טיוטה:ירושלים במרד הגדול
 |
דף זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך.
הדף פתוח לעריכה. | |
| תאריך כניסה לעימות | 66 |
|---|---|
| העילה למלחמה | עריצות השלטון הרומאי ובייחוד התנהלותו של הנציב גסיוס פלורוס |
| תאריך סיום העימות | סוף קיץ 70 |
| אירועי הסיום | הכנעת ירושלים וחורבן העיר והמקדש |
| מפקדים בולטים |
אלעזר בן שמעון (קנאים) יוחנן מגוש חלב שמעון בר גיורא (קנאים) |
| נתוני המדינה | |
| אוכלוסייה | לא ידוע[1] |
| נתוני הצבא | |
| 23,400 לוחמים | |
| תוצאות המלחמה | |
| אבדות בנפש | לא ידוע[2] |
| אבדות בשטח | העברת ירושלים לשליטה רומאית מוחלטת |
ירושלים נטלה חלק מרכזי ועיקרי במרד הגדול נגד השלטון הרומאי בשנים 66–70 לספירה. ההתקוממות בירושלים נגד השלטון הרומי, היוותה את השלב הראשון ואת המאיץ לפרוץ מרד כללי של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל נגד האימפריה הרומית. המרד פרץ בהדרגה לאחר תסיסה ארוכה בת שנים רבות שהונעה מסיבות שונות ומגוונות, אך בעלות אופי אחיד ומשותף. המרד התפשט וכלל את כל חלקי ארץ ישראל ואף מחוצה לה, אך המערכה המרכזית התרחשה בירושלים. ירושלים הייתה המעוז האחרון בו התבצרו המורדים לאחר דיכוי המרד בכל חלקי ארץ ישראל. היא הייתה האתגר האחרון במסע כיבושו של אספסיאנוס, אולם העיר הוכנעה על ידי טיטוס בנו עם חידוש המערכה בשנת 70. המורדים היהודים, שהיו מלכתחילה מפולגים למספר סיעות, ניהלו מלחמת אחים קשה בתוך העיר, במקביל למערכה נגד האויב הרומי. הם השכילו להתאחד רק לאחר שהצבא הרומאי הטיל מצור על העיר ותקף אותה, אך בשלב זה של המרד, זה כבר היה מאוחר מדיּ. במהלך כיבוש ירושלים (שבוצע במספר שלבים) שרף הצבא הרומאי את בית המקדש, ערך טבח באוכלוסייתה, והחריב את העיר. מספר ההרוגים שמתו בחרב או ברעב הסתכם במאות אלפים. ההרס והטבח שבאו בעקבות כיבוש ירושלים, גרמו לשקיעתהּ של העיר לאחר מאות שנים של שגשוג ופריחה.
ההשלכות של החורבן על העם היהודי היו קשות והשפעתן הייתה במגוון תחומים ולטווח ארוך, עד לימינו אנו.
ירושלים בשלהי ימי הבית השני[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ירושלים בתקופת בית שני
בשלהי ימי הבית השני הגיעה ירושלים לשיא תפארתה, והייתה לאחת מהערים הגדולות והיפות בעולם. שטחה של ירושלים עמד אז על כ-1,800 דונם (פי 2 משטחה של העיר העתיקה בימינו), כשבתוכה ארמונות פאר ושכונות יוקרה הדומות ביופיין לאלו שבאימפריה הרומית, שווקים ושטחי מסחר, מבני ציבור ותרבות, מאגרי מים, מקוואות ציבוריות ואכסניות. העיר הוקפה בחומות בצורות עם מגדלים הנישאים ובולטים לגובה רב ומצטיינים ביופיים. מחוץ לעיר היו גנות ופרדסים, נחלים וגיאיות.
מבנה העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפת ירושלים בשלהי תקופת בית שני (על פי אייל מירון (עורך מדעי), מקדש בלהבות, מכון מגלי"ם, הוצאת מגיד). למידע על מקום, לחצו עליו
הר הבית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – בית המקדש השני, מקדש הורדוס
מרכז הדרה וייחודה של ירושלים היה בית המקדש ששכן בתוכה. לשיא יופיו ופארו הגיע בית המקדש בתקופתו של הורדוס שהוסיף ושיכללו בהרבה בהוד והדר, בנייה וביצורים. הורדוס הכפיל את שטחו של הר הבית, וזה הפך למקדש הגדול ביותר ברחבי האימפריה הרומית. מקדש הורדוס היה מוקף בסטווים מפוארים ותוכו רוּצף וחוּפה בסוגי שיש יקרים ובזהב. הוא נישא עד לגובה של כ-70 מטרים מעל רחבת הר הבית, שאף היא הייתה גבוהה בהרבה מהעיר שתחתיה. המקדש והר-הבית נתמכו בחומות-תמך אדירות. בקצה המערבי של חומת הר-הבית הצפונית בנה הורדוס את מצודת אנטוניה, ובצלע הדרומי של ההר הקים את הסטיו המלכותי, ששימש גם למטרות ציבוריות. מפעל הבנייה הכביר התקדם אף בימי ממשיכיו של הורדוס עשרות שנים אחר מותו.
בית המקדש שימש מוקד לאמונת עם ישראל והיווה את מרכז חיי הרוח. ההיערכות לקליטת עולי הרגל והמון האדם שפקד את העיר, כללה בין היתר: סלילת דרכים, בניית שווקים, אספקת מים והכשרת מקומות אירוח. לקראת סוף ימי הבית השני, ככל שגברה העלייה לרגל, כך עלתה חשיבותה של ירושלים והיא הפכה לאחת הערים הגדולות באימפריה הרומית.
החומה הראשונה, העיר העליונה והתחתונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – החומה הראשונה
במשך כל ימי התקופה ההלניסטית כמעט ולא השתנו גבולות העיר מאז ימי שיבת ציון. בית המקדש השני היה ממוקם באותו מקום בו היה בראשונה בימי בית ראשון, והעיר - עיר דוד - הייתה בדרומו. במאה ה-2 לפנה"ס, בימי שלטון החשמונאים, החלה העיר להתרחב באופן משמעותי כלפי הגבעה המערבית, שם נבנה ארמון החשמונאים. המקום התאפיין בסגנון בנייה יוקרתי, ועל תושביו נמנו העשירים והמכובדים. השטח החדש, שעם הרחבתו וביסוסו למערב, החל להתרחב אף צפונה, כונה "העיר העליונה", וסביבו נבנתה חומה חדשה, היא "החומה הראשונה", שהקיפה למעשה את העיר התחתונה יחד עם העיר העליונה. שתיהן היוו למעשה את חלקה העיקרי של ירושלים. בשל מיקומה של העיר בסמוך לנחל קדרון מהמזרח וגיא בן הינום מהדרום, אשר שימשו "מחסומים" טבעיים מסיבות טופוגרפיות, העיר הורחבה מאוחר יותר רק כלפי המערב והצפון, ואילו הגבול המזרחי והגבול הדרומי נשארו בעינם.
ככל הנראה, בתקופת החשמונאים נבנתה בעיר האמה התחתונה ("האמה החשמונאית"), שהביאה מים ממרחקים, והחשמונאים אף התקינו את בריכת השילוח בשפך עמק הטירופיאון. המלך הורדוס ביצר ושיכלל את העיר, ובנה לעצמו ארמון מלוכה מפואר בצִדה המערבי והעליון של העיר העליונה. הארמון גבל בחומת העיר ומצִדו הפנימי (שלצד העיר) הוא הוקף בחומה המבדילה אותו מהעיר. בחומה החיצונית שובצו שלושה מגדלי ענק מפוארים: מגדל פצאל, מגדל היפיקוס ומגדל מרים. הורדוס גם סלל אמת-מים נוספת לעיר, האמה העליונה, שהובילה מים מבריכות שלמה באֵזור בית לחם אל ברֵכת המגדלים והארמון. הורדוס בנה בעיר מבני תרבות ובילוי מודרניים ברוח הזמן, כמו היפודרום, תיאטרון ואמפיתיאטרון, לצד מבני מִנהל כבית מועצה וארכיון. בעיר העליונה נבנו הרבה בתי מגורים גדולים ווילות בסגנון אופנתי ומפואר. בבתים אלו התגוררו בני האצולה של הכהונה הגדולה (כמו בית קתרוס) ואנשי הממשל והשררה הקרובים לבית הורדוס והממשל הרומי. שרידים למבנים אלו נמצאו ברובע ההרודיאני.
העיר התחתונה אכלסה את בני המעמד הכלכלי הנמוך של העיר והכילה בתי-מלאכה שונים. בעשרות השנים האחרונות לימי הבית, הצטרפו הלני מלכת חדייב ובנה מונבז לתושבי העיר התחתונה ובנו להם שם ארמונות. גם קברי המלכים שמחוץ לעיר מיוחסים לבני משפחה זו. מבריכת השילוח שבפאתה הדרומית-מזרחית של העיר, טיפס רחוב ארוך ורחב עד לכותל המערבי של הר הבית, שם המשיך עוד לאורכו של הכותל. בצידי הרחוב היו חנויות רבות שהפכו לשוק מסחרי גדול, כבר החל בסמוך לקשת רובינסון. בפינה המערבית-דרומית של הר-הבית התפצל הרחוב לכיוון מזרח, אל שערי חולדה שהיוו את הכניסה המרכזית להר-הבית.
החומה השנייה והשלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – החומה השלישית
בתקופת הורדוס התפשטה ירושלים צפונה לצדו המערבי של הר-הבית. השוק הגדול הסמוך לכותל המערבי של הר-הבית הוסיף והתרחב אל הצפון ורובע חדש נוצר סביב השווקים שהתהוו במקום עם גדילת הסחר. הרובע שהתפתח מערבית וצפונית להר-הבית, בצמוד אליו, תוּחם על ידי חומה חדשה שנקראה "החומה השנייה".
ירושלים התרחבה מאוחר יותר לכיוון צפון ושכונות חדשות נבנו מצפון לחומה השנייה והראשונה, כמו שכונת בית-זיתא, "מחנה האשורים" (על פי ההשערה באֵזור הצפוני-מערבי[3]) ובריכות הצאן (מצפון להר-הבית, בסמוך לו) שהיוו את אחד ממאגרי המים הגדולים של ירושלים. המלך אגריפס הראשון החל לבנות את "החומה השלישית", שאמורה הייתה להקיף את כל השטח הצפוני החדש. אולם מלאכת הבנייה הושבתה, ככל הנראה בפקודת הקיסר קלאודיוס, שחשש מביצורה של העיר. השלמת החומה התבצעה, כפי הנראה, על ידי המורדים רק עם ובסמוך לפרוץ המרד.
המבנה הדתי-חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
החברה היהודית בתקופת בית שני הייתה חלוקה לכמה כיתות שנבדלו ביניהן באמונתן ובהרכבן החברתי. אל שלוש הכיתות הבולטות - הצדוקים, הפרושים והאיסיים - נוספה בתחילת המאה הראשונה לספירה הכת המכונה על ידי יוסף בן מתתיהו "הפילוסופיה הרביעית", זרם רעיוני שדגל בשחרור מעול הרומאים בתוקף אמונות משיחיות. עם הפרושים, שהאמינו בתורה שבעל פה, נמנו בעיקר אנשי מעמד הביניים וחלק מעניי העם, אולם הם היו דומיננטיים מאוד בחיי היהודים. במחצית השנייה של המאה הראשונה, צמחו מתוך "הפילוסופיה הרביעית" הקנאים, שדרשו שחרור מהשלטון הרומאי, ופלג קיצוני ובולט מתוכם - הסיקריים, שנקראו כך על שם הפגיונות הקטנים שנשאו עמם תחת בגדיהם ודקרו באמצעותם יריבים פוליטיים.
הכהונה הייתה מעמד האצולה היהודי, ורבים מבניו השתייכו לשכבת עשירי ירושלים. הכהנים הגדולים, המשרתים ובדימוס, היוו את האליטה של העיר ושל העם כולו. עם תחילתו של המרד הגדול בירושלים, לקחה האליטה את ההנהגה לידיה, אולם כבר בשנתו הראשונה של המרד איבדה את שלטונה ומעמדה לקנאים שהשתלטו על רחובות ירושלים.
ירושלים במרד הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – המרד הגדול
הנציבים הרומיים בתקופה שקדמה לפרוץ "המרד הגדול" היו אנשים מושחתים ותאבי בצע, שתמכו באוכלוסייה הסורית הלניסטית במחלוקות עם האוכלוסייה היהודית בתחומי ארץ ישראל, ניצלו את כהונתם לצורך סחיטת כספים מהאוכלוסייה היהודית, ופגעו ברגשות הדתיים שלה. האחרון שבהם היה גסיוס פלורוס, שערך טבח באוכלוסייה היהודית בירושלים, ואף ניסה לגזול את כספי המקדש. פעולותיו של האחרון גרמו להתמרמרות כללית בקרב הציבור היהודי, שהפכה להתקוממות בירושלים. היה זה הניצוץ שהבעיר את המרד הגדול בשנת 66 לספירה.
השתלטות המורדים על ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
התגובה העממית לפעולותיו של פלורוס התבטאה בהריסת האולמות המחברים בין הר הבית למצודת אנטוניה.[4] המלך אגריפס השני, לאחר שנאם בפני העם בירושלים וניסה להניאו ממרד, גורש מירושלים על ידי המורדים. מממלכתו שבצפון שלח אגריפס כוח לדיכוי המרד, אך לבסוף איבד כל אחיזה בעיר. במהלך ההשתלטות על העיר העליונה, הציתו הסיקריים מספר מבני ציבור, כולל הארכיון של העיר. פעולה זו נועדה, בין השאר, לעודד את דלת העם להתקומם נגד האליטה היהודית, ששיתפה פעולה עם אגריפס, ולהצטרף למרד נגד השלטון הרומי, שכן הארכיון שנשרף כלל גם שטרי החוב שלהם. ביום שלמחרת (ט"ז באב) הסתערו המורדים על מצודת אנטוניה, וכבשו אותה לאחר יומיים של לחימה. חיל המצב הרומי נטבח, והמצודה הועלתה באש. בעיר החלו להתרחש מקרי רצח פוליטי של מנהיגים יהודים על ידי בני עמם. בין הנרצחים: הכהן הגדול לשעבר חנניה בן נדבאי ואחיו חזקיה, והמנהיג הסיקרי מנחם בן יהודה הגלילי.
ניסיון המתקפה על ירושלים בידי קסטיוס גאלוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניסיון להשליט סדר ביהודה, נשלח הנציב הרומי בסוריה, קסטיוס גאלוס, בראש כוח צבאי גדול. אחד ממנהיגי המורדים, שמעון בר גיורא, תקף את שיירת האספקה של הצבא הרומאי, כשעברה דרך מעלה בית חורון, ותפס חלק גדול ממנה, כולל בהמות משא רבות.[5] פעולה זו הביאה למורדים תועלת רבה מאוחר יותר, בעת המצור הרומי על ירושלים, והקשתה על גאלוס להבקיע את חומות ירושלים.
צבאו של גאלוס חדר לירושלים מכיוון צפון, דרך שכונת בית זיתא, העלה אותה באש, וניסה לכבוש את הר-הבית. מסיבות בלתי ברורות החליט גאלוס להפסיק את המתקפה על ירושלים, ולסגת חזרה לשפלת החוף. במהלך הנסיגה הותקף צבאו על ידי כוחות המורדים, שפתחו במרדף אחריו וטמנו לו מארב במעבר ההררי הצר סמוך לבית חורון. צבאו ספג אבדות כבדות. המורדים חזרו לירושלים, כשבידיהם שלל רב שננטש במהלך מנוסת צבאו של גאלוס, כולל אילי ברזל, קטפולטות ומכונות מלחמה נוספות.[6] ניצחון המורדים השפיע מאוד על המצב בעיר; היהודים אוהדי הרומאים ומתנגדי המרד ברחו מירושלים, ואחרים הצטרפו אל שורות המורדים לאחר שהשתכנעו בסיכויי ההצלחה של המרד, או מחשש לחייהם. רוב האוכלוסייה היהודית בירושלים עברה לתמוך במרד והעמדה של הגורמים המתונים בעיר נחלשה, אך העימותים הפנימיים לא פסקו.[7]
ממשלת המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
כדי להיערך לבאות הוקמה מנהיגות יהודית מאורגנת. אסֵפה גדולה שנערכה בהר-הבית הביאה למינוי מפקדים רבים במחוזות שונים בארץ לקדם את פני הרעה ולהשיב מלחמה.[8] יוסף בן גוריון והכהן הגדול לשעבר חנן בן חנן מונו למפקדי המרד בירושלים. הטבעת המטבעות שהונפקו בהתמדה במשך כל שלבי המרד עד לחורבן הבית, מלמדת על המדיניות לסמל את הריבונות היהודית העצמאית.[9]
ניסיון ההתקפה באשקלון, שנבע מתוך רצון להרחיב את הזירה ומתוך רוממות ניצחון ושלהוב רוחות, נחל בסופו של דבר כישלון מוחץ וכואב.[10] התברר כי בלחימה בשטח פתוח הרומאים עומדים ביתרון בולט מעל היהודים. שיטת ההגנה והמרד השתנתה, ונוסחתה החדשה הייתה: התבצרות בערים.
מאבקי ההנהגה המתונה מול הקנאים[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות ההצלחה בתפיסת השליטה בירושלים בידי היהודים, עברו על העיר ימים קשים ביותר, בשל המאבק על השלטון בידי הקבוצות הפוליטיות. הנהגת העיר התפצלה לשני מחנות עיקריים; האחד – יוסף בן גוריון וחנן בן חנן, שעבדו בשיתוף פעולה עם הכהן הגדול לשעבר יהושע בן גמלא והתנא ונשיא הסנהדרין רבן שמעון בן גמליאל הזקן. הנהגה זו אופיינה במתינות ונקטה במדיניות כפולה: היערכות למלחמה ובד בבד נִטרול המורדים הקיצוניים, בתקווה שעל ידי-כך יוכלו לבוא בהמשך להסכם שלום עם הרומאים. המחנה השני היה מחנה הקנאים בראשותו של אלעזר בן שמעון, שתחת ידו היה שלל מלחמה רב שתפס בעת נסיגתו של קסטיוס גאלוס. המונים מתושבי הארץ שנושלו מאחוזתם וברחו מהצבא הרומי הכובש, באו ועלו לירושלים. הבורחים לא נתנו אֵמון בהנהגה המתונה והצטרפו אל הקנאים.[11] בין הפליטים נמנה גם יוחנן מגוש חלב, שזיקתו הקיצונית הוסיפה רבות לעיצוב הקבוצה הקנאית בעיר.
שמעון בר גיורא אף הוא החזיק בשלל רב שתפס בעת התקפתו על שיירתו של קסטיוס גאלוס. מעמדו הציבורי התחזק ושוחרי-קרב התאספו סביבו. שאיפתו לשלטון עצמי בלעדי על ירושלים, הביאה לתגובת-נגד מצִדו של חנן בן חנן, שרדף את שמעון באמצעות חוליות-לחימה והצליח לסלק אותו מירושלים. שמעון פרש למצדה, חבר לסיקריים, ומשם ניהל את מסעי השוד והביזה שלו. מחנה הקנאים הלך והתחזק, והללו נקטו יד קשה נגד אנשי האצולה והתנקשו באלה מהם שהאשימו בשיתוף פעולה עם הרומאים.[12] חנן בן חנן נשא לעם נאום ארוך במיוחד בו קרא לעימות מול הקנאים ועצירת מדיניות ההרג.[13] המון העם הצליח ללחום בהם ולסלק אותם ממרחב הר-הבית, שהיה לפני-כן בריבונותם, אל שטח מצומצם של העזרה שבבית המקדש.[14]
השתלטות הקנאים על העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוחנן מגוש חלב, ששאף אף הוא לשלטון בלעדי על ירושלים, תפס מהר מאוד את הפיקוד במחנה הקנאים במקום אלעזר בן שמעון, וקומם אותם נגד חנן, בהציגו אותו כאכזר ובוגד.
בעצתו של יוחנן, הזעיקו הקנאים את האדומים לעזרתם נגד הפלג המתון, בתואנה שהללו מבקשים להסגיר את העיר לידי הרומאים. 20,000 הלוחמים האדומים התפרצו אל העיר, ויחד עם הקנאים הרגו את השומרים ורצחו את הכוהנים הגדולים חנן ויהושע בן גמלא, בין יתר מנהיגי העם. בעיר השתולל קציר-דמים קשה. מכאן העניינים החלו לדרדר בקצב מהיר, כדברי יוסיפוס: ”לא אטעה אם אומר כי כיבוש העיר החל עם מות חנן, וכי החומה התמוטטה וענייני היהודים שקעו ביום שראו בו כיצד נרצח בראש חוצות הכהן הגדול, מנהיג ישועתם”.[15]
האדומים עזבו חלקם את העיר,[16] אולם גם לאחר שעזבו, המשיכו הקנאים במסע "טיהור" שכבת ההנהגה ורצחו גם את יוסף בן גוריון וגיבור המלחמה ניגר איש עבר הירדן, שהצטיין בקרב נגד גאלוס ובהתקפות על אשקלון.[17] חלק מהאדומים נשאר ללחום כעת נגד הקנאים,[18] והעם הצליח לדחוק אותם ואת יוחנן בחזרה אל תחומי הר-הבית.
מותו של חנן, מרחץ-הדמים שניהל יוחנן ומאבקי העם והאדומים נגד הקנאים, היוו עבור שמעון בר גיורא חלון הזדמנות לחזור לירושלים, לאחר שסולק ממנה על ידי חנן. המון העם, ששׂבע מרורות מיוחנן, יחד עם האדומים שהוּנו על-ידו, קיבלו החלטה למנות את שמעון עליהם למנהיג. בניסן 68 (ג'תתכ"ח) עלה שמעון לשלטון על ירושלים, מלבד הר-הבית, שהיה באחיזת הקנאים. הקנאים התבצרו בהר היטב ואף בנו לאורך החומה המערבית שלו ארבעה מגדלי מצור. ניסיונותיו והתקפותיו של שמעון לכבוש את ההר המבוצר, נהדפו בידי הקנאים.
תחילתה של הכנעת המרד בפיקודו של אספסיאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
_Cropped.jpg)
נירון, קיסר רומא, מינה את המצביא המוכשר אספסיאנוס, בעל העבר הצבאי המפואר, למשימת דיכוי המרד ביהודה. אספסיאנוס ריכז בסוריה את כוחותיו, שכללו שלושה לגיונות, בסיוע חילות עזר גדולים, שנשלחו מהארצות השכנות. בנו טיטוס נשלח לאלכסנדריה להביא משם את הלגיון החמישה עשר. צבאו של אספסיאנוס מנה בסופו של דבר כ-60,000 לוחמים.
בחינת מהלכיו של אספסיאנוס מלמדת, שהאסטרטגיה הצבאית בה נקט כללה שני מאפיינים בולטים:[19] השתלטות מדורגת על האזורים שבשליטת המורדים היהודיים, תוך ריכוז הכוח בהכנעת מוקדי המרד, עד לבידודה של ירושלים; ושמירה על צירי אספקה מאובטחים לתנועת היחידות הלוגיסטיות של צבאו.
אספסיאנוס ריכז את צבאו ובנה את המערך הלוגיסטי שלו באזור עכו. בחורף 67/66 לספירה שהו כוחותיו במחנות חורף בקיסריה ובית שאן. במהלך האביב והקיץ של שנת 67 השתלט צבאו על הגליל והגולן (עם נפילת הגולן נמלטו אלפי מורדים עם יוחנן מגוש חלב אל ירושלים). בחורף 68/67 חזר הצבא הרומי לשהות באותם מחנות חורף בהם שהה אשתקד. עם פתיחת עונת הקרבות של שנת 68 נכבשו מישור החוף והשפלה ולאחר מכן הערבה, עבר הירדן ובקעת הירדן. לקראת סיום הקיץ של 68, נכבשו גם הרי יהודה, למעט מרחב ירושלים.
השמועות על נפילת הגליל, שהתאמתו עם הגעת הפליטים משם לירושלים, השפיעו על מצב הרוח של תושבי העיר. יוחנן מגוש חלב שִלהב את ההמונים והפיח בהם תקווה על ידי תיאור מעשי הגבורה של המורדים בגליל במערכה נגד הצבא הרומי. הוא ניסה לחזק את רוחם, ולעודד אותם להמשיך במרד נגד רומא באומרו : "אפילו אם כנפיים יעשו להם הרומיים, לא יעברו את חומת ירושלים",[20] והצליח לסחוף אליו בעיקר את הצעירים. לעומת זאת, התושבים המבוגרים והמתונים יותר, סברו כי המצב אבוד, ושאין לירושלים סיכוי לעמוד בפני הרומאים. העימות בין המתונים והקיצוניים בעיר הלך והתלהט, ומעשי שוד ורצח הפכו לדבר שבשגרה. יוסף בן מתתיהו אף תיאר את מצבם של תושבי ירושלים באותה עת, כגרוע ממצב השבויים היהודיים, שנפלו לידי הרומאים.[21] יצחק בער נוטה לחשוב, שאמירה זו של יוסף בן מתתיהו הייתה מוגזמת ביותר, והושפעה מסגנון הכתיבה של תוקידידס, ומהדרך בה האחרון תיאר את המהפכה באי קורפו.[22]
אספסיאנוס בקרבת ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אספסיאנוס העריך כי, בניגוד למערכות הקודמות שערך צבאו במהלך דיכוי המרד היהודי, כיבוש ירושלים יהיה משימה קשה וממושכת, שתעלה לצבאו במחיר יקר. הן בגלל היותה מרכז המרד ומקום מפלט לפליטי המערכה בגליל ובאזורים אחרים שנכבשו על ידי צבאו, והן עקב מיקומה הטופוגרפי והחומות הבצורות שהקיפו את העיר. לכן הוא העדיף להמתין, ולתת לצבאו זמן להתאוששות ולארגון מחדש, ובמקביל – ערך אימונים נרחבים לחייליו.[23]
צבאו של אספסיאנוס חנה מצפון לירושלים, כשבעיר השתוללה מלחמת אזרחים קשה ואכזרית בין הסיעות השונות של המורדים. הוא החליט לא לתקוף בינתיים את העיר, כדי לא להפריע להמשך המלחמה הפנימית בתוכה, ולהחליש את עוצמת ההתנגדות של המורדים בירושלים, כאשר הצבא הרומאי יתקוף אותה: ”אם ימהר ויתקוף את העיר כבר עתה, יביא לכך שהאויבים ישלימו ביניהם ויַפנו נגדו את מלוא עצמתם בכוחות מאוחדים; אך אם ימתין – יפחת מספר האויבים, שכן רבים ייהרגו במלחמת האחים ... הרי היהודים אינם עוסקים עתה בייצור נשק, בהקמת ביצורים או בגיוס חילות עזר. אלא מתייסרים במלחמת אחים ובמחלוקות ומדי יום נופלות בחלקם תלאות מחרידות”.[24]
במסורת חז"ל מסופר על מאורע שאירע בעת שצבאו של אספסיאנוס חנה סמוך לירושלים: רבי יוחנן בן זכאי, מגדולי התנאים, ראה שמצב העיר בכי רע עקב מלחמת האזרחים בתוכה, והעריך כי סיכויי ההצלחה של המרד קלושים. הוא הצליח לצאת בעָרְמה מירושלים, שהקנאים לא הִרשו לתושביה לעזוב אותה, והגיע למחנהו של אספסיאנוס, באמצעות התחזות למת, המותר לקבורה רק מחוץ לעיר. לפי הסיפור התלמודי, אספסיאנוס נעתר לבקשותיו של יוחנן בן-זכאי, שכללו את המשך קיומה של ההנהגה היהודית, הסנהדרין, בעיר יבנה ושל שושלת הנשיאות - משפחתו של רבן שמעון בן גמליאל הזקן.[25] צעד זה יצר את הבסיס להתאוששות העם היהודי בארץ ישראל ובתפוצות בתקופה שלאחר חורבן ירושלים ובית המקדש.
במסגרת פגישה זו בישר רבי יוחנן בן זכאי לאספסיאנוס כי עתיד הוא להתמנות לקיסר.[25] בשׂוֹרה זו מופיעה אצל יוסף בן מתתיהו, כשהוא מספר כי הוא עצמו הוא זה שניבא על כך לאספסיאנוס, עוד בשלב כיבוש הגליל - אחר נפילת יודפת.[26] ההצלבה הטקסטואלית של שתי הנוסחאות העלתה מחלוקת בין חוקרי ההיסטוריה; מנחם שטרן מאמץ את גִרסת יוסף בן מתתיהו לבדה,[27] יחיעם שורק מניח כי גִרסה אחת התבססה על האחרת, אך מותיר בספק מיהי המקורית,[28] ואילו אברהם שליט מקבל את האפשרות ששני הסיפורים אירעו בנפרד.[29] גם יוסף נדבה מקבל במידת מה את הגִרסה התלמודית.[30]
תקופת ההפוגה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנת ארבעת הקיסרים והכתרתו של אספסיאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנת 68/69 לספירה הייתה שנה של תהפוכות ומלחמת אזרחים באימפריה הרומית, בעקבות הדחתו והתאבדותו של נירון קיסר ביוני 68, ונודעה בשם שנת ארבעת הקיסרים. מחליפו של נירון, הנציב הרומי בהיספניה, גלבה נרצח בינואר 69 על ידי אותו. האחרון התאבד באפריל, לאחר שצבאו הובס על ידי צבאו של ויטליוס, מפקד הלגיונות הרומיים בגרמניה, שעלה באופן זמני לשלטון ברומא. במהלך תקופה זו הקפיא אספסיאנוס את המערכה הצבאית ביהודה, אולם חודשיים לאחר עלייתו לשלטון של ויטליוס, כאשר אספסיאנוס העריך כי השלטון ברומא מתייצב, הוא המשיך את המערכה לדיכוי המרד במרחב ירושלים, כהכנה למתקפה על העיר. בחודש יולי שנת 69 הכריזו הנציבים הרומיים במזרח האימפריה (סוריה ומצרים) על תמיכתם במינויו של אספסיאנוס לקיסר ברומא. העובדה שהאחרון פיקד על ריכוז הכוח הצבאי הרומי החזק ביותר באזור, במסגרת המערכה להכנעת המרד היהודי, תרמה משמעותית להפיכתו למועמד מוביל לשלטון. תוך זמן קצר הצטרפו גם הכוחות הרומיים בבלקן לתומכיו של אספסיאנוס וצבאו הביס את צבאו של ויטליוס, פלש לאיטליה וצעד לעבר רומא.[31] בדצמבר 69 נרצח ויטליוס ברומא, ואספסיאנוס (ששהה אותה עת במצרים) הוכתר כקיסר רומא. הוא הפליג לרומא, ומינה את בנו, טיטוס, להשלים את דיכוי המרד ביהודה ולכבוש את ירושלים.
הסלמת מלחמת האחים בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלחמת האזרחים באימפריה הרומית, שהעניקה למורדים בירושלים ארכת-זמן משמעותית, לא נוצלה על ידם להתחמשות ולהכנות לקראת חידוש המערכה נגד הצבא הרומאי ביהודה. במקום זה, הקפאת המערכה נגד הרומאים, גרמה דווקא להחרפת מלחמת האחים בין הפלגים היריבים של המורדים בירושלים. אלעזר בן שמעון לא השלים עם השתלטותו של יוחנן מגוש חלב על מחנה הקנאים, ויחד עם קבוצת תומכים התבצר בשטח בית-המקדש.[32] שלוש הסיעות היריבות של המורדים לחמו אלה באלה על השליטה בירושלים, וכל אחת מהם החזיקה בחלק מהעיר: אלעזר עם מספר קטן של לוחמים, החזיק בחצר הפנימית של בית המקדש, שהתנשאה כ-20 מטרים מעל מפלס הר הבית והייתה מוקפת חומה; יוחנן מגוש חלב החזיק ברוב שטח הר-הבית; ואילו שמעון בר גיורא החזיק בשאר חלקי ירושלים, כשכוחותיו העיקריים התרכזו בעיר העליונה.[33]
במהלך הקרבות בין יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, עלו באש מחסני המזון, שנאגרו לקראת המצור הרומי הצפוי. בדברי חז"ל ניתן פירוט של תכולת המחסנים: חיטים ושעורים, יין, מלח, שמן ועצים. כמות אספקה שהייתה אמורה לספק את צורכי תושבי העיר למשך 21 שנים![34] לפי יוספוס פלביוס:
- ”מלאי המזון - שהיה מספיק לשנים לא מעטות של מצור - עלה כמעט כולו באש. הרעב הוא אשר הכריע את יושבי העיר, דבר שכמעט לא היה בגדר האפשר לולא סללו בעצמם את הדרך אליו”.[35]
נחמן בן-יהודה רואה בפעולת שריפת מחסני המזון של המורדים כאקט שנועד להגביר את התערבות רחמי האלוהים, בהיעדר כל נקודת מוצא אחרת בעיני העם.[36]
המצור של טיטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – המצור על ירושלים (70)
עבודת המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]
בכל ימי המרד עבודת המקדש התנהלה כרגיל, עד כמה שהדבר היה ניתן. בכמה קרבות שבין הפלגים היה בית המקדש לשדה קטל, אך בתוך כך נמשכה הקרבות הקרבנות.
ביום י"ז בתמוז של שנת 70 הופסקה לראשונה הקרבת קורבן התמיד. הפסקת הקרבת התמיד מוזכרת אצל חז"ל במגילת תענית,[37] וכן אצל יוסף בן מתתיהו.[38] בדברי חז"ל נחלקו הפרשנים אם מדובר בבית ראשון או בבית שני, ואם היה זה מחמת מניעה מצד הרשויות השולטות או מצד המחסור בכבשים שנבע מהמצור שהוטל על העיר. בדברי יוסף בן מתתיהו מופיע כי הפסקת ההקרבה הייתה מחמת המחסור באנשים (כלומר, כוהנים טהורים וכשרים להקרבה), אך יש שהציעו - עם תיקון הגרסה - שהמחסור היה בכבשים, ולא באנשים.[39]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ירושלים בתקופת בית שני
- התקופה הרומית בארץ ישראל
- המרד הגדול
- חורבן בית המקדש
- מרד התפוצות
- איליה קפיטולינה
- מרד בר כוכבא
- תשעה באב
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקורות עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, בתרגומו של ד"ר י.נ. שמחוני, הוצאת שטיבל, ורשה, תרפ"ג - 1923. מהדורה זמינה באתר דעת
- יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, (תרגום: אברהם שליט), רמת גן: הוצאת מסדה.
- טקיטוס, דברי הימים, חלק ה.
- סויטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים.
- דיו קסיוס, היסטוריה רומית, ספר 66, פרקים 4–7 ואזכורים שונים במקומות נוספים. הספרים העוסקים בתקופת המרד הגדול אבדו. נותרו מהם רק מספר פרגמנטים ותקציר (אפיטומה) שנכתב על ידי יואנס קסיפילינוס במאה ה-11.
- תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ה, עמוד ב' - דף נ"ח, עמוד א'.
- מדרש איכה רבה.
- אבות דרבי נתן, נוסחה ב, פרק ה-ז.
מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גרשון בר-כוכבא, אהרן הורביץ ואייל מירון (עריכה מדעית), מקדש בלהבות - סיפור הקרב האחרון, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014. מסת"ב: 978-965-526-179-0.
- אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, תל אביב: הוצאת עמיחי, 1984.
- אוריאל רפפורט (עורך), ההיסטוריה של עם ישראל - יהודה ורומא: מלחמות היהודים, ירושלים, תשמ"ג.
- אריה כשר, המרד הגדול, הסיבות והנסיבות לפריצתו, ירושלים תשמ"ג.
- ישראל בן-שלום, בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי, ירושלים תשנ"ד.
- צבי גרץ, דברי ימי ישראל, (תרגום: ש"ל ציטרון), כרך ב, תל אביב: הוצאת יזרעאל, 1955.
- יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ה, ירושלים, 1952.
- איל רגב, שגשוג שהוביל לחורבן החברה היהודית בירושלים ערב המרד הגדול (בתוך) אייל ברוך ואברהם פאוסט (עורכים), "חידושים בחקר ירושלים" - הקובץ התשעה-עשר מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשע"ד
- אוריאל רפפורט, יוחנן מגוש חלב: מהרי הגליל אל חומות ירושלים, מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשס"ז 2006.
יען והדרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מיכאל אבי יונה ושמואל ספראי (עורכים), אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים, 1966.
- מנשה הראל, מסעות ומערכות בימי קדם, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 1980.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
והארץ הייתה תוהו ובוהו - תולדות ארץ ישראל: פרק 8, סרטון באתר יוטיוב, דקה 47:40 ואילך
מאמרים מקוונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רשימת מאמרים על ירושלים במרד הגדול באתר רמב"י
חורבן בית שני, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח- יונתן פרייס, מצור ירושלים, שנת 70 לספירה, אתר אוניברסיטת תל אביב
- שרגא גפני, מקרב מרתון עד קרב מצדה - המשך , מחניים, גיליון פ"ז (גרסה מקוונת באתר דעת)
- איתמר עצמון, מלחמה של רוח , (גרסה טקסטואלית באתר אפלטון, הבלוג של אורי קציר)
- יחיעם שורק, המרד הגדול כמעט שנמנע ברגע האחרון, באתר "הידען", 28 במרץ 2003
- תבנית:אתר ישיבה
- החורבן, באתר כיפה, 6 באוגוסט 2003
- המרד הגדול בגליל, יום עיון, הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה
- נעם קצב, מלחמה על חירות, כן, על חירות, באתר הארץ, 9 באפריל 2010
יובל מלחי, פרק 36: המרד הגדול – חלק א, באתר "קטעים בהיסטוריה", 22 בספטמבר 2011- יובל מלחי, פרק 37: המרד הגדול – חלק ב, באתר "קטעים בהיסטוריה", 24 בספטמבר 2011
- 'התקוממות, מלחמת אחים, חורבן והתאוששות – המרד הגדול ורבן יוחנן בן זכאי (חלק א')', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו'.
- 'התקוממות, מלחמת אחים, חורבן והתאוששות – המרד הגדול ורבן יוחנן בן זכאי (חלק ב')', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו'.
- The Destruction of the Second Temple (באנגלית)
- אלעזר גלילי, קוים למערכות ישראל בתקופת הבית השני, מערכות 11 אפריל 1942
- אוריאל רפפורט, הערות על סיבותיו של המרד הגדול ברומי, קתדרה 8, יולי 1977
- מרדכי גיחון, סודות ההצלחה של הצבא הרומאי על-פי מלחמת היהודים ליוסף בן-מתתיהו, קתדרה 21, אוקטובר 1981
- מרטין גוּדמן, שורשי המרד הגדול – אמות-מידה מעמדיות, קתדרה 49, ספטמבר 1988, עמ' 36-14
- יובל שחר, ההתנגשויות בין היישוב היהודי ליישוב הנוכרי במלחמת-החורבן, קתדרה 51, אפריל 1989, עמ' 20-3
- אמיר משיח, האתוס היהודי ותאוריית ההזדמנות בתקופת המרידות הגדולות בשלהי בית שני, מראה 7 (2012), 49-23.
- יוסף נדבה, הבית השני וחורבנו, מחניים צ"ו, תשכ"ה, באתר דעת
- אלעזר גלילי, קוים למערכות ישראל בתקופת הבית השני (סוף), מערכות 12 יולי 1942
- חננאל מאק, חורבן הבית השני - ההיסטוריה והאגדה, קתדרה 91, ניסן תשנ"ט, עמ' 146-137
- יוסף נדבה, הבית השני וחורבנו, באתר "דעת"
- יחיעם שורק, דעה: מהי הסטוריה, באתר "הידען", 20 ביוני 2016
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הנתונים המדווחים על ידי יוסף בן מתתיהו, בן התקופה, מספרים על אוכלוסייה בת מיליונים, אולם מקובל לראות אותם כמוגזמים בעליל.
- ^ גם נתונים אלו, המדווחים על ידי יוסף בן מתתיהו בן התקופה, מספרים על מאות אלפים ויותר, ומקובל לראות אותם כמוגזמים בעליל.
- ^ גרשון בר-כוכבא, אהרן הורביץ ואייל מירון (עריכה מדעית), מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014. מסת"ב: 978-965-526-179-0, עמ' 62.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 16, פסקה א'.
- ^ מלחמות היהודים, ב, 521.
- ^ מלחמת היהודים, ב, יט (9), 550-555.
- ^ מלחמת היהודים, ב, כ (1,3), 556,569.
- ^ מלחמת היהודים, ב, כ.
- ^ אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, תל אביב: הוצאת עמיחי, 1984; גרשון בר-כוכבא, מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014. מסת"ב: 978-965-526-179-0, עמ' 31.; ראו עוד בהרחבה: מטביעים חותם, איתמר עציון, סגולה, מאי 2011.
- ^ מלחמת היהודים, ג, ב 9-21.
- ^ מלחמת היהודים, ב, 564.
- ^ מלחמת היהודים, ד, 140-146.
- ^ מלחמת היהודים, ד, 163-192.
- ^ מלחמת היהודים, ד, פרק ג, סעיף יב, פסקאות 207-201.
- ^ מלחמת היהודים, ד, 318. תרגום אולמן
- ^ מלחמת היהודים, ד, 353.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ד, פרק ו, פסקה א.
- ^ מלחמת היהודים, ד, 566.
- ^ גרשון בר-כוכבא, מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014. מסת"ב: 978-965-526-179-0, עמ' 33.
- ^ מלחמת היהודים, ד, ג, א, פסקאות 121-127.
- ^ מלחמת היהודים, ד, ג, ב, פסקה 128 ואילך.
- ^ יצחק בער, ירושלים בימי המרד הגדול (על יסוד ביקורת המקורות של יוספוס ואגדות החורבן), ציון, גיליון לו, תשל"א, 1971, עמ' 144, באתר JSTOR.
- ^ מלחמת היהודים, ד, ב, 89-90.
- ^ מלחמת היהודים, ד, 359-375.
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו, עמוד ב'; אבות דרבי נתן, נוסחה ב, פרק ו.
- ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ח, סעיף ט, פסקה 402.
- ^ מנחם שטרן, Greek and Latin authors on Jews and Judaism, ירושלים, 1984, עמ' 122.
- ^ יחיעם שורק, בגדו או לא בגדו? – יוסף בן מתתיהו מול רבן יוחנן בן זכאי, באתר הידען, 21 במאי 2016.
- ^ אברהם שליט, "נבואותיהם של יוסף בן מתתיהו ורבן יוחנן בן זכאי על עליית אספסינוס לשלטון", ספר היובל לכבוד שלום בארון, ירושלים, תשל"ה, עמ' שצ"ז - תל"ב.
- ^ יוסף נדבה, הבית השני וחורבנו - המשך המאמר, באתר "דעת".
- ^ ראו גם במדרש איכה רבה (פרשה א, סימן לא): ”היו צריה לראש, אמר רבי הילל ברבי ברכיה כל מי שבא להצר לישראל נעשה ראש ... היו צריה לראש, זה אספסיאנוס ... שלש שנים ומחצה הקיף אספסיאנוס את ירושלים ...”.
- ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק א, פסקה ב, סעיפים 10-5.
- ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק א, פסקה ב-ג, סעיפים 14-10.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו, עמוד א'.
- ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק א, פסקה ד, סעיפים 25–26. תרגום אולמן.
- ^ נחמן בן-יהודה, Theocratic Democracy: The Social Construction of Religious and Secular Extremism, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2010, עמ' 91.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ו, עמוד ב'.
- ^ מלחמות היהודים, ספר ו, פרק ב, פסקה א, סעיף 94. וראו בספרו קדמוניות היהודים, י"ד, ד', ב'-ג'.
- ^ ישראל שצמן, בהערתו למלחמות היהודים, ספר ו, פרק ב, פסקה א, סעיף 94. וכן אצל גרשון בר-כוכבא, מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014, עמ' 79.
| המרד הגדול | |
|---|---|
|
קטגוריה:ירושלים: היסטוריה קטגוריה:רומא העתיקה: היסטוריה קטגוריה:המאה ה-1 קטגוריה:המרד הגדול קטגוריה:קרבות המרד הגדול