתה 72 שנים.[5] לפני 1991, הכוחות המזוינים של יוגוסלביה היו מהמצוידים ביותר באירופה.[6]
יוגוסלביה הייתה מדינה ייחודית, שהייתה מקושרת הן לגוש המזרחי והן למערבי. יתרה מזאת, נשיא יוגוסלביה, יוסיפ ברוז טיטו, היה אחד ממייסדי העולם השלישי ו-G77 אשר פעלו כאלטרנטיבה למעצמות-העל, ארצות הברית וברית המועצות. חשוב מכך, יוגוסלביה פעלה כמדינת חיץ בין המערב לברית המועצות, וגם מנעה מהסובייטים לקבל אחיזה בים התיכון.
השליטה של הממשל המרכזי החלה להתרופף עקב תלונות לאומניות מתגברות ורצונה של המפלגה הקומוניסטית לתמוך ב"הגדרה עצמית לאומית". כתוצאה מכך הפכה קוסובו לאזור אוטונומי של סרביה, לפי חוקת 1974. חוקה זו פירקה את הסמכויות של הבירה והאזורים האוטונומיים בוויבודינה (אזור בעל מספר רב של מיעוטים אתניים) ובקוסובו (עם אלבנית גדולה).
למרות המבנה הפדרלי של יוגוסלביה החדשה, עדיין שרר מתח בין הפדרליסטים, בעיקר הקרואטים והסלובנים שרצו אוטונומיה רחבה יותר, לבין האוניטריסטים, בעיקר סרבים. המאבק התרחש בצורה מחזורית, של מחאות למען זכויות אישיות ולאומיות רחבות יותר (כגון האביב הקרואטי) ודיכוי לאחר מכן. חוקת 1974 הייתה ניסיון לקצר דפוס זה על ידי ביסוס המודל הפדרלי והפורמליזציה של זכויות לאומיות.
התרופפות השליטה הפכה את יוגוסלביה לקונפדרציה דה פקטו, מה שהפעיל לחץ על הלגיטימיות של המשטר בפדרציה. מאז סוף שנות ה-70, פער הולך וגדל של משאבים כלכליים בין האזורים המפותחים והלא מפותחים של יוגוסלביה דרדר קשות את אחדות הפדרציה.[7] הרפובליקות המפותחות יותר, קרואטיה וסלובניה, דחו ניסיונות להגביל את האוטונומיה שלהן כפי שנקבע בחוקת 1974.[7] דעת הקהל בסלובניה ב-1987 הייתה שכלכלת הרפובליקה תהיה חזקה יותר אם תהיה עצמאית מיוגוסלביה מאשר בתוכה.[7] היו גם מקומות שלא ראו תועלת כלכלית מהשהייה ביוגוסלביה. לדוגמה, המחוז האוטונומי של קוסובו היה לא מפותח, והתמ"ג לנפש ירד מ-47% מהממוצע היוגוסלבי מיד לאחר המלחמה ל-27% בשנות ה-80.[8] הוא הדגיש את ההבדלים העצומים באיכות החיים ברפובליקות השונות.
הצמיחה הכלכלית נבלמה עקב חסמי סחר מערביים בשילוב עם משבר האנרגיה העולמי ב-1973. יוגוסלביה נקלעה לאחר מכן לחובות כבדים לקרן המטבע הבין-לאומית עקב המספר הגדול של הלוואות שלקח המשטר. כתנאי לקבלת הלוואות, דרשה קרן המטבע הבין-לאומית ליברליזציה בשוק היוגוסלבי. עד 1981, יוגוסלביה צברה חוב חוץ של 19.9 מיליארד דולר. דאגה נוספת הייתה שיעור האבטלה, שעמד על כמיליון איש עד 1980. לבעיה זו נוספה "חוסר הפרודוקטיביות של הדרום", שלא רק הוסיפה למצוקותיה הכלכליות של יוגוסלביה, אלא גם הרגיזה את סלובניה וקרואטיה עוד יותר.[9][10]
סיבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעיות מבניות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה הייתה שילוב של שמונה ישויות פדרליות, מחולקות בערך לפי קווים אתניים, שכללו שש רפובליקות:
ושני מחוזות אוטונומיים בתוך סרביה:
- וויבודינה
- קוסובו
עם חוקת 1974, משרת נשיא יוגוסלביה הוחלפה בנשיאות יוגוסלביה, קולקטיב בן שמונה חברים המורכב מנציגים משש הרפובליקות ובאופן שנוי במחלוקת, גם משני המחוזות האוטונומיים של הרפובליקה הסוציאליסטית של סרביה, וויבודינה וקוסובו.
מאז הוקמה הפדרציה היוגוסלבית בשנת 1945, הרפובליקה הסרבית כללה גם את שני המחוזות האוטונומיים וויבודינה וקוסובו. עם חוקת 1974 פחתה מאוד השפעת השלטון המרכזי של סרביה על המחוזות, מה שהקנה להם אוטונומיה ארוכת שנים. ממשלת סרביה הוגבלה בקבלת ובביצוע החלטות שחלו על המחוזות. למחוזות הייתה זכות הצבעה בנשיאות יוגוסלביה, שלא תמיד הייתה לטובת הרפובליקה הסרבית. בסרביה התעורר כעס כלפי ההתפתחויות הללו, שהגורמים הלאומיים בציבור ראו בהן את "חלוקת סרביה". חוקת 1974 לא רק החריפה את החששות הסרבים מאידאולוגיית "סרביה חלשה למען יוגוסלביה חזקה", אלא גם פגעה בלב הרגש הלאומי הסרבי. רוב הסרבים ראו – ועדיין רואים – בקוסובו את "ערש האומה", ולא היו מקבלים את האפשרות לאבד אותה לרוב האלבני.
במאמץ להבטיח את מורשתו, חוקת טיטו מ-1974 קבעה מערכת נשיאות בת שנה, על בסיס רוטציה מתוך שמונת מנהיגי הרפובליקות והמחוזות האוטונומיים. החלטה זו, יחד עם מותו של טיטו, הותירו ואקום כוח שנותר ריק במשך רוב שנות ה-80. בספרם החופש לבחור (1980), מילטון פרידמן ואשתו רוז פרידמן ניבאו: "ברגע שהמרשל הקשיש טיטו ימות, יוגוסלביה תחווה חוסר יציבות פוליטית שעלולה לגרום לתגובה כלפי סמכותניות גדולה יותר או, הרבה פחות סביר, קריסה של הסדרים הקולקטיביסטיים הקיימים". טיטו מת זמן קצר לאחר פרסום הספר.
מותו של טיטו והחלשות הקומוניזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – סלובודן מילושביץ'
ב-4 במאי 1980 הוכרז מותו של טיטו באמצעות שידורים ממלכתיים ברחבי יוגוסלביה. מותו הסיר את מה שהרבה משקיפים פוליטיים בינלאומיים ראו ככוח המאחד העיקרי של יוגוסלביה, ובעקבות כך החלה לגדול המתיחות האתנית ביוגוסלביה. המשבר שנוצר במדינה היה קשור להיחלשות המדינות הקומוניסטיות במזרח אירופה לקראת סוף המלחמה הקרה, שהובילה לנפילת חומת ברלין ב-1989. ביוגוסלביה איבדה המפלגה הקומוניסטית, שכונתה רשמית ליגת הקומוניסטים של יוגוסלביה, את הבסיס האידאולוגי שלה.[11]
בשנת 1986, האקדמיה הסרבית למדעים ולאמנויות (SANU) תרמה משמעותית לעליית הרגשות הלאומניים במדינה, כשניסחה את מזכר SANU השנוי במחלוקת, במחאה נגד היחלשות השלטון המרכזי הסרבי.
הבעיות במחוז הסרבי האוטונומי של קוסובו בין סרבים לאלבנים גדלו במהירות. בעיות אלו, יחד עם בעיות כלכליות בקוסובו ובסרביה כולה, הוביל לטינה סרבית גדולה עוד יותר לחוקת 1974. האלבנים בקוסובו החלו לדרוש להעניק לקוסובו מעמד של רפובליקה החל מתחילת שנות ה-80. הציבור הסרבי ראה בכך מכה הרסנית לגאווה הסרבית בגלל הקשרים ההיסטוריים שהיו לסרבים עם קוסובו. הסרבים סברו שההתנתקות הזו תהיה הרסנית עבור הסרבים הקוסוברים. תחושה זו הובילה בסופו של דבר לדיכוי הרוב האלבני בקוסובו.[12]
בינתיים, הרפובליקות היוגוסלביות המשגשגות יותר, סלובניה וקרואטיה, שאפו להתקדם לעבר ביזור ודמוקרטיה.[13]
קריסה כלכלית והאקלים הבין-לאומי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מדיניותו של טיטו כנשיא הייתה לדחוף לצמיחה כלכלית מהירה, והצמיחה אכן הייתה גבוהה בשנות ה-70. עם זאת, התרחבות היתר של הכלכלה גרמה לאינפלציה ודחפה את יוגוסלביה למיתון.[14]
בעיה מרכזית עבור יוגוסלביה הייתה החוב הכבד שנוצר בשנות ה-70, שהתברר כקשה לפריעה בשנות ה-80.[15] עומס החובות של יוגוסלביה, שהוערך תחילה בכ-6 מיליארד דולר אמריקאי, התברר כ-21 מיליארד דולר, שהיה סכום ענק עבור מדינה ענייה.[15] בשנת 1984 הוציא ממשל רייגן מסמך מסווג, הנחיית ביטחון לאומי 133, המביע חשש כי עומס החובות של יוגוסלביה עלול לגרום למדינה ליישר קו עם הגוש הסובייטי.[16] שנות ה-80 היו תקופה של צנע כלכלי, כאשר קרן המטבע הבין-לאומית הטילה הגבלות מחמירות על יוגוסלביה, מה שגרם לטינה רבה כלפי האליטות הקומוניסטיות שניהלו לא נכון את הכלכלה על ידי הלוואות פזיזות של כסף מחוץ למדינה.[17] מדיניות הצנע הובילה גם לחשיפת שחיתות רבה של האליטות, בעיקר בפרשת אגרוקומרק מ-1987. כאשר מפעל אגרוקומרק הבוסני התברר כמרכזו של קשר עצום של שחיתות המתנהל בכל רחבי יוגוסלביה, וכי מנהלי אגרוקומרק הנפיקו שטרות חוב בשווי של כמעט מיליארד דולר[18] ללא ביטחונות, מה שאילץ את המדינה לקחת אחריות על החובות המפעל ואגרוקומרק קרסה לבסוף.[17] השחיתות המשתוללת ביוגוסלביה, שפרשת אגרוקומרק הייתה רק שיאה, תרמה רבות להכפשת השיטה הקומוניסטית, שכן התגלה שהאליטות חיו אורח חיים יוקרתי הרבה מעבר לאמצעים של אנשים רגילים עם כסף שנגנב מהקופה הציבורית.[17] הבעיות הכלכליות החלו עד אמצע שנות ה-80 לשחוק את הלגיטימיות של המערכת הקומוניסטית, כאשר אנשים רגילים החלו לאבד את האמון בכשירותן וביושרתן של האליטות.[17]
גל של שביתות התפתח בשנים 1987–1988, כאשר העובדים דרשו שכר גבוה יותר כדי לפצות על האינפלציה, וכן קרן המטבע הבין-לאומית קבעה את סיום הסובסידיות השונות, והן לוו בהוקעות של המערכת כולה כמושחתת.[19] לבסוף, מדיניות הצנע הביאה לידי ביטוי מתחים בין רפובליקות "יש" בעלות אמצעים, כמו סלובניה וקרואטיה, לעומת רפובליקות "אין" העניות, כמו סרביה.[19] הן קרואטיה והן סלובניה הרגישו שהן משלמות יותר מדי כסף לתקציב הפדרלי כדי לתמוך ברפובליקות ה"אין", בעוד שסרביה רצתה שקרואטיה וסלובניה ישלמו יותר כסף לתקציב הפדרלי כדי לתמוך בהן בזמן צנע.[20] הדרישות בסרביה גברו ליותר ריכוזיות על מנת לאלץ את קרואטיה וסלובניה לשלם יותר לתקציב הפדרלי, דרישות שנדחו לחלוטין ברפובליקות "יש".[21]
הרפיית המתיחות עם ברית המועצות לאחר שמיכאיל גורבצ'וב הפך למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ב-1985, גרמה לכך שמדינות המערב לא היו מוכנות עוד להיות נדיבות בארגון החובות של יוגוסלביה, כשמדינה קומוניסטית מחוץ לגוש המזרחי כבר לא הייתה נחוצה למערב כדי לערער את יציבות הגוש הסובייטי. הסטטוס קוו החיצוני, שהמפלגה הקומוניסטית הייתה תלויה בו כדי להישאר בת קיימא, החל אפוא להיעלם. יתר על כן, כישלון הקומוניזם ברחבי מרכז ומזרח אירופה העלה שוב אל פני השטח את הסתירות הפנימיות ביוגוסלביה, את חוסר היעילות הכלכלית (כגון חוסר פריון כרוני, הניזון מהחלטת הנהגת המדינה לאכוף מדיניות של תעסוקה מלאה) ואת המתחים אתנו-דתיים. מעמדה הבלתי-מזדהה של יוגוסלביה הביא לכך שהמדינה יכלה לקחת הלוואות משני הגושים. מגע זה עם ארצות הברית והמערב פתח את שוקי יוגוסלביה מוקדם יותר מאשר אלו של שאר המדינות הקומוניסטיות.
עשור של חיסכון הביא לתסכול וטינה גוברים הן כלפי "המעמד השליט" הסרבי והן כלפי המיעוטים שנתפסו כמי שזכו להטבות ממשלתיות. הרווחים הריאליים ביוגוסלביה ירדו ב-25% מ-1979 עד 1985. עד 1988, העברות הכספים של מהגרים ליוגוסלביה הסתכמו ביותר מ-4.5 מיליארד דולר, ועד שנת 1989 ההעברות היו 6.2 מיליארד דולר, שהיוו למעלה מ-19% מכלל העולם.[9][10]
עליית הלאומיות בסרביה (1987–1989)
[עריכת קוד מקור | עריכה]סלובודן מילושביץ'
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1987, נשלח הפקיד הסרבי סלובודן מילושביץ' להביא רגיעה במחאה האתנית של סרבים נגד הממשל האלבני באזור האוטונומי של קוסובו. מילושביץ' היה, עד לנקודה זו, קומוניסט מושבע שראה כל צורה של לאומיות כבגידה, והוקיע את מזכר SANU כ"כלום מלבד הלאומיות האפלה ביותר".[22] עם זאת, האוטונומיה של קוסובו תמיד הייתה מדיניות לא פופולרית בסרביה, והוא ניצל את המצב וחרג מהנייטרליות הקומוניסטית המסורתית בסוגיית קוסובו.
מילושביץ' הבטיח לסרבים שההתעללות בהם על ידי האלבנים תיפסק. לאחר מכן הוא החל במערכה נגד האליטה הקומוניסטית השלטת ברפובליקה הסוציאליסטית של סרביה, בדרישה לצמצם את האוטונומיה של וויבודינה וקוסובו. פעולות אלו הפכו אותו לפופולרי בקרב הסרבים וסייעו לעלייתו לשלטון בסרביה. מילושביץ' ובני בריתו הנהיגו אג'נדה לאומנית תוקפנית של החייאת הרפובליקה הסרבית בתוך יוגוסלביה, תוך הבטחה לרפורמות והגנה על כל הסרבים.
מפלגת השלטון של הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה הייתה ליגת הקומוניסטים של יוגוסלביה (SKJ), מפלגה שהורכבה משמונה ליגות קומוניסטים משש הרפובליקות ושני המחוזות האוטונומיים. ליגת הקומוניסטים של סרביה (SKS) שלטה בסרביה. כשהוא רוכב על גל הרגש הלאומי והפופולריות החדשה שלו בקוסובו, סלובודן מילושביץ', יושב ראש ליגת הקומוניסטים של סרביה (SKS) מאז מאי 1986, הפך לפוליטיקאי החזק ביותר בסרביה כשהביס את מורהו לשעבר, נשיא סרביה איוואן סטמבוליק. בעצרת בבלגרד ב-1988, מילושביץ' הבהיר את תפיסתו לגבי המצב של הרפובליקה של סרביה ביוגוסלביה, ואמר:
מבית ומחוץ, אויביה של סרביה מתגודדים נגדנו. אנחנו אומרים להם "אנחנו לא מפחדים. לא נרתע מקרב".
— סלובודן מילושביץ', 19 בנובמבר 1988.[23]
בפעם אחרת הוא הצהיר בפרטיות:
אנו הסרבים נפעל למען האינטרס של סרביה בין אם נעשה זאת בהתאם לחוקה ובין אם לאו, בין אם נעשה זאת בהתאם לחוק ובין אם לאו, בין אם נעשה זאת בהתאם לחוקי המפלגה או בין אם לאו.
— סלובודן מילושביץ'[24]
מהפכה אנטי-בירוקרטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]המהפכה האנטי-בירוקרטית הייתה סדרה של הפגנות בסרביה ובמונטנגרו שתוזמר מילושביץ' כדי להעלות לשלטון את תומכיו באזורים האוטונומיים של וויבודינה וקוסובו וברפובליקה הסוציאליסטית של מונטנגרו. ממשלת מונטנגרו שרדה מהפכה אחת באוקטובר 1988,[25] אך לא את השנייה בינואר 1989.[26]
בנוסף לסרביה עצמה, מילושביץ' היה יכול כעת להתקין נציגים של שני המחוזות ושל מונטנגרו במועצת הנשיאות היוגוסלבית. הכלי שהפחית את ההשפעה הסרבית בעבר שימש כעת להגדלתה: בנשיאות בת שמונת החברים, מילושביץ' יכול היה לסמוך על מינימום של ארבעה קולות – הרפובליקות הסוציאליסטיות של מונטנגרו וסרביה והאזורים האוטונומיים של וויבודינה וקוסובו. בסדרה של עצרות, שנקראו "עצרות האמת", הצליחו תומכיו של מילושביץ' להפיל את הממשלות המקומיות ולהחליף אותן בבעלי בריתו.
כתוצאה מאירועים אלו, בפברואר 1989 ארגנו כורים אלבנים בקוסובו שביתה בדרישה לשמר את האוטונומיה שנמצאה בסכנה.[27] שביתה זו תרמה לסכסוך אתני בין האוכלוסיות האלבנית והסרבית של המחוז. האלבנים היו הרוב במחוז, והיוו כ-77% מאוכלוסיית קוסובו בשנות ה-80.
ביוני 1989, יום השנה ה-600 להפסד ההיסטורי של סרביה בקרב קוסובו לאימפריה העות'מאנית, נשא סלובודן מילושביץ' את נאום גאזימסטן בפני 200,000 סרבים, שהדגיש את הנושא הלאומני הסרבי והזכיר בכוונה את ההיסטוריה הסרבית בימי הביניים. תשובתו של מילושביץ' לחוסר יכולתה של המערכת הפדרלית הייתה ריכוז הממשלה. בהתחשב בכך שסלובניה וקרואטיה שאפו לעצמאות, רעיון זה נחשב בלתי מקובל.
השלכות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בינתיים, הרפובליקה הסוציאליסטית של קרואטיה והרפובליקה הסוציאליסטית של סלובניה תמכו בכורים האלבנים ובמאבקם להכרה. כלי התקשורת בסלובניה פרסמו מאמרים המשווים את מילושביץ' לדיקטטור הפשיסטי האיטלקי בניטו מוסוליני. מילושביץ' טען שביקורת כזו אינה מבוססת ומסתכמת ב"הפצת פחד מסרביה".[28] התקשורת הממלכתית של מילושביץ' טענה בתגובה כי מילאן קוצ'אן, ראש ליגת הקומוניסטים של סלובניה, תומכת בבדלנות קוסוברית וסלובנית. התקיפות הראשוניות בקוסובו הפכו להפגנות נרחבות שקראו להפוך את קוסובו לרפובליקה השביעית ביוגוסלביה. הדבר הכעיס את ההנהגה הסרבית שהמשיכה להשתמש בכוח המשטרה, ומאוחר יותר גם בצבא העממי היוגוסלבי, בפקודת הנשיאות שנשלטה על ידי בנות בריתה של סרביה.
בפברואר 1989, האלבני עאזם ולאסי, נציג קוסובו בנשיאות, נאלץ להתפטר והוחלף על ידי בן ברית של מילושביץ'. מפגינים אלבנים דרשו להחזיר את ולאסי לתפקידו, ותמיכתו של ולאסי בהפגנות גרמה למילושביץ' ובני בריתו להגיב בטענה כי מדובר ב"מהפכה נגד סרביה ויוגוסלביה", ודרשו מהממשלה הפדרלית היוגוסלבית להפיל את האלבנים השובתים בכוח. מטרתו של מילושביץ' נתמכה במחאת ענק מחוץ לפרלמנט היוגוסלבי בבלגרד של תומכיו הסרבים של מילושביץ', שדרשו מכוחות הצבא היוגוסלביים לחזק את נוכחותם בקוסובו כדי להגן על הסרבים שם ולהפסיק את השביתה.
ב-27 בפברואר, נציג סלובניה בנשיאות הקולקטיבית של יוגוסלביה, מילאן קוצ'אן, התנגד לדרישות הסרבים ועזב את בלגרד לרפוליקה הסוציאליסטית הסלובנית. ברפובליקת מוצאה השתתף קוצ'אן בפגישה באולם קנקאר בליובליאנה, שאורגנה בשיתוף עם כוחות האופוזיציה הדמוקרטיים, ותמך בפומבי במאמצים של המפגינים האלבנים שדרשו לשחרר את ולאסי. בסרט התיעודי של BBC Two, מות יוגוסלביה משנת 1995, 1995, טען קוצ'אן שב-1989 הוא היה מודאג מכך שעם הצלחות המהפכה האנטי-בירוקרטית של מילושביץ' במחוזות סרביה וגם במונטנגרו, הרפובליקה הקטנה שלו תהיה היעד הבא להפיכה פוליטית על ידי תומכיו של מילושביץ' אם ההפיכה בקוסובו תעבור ללא הפרעה. הטלוויזיה הממלכתית הסרבית גינתה את קוצ'אן כבדלן, בוגד ותומך בבדלנות האלבנית.
המחאות הסרביות נמשכו בבלגרד בדרישה לפעול בקוסובו. מילושביץ' הנחה את הנציג הקומוניסטי פטר גרצ'אנין לוודא שהמחאה תימשך בזמן שהוא דן בעניינים במועצת ליגת הקומוניסטים, על מנת לגרום לשאר החברים להבין שיש לו תמיכה עצומה בהפסקת השביתה האלבניה בקוסובו. יושב ראש הפרלמנט הסרבי בוריסאב יוביץ', בעל ברית חזק של מילושביץ', נפגש עם נשיא הנשיאות היוגוסלבית, נציג בוסניה ראיף דיזדרביץ', ודרש מהממשלה הפדרלית להיעתר לדרישות הסרביות. דיזדרביץ' התווכח עם יוביץ' באומרו ש"אתם [הפוליטיקאים הסרבים] ארגנתם את ההפגנות, אתם שולטים בהן", אך יוביץ' סירב לקחת אחריות על פעולות המפגינים. דיזדרביץ' החליט אז לנסות להרגיע את המצב בעצמו בשיחה עם המפגינים ונאום נלהב למען אחדות יוגוסלביה, באומרו:
אבותינו מתו כדי ליצור את יוגוסלביה. לא נלך בדרך המובילה לסכסוך לאומי. נלך בדרך של אחווה ואחדות.
— ראיף דיזדרביץ', 1989.[23]
הצהרה זו זכתה למחיאות כפיים מנומסות, אך המחאה נמשכה בכל זאת. מאוחר יותר שוחח יוביץ' עם ההמונים בהתלהבות ואמר להם שמילושביץ' עומד להגיע על מנת לתמוך במחאתם. כשהגיע מילושביץ', הוא שוחח עם המפגינים וסיפר להם בשמחה שאנשי סרביה מנצחים במאבקם נגד הפקידים הישנים של המפלגה. אז הגיעה צעקה מהקהל "עצור את ולאסי". מילושביץ' העמיד פנים שלא שמע את הדרישה, אך הצהיר בפני הקהל שכל מי שיקשור קשר נגד אחדות יוגוסלביה יעצר ויענש. כשמועצת המפלגה נכנעת לסרביה, כוחות הצבא היוגוסלבי הגיעו לקוסובו ועצרו את ולאסי.
במרץ 1989, המשבר ביוגוסלביה העמיק לאחר אימוץ התיקונים לחוקת סרביה שאפשרו לממשלת הרפובליקה הסוציאליסטית הסרבית לחדש את שלטונן המלא על המחוזות האוטונומיים של וויבודינה וקוסובו. עד לאותה תקופה נחקקו מספר החלטות פוליטיות בתוך מחוזות אלו, והייתה להם זכות הצבעה ברמת הנשיאות הפדרלית היוגוסלבית (שישה חברים מהרפובליקות ושני חברים מהמחוזות האוטונומיים).[29]
קבוצה של סרבים קוסוברים תומכי מילושביץ' שעזרו להפיל את ולאסי הכריזו שהם נוסעים לסלובניה כדי לקיים את "עצרת האמת" שתוקיע את מילאן קוצ'אן כבוגד ביוגוסלביה ותדרוש את הדחתו. עם זאת, הניסיון לשחזר את המהפכה האנטי-בירוקרטית בליובליאנה בדצמבר 1989 נכשל: המפגינים הסרבים שהיו אמורים לנסוע ברכבת לסלובניה, נעצרו כאשר משטרת הרפובליקה הסוציאליסטית של קרואטיה חסמה כל מעבר בשטחה בתיאום עם כוחות המשטרה הסלובנית.[30][31][32]
בנשיאות יוגוסלביה, בוריסאב יוביץ' הסרבי (אז נשיא הנשיאות), ננאד בוצ'ין ממונטנגרו, יוגוסלאב קוסטיץ' מוויבודינה וריזה ספונקשיו מקוסובו, החלו להקים גוש הצבעה.[33]
המשבר הפוליטי הסופי (1990–1992)
[עריכת קוד מקור | עריכה]משבר במפלגה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בינואר 1990 התכנס הקונגרס ה-14 יוצא הדופן של ליגת הקומוניסטים של יוגוסלביה. מפלגת השלטון היוגוסלבית המשולבת, ליגת הקומוניסטים של יוגוסלביה, הייתה במשבר. רוב הקונגרס הועבר בוויכוחים בין המשלחות הסרבית והסלובנית על עתידה של ליגת הקומוניסטים ויוגוסלביה עצמה. המשלחת הסרבית, בראשות מילושביץ', התעקשה על מדיניות של "אדם אחד, קול אחד" בחברות המפלגה, שתעצים את הקבוצה האתנית המפלגתית הגדולה ביותר, הסרבים.
בתורם, הקרואטים והסלובנים ביקשו לבצע רפורמה ביוגוסלביה על ידי האצלת כוח נוסף לשש רפובליקות, אך ההצעות נדחו פעם אחר פעם. כתוצאה מכך, המשלחות הקרואטית והסלובנית עזבו את הקונגרס ב-23 בינואר 1990, ולמעשה פיזרו את המפלגה הכל-יוגוסלבית. יחד עם לחץ חיצוני, הדבר גרם לאימוץ מערכות רב-מפלגתיות בכל הרפובליקות.
בחירות רב-מפלגתיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרפובליקות היחידניות ארגנו בחירות רב-מפלגתיות ב-1990, והקומוניסטים לשעבר לא הצליחו ברוב המדינות לזכות בבחירות, בעוד שרוב הממשלות הנבחרות נטלו על עצמם מדיניות לאומניות והבטיחו להגן על האינטרסים הלאומיים הנפרדים שלהן. בבחירות לפרלמנט, הלאומנים הביסו את המפלגות הקומוניסטיות לשעבר שמותגו מחדש בסלובניה ב-8 באפריל 1990, בקרואטיה ב-22 באפריל וב-2 במאי, במקדוניה ב-11 וב-25 בנובמבר וב-9 בדצמבר, ובבוסניה והרצגובינה ב-18 וב-25 בנובמבר 1990.
בבחירות מרובות-המפלגות לפרלמנט, מפלגות קומוניסטיות לשעבר שמותגו מחדש ניצחו במונטנגרו ב-9 וב-16 בדצמבר 1990, ובסרביה ב-9 וב-23 בדצמבר. בנוסף, סרביה בחרה מחדש את סלובודן מילושביץ' לנשיא. סרביה ומונטנגרו העדיפו כעת יותר ויותר את יוגוסלביה הנשלטת על ידי סרביה.
מתחים אתניים בקרואטיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקרואטיה, האיחוד הקרואטי הדמוקרטי הלאומני עלה לשלטון, בראשותו של הלאומן השנוי במחלוקת פרניו טוג'מן, תחת הבטחה "להגן על קרואטיה מפני מילושביץ'", ודגל בפומבי בריבונות קרואטית. הסרבים בקרואטיה נזהרו מהממשלה הלאומנית של טוג'מן, ובשנת 1990 לאומנים סרבים בעיירה קנין שבדרום קרואטיה התארגנו והקימו ישות בדלנית המכונה האובלסט הסוציאליסטי האוטונומי של קראינה, שדרשה להישאר באיחוד עם שאר האוכלוסייה הסרבית אם קרואטיה תחליט לפרוש. ממשלת סרביה תמכה במרד של הסרבים הקרואטים, בטענה שעבור סרבים, שלטון תחת ממשלתו של טומג'ן יהיה דומה למדינה העצמאית הפשיסטית של קרואטיה, אשר ביצעה רצח עם בסרבים במלחמת העולם השנייה. מילושביץ' השתמש בזה כדי לגייס סרבים נגד ממשלת קרואטיה ועיתונים סרבים הצטרפו למחאה המלחמה.[34] סרביה כבר הדפיסה כסף חדש בשווי 1.8 מיליארד דולר, ללא כל גיבוי של הבנק הלאומי היוגוסלבי.[35]
סרבים קרואטים בקנין, בהנהגתו של מפקח המשטרה המקומית מילאן מרטיץ', החלו לנסות להשיג גישה לנשק כדי שיוכלו למרוד בממשלת קרואטיה. פוליטיקאים סרבים קרואטים, כולל ראש עיריית קנין, נפגשו עם בוריסאב יוביץ', ראש הנשיאות היוגוסלבית באוגוסט 1990, ודחקו בו לדחוף את המועצה לפעול כדי למנוע מקרואטיה להיפרד מיוגוסלביה, מכיוון שהם טענו שהאוכלוסייה הסרבית תהיה בסכנה בקרואטיה שנשלטה על ידי טוג'מן וממשלתו הלאומנית.
בפגישה, קצין הצבא פטר גרצ'אנין אמר לפוליטיקאים הסרבים הקרואטים כיצד לארגן את המרד שלהם, והמליץ להם להעמיד בריקדות. בתחילה נודע המרד כ"מהפכת בולי העץ", כאשר הסרבים חסמו כבישים אל קנין בעצים כרותים ומנעו מקרואטים להיכנס לעיר או לאזור החוף הקרואטי של דלמטיה. הסרט התיעודי של ה-BBC, מות יוגוסלביה, חשף כי בזמנו הטלוויזיה הקרואטית ביטלה את "מהפכת בולי העץ" והציגה אותה כעבודתם של סרבים שיכורים, בניסיון לצמצם את המחלוקת החמורה. עם זאת, המצור הזיק לתיירות הקרואטית. ממשלת קרואטיה סירבה לנהל משא ומתן עם הבדלנים הסרבים והחליטה לעצור את המרד בכוח, תוך שליחה של כוחות מיוחדים חמושים במסוקים כדי להכשיל את המרד.
הטייסים טענו שהם מעבירים "ציוד" לקנין, אך חיל האוויר היוגוסלבי התערב ושלח מטוסי קרב ליירט אותם בדרישה שהמסוקים יחזרו לבסיסם. הכוחות הקרואטים חזרו לבסיסם בזאגרב. פעולה זו של חיל האוויר היוגוסלבי הבהירה לממשלה הקרואטית כי הצבא העממי היוגוסלבי נמצא יותר ויותר בשליטה סרבית. האובלסט הסוציאליסטי האוטונומי של קראינה הוכרז רשמית כישות נפרדת ב-21 בדצמבר 1990 על ידי המועצה הלאומית הסרבית, בראשה עמד מילאן באביץ'.
באוגוסט 1990 החליף הפרלמנט הקרואטי את נציגו סטייפ שובר בסטייפן מסיץ', בעקבות מהפכת בולי העץ.[36] מסיץ' נכנס לתפקידו רק באוקטובר 1990 בגלל הפגנות מהצד הסרבי, ולאחר מכן הצטרף למקדוני וסיל טופורקובסקי, לסלובני יאנז דרנובשק ולבוגיץ' בוגיצ'ביץ' מבוסניה והרצגובינה בהתנגדות לדרישות להכריז על מצב חירום כללי, שהיה מאפשר לצבא יוגוסלביה להטיל ממשל צבאי.[33]
לאחר תוצאות הבחירות הרב-מפלגתיות הראשונות, הרפובליקות של סלובניה, קרואטיה ומקדוניה הציעו להפוך את יוגוסלביה לפדרציה רופפת של שש רפובליקות בסתיו 1990, אולם מילושביץ' דחה את כל ההצעות הללו, בטענה שכמו לסלובנים ולקרואטים, גם לסרבים יש זכות להגדרה עצמית. פוליטיקאים סרבים נבהלו משינוי הביטוי בחוקת חג המולד של קרואטיה ששינה את מעמדם של הסרבים האתניים מקרואטיה מאומה המוזכרת במפורש (narod) לאומה הנמנית יחד עם המיעוטים (narodi i manjine).
עצמאות סלובניה וקרואטיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשאל העם על עצמאות סלובניה שנערך ב-23 בדצמבר 1990, הצביע רוב מכריע של התושבים בעד עצמאות:[41] 88.5% מכלל בעלי זכות הבחירה (94.8% מהמשתתפים במשאל) הצביעו בעד עצמאות, שהוכרזה ב-25 ביוני 1991.[42][43]
בינואר 1991, שירות סיכול הריגול היוגוסלבי הציג סרטון של פגישה חשאית שלטענתו התרחשה ב-1990 בין שר ההגנה הקרואטי, מרטין שפגלי, לבין שני גברים אחרים. שפגלי הודיע במהלך הפגישה כי קרואטיה נמצאת במלחמה עם הצבא העממי היוגוסלבי ונתן הנחיות לגבי הברחות נשק וכן דרכי התמודדות עם קציני הצבא המוצבים בערים קרואטיות. הצבא רצה לאחר מכן להגיש כתב אישום נגד שפגלי בגין בגידה וייבוא בלתי חוקי של נשק, בעיקר מהונגריה.
שילוב הנסיבות הללו: גילוי הברחות הנשק הקרואטיות, המשבר בקנין, בחירת ממשלות תומכות-עצמאות בבוסניה והרצגובינה, קרואטיה, מקדוניה וסלובניה, והסלובנים שדרשו עצמאות במשאל העם, הראה כי יוגוסלביה עומדת בפני איום של התפוררות.
ב-12 במרץ 1991 נפגשה הנהגת הצבא עם הנשיאות בניסיון לשכנע אותה להכריז על מצב חירום שיאפשר לצבא היוגוסלבי להשתלט על המדינה. מפקד הצבא היוגוסלבי, ולקו קאדייביץ', הכריז כי קיים קשר במטרה להשמיד את המדינה, ואמר:
תוכנית ערמומית גובשה להשמדת יוגוסלביה. השלב הראשון הוא מלחמת אזרחים. השלב השני הוא התערבות זרה. אז יוקמו משטרי בובות ברחבי יוגוסלביה.
— ולקו קאדייביץ', 12 במרץ 1991.[23]
אמירה זו רמזה למעשה שהממשלות החדשות של הרפובליקות התומכות בעצמאות נתפסו בעיני הסרבים ככלי של המערב. הנציג הקרואטי סטייפן מסיץ' הגיב בכעס להצעה, והאשים את יוביץ' וקאדייביץ' בניסיון להשתמש בצבא כדי ליצור את סרביה הגדולה. לאחר מכן קראו יוביץ' וקאדייביץ' לצירים של כל רפובליקה להצביע בשאלה האם לאפשר חוק צבאי, והזהירו אותם שיוגוסלביה ככל הנראה תתפרק אם לא יונהג חוק צבאי.
בפגישה נערכה הצבעה על הצעה להחיל ממשל צבאי כדי לאפשר פעולה צבאית לסיום המשבר בקרואטיה על ידי מתן הגנה לסרבים. ההצעה נדחתה כשהנציג הבוסני בוגיץ' בוגיצ'ביץ' הצביע נגדה, מתוך אמונה שעדיין קיימת אפשרות דיפלומטית שתוכל לפתור את המשבר.
המשבר הנשיאותי היוגוסלבי הגיע למבוי סתום כאשר ריזה סאפונשיו מקוסובו ערק מהצד הסרבי בהצבעה השנייה על הממשל הצבאי במרץ 1991.[33] יוביץ' התפטר לזמן קצר מהנשיאות במחאה על המהלך, אך חזר במהרה.[33] ב-16 במאי 1991, הפרלמנט הסרבי החליף את סאפונשיו בסג'דו באירמוביץ', ואת ננאד בוצ'יץ מוויבודינה ביוגוסלב קוסטיץ'.[44] מהלך זה גרם למעשה למבוי סתום בנשיאות, מכיוון שהפלג הסרבי של מילושביץ' השיג ארבעה מתוך שמונה קולות בנשיאות הפדרלית, והצליח לחסום החלטות מרפובליקות אחרות, שקראו לרפורמה בפדרציה היוגוסלבית.[33][45][46]
לאחר תום כהונתו של יוביץ' בראש הנשיאות הקולקטיבית, הוא מנע מיורשו, מסיץ' הקרואטי, מלמלא את התפקיד, והעניק אותו במקום זאת לברנקו קוסטיץ', חבר בממשלה הפרו-סרבית במונטנגרו.
במשאל העם על עצמאות קרואטיה שנערך ב-2 במאי 1991, 93.24% הצביעו בעד עצמאות. ב-19 במאי 1991 נערך בקרואטיה הסיבוב השני של משאל העם על מבנה הפדרציה היוגוסלבית. ניסוח השאלה לא בירר במפורש האם הוא בעד היפרדות מהפדרציה או לא. המצביעים נשאלו אם הם תומכים באפשרות שקרואטיה "יכולה להיכנס לברית של מדינות ריבוניות עם רפובליקות אחרות (בהתאם להצעה של הרפובליקות של קרואטיה וסלובניה לפתרון המשבר המדיני ברפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה)?". 83.56% מבעלי זכות ההצבעה בחרו במשאל, כאשר הסרבים הקרואטים החרימו ברובם את משאל העם. מתוכם, 94.17% (אחוז הצבעה של 78.69%) הצביעו בעד ההצעה, בעוד ש-1.2% מהמצביעים התנגדו. לבסוף, הוכרזה עצמאותה של קרואטיה ב-25 ביוני 1991.
תחילת מלחמות יוגוסלביה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מלחמות יוגוסלביה
מלחמה בסלובניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הן סלובניה והן קרואטיה הכריזו על עצמאותן ב-25 ביוני 1991. בבוקר ה-26 ביוני, עזבו יחידות הגיס ה-13 של הצבא העממי היוגוסלבי את בסיסיהן ברייקה, כדי לנוע לעבר הגבול הסלובני עם איטליה. המהלך הוביל מיד לתגובה חריפה מצד הסלובנים המקומיים, שארגנו בריקדות והפגנות ספונטניות נגד פעולות הצבא. עדיין לא התחוללו קרבות, ונראה היה שלשני הצדדים יש מדיניות לא רשמית של לא להיות הראשונים לפתוח באש.
בשלב זה, ממשלת סלובניה כבר מימשה את תוכניתה להשתלט על נמל התעופה הבין-לאומי של ליובליאנה וגם על עמדות הגבול של סלובניה בגבולות עם איטליה, אוסטריה והונגריה. אנשי הצוות שאיישו את עמדות הגבול היו, ברוב המקרים, כבר סלובנים, כך שההשתלטות הסלובנית הסתכמה ברובה בהחלפת מדים וסמלים, ללא כל לחימה. על ידי השתלטות על הגבולות הצליחו הסלובנים לבסס עמדות הגנה מפני מתקפה צפויה של צבא יוגוסלביה. המשמעות הייתה שהצבא העממי היוגוסלבי יצטרך לירות את הירייה הראשונה, שנורתה ב-27 ביוני בשעה 14:30 על ידי קצין הצבא היוגוסלבי.[47]
על אף שתמכה בזכויותיהן להגדרה עצמית לאומית, לחצה הקהילה האירופית על סלובניה וקרואטיה להטיל מורטוריום של שלושה חודשים על עצמאותן, והגיעה עימן להסכם בריוני ב-7 ביולי 1991, הסכם שהוכר על ידי נציגי כל הרפובליקות.[48] במהלך שלושת החודשים הללו השלים הצבא היוגוסלבי את יציאתו מסלובניה, והמשא ומתן להשבת הפדרציה היוגוסלבית עם הדיפלומט הבריטי לורד קרינגטון וחברי הקהילה האירופית כמעט הסתיים. תוכניתו של קרינגטון נבעה מהבנה שיוגוסלביה נמצאת במצב של פירוק וכללה החלטה שכל רפובליקה תקבל את עצמאותן הבלתי נמנעת של האחרות, יחד עם הבטחה לנשיא סרביה מילושביץ' שהאיחוד האירופי יבטיח את ביטחונם של הסרבים מחוץ לסרביה.
הצעותיו של לורד קרינגטון נדחו לאחר הכרת גרמניה, שהתאחדה פחות משלושה חודשים לפני כן, בערב חג המולד 1991 בסלובניה וקרואטיה. פרט למשא ומתן חשאי בין שרי החוץ הנס-דיטריך גנשר (גרמניה) ואלויס מוק (אוסטריה), ההכרה החד-צדדית באה בהפתעה לא רצויה לרוב ממשלות האיחוד האירופי וארצות הברית, עמן לא הייתה התייעצות מוקדמת. ארגונים בין-לאומיים, כולל האומות המאוחדות, לא חשו בנוח עם ההכרזה החד-צדדית של גרמניה. בעוד שיוגוסלביה כבר הייתה במבוכה, סביר להניח שההכרה הגרמנית ברפובליקות הנפרדות – וההתגייסות החלקית של אוסטריה על הגבול – החמירה את המצב הרבה יותר עבור המדינה הרב-לאומית המתפרקת. נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש היה נציג המעצמה היחיד שהביע התנגדות. מידת ההתערבות של הכס הקדוש ושירות הביון הפדרלי של גרמניה בפרשה זו נחקרה על ידי חוקרים הבקיאים בפרטים, אך התיעוד ההיסטורי נותר שנוי במחלוקת.
מילושביץ' סירב להסכים לתוכנית בטענה כי לקהילה האירופית אין זכות לפזר את יוגוסלביה וכי התוכנית אינה לטובת הסרבים, מפני שהיא תחלק אותם לארבע רפובליקות שונות (סרביה, מונטנגרו, בוסניה והרצגובינה וקרואטיה). קרינגטון הגיב בהעלאת הנושא להצבעה שבה כל הרפובליקות האחרות, כולל מונטנגרו, הסכימו תחילה לתוכנית שתפזר את יוגוסלביה. אולם, לאחר לחץ עז מצד סרביה על נשיא מונטנגרו, שינתה מונטנגרו את עמדתה והתנגדה לפירוק יוגוסלביה.
מלחמה בקרואטיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלחמת העצמאות של קרואטיה פרצה בתחילת אפריל 1991, בין ממשלת קרואטיה לבין הסרבים המורדים במחוז האוטונומי הסרבי של קראינה (בגיבוי כבד של צבא יוגוסלביה, שנשלט על ידי סרביה). ב-1 באפריל 1991 הכריז המחוז כי הוא ייפרד מקרואטיה. מיד לאחר הכרזת העצמאות של קרואטיה, הסרבים הקרואטים הקימו גם את האזור האוטונומי הסרבי של מערב סלבוניה ואת האזור האוטונומי הסרבי של מזרח סלבוניה, ברניה ומערב סריים. שלושת האזורים הללו התחברו לכדי רפובליקת קראינה הסרבית (RSK) שהוכרזה על ידי עצמה ב-19 בדצמבר 1991.
הישויות המשמעותיות האחרות הנשלטות על ידי סרבים בסלאבוניה הודיעו שגם הן יצטרפו לקראינה. זאגרב הפסיקה בשלב זה לשלם מיסים לבלגרד, והישויות הסרביות בקרואטיה הפסיקו את תשלום המיסים לזאגרב. במקומות מסוימים פעל הצבא היוגוסלבי כחיץ, באחרים הוא סייע לסרבים בהתמודדותם עם הצבא והמשטרה הקרואטים החדשים.
השפעת שנאת הזרים והשנאה האתנית בקריסת יוגוסלביה התבררה במהלך המלחמה בקרואטיה. תעמולה הן מצד הקרואטים והן מצד הסרבים הפיצה פחד, וטענה שהצד השני ידכא אותם ויגזים במספר ההרוגים כדי להגביר את התמיכה מאוכלוסיותיהם.[49] בחודשיה הראשונם של המלחמה, הצבא והצי היוגוסלבי, שנשלטו על ידי סרביה, הפגיזו בכוונה אזורים אזרחיים בספליט ודוברובניק, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, כמו גם כפרים קרואטים סמוכים לערים אלו.[50] כלי התקשורת היוגוסלביים טענו כי הפעולות נעשו בשל מה שלטענתם היה נוכחות של כוחות אוסטאשה פשיסטים ומחבלים בין-לאומיים בעיר.[50]
חקירות של האו"ם מצאו כי לא היו כוחות כאלה בדוברובניק באותה עת.[51] נוכחות הכוחות המזוינים של קרואטיה באזור גדלה מאוחר יותר. ראש ממשלת מונטנגרו, מילו ג'וקאנוביץ', בזמנו בן בריתו של מילושביץ', פנה ללאומיות המונטנגרית, והבטיח כי כיבוש דוברובניק יאפשר את הרחבת מונטנגרו לתוך העיר שלטענתו הייתה חלק היסטורי ממונטנגרו, וטען כי גבולותיה דאז של מונטנגרו "צוירו על ידי הקרטוגרפים בבולשביקים הוותיקים ובעלי ההשכלה הגרועה".[50]
במקביל, ממשלת סרביה סתרה את בעלת בריתה המונטנגרית על ידי דברי ראש ממשלת סרביה, דראגוטין זלנוביץ', שטען כי דוברובניק היא מבחינה היסטורית סרבית ולא מונטנגרית.[52] התקשורת הבין-לאומית הקדישה תשומת לב רבה להפצצות על דוברובניק וטענה שזו עדות לכך שמילושביץ' רודף אחר יצירת סרביה הגדולה עם התמוטטות יוגוסלביה, ככל הנראה בסיוע ההנהגה המונטנגרית הכפופה לסרביה והלאומנים הסרבים במונטנגרו כדי לטפח תמיכה מונטנגרית בכיבוש מחדש של דוברובניק.[51]
בווקובאר, המתיחות האתנית בין הקרואטים לסרבים התפוצצה כאשר הצבא היוגוסלבי נכנס לעיירה. צבא יוגוסלביה וכוחות צבאיים סרביים הרסו את העיירה בלוחמה עירונית ובהרס רכוש קרואטי. כוחות סרבים ביצעו מעשי זוועה נגד קרואטים, והרגו יותר מ-200.[53]
עצמאות הרפובליקות של מקדוניה ובוסניה והרצגובינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בוסניה והרצגובינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשל המבנה הדמוגרפי של בוסניה, הכולל אוכלוסייה מעורבת של רוב בוסניאקי ומיעוטים סרבים וקרואטים, הבעלות על שטחים נרחבים בבוסניה הייתה שנויה במחלוקת.
משנת 1991 עד 1992, המצב בבוסניה והרצגובינה הרב-לאומית הפך למתוח במיוחד. הפרלמנט שלה היה מחולק בקווים אתניים לפלג בוסני שולט ולפלגים סרבים וקרואטים במיעוט. בשנת 1991, רדובאן קאראג'יץ', מנהיג הפלג הסרבי הגדול בפרלמנט, שנקרא המפלגה הדמוקרטית הסרבית, העניק אזהרה חמורה וישירה לאספת העם של בוסניה והרצגובינה אם תחליט להיפרד מיוגוסלביה, ואמר:
זה, מה שאתם עושים, לא טוב. זה הנתיב שבו אתם רוצים לקחת את בוסניה והרצגובינה, אותו כביש מהיר לגיהנום ומוות שעליו נסעו סלובניה וקרואטיה. אל תחשבו שאתם לא תיקחו את בוסניה והרצגובינה לגיהנום, ואת העם המוסלמי אולי להכחדה. כי העם המוסלמי לא יכול להגן על עצמו אם תהיה כאן מלחמה.
— רדובאן קאראג'יץ', 14 באוקטובר 1991.[54]
בינתיים, מאחורי הקלעים, החל משא ומתן בין מילושביץ' הסרבי לטוג'מן הקרואטי לחלוקת בוסניה והרצגובינה לשטחים שינוהלו על ידי סרביה וקרואטיה כדי לנסות למנוע מלחמה בין קרואטים בוסנים לסרבים בוסנים. הסרבים בבוסניה ערכו משאל עם בנובמבר 1991 שהביא להצבעה מוחצת בעד הישארות במדינה משותפת עם סרביה ומונטנגרו.
בפומבי, התקשורת הממלכתית בסרביה טענה בפני הבוסנים שניתן לכלול את בוסניה והרצגובינה כאיחוד וולונטרי חדש בתוך יוגוסלביה חדשה המבוססת על ממשל דמוקרטי, אך הצעה זו לא נלקחה ברצינות על ידי ממשלת בוסניה והרצגובינה.[55]
ב-9 בינואר 1992 הכריזה האספה הסרבית הבוסנית על רפובליקה נפרדת של העם הסרבי בבוסניה והרצגובינה (שנקראה לאחר מכן רפובליקה סרפסקה), והמשיכה להקים אזורים אוטונומיים סרביים ברחבי המדינה. משאל העם הסרבי על הישארות ביוגוסלביה ויצירת האזורים הוכרזו כבלתי חוקתיים על ידי ממשלת בוסניה והרצגובינה.
משאלי עם על עצמאות בחסות ממשלת בוסניה נערכו ב-29 בפברואר וב-1 במרץ 1992. משאל העם הוכרז כמנוגד לחוקה הבוסנית והפדרלית על ידי בית הדין הפדרלי לחוקה והממשלה הסרבית הבוסנית החדשה שהוקמה, והוא הוחרם ברובו על ידי הסרבים הבוסנים. לפי התוצאות הרשמיות, שיעור ההצבעה עמד על 63.4%, ו-99.7% מהבוחרים הצביעו בעד עצמאות. בוסניה והרצגובינה הכריזה על עצמאות ב-3 במרץ 1992 וקיבלה הכרה בין-לאומית חודש לאחר מכן, ב-6 באפריל.[56] באותו תאריך הגיבו הסרבים בהכרזה על עצמאותה של הרפובליקה סרפסקה והטלת מצור על סרייבו, שסימנה את תחילתה של מלחמת בוסניה.[57] הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה התקבלה כמדינה חברה באומות המאוחדות ב-22 במאי 1992.[58]
תקיפות אוויריות של נאט"ו נגד מטרות סרביות בבוסניה והרצגובינה תרמו לחתימת הסכם דייטון ב-1995 ולפתרון הסכסוך. כ-100,000 בני אדם נהרגו במהלך המלחמה.
מקדוניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשאל העם לעצמאות מקדוניה שנערך ב-8 בספטמבר 1991, הצביעו 95.26% מהבוחרים בעד עצמאות, שהוכרזה ב-25 בספטמבר 1991.[59]
כחמש מאות חיילים אמריקאים נפרסו תחת דגל האו"ם כדי לפקח על גבולה הצפוני של מקדוניה עם סרביה. עם זאת, שלטונות בלגרד לא התערבו כדי למנוע את עזיבתה של מקדוניה, ולא פעלו נגד הגעתם של חיילי האו"ם. חוסר הפעולה הסרבי בנושאים אלו הצביע על כך שברגע שבלגרד תקים את מדינתה החדשה (הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה באפריל 1992), היא תכיר ברפובליקה של מקדוניה ואף תנסה לפתח איתה יחסים דיפלומטיים. כתוצאה מכך הפכה מקדוניה לרפובליקה לשעבר היחידה שקיבלה ריבונות ללא התנגדות מצד השלטונות והצבא של יוגוסלביה וסרביה.
בנוסף, נשיאה הראשון של מקדוניה, קירו גליגורוב, אכן שמר על יחסים טובים עם בלגרד כמו גם עם שאר הרפובליקות היוגוסלביות לשעבר.
המרד ברפובליקה של מקדוניה, הסכסוך הגדול האחרון בין לאומנים אלבנים וממשלת מקדוניה, פחת ברמת האלימות שלו לאחר 2001.
הכרה בין-לאומית בהתפרקות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעוד שצרפת, בריטניה ורוב המדינות האחרות החברות באיחוד האירופי עדיין הדגישו את הצורך לשמור על אחדות יוגוסלביה,[60] קנצלר גרמניה הלמוט קוהל הוביל את התביעה להכיר בשתי הרפובליקות המתפרקות הראשונות, סלובניה וקרואטיה. הוא לחץ על שתי הממשלות הלאומיות ועל האיחוד האירופי להיות גמישות יותר, וכן נסע לבלגרד כדי ללחוץ על הממשלה הפדרלית של יוגוסלביה לא להשתמש בכוח צבאי, תוך איום בסנקציות. בערב חג המולד 1991 הכירה גרמניה בעצמאותן של סלובניה וקרואטיה, "בניגוד לעצת הקהילה האירופית, האו"ם ונשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש.[61]
בנובמבר 1991, ועדת הבוררות של ועידת השלום ביוגוסלביה קיבלה את דעת הלורד קרינגטון שהרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה נמצאת בתהליך של פירוק, שלאוכלוסייה הסרבית בקרואטיה ובבוסניה אין זכות להגדרה עצמית בדמות מדינות חדשות, וכי הגבולות בין הרפובליקות יוכרו כגבולות בין-לאומיים. כתוצאה מהסכסוך, מועצת הביטחון של האומות המאוחדות אימצה פה אחד את החלטה 721 של מועצת הביטחון של האו"ם ב-27 בנובמבר 1991, אשר סללה את הדרך להקמת כוחות שמירת השלום ביוגוסלביה.[62]
בינואר 1992 חתמו קרואטיה ויוגוסלביה על הסכם שביתת נשק בפיקוח האו"ם, בעוד המשא ומתן נמשך בין הנהגות סרביה וקרואטיה על חלוקת בוסניה והרצגובינה.
ב-15 בינואר 1992 הוכרה עצמאותן של קרואטיה וסלובניה על ידי הקהילה הבין-לאומית. סלובניה, קרואטיה ובוסניה והרצגובינה התקבלו כמדינות חברות באו"ם ב-22 במאי 1992. מקדוניה התקבלה כמדינה חברה באו"ם ב-8 באפריל 1993.[63] אישור החברות שלה ארך זמן רב יותר עקב התנגדות יוונית.[63]
בנאומו באחד במאי 1999, מנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, אוסקר לפונטיין, מתח ביקורת על התפקיד שמילאה גרמניה בפירוק יוגוסלביה באמצעות ההכרה המוקדמת שלה בעצמאות הרפובליקות.[64]
במרץ 1992, במהלך קמפיין העצמאות של בוסניה בארצות הברית, הגיע הפוליטיקאי ונשיא בוסניה והרצגובינה לעתיד, אלייה איזטבגוביץ', להסכם בתיווך האיחוד האירופי עם קרואטים וסרבים בוסנים על הסדר קונפדרלי בן שלושה קנטונים. זאת אף על פי שממשלת ארצות הברית, לפי הניו יורק טיימס, דחקה בו לבחור במדינה יחידה, ריבונית ועצמאית.[65]
השלכות בסרביה ומונטנגרו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עצמאותה של בוסניה והרצגובינה התבררה כמכה אנושה לרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. ב-28 באפריל 1992 הוקמה הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה, שנשלטה על ידי סרביה והורכבה רק מהרפובליקות הסוציאליסטיות לשעבר של סרביה ומונטנגרו. הרפובליקה נשלטה על ידי סלובודן מילושביץ' ובעלי בריתו הפוליטיים. ממשלתה טענה להיותה היורשת של יוגוסלביה הקומוניסטית, אך הקהילה הבין-לאומית סירבה להכיר בה ככזו. עמדת הקהילה הבין-לאומית הייתה שיוגוסלביה התפרקה למדינות הנפרדות שלה. החלטת האו"ם ב-22 בספטמבר 1992 מנעה מהרפובליקה הפדרלית לתפוס את מקומה של יוגוסלביה המפורקת בארגון כמדינה היורשת שלה.
שאלת הירושה הייתה חשובה לתביעות על הנכסים הבין-לאומיים של הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, כולל שגרירויות במדינות רבות. הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה לא ויתרה על תביעתה לירושת יוגוסלביה ההיסטורית עד 1996. רק ב-2001 נחתם ההסכם על ירושת הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית לשעבר של יוגוסלביה.
ההתפוררות והמלחמה הביאו לעיצומים, שגרמו לקריסת כלכלת סרביה ומונטנגרו לאחר חמש שנים. המלחמה בחלקים המערביים של יוגוסלביה לשעבר הסתיימה ב-1995 בשיחות שלום בחסות ארצות הברית שהתקיימו בדייטון, אוהיו, ובסופן נחתם הסכם דייטון. מלחמת קוסובו החלה ב-1996 והסתיימה במבצע כוח מאוחד של נאט"ו ב-1999. סלובודן מילושביץ' הודח מתפקידו בשנת 2000.
הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה הפכה ב-4 בפברואר 2003 לאיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו. האיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו לא היה יציב בפני עצמו, ולבסוף התפרק ב-2006, כאשר במשאל עם שנערך ב-21 במאי 2006 נתמכה עצמאות מונטנגרו על ידי 55.5% מהמצביעים, והעצמאות הוכרזה ב-3 ביוני 2006. סרביה ירשה את חברות האיחוד המדיני באו"ם.[66]
קוסובו נוהלה על ידי האו"ם מאז מלחמת קוסובו, ונותרה חלק מסרביה. עם זאת, ב-17 בפברואר 2008 הכריזה קוסובו על עצמאות מסרביה ועל הקמת מדינה משלה בשם רפובליקת קוסובו. ארצות הברית, הממלכה המאוחדת וחלק גדול מהאיחוד האירופי הכירו בכך כפעולה של הגדרה עצמית, וארצות הברית אף שלחה אנשים לעזור לקוסובו.[67] מצד שני, סרביה וחלק מהקהילה הבין-לאומית – בעיקר רוסיה, ספרד והרפובליקה העממית של סין – לא הכירו בעצמאות קוסובו.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Caesar, Faisal (23 ביוני 2020). "The forgotten Yugoslavian side of Italia 90". Criketsoccer.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Decades later, Bosnia still struggling with the aftermath of war". PBS NewsHour. 19 בנובמבר 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "The Hungaro-Croatian Compromise of 1868 (The Nagodba)". h-net.org. אורכב מ-המקור ב-4 ביוני 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Appeal to the international league of human rights, Albert Einstein/Heinrich Mann.
- ^ World Bank, World Development Report 1991, Statistical Annex, Tables 1 and 2, 1991.
- ^ Survey, Small Arms (5 ביולי 2015). Small arms survey 2015 : weapons and the world. [Cambridge, England]. ISBN 9781107323636. OCLC 913568550.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 Dejan Jović. Yugoslavia: a state that withered away. Purdue University Press, 2009. p. 15
- ^ Dejan Jović. Yugoslavia: a state that withered away. Purdue University Press, 2009. pp. 15–16
- ^ 1 2 Beth J. Asch, Courtland Reichmann, Rand Corporation. Emigration and Its Effects on the Sending Country. Rand Corporation, 1994. p. 26.
- ^ 1 2 Douglas S. Massey, J. Edward Taylor. International Migration: Prospects and Policies in a Global Market. Oxford University Press, 2004. p. 159.
- ^ Vesna Pešić (באפריל 1996). "Serbian Nationalism and the Origins of the Yugoslav Crisis". Peaceworks. United States Institute for Peace (8): 12. נבדק ב-10 בדצמבר 2010.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "Kosovo". The New York Times. 23 ביולי 2010. נבדק ב-10 בדצמבר 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Henry Kamm (8 בדצמבר 1985). "Yugoslav republic jealously guards its gains". The New York Times. נבדק ב-10 בדצמבר 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "YUGOSLAVIA: KEY QUESTIONS AND ANSWERS ON THE DEBT CRISIS" (PDF). Directorate of Intelligence. 2011-05-12. אורכב מ-המקור (PDF) ב-24 בינואר 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Crampton, R.J. (1997). A Concise History of Bulgaria. Cambridge University Press. p. 386. ISBN 9780521567190.
- ^ National Security Decision Directive 133, United States Policy Toward Yugoslavia, 14 March 1984
- ^ 1 2 3 4 Crampton 1997, p. 386–387.
- ^ John Tagliabue (5 בינואר 1989). "Agrokomerc Ex-Director Goes On Hunger Strike in Jail". AP News. נבדק ב-10 בספטמבר 2021.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 Crampton 1997, p. 387.
- ^ Crampton 1997, p. 387-388.
- ^ Crampton 1997, p. 387–388.
- ^ Lampe, John R. 2000. Yugoslavia as History: Twice There Was a Country. Cambridge: Cambridge University Press. p347
- ^ 1 2 3 The Death of Yugoslavia. British Broadcasting Corporation (BBC). 1995.
- ^ Ramet, Sabrina P. 2006. The Three Yugoslavias: State-Building and Legitimisation. Indiana University Press. p598.
- ^ Henry Kamm (9 באוקטובר 1988). "Yugoslav Police Fight Off A Siege in Provincial City". The New York Times. נבדק ב-2 בפברואר 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Leaders of a Republic in Yugoslavia Resign". The New York Times. Reuters. 12 בינואר 1989. ארכיון מ-6 בנובמבר 2012. נבדק ב-7 בפברואר 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Ramet, Sabrina P. (18 בפברואר 2010). Central and Southeast European Politics Since 1989. Cambridge University Press. p. 361. ISBN 9780521716161. נבדק ב-9 במרץ 2012.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "Communism O Nationalism!". Time. (24 October 1988).
- ^ "A Country Study: Yugoslavia (Former): Political Innovation and the 1974 Constitution (chapter 4)". The Library of Congress. נבדק ב-27 בינואר 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Historical Circumstances in Which "The Rally of Truth" in Ljubljana Was Prevented". Journal of Criminal Justice and Security. אורכב מ-המקור ב-13 בדצמבר 2013. נבדק ב-4 ביולי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Rally of truth (Miting resnice)". A documentary published by RTV Slovenija. נבדק ב-4 ביולי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "akcijasever.si". The "North" Veteran Organization. אורכב מ-המקור ב-29 בדצמבר 2017. נבדק ב-3 ביולי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 "Stjepan Mesić, svjedok kraja (I) – Ja sam inicirao sastanak na kojem je podijeljena Bosna". BH Dani (בבוסנית). No. 208. 1 ביוני 2001. אורכב מ-המקור ב-24 בנובמבר 2012. נבדק ב-2012-11-27.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Roads Sealed as Yugoslav Unrest Mounts". The New York Times. 19 באוגוסט 1990. נבדק ב-26 באפריל 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Sudetic, Chuck (10 בינואר 1991). "Financial Scandal Rocks Yugoslavia". The New York Times. נבדק ב-26 באפריל 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Svjedoci raspada – Stipe Šuvar: Moji obračuni s njima" (בקרואטית). Radio Free Europe. 27 בפברואר 2008. נבדק ב-2012-11-27.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "1991 Kosovan independence referendum", Wikipedia (באנגלית), 2022-01-25, נבדק ב-2022-05-21
- ^ "1991 Rezultati Referendum" (PDF). www.izbori.hr. אורכב מ-המקור (PDF) ב-27 בפברואר 2012. נבדק ב-25 במאי 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "1991 Macedonian independence referendum", Wikipedia (באנגלית), 2022-01-25, נבדק ב-2022-05-21
- ^ "CSCE :: Article :: Report: The Referendum on Independence in Bosnia-Herzegovina". csce.gov. אורכב מ-המקור ב-22 במאי 2011. נבדק ב-25 במאי 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "REFERENDUM BRIEFING NO 3" (PDF). אורכב מ-המקור ב-18 בדצמבר 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Flores Juberías, Carlos (בנובמבר 2005). "Some legal (and political) considerations about the legal framework for referendum in Montenegro, in the light of European experiences and standards" (PDF). Legal Aspects for Referendum in Montenegro in the Context of International Law and Practice. Foundation Open Society Institute, Representative Office Montenegro. p. 74. אורכב מ-המקור (PDF) ב-1 בפברואר 2012.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "Volitve" [Elections]. Statistični letopis 2011 [Statistical Yearbook 2011]. Statistical Yearbook 2011. Vol. 15. Statistical Office of the Republic of Slovenia. 2011. p. 108. ISSN 1318-5403.
- ^ Mesić (2004), p. 33
- ^ Brown & Karim (1995), p. 116
- ^ Frucht (2005), p. 433
- ^ "Zgodilo se je ... 27. junija" [It Happened On ... 27 June] (בסלובנית). MMC RTV Slovenia. 27 ביוני 2005.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Woodward, Susan, L. Balkan Tragedy: Chaos & Dissolution after the Cold War, the Brookings Institution Press, Virginia, USA, 1995, p. 200
- ^ "THE PROSECUTOR OF THE TRIBUNAL AGAINST SLOBODAN MILOSEVIC". נבדק ב-24 בינואר 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 "Pavlovic: The Siege of Dubrovnik". yorku.ca.
- ^ 1 2 "Pavlovic: The Siege of Dubrovnik". yorku.ca.
- ^ "Pavlovic: The Siege of Dubrovnik". yorku.ca.
- ^ "Two jailed over Croatia massacre". BBC News. 27 בספטמבר 2007. נבדק ב-26 באפריל 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Karadzic and Mladic: The Worlds Most Wanted Men – FOCUS Information Agency (אורכב 16.04.2009 בארכיון Wayback Machine)
- ^ Burg, Steven L; Shoup, Paul S. 1999. The War in Bosnia-Herzegovina: Ethnic Conflict and International Intervention. M.E. Sharpe. p102
- ^ Bose, Sumantra (2009). Contested lands: Israel-Palestine, Kashmir, Bosnia, Cyprus, and Sri Lanka. Harvard University Press. p. 124. ISBN 9780674028562.
- ^ Walsh, Martha (2001). Women and Civil War: Impact, Organizations, and Action. Lynne Rienner Publishers. pp. 57, The Republic of Bosnia and Herzegovina was recognized by the European Union on 6 April. On the same date, Bosnian Serb nationalists began the siege of Sarajevo, and the Bosnian war began. ISBN 9781588260468.
- ^ D. Grant, Thomas (2009). Admission to the United Nations: Charter Article 4 and the Rise of Universal Organization. Martinus Nijhoff Publishers. p. 226. ISBN 978-9004173637.
- ^ Kasapović, Mirjana (2010), "Macedonia", Elections in Europe, Nomos Verlagsgesellschaft mbH & Co. KG: 1271–1294, doi:10.5771/9783845223414-1271, ISBN 978-3-8329-5609-7, נבדק ב-2020-10-26
- ^ Drozdiak, William (1991-07-02). "GERMANY CRITICIZES EUROPEAN COMMUNITY POLICY ON YUGOSLAVIA". Washington Post (באנגלית אמריקאית). ISSN 0190-8286. נבדק ב-2022-03-05.
- ^ "Kohl's roll of the dice in 1991 helped further destabilise the Balkans". Financial Times. 2017-06-20. נבדק ב-2022-03-05.
- ^ "Resolution 721". Belgium: NATO. 25 בספטמבר 1991. נבדק ב-21 ביולי 2006.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Rossos, Andrew (2008). Macedonia and the Macedonians: A History (PDF). Hoover Institution Press. p. 271. ISBN 978-0817948832. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2019-01-28. נבדק ב-28 בינואר 2019.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Ali, Tariq (2000). Masters of the Universe? NATO's Balkan Crusade. Verso. p. 381. ISBN 9781859842690.
- ^ "Leaders propose dividing Bosnia into three areas". The New York Times. 17 ביוני 1993. נבדק ב-2 במרץ 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Member States of the United Nations". United Nations. נבדק ב-19 בנובמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "U.S. Relations With Kosovo". 2016-03-17. נבדק ב-2017-09-21.
