היסטוריה של ארגנטינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

ההיסטוריה של ארגנטינה נחלקה על ידי היסטוריונים לארבע תקופות עיקריות: ההיסטוריה המוקדמת (עד למאה ה-16). התקופה הקולוניאלית הספרדית (1810 - 1530). תקופת יצירת האומה הארגנטינאית (1880 - 1810) וההיסטוריה של ארגנטינה המודרנית (בערך משנת 1880).

התיישבות האדם בשטחי רפובליקת ארגנטינה של זמננו, החלה לפני כ-13 אלף שנה בחלק הדרומי של פטגוניה. התיעוד הראשון של החיים באזור החל עם הגעתם של ראשוני המתיישבים הספרדים לריו דה לה פלטה במסעו של חואן דיאס דה סוליס בשנת 1516. אירוע שסימן את תחילת השליטה הספרדית באזור.

בשנת 1776 הקימה ממלכת ספרד את מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה באזור בו נמצאות כיום ארגנטינה, אורוגוואי, פראגוואי ובוליביה. בירת מלכות המשנה שכנה בבואנוס איירס. במהפכת מאי, בשנת 1810, מרדו התושבים באימפריה הספרדית ובשנת 1816 הכריזו על הקמת הרפובליקה המאוחדת של ריו דה לה פלטה. הספרדים הובסו בשנת 1824, ובין השנים 1861 - 1853 הוקמה הרפובליקה הפדרלית של ארגנטינה.

פרהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיישבות האדם בשטחי רפובליקת ארגנטינה של זמננו, החלה לפני כ-13 אלף שנה. התרבויות הקדומות ביותר באזור שפיתחו שימוש בכלים נמצאו בצפון-מערב ארגנטינה על מורדות הרי האנדים, במאה ה-18 לפני הספירה.

לכ-56% מאוכלוסיית ארגנטינה הנוכחית יש שורשים לאבות קדומים מהיישובים המקוריים.

תקופת שלטון האינקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אינקה

האזורים, שהיום שולטת בהם מדינת ארגנטינה היו מאוכלסים באופן דליל ביותר עד הקולוניאליזם האירופאי. ילידי דרום אמריקה (או בשמם המקומי: דִיאָגִיטָה-קָאלָאצָ'אקִי) בצפון ארגנטינה חיו על גבולות אימפריית האינקה המתרחבת.

בני אימפריית האינקה השתמשו ב"קיפו", צורת כתב וחישוב המבוססת על קשרי-חבלים, כאמצעי אחסון מידע. שיטת הכתב המיוחדת הזו הושמדה כליל על ידי הכובש הספרדי פיסרו שהרג את כל אלו אשר ידעו להשתמש בה.

תקופת הקולוניאליזם הספרדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בואנוס איירס בשנותיה הראשונות

האירופאים הגיעו לאזור בשנת 1502 עם מסעו של אמריגו וספוצ'י. אף הנווט הספרדי חוּאָן דִיאָס דֶה סוֹלִיס הגיע לאזור, , לנהר הריו דה לה פלטה, בשנת 1516. בשנת 1536 הקימו הספרדים התיישבות קטנה וארעית וב-1580 הקימה ספרד התיישבות קבועה - בואנוס איירס שנכללה באזורי השליטה של מלכות המשנה של פרו.

השימוש בנמל הטבעי בשפכו של נהר הריו דה לה פלטה היה בלתי אפשרי מפני שכל עורקי התחבורה והמסחר הימיים בדרום אמריקה אמורים היו לעבור דרך נמל לימה, בפרו, מה שהפך את ההברחות לסוג המסחר העיקרי בערים כגון בואנוס איירס, אסונסיון ובמונטווידאו.

הספרדים העלו את סטטוס האזור על ידי הקמת מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה (Virreinato del Río de la Plata) ב-1776. מלכות משנה הכילה שטחים גדולים ונרחבים שכללו את שטחי ארגנטינה, אורוגוואי, פרגוואי וחלקים מבוליביה אך הייתה קיימת רק שנים מעטות. קודם לכן היה האזור תחת שיפוטה של מלכות המשנה של פרו.

במשך תקופה זו, נמל בואנוס איירס פרח ושגשג לאחר הקמת משנה המלכות של ריו דה לה פלטה מסיבות רבות כמו למשל ההכנסות מפוטוסי, העלייה בפעילות הימית עם טוּבִין (ופחות עם מתכות אצילות), גידול בקר לשם ייצוא בשביל תעשיית העור ולעוד מוצרים, ומעוד סיבות פוליטיות שהפכו את בואנוס איירס לאחד ממרכזי המסחר החשובים של האזור.

אך מלכות משנה זו פורקה במהרה, בעקבות הפירוד הרב ששרר בין אזורי השליטה הנרחבים של מלכות המשנה ובעקבות התמיכה הספרדית הדועכת שנפסקה כמעט לחלוטין כשנפולאון תקף את ספרד והפיל את המונרכיה שם.

נסיון הפלישה הכושל של הבריטים להשתלט על נהר הריו דה לה פלטה ב-1806 וב-1807 אך המתיישבים התנגדו ועמדו על שלהם מול אחת ממעצמות העל (באותו הזמן).

עצמאות ארגנטינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת העצמאות של ארגנטינה

שמעה של המהפכה הצרפתית ושל המלחמה המהפכנית בארצות הברית הביאו רעיונות ותנועות ליברליות לאמריקה הלטינית. אחרי שצרפת השתלטה על ספרד, המתיישבים בבואנוס-איירס הקימו חוּ‏נְטָ‏ה משלהם ב-25 במאי 1810 והזמינו את שאר הפרובינציות להצטרף אליהם. אך בגלל חילוקי דעות בין הפלגים והמגמות הריכוזיות של הפעילים הקיצוניים, נדחתה ההכרזה הרשמית של עצמאות המדינה. ובינתיים אף פרגוואי, המדינה השכנה הכריזה עצמאות ב-1811.

בין השנים 1814 ל-1817 הוביל הגנרל חוסה דה סן מרטין מסעות צבאיים שהפכו את רעיון העצמאות של ארגנטינה למציאות. הארגנטינאים רואים בסן מרטין, שלחם בארגנטינה, צ'ילה ופרו, את המשחרר הלאומי שלהם. ב-9 ביולי 1816 התאסף קונגרס בעיר טוקומן שבצפון ארגנטינה והכריז באופן רשמי עצמאות מהספרדים. בוליביה הכריזה את עצמאותה ב1825, ולאחר מלחמת ארגנטינה-ברזיל גם אורוגוואי עשתה זאת.

ב-2 בפברואר 1825, חתמה הממלכה המאוחדת ברית ידידות וקשרי מסחר ושיט עם ארגנטינה ובכך הכירה בה כמדינה עצמאית.

לאחר הפסד הספרדים, היה מאבק בין המאחדים (unitarios) לבין הפדרליסטים על אופי המדינה החדשה. הדמות הדומיננטית בתקופה זאת הוא הפדרליסט חואן מנואל דה רוסאס, שנחשב לרוב דיקטטור. הוא שלט בפרובינציית בואנוס איירס מ-1829 עד 1852, תוך שהוא פועל כאחראי על יחסי החוץ של המדינה כולה, בהיעדר שלטון פדרלי אחר. רוסאס עסק הרבה יותר בהשתלטות על בואנוס איירס מאשר בפדרליזם עקרוני. הוא הקים משטרה חשאית למחצה משלו, ה"מסורקה" (La Mazorca).

לאחר הפיכה של הגנרל חוסטו חוסה דה אורקיסה, פדרליסט מורד שנתמך בידי אורוגוואי וברזיל, התבססה אחדותה הלאומית של ארגנטינה מבחינה רשמית, וב-1853 אושרה חוקה.

בתקופה זו, ארגנטינה הייתה בעיקר מדינה של מהגרים ספרדיים וצאצאיהם, שחלקם מתגוררים בבואנוס איירס ובערים אחרות, וחלקם חיים בפאמפאס כגאוצ'וס. הייתה גם אוכלוסייה משמעותית של צאצאיהם של עבדים אפריקאיים, שרובם לא שמרו על זהות ייחודית והתמזגו באוכלוסייה. ילידים התגוררו בעיקר באזור הצפון-מערבי ההררי ובאזורים הדרומיים.

הכלכלה הכפרית בתקופה זו הייתה מבוססת כמעט לגמרי על מרעה (בקר וצאן). למרות שהקרקע הפורייה התאימה מאוד לגידול תבואה, לא היה מספיק כח אדם כדי לנצל את המשאב הזה. לפיכך, פעילות כלכלית שצורכת הון רב אך יחסית מעט כח אדם היא שהייתה דומיננטית בכלכלה. הילידים עדיין איימו על המדינה מהחזית הדרומית: כפי שכתב בורחס, ארגנטינה השיגה עצמאות מספרד, אך הכיבוש הספרדי של ארגנטינה עדיין לא הושלם. מבחינה כלכלית, כפי שכתב פרנן ברודל, השלטון הספרדי הוחלף בתלות בהון האנגלי שהושקע בה.

התפתחותה של ארגנטינה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחוז התושבים שלא נולדו בארגנטינה על פי שנים

שני כוחות עיקריים השפיעו על התפתחותה של המדינה הארגנטינאית המודרנית בסוף המאה ה-19: טכניקות חקלאיות מודרניות והשתלבותה של ארגנטינה בכלכלה העולמית. השקעה זרה והגירה מאירופה סייעה למהפכה הכלכלית. בתחומים כמו רכבות ונמלים הושקע הון זר, בעיקר אנגלית, אך הבעלים הזרים ציפו לשלוט במידה מסוימת על השקעותיהם. המהגרים שפיתחו את משאביה של ארגנטינה (בעיקר בפאמפאס הדרומיים) הגיעו מכל אירופה, בדומה להגירה לארצות הברית.

בשנים 1865-1870 התרחשה מלחמת הברית המשולשת, בין ארגנטינה, ברזיל ואורוגוואי לבין פראגוואי. בעשור הבא, הגנרל חוליו ארחנטינו רוקה ביסס את השליטה של בואנוס איירס על הפאמפאס ואת הניצחון של האוניטריוס על הפדרליסטים; ב-1880, רוקה היה לנשיא.

בשנים 1880 עד 1929 כלכלתה של ארגנטינה התפתחה, בעיקר בצמיחה של היצוא. הכלכלה הייתה מכוונת יותר ויותר ליצוא של מוצרים חקלאיים, בייחוד בשר וחיטה, ואילו הצמיחה של התעשייה המקומית נפגעה מיבוא של מוצרים תעשייתיים זולים. חשוב לא פחות מהביקוש למוצרים חקלאיים ארגנטינאיים הייתה ההשקעה של הון זר.

בשנת 1884 הועבר חוק שהבטיח חינוך כללי, חופשי ולא דתי לכל ילד.

ממשלתו של רוקה וגם הממשלות האחרות פעלו בהתאם לאינטרסים של בעלי הקרקעות הגדולים. מתחילת המאה ה-20 בערך, הלאומיות הארגנטינאית החלה לזהות את ארגנטינה עם אירופה וארצות הברית, במקום הזדהות עם שאר דרום אמריקה. השמרנים שלטו בפוליטיקה הארגנטינאית, עד שב-1916 יריביהם הרדיקלים השתלטו על הממשלה. הרדיקלים, שהדגישו את הבחירות החופשיות והמוסדות הדמוקרטיים, פתחו את הדרך בפני המעמד הבינוני הגדל של ארגנטינה.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות הצמיחה הכלכלית הסתיימו עם המשבר הכלכלי של 1929 והשפל הגדול בשנים שלאחר מכן. הצבא הארגנטינאי הפיל את איפוליטו אריגויין מהשלטון ב-1930, והביא לעשור נוסף של שלטון שמרני.

בעקבות התמוטטות המסחר הבינלאומי, הצמיחה התעשייתית התרכזה בתחלופת יבוא, דבר שהוביל לעצמאות כלכלית רבה יותר (אם כי נפט עדיין הגיע מחברות זרות, בעיקר אמריקאיות). האווירה הפוליטית התחממה והיו התנגשויות בין רדיקליים שמאלנים לפשיסטים ימניים. בבחירות 1937 ניצח רוברטו אורטיז, ובעקבות בריאותו הרופפת החליפו רמון קסטילו, סגן הנשיא ב-1942 (ולמעשה, כבר ב-1940). רשמית, ארגנטינה הייתה נייטרלית במלחמת העולם השנייה; הציבור נותר חלוק בנאמנותו בין מדינות הציר ובעלות הברית. הממשלות הצבאיות ששלטו בין 1943 ל-1946 העדיפו את מדינות הציר, אך לקראת סוף המלחמה ארגנטינה הצטרפה לצד בעלות הברית.

עלייתו של חואן פרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

חואן פרון בבגדי נשיאות

הממשלות של שנות ה-30 של המאה ה-20 ניסו לשמור על שלטונן למרות השינויים הכלכליים והפוליטיים שהתרחשו בשנים אלה, ושהובילו לבסוף לעלייתו של חואן דומינגו פרון. כוחות פוליטיים וחברתיים חדשים ניסו להשיג עוצמה פוליטית, בין השאר - תנועות פועלים מודרניות שצמחו מתוך המעמד העובד העירוני הגדל.

הצבא הדיח את הממשלה החוקתית של ארגנטינה ב-1943. פרון, אז קולונל, קודם במהירות לשר המלחמה, אך התמקד בעיקר באיגודי עובדים. החונטה הצבאית חשה מאוימת מהפופולריות הגוברת שלו בקרב ההמונים, והוא נעצר ונכלא ללא משפט. הפגנות המונים ב-1945, המובלות בידי איגודי העובדים, הביאו לבסוף לשחרורו, והוא ניצח בבחירות ב-20 בפברואר 1946. המדיניות שלו חתרה באופן אגרסיבי להענקת כוח פוליטי וכלכלי למעמד העובד, והוא הרחיב מאוד את מספרם של העובדים המאוגדים. ב-1947, פרון הודיע על תוכנית חומש ראשונה, המבוססת על צמיחת התעשיות הלאומיות. אשתו הפעילה של פרון, אווה פרון, הידועה כאוויטה, הייתה בעברה שחקנית ומוצאה היה מהמעמדות העובדים. אוויטה עזרה לבעלה לצבור כוח פוליטי בקרב הפועלים וקבוצות נשים. בעקבות השפעתה, נשים זכו לזכות בחירה ב-1947. עם מותה מסרטן ב-1952, איבד פרון בעל ברית פוליטי חשוב.

ב-1949 פרון הביא לאישור תיקון לחוקה שאיפשר לו להתמודד בפעם השנייה, והוא זכה בבחירות ב-1952. הפיכה צבאית בהובלת אדוארדו לונרדי הפילה אותו ב-1955. הוא הוגלה, ובסופו של דבר התיישב בספרד של פרנקו. גם בגלות, הוא נותר פופולרי מאוד בקרב ההמונים בארגנטינה.

השלטון הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המשטר הצבאי בארגנטינה (1976 - 1983)

בעשורים הבאים ידעה ארגטינה שנים רבות של שלטון רודני צבאי ושנים מועטות של שלטון אזרחי נבחר. החונטה הצבאית שהתחלפה מדי פעם במשטרים דמוקרטיים מושחתים גרמה לבעיות כלכליות קשות. תקופת הרודנות הצבאית האחרונה הייתה בין השנים 1976 ל-1983. בשנת 1982, לנוכח המשבר הכלכלי המחריף, פלש צבא ארגנטינה לאיי פוקלנד, השוכנים במרחק של כ-500 ק"מ מחופיה של ארגנטינה ונמצאים בריבונות הממלכה המאוחדת.

המלחמה החלה כאשר ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר טענה שהאיים שייכים לממלכה המאוחדת. הפלישה הסיחה את דעת הקהל מהמצב הכלכלי, אולם תאצ'ר שיגרה את הצי הבריטי לשחרר את האיים. הצבא הבריטי המיומן הביס את הצבא הארגנטינאי תוך שבועיים, והתבוסה הצבאית הצורבת זירזה את סיומה של הדיקטטורה הצבאית ב-1983.

שנות ה-80 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשטר הדמוקרטי הושב על כנו ב-1983 ובבחירות לנשיאות נבחר מועמד המפלגה הרדיקלית ראול אלפונסין. עם זאת, אלפונסין התקשה להתמודד עם המשבר הכלכלי המתמשך ברפובליקה, וב-1989 הוא התפטר מהנשיאות. במקומו נבחר לנשיאות מועמד המפלגה הפרוניסטית, קרלוס מנם, שכיהן בתפקיד עד 1999. בשנות כהונתו של מנם הושגה יציבות כלכלית ובוצעו תהליכי הפרטה נרחבים של חברות ושירותים ציבוריים. יחד עם זאת מתחת לפני השטח הצטברו לחצים כלכליים שהביאו להתרסקות כלכלית ב-2002. לדוגמה קיבוע שער הפסו לדולר האמריקאי הבטיח יציבות מחירים שהבוחרים אהבו, אבל פגע בתחרותיות של הכלכלה הארגנטינאית (בעיקר לאחר התמוטטות הריאל הברזילאי), גם השחיתות השלטונית בתקופת מנם גרמה פגעה בהמשך באמון הציבור בכלכלה.

הנשיא הבא, פרננדו דה לה רואה, נאלץ להתפטר מתפקידו ב-2002 בעיצומו של משבר כלכלי חריף שהביא את ארגנטינה לספה של פשיטת רגל. ההתפטרות עוררה משבר חוקתי במהלכו הוחלפו ארבעה נשיאים בתוך 15 יום, ושבסופו מונה אדוארדו דואלדה לנשיא. בבחירות שהתקיימו שנה אחר כך, ב-2003, נבחר נסטור קירשנר לנשיא. בשנים האחרונות, תחת שלטונו של קירשנר, ולאחר מכן אשתו כריסטינה, שנבחרה להחליפו ב-2007, שבה היציבות הכלכלית לארגנטינה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]