הכתב העברי הקדום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף כתב עברי עתיק)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

התפתחות האלפבית העברי

אלפבית פרוטו-כנעני / פרוטו-סינאי
א ב ג ד ה ו
ז ח   י כ ל
מ נ   ע פ צ
  ק ר ש ת  
אלפבית פיניקי
א ב ג ד ה ו
ז ח ט י כ ל
מ נ ס ע פ צ
  ק ר ש ת  
הכתב העברי הקדום
א ב ג ד ה ו
ז ח ט י כ ל
מ נ ס ע פ צ
  ק ר ש ת  
אלפבית שומרוני
אלפבית ארמי
א ב ג ד ה ו
ז ח ט י כ ל
מ נ ס ע פ צ
  ק ר ש ת  
כתב יהודי ("מרובע")
א ב ג ד ה ו
ז ח ט י כ / ך ל
מ / ם נ / ן ס ע פ / ף
צ / ץ ק ר ש ת

הכתב העברי הקדום (שם ארכאי: כתב דַעַץ) הוא נוסח מקומי של האלפבית הפיניקי כפי שהיה נהוג בקרב תושבי ממלכת יהודה ותושבי ממלכת ישראל במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, ואף הייתה לו השפעה על הכתב של מספר ממלכות שכנות (מואב,‏[1] פלשת[2] וארם). באלפבית זה כמו באלפבית הפיניקי היו 22 סימנים ("אותיות") המייצגים עיצורים בלבד ולא תנועות (רק מאוחר יותר החל השימוש באמות קריאה) ומשום כך הוא מסווג כ"אבג'ד". כיוון הכתיבה באלפבית העברי העתיק כמו באלפבית הפיניקי היה מימין לשמאל, כאשר צורת זווית האותיות יציבה וקבועה (ולא משתנה כמו באלפבית הפרוטו-כנעני).

בעקבות גלות העם לבבל, ושלטון אשורי ובבלי על ארץ ישראל במאה השישית לפני הספירה, פשט השימוש באלפבית הארמי, שהייתה ללינגואה פרנקה (שפת גישור בינלאומית) של האימפריה האשורית והבבלית. במאות הבאות (ה-6-2 לפנה"ס), בתקופת פחוות יהודה עד מלכות החשמונאים עדיין שימש הכתב העברי העתיק בעירבוביה עם הכתב הארמי, אולם לקראת המאה ה-2-1 לפני הספירה פסק השימוש בקרב היהודים בכתב העברי העתיק למעט לצרכים סמליים או מקודשים, ובימינו הוא משמש כמעט רק בקרב פרטים שונים המכירים את האותיות המרכיבות אותו, לצרכים אקדמיים ומחקריים. כמו כן, וריאציה ספציפית שלו ממשיכה להיות בשימוש בקרב השומרונים (הכתב השומרוני שונה מעט מן הכתב העברי הקדום) גם כיום. במאות הראשונות לספירה התגבשה צורתו של הכתב הארמי כפי שהיה נהוג בקרב היהודים, והוא קיבל את צורתו ה"מרובעת", המהווה אב טיפוס של הכתב העברי של ימינו.‏[3]

השתלשלות ופיתוח הכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב האלפבית העברי העתיק הוא נוסח של האלפבית הפיניקי כפי שהיה נהוג במרחבי ארץ ישראל, בממלכת הדרום (יהודה) ובממלכת הצפון (שומרון), (ובשניהם בצורת כתב זהה לגמרי, ללא מאפיינים ייחודיים אזוריים כלשהם‏[4]) החל מתחילת האלף הראשון לפני הספירה (המאה ה-10 לפנה"ס - המאה ה-11 לפנה"ס), נוסח זה מכונה "הכתב העברי העתיק", ואילו הנוסח הפיניקי שנהג במואב למשל, מכונה "הכתב המואבי". הכתב הפיניקי עצמו הוא פיתוח של האלפבית הפרוטו-כנעני, כתב שהיה נפוץ במרחבי ארץ ישראל - כנען החל מהמאה ה-17 לפנה"ס. מקורותיו של האלפבית הפרוטו-כנעני אינם ברורים דיים, ומשערים שהוא פיתוח של הכתב ההירוגליפי המצרי.

מהאלפבית הפיניקי התפתחו בסופו של דבר הכתב היווני וממנו הכתב הלטיני והכתב הקירילי, כמו כן התפתח מכתב זה האלפבית הארמי. הכתב הארמי היה קרוב למדי לכתב הפיניקי, אך אותיותיו היו מרובעות. הכתב העברי של ימינו הוא התפתחות של האלפבית הארמי המרובע שאומץ על ידי תושבי פחוות יהודה במאה הרביעית לפני הספירה.

הממצא הארכאולוגי הקדום ביותר שנמצא עם כתובת בעברית העתיקה מתוארך למאה העשירית לפנה"ס, הלא הוא "אבן תל זית". שני ממצאים עבריים נוספים מאותה התקופה הם: אוסטרקון מבצר האלה שנכתב באלפבית פרוטו-כנעני (שהוא קדום יותר), ולוח גזר שנכתב באלפבית פיניקי.

הכתב העברי העתיק היה נהוג בישראל במשך תקופת הברזל, התקופה המקבילה לתקופה המקראית של ימי בית ראשון, והמשיכו להשתמש בו גם במשך התקופה הפרסית לסירוגין עם האלפבית הארמי, עד שהשימוש בו נזנח כמעט לחלוטין, והוא החל לשמש רק לצורכי פולחן או לביטוי שאיפות לאומיות, הן ביהודה והן בשומרון. ביהודה למשל נעשה בו שימוש במטבעות שנטבעו על ידי המלכים החשמונאיים, בהם מופיעה לרוב הכתובת בכתב עתיק זה. כך גם במטבעות מלחמת היהודים ברומאים (70-66 לסה"נ), שייתכן כי חלקם נטבעו בידי שלטונות המקדש וחלקם על ידי המורדים, וכך גם במטבעות שטבעו היהודים בזמן מרד בר כוכבא (135-132). חוקרים משערים, כי הסיבה לשימוש בכתב זה בימים אלו, אף על פי שלא היה בשימוש היומיומי, נובעת מהרצון להזכיר את ימי הפריחה הכלכלית והמדינית בתקופת הזוהר של דוד ושלמה, שאז השימוש בכתב זה היה נפוץ. בחלק מהמגילות הגנוזות שהתגלו במדבר יהודה ונכתבו בכתב המרובע של ימינו, נמצא כתוב בכתב עברי עתיק רק השם המפורש, תופעה זו מופיעה גם במספר תרגומים יווניים. גם בשומרון בתקופה זו (התקופה הפרסית והתקופה הרומית הקדומה) אנו מוצאים שימוש יומיומי בכתב המרובע היהודי, ולצורכי פולחן נעשה שימוש בכתב העברי הקדום, כאשר בכל התקופה הזו (ולמעשה גם בתקופת הברזל) לא היה כל הבדל בצורת הכתב בין תושבי שומרון לתושבי יהודה.‏[5] לאחר כישלון מרד בר כוכבא פסק השימוש בכתב העברי הקדום ביהודה (וגם השפה העברית חדלה מאז להיות שפה מדוברת), אולם בשומרון חל תהליך הפוך, והכתב היהודי המרובע נזנח לטובת הכתב העברי הקדום, שהתפתח עם הזמן לצורה הייחודית של האלפבית השומרוני.

22 אותיות הכתב העברי העתיק תואמות את מצאי העיצורים של הפיניקית. העברית המקראית בתקופת בית ראשון כללה בנוסף לעיצורים אלה גם את השי"ן השמאלית, וישנן עדויות עקיפות לכך שלפחות בחלק מניבי העברית נשמרה גם ההבחנה בין חי"ת וע"ין וילוניות ללועיות. כלומר, בסך הכול שימרה העברית המקראית 25 מתוך 29 הפונמות העיצוריות שמקובל לשחזר בפרוטושמית. העברים, ששאלו את הכתב מהפיניקים כפי שהוא ולא הוסיפו לו אותיות, המשיכו לייצג את העיצורים הנזכרים לעיל בהתאם למסורת הכתיב הפיניקית.

אותיות הכתב העברי העתיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הכתב העברי העתיק היו כותבים מימין לשמאל. בין המילים לא היו מותירים רווח, ואף כאשר הסתיימה השורה באמצע התיבה היו ממשיכים אותה בשורה שלאחריה, כאשר לצורך סימון המילים הפרידו ביניהן על פי רוב בנקודה ("•"). לעתים, כדי לציין סיום משפט הוסיפו קו אנכי ("|") (כך במצבת מישע, למשל).

הכתיב הוא חסר, ללא אותיות סופיות (שהם פיתוח של הכתב הארמי) וללא אמות הקריאה כמעט. עם הזמן מופיעים בהדרגה סוגים שונים של אמות קריאה, עד לקבלת הכתיב המלא של מגילות מדבר יהודה ("לוא" במקום "לא")

האות האות
בכתב
הפיניקי
האות
בכתב
העברי העתיק
האות
בכתב
הארמי
א Aleph Aleph Aleph.svg
ב Beth Bet Beth.svg
ג Gimel Gimel Igimel.png
ד Daleth Daled Daleth.svg
ה He Heh He0.svg
ו Waw Vav Waw.svg
האות האות
בכתב
הפיניקי
האות
בכתב
העברי העתיק
האות
בכתב
הארמי
ז Zayin Zayin Zayin.svg
ח Heth Khet Heth.svg
ט Teth Tet Teth.svg
י Yodh Yud Yod.svg
כ/ך Kaph Khof Kaph.svg
ל Lamedh Lamed Lamed.svg
האות האות
בכתב
הפיניקי
האות
בכתב
העברי העתיק
האות
בכתב
הארמי
מ/ם Mem Mem Mem.svg
נ/ן Nun Nun Nun.svg
ס Samekh Samekh Samekh.svg
ע Ayin Ayin Ayin.svg
פ/ף Pe Pey Pe0.svg
האות האות
בכתב
הפיניקי
האות
בכתב
העברי העתיק
האות
בכתב
הארמי
צ/ץ Sade Tzadi Sade 1.svg, Sade 2.svg
ק Qoph Quf Qoph.svg
ר Res Resh Resh.svg
ש Sin Shin Shin.svg
ת ת ת ת

שמות האותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משערים כי שמות האותיות נבעו ממשמעות הסמל שסימן את האות בכתב האודיוגרפי הפרוטו כנעני - בשפה הכנענית. כך הסמל הפרוטו-כנעני של ראש השור א (שצורתו הופשטה מאוחר יותר באלפבית הפיניקי לצורה א ובכתב העברי הקדום א) נקרא "אלוף", "שור" בשפה הכנענית. גם בעברית יש למילה "אלוף" משמעות של שור כגון בפסוק "...שגר אלפיך ועשתרות צאנך".

סדר האותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אבן תל זית", לוח אלפבית קדום מהמאה ה-10 לפנה"ס, הנושא את אותיות האלפבית בסדר השונה מהמקובל בימינו; כאשר האת פ' קודמת לאות ע'

משערים כי בעת העתיקה רווחו שתי דרכים לסדר האלפבית, כאשר הדרך האחת זהה לסדר של ימינו אנו, והדרך השנייה מקדימה פ' לע'.

שתי דרכים אלו נמצאו מתועדים בממצאים האפיגראפים מראשית תקופת הברזל בהם נמצאו כתובות המכילות את אותיות האלפבית ברצף ("abecedary"(אנ')), וככל הנראה שימש הדבר כתרגיל כתיבה של סופרים מתלמדים. בכתובת שהתגלתה באבן תל זית, באוסטרקון מעזבת צרטה ובאוסטרקון מכונתילת עג'רוד הקדים הסופר את האות פ' לאות ע'.‏[6] בחלק מהכתובות ישנם שינויים נוספים בסדר האותיות, כמו הקדמת האות ו' לאות ה', ואת האות ח' לז', ואת ל' לכ'.

דרכים אלו אף מתועדות באקרוסטיכונים שבמקרא. הסדר ס-ע-פ-צ מופיע בתהלים כה, קיא, קיב, קיט, משלי לא (בנוסח המסורה), איכה א (בנוסח המסורה), ולעומת זאת - הסדר ס-פ-ע-צ מופיע באיכה ב,ג,ד (וגם באיכה א' במגילה שנמצאה בקומראן), בנוסח השבעים למשלי לא, וייתכן שגם בתהלים לד.‏[7]

3 העמודות הראשונות של מגילת איכה שנמצאו בקומראן (4QLama). ניתן להבחין שהפסוק "פרשה ציון בי[דיה]..." (עמודה 3 שורות 7-8) קודם לפסוק "על אלה בכו עיני..." (עמודה 3 שורות 9-10). הקדמה זו של פ' לע' המתועדת גם בנוסח המסורה בפרקים הבאים במגילת איכה (ב', ג', ד') - ייתכן כי היא נבעה מאותה מסורת שונה של סדר האלפבית.

כתובות בכתב העברי הקדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריית תמונות על השתלשלות הכתב לאורך האלף הראשון לפני הספירה:

כתובות בכתב עברי קדום מאזור ממלכת ישראל,
מאות 10-8 לפנה"ס
כתובות בכתב עברי קדום מאזור ממלכת יהודה,
מאות 7-6 לפנה"ס
כתובות בכתב עברי קדום
מתקופת בית שני ואילך

הכתב העברי הקדום במסורת הדורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי המקרא שנוצרו, גובשו או נערכו קודם לתקופת בית ראשון ובמהלכה, נכתבו אל נכון בכתב העברי הקדום אשר היה הכתב היחיד לכתיבת שפת תושבי ממלכת יהודה ותושבי ממלכת ישראל באותה העת.‏[8] ובכך ניתן להסביר חילופי אותיות שנמצאים במקרא הדומים אך ורק בכתב האלפבית העברי הקדום ולא באלפבית העברי המרובע‏[9][10] מבין המגילות הגנוזות שנמצאו במערות קומראן נמצאו מגילות, המתוארכות למאות 3-2 לפנה"ס, הכתובות בכתב העברי הקדום (ומסומנות על ידי החוקרים: "paleo"). כמו כן בכמה וכמה כתבי יד מקראיים מהעת העתיקה, הן עברייםכתב הארמי, המרובע) והן יווניים, נהג הסופר לכתוב באותיות הכתב העברי הקדום את השם "אל" (אל) או את השם "יהוה" (יהוה) (ראו תמונה 2).‏[11][12] במטבעות שהוטבעו על ידי החשמונאים נעשה שימוש באותיות האלפבית העברי הקדום (ראו תמונה 3), ואולי בעקבותיהם, נעשה שימוש במטבעות המרד הגדול (ראו תמונה 4) ובמטבעות מרד בר כוכבא (ראו תמונה 5) בכתב העברי הקדום, על אף שבאותה העת כבר פשט הכתב הארמי, המרובע.

אולם למרות כל זאת, אין במקרא עצמו או אף בספרות היהודית של תקופת בית שני כל התייחסות לכתב של אותה התקופה, ‏[13] כמו גם לאימוץ הכתב הארמי בתקופה הפרסית, בתקופת הבית השני. (לשינוי השפה לעומת זאת אנו עדים על ידי חיבורים שנכתבו בארמית; ספר דניאל וספר עזרא ונחמיה, כמו גם מילים ארמיות (ופרסיות) שחדרו לשאר ספרי המקרא).

התייחסות מוקדמת לשינוי הכתב אנו מוצאים בדברי אבות הכנסייה מהמאות הראשונות לספירה; כך למשל אוסביוס (263? – 339) כותב ב"כרוניקות" כי עזרא הסופר החליף את הכתב העברי. ‏[14] כמו כן, הירונימוס בהקדמתו לספר שמואל מייחס את החלפת הכתב לעזרא הסופר. .‏[15]

מסורת זו חוזרת אף בדברי התנאים והאמוראים,‏[16] המכנים את האלפבית העברי הקדום בשם "כתב עברי",.‏[17] "כתב רעץ"‏[18] או "כתב ליבונאה"‏‏,‏[17] ומייחסים אף הם את חידוש הכתב המרובע יחד עם הטמעת השימוש בלשון הארמית, למעשי עזרא הסופר: "אמר מר זוטרא, ואיתימא מר עוקבא: בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי (=הכתב הקדום) ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית (=הכתב המרובע) ולשון ארמי.".‏[19] כמו כן הם מתארים כיצד המשיך הכתב הקדום להיות בשימוש השומרונים: "ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי. מאן הדיוטות? אמר רב חסדא: כותאי. מאי "כתב עברית"? אמר רב חסדא: כתב ליבונאה". ואכן, השומרונים המשיכו להשתמש באלפבית העברי הקדום, (והוא עדיין בשימוש אצלם), ואילו את הכתב המרובע, אותו אף הם ייחסו לעזרא - כינו בלעג "כתב עזרא הארור"..‏[20] אזכור חז"לי נוסף בהקשר של שינוי הכתב הוא הציטוט הבא: "אמר רבי ירמיה, ואיתימא, רבי חייא בר אבא: מנצפ"ך צופים אמרום",‏[21] המתייחס להופעת האותיות הסופיות, שהחלה עם אימוץ הכתב הארמי והשינויים שחלו בכתיבתו, ולא הייתה קיימת קודם לכן בגרסה של האלפבית הקדום. גם המשנה "כתב עברי, אינו מטמא את הידיים"[22] יכולה להתפרש כמתייחסת לכתב האלפבית הקדום (שעל פי חז"ל אין בו קדושה, בניגוד לכתב המרובע).‏[8]

אגדה חז"לית אף מייחסת את מקור הכתב המרובע בכתב החידה "מנא מנא תקל ופרסין" המתואר בסיפור משתה בלשאצר בספר דניאל. על פי אגדת חז"ל זו, הכתובת המדוברת הייתה כתובה בכתב הארמי שלא היה ידוע עד אז, ודניאל בחוכמתו הצליח לפענח אותה, ומאז היא הפכה והתפתחה לכתב האומה הארמית-אשורית ואף היהודית.‏[23]

בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדברי פרשני ימי הביניים אנו מוצאים שהם מזהים את הכתב העברי הקדום עם כתב השומרונים שהיה מוכר באותה העת ועם הכתב שהתנוסס על המטבעות מתקופת בית שני שהיו מוכרים להם. רב האי גאון (939-1038) מפרש את המאמר בתלמוד הבבלי "רבי (רבי יהודה הנשיא) אומר: בכתב אשורית נתנה תורה וכו' (סנהדרין ב"ב.)": "זה שבידינו עתה הוא אשורי, ושביד כותים וכתב שעל שקלי ישראל הוא רעץ."..‏[24] הרמב"ם (1138-1204) כותב באחת מתשובותיו: "וממה שחייבים אתם לדעתו, שזה הכתב ר"ל כתב אשורי, הואיל ובו ניתנה תורה כמו שנתברר, ובו נכתבו לוחות הברית, מגונה להשתמש בו חוץ מאשר בכתבי הקודש. ולא פסקו ישראל מלהישמר בזה, והיו אגרותיהם וחיבורי חכמותיהם וכתבי חול שלהם בכתב עברי לבד, ולכן תמצא חרות תמיד על שקלי הקודש דברים של חול בכתב עברי, ולא תמצא כלל אות אחת מזה בכתב אשורי בדבר משאריות ישראל, לא בחריתת מטבע ולא בחריתת אבן, אלא כל זה בכתב עברי.".‏[25] הרמב"ן (המאה ה-13) בסוף פירושו לתורה כותב: "ברכני ה' עד כה שבאתי לעכו ומצאתי שם ביד זקני הארץ מטבע כסף מפותח פתוחי חותם, מצדו האחד כעין מקל שקד, ומצדו השני כעין צלוחית, ובשני הצדדין סביב כתב מפותח באר היטב, והראו הכתב לכותיים וקראוהו מיד וכו' מן הצד האחד "שקל השקלים"‏[26], ומן הצד האחר "ירושלים הקדשה". ואומרים כי הצורות הם מקלו של אהרן שקדים ופרחים, והצורה השנית צנצנת המן. ושקלנו אותו בשלחנות ומשקלו עשרה כסף, והם חצי אונקיא שזכר רש"י. וכן ראיתי מן המטבע ההיא חצי השקל שהיו שוקלין לקרבנות"."[27]

בדור הרנסאנס, עם עליית קרנם של הלשונות הקלאסיות וההתעסקות המחודשת בחקר הדקדוק, אנו מוצאים כבר התעסקות מפורטת למקורותיו של הכתב העברי והתחקות אחר צורתו. במאה השש עשרה מתאר רבי משה באסולה (1480-1560) בחיבורו "ספר מסעות" את צורת אותיות האלפבית השומרוני (ראו תמונה 1). את דבריו מביא גם רבי עזריה מן האדומים (1513-1578) במאמרו "על האותיות של כתב עבר הנהר ועל שקל הקודש",‏[28] שם הוא מצרף תעתיק של צורת האותיות (ראו תמונה 2). בנוסף הוא מתאר כי הוא ראה אף הוא מטבע כמו זה שמתאר הרמב"ן עם כתובת בכתב עברי עתיק והוא מצרף תרשים של המטבע עם הכתובת ותיקון לקריאה שקרא הרמב"ן (ראו תמונה 3).‏[29]

בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרשים של הכתב הפיניקי והשומרוני בספר לטיני משנת 1709, Dissertationes de proestantia et usu numismatum antiquorum, של התאולוג השווייצרי אזקייל שפנהיים (גר').

הדים לכתב העברי הקדום נשתמרו במסורות העת העתיקה בדברי הירונימוס וחז"ל, והכתב השומרוני שהיה ידוע לתושבי ארץ ישראל שבימי הביניים ולעולי הרגל שתרו בה - זוהה עם הכתב העברי הקדום, (על אף שהוא פיתוח מאוחר שלו, ואינו זהה לו למעשה). הדים משובשים שלו הגיעו לשמע האירופאים בשלהי ימי הביניים, אולם רק בראשית המאה ה-17, כשהגיעו לראשונה כתבי יד שומרוניים לאירופה, ניתן היה לחוקרים לעמוד על צורתו לראשונה בצורה ראויה.

כמו כן בראשית העת החדשה עלה העיסוק בנומיסמטיקה, ודבר קיומם של מטבעות עם כתובות עבריות עתיקות כמו גם פיניקיות הופץ ונחקר, (אם כי מטבעות עם כתובות עבריות היו ידועות כבר בימי הביניים). באותה התקופה התוודעו החוקרים גם לכתב הפיניקי באמצעות כתובות פלאוגרפיות שנחקקו על גבי מצבות ואבנים, ומאוחר יותר, בשלהי המאה התשע עשרה, עם התגברות החקר הארכאולוגי בארץ ישראל, התוודעו החוקרים גם לכתובות פלאוגרפיות עבריות כמו מצבת מישע (1868), כתובת השילוח (1880), לוח גזר (1908) ועוד רבים אחרים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות ארכאית

מונוגרפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Corpus inscriptionum Iudaeae/Palestinae. [1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במאה התשיעית לפני הספירה. זאת אנו למדים מהכתב של מצבת מישע המואבית הכתובה בנוסח העברי. אולם מהשביעית לפנה"ס עד השישית לפנה"ס ניכרת כבר השפעה ארמית על הכתב המואבי (והאדומי). פרופ' בנימין זאס, "השפעת הכתב העברי והארמי על שכנותיה של ישראל", בתוך: מבוא לארכאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא, יחידה 10, סעיף 10.2.5.1, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1989. ISBN 9653024841. עמ' 23.
  2. ^ הפלשתים אמצו את הכתב העברי משכניהם ביהודה, וייתכן שהוסיפו לו מאפיינים מקומיים בהשפעה פיניקית. בנוסף נפוץ בפלשת הכתב הארמי ששימש את רשויות השלטון האשורי שם, כמו כן נמצאה גם כתובת בכתב לא ידוע שטרם פוענח, המזכיר את הכתב הלינארי. פרופ' בנימין זאס, "השפעת הכתב העברי והארמי על שכנותיה של ישראל", בתוך: מבוא לארכאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא, יחידה 10, סעיף 10.2.5.1, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1989. ISBN 9653024841. עמ' 23.
  3. ^ כתב זה מכונה בכתבי חז"ל "כתב אשורי"; בספרות המחקרית הוא מכונה "כתב מרובע" או "כתב יהודי".
  4. ^ בתחילה דימו החוקרים למצוא הבדל בזנב הי' י בין הכתב שבשימוש תושבי ממלכת הצפון (שומרון) לבין הכתב שבשימוש תושבי ממלכת הדרום (יהודה), אולם בגילוי כתובות ערד (שבדרום) נוכחו החוקרים לראות שהצורה ה'צפונית' הייתה בשימוש אף בדרום. (יוסף נוה, ספר השומרונים, עמ' 374)
  5. ^ יוסף נוה, על כתבם וכתובותיהם של השומרונים בעת העתיקה, ספר השומרונים, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי ורשות העתיקות, תשס"ב, עמ' 372-381
  6. ^ שמואל אחיטוב, הכתב והמכתב, עמ' 225-228, 238
  7. ^ אלכסנדר רופא, מבוא לספרות המקרא, ירושלים: הוצאת כרמל, 2006. עמ' 318.
  8. ^ 8.0 8.1 אם כי ישנן גישות מסורתיות האוחזות בדעה לפיה התורה או לוחות הברית נכתבו במקורם (בעת מתן תורה בהר סיני, לפי הגישה המסורתית) בכתב המרובע (המכונה במקורות הרבניים: "כתב אשורי"). גישה זו צמחה מבעיה תאולוגית; מאחר שההלכה היהודית מייחסת קדושה לכתב המרובע, כיצד ייתכן שתהיה קדושה לכתב שהוא אינו הכתב המקורי, אלא חידוש מאוחר? ויתרה מזאת, לכתב העברי הקדום, המקורי לכאורה, אין כל קדושה? וכדברי שד"ל: "[...] אין לתמוה אם קצת מחכמי המשנה והתלמוד התקוממו נגד השמועה הזאת, ואמרו: 'כתב זה לא נשתנה כל עיקר', כי הדבר מובן מאליו שהתחכמו להסיר מכשול מלפני ההמון, כי היות תורתנו כתובה בכתב משונה מהכתב אשר בו כתבה משה - יהיה לזרא לחלושי הדעת." משום כך הם הציעו שבמקורה נכתבה התורה בכתב המרובע, ובשלב מאוחר יותר (בעקבות חטאי העם, נמנע מהם הכתב המקודש, ועל כן) היא הוחלפה לכתב הפיניקי, ואם כן בבית שני היא "חזרה" לכתב המקורי, המרובע. גישה זו התקבלה כמעט על כל המקורות היהודיים בימי הביניים, וגם כיום הינה פופולרית ביהדות האורתודוקסית, אך אפשרות זו של הקדמת השימוש בכתב היהודי המרובע בחצי אלף - אינה מתקבלת על הדעת עם הנתונים הפלאוגרפיים הידועים לנו כיום.
  9. ^ למשל האותיות א/ת מתחלפות באלפבית העברי הקדום (בעיקר בווריאציה השומרונית: אלף ותיו באלפבית שומרוני.jpg), ולסיבה זו תולים חוקרי נוסח המקרא למשל את חילופי הכתיב "אצבן"/"תצבן" בין נוסח המסורה ותרגום השבעים (Θασοβὰν) לספר בראשית מו,16. (משה צפור, תרגום השבעים לבראשית, אוניברסיטת בר-אילן, 2005, עמ' 568).
  10. ^ הראשון שהעלה למעשה הצעה זו הוא שד"ל, שהגיע למסקנה לגבי מילים רבות במקרא כי נערכו בהן חילופי אותיות; את חילופי האותיות לא יכול היה להסביר בדמיון באלפבית העברי המודרני, ומשום כך הוא בחר לצדד בדעה התלמודית שבעבר נהג כתב אחר, על אף שבזמנו אימצו כולם, ביהדות ואף בנצרות שמחוצה לה, את הדעה האחרת בתלמוד הטוענת לקדמותו של האלפבית המודרני. ראו: שד"ל, במכתב המודפס בסוף החיבור "כרמי שומרון" לרפאל קירכהיים, ט' סיון תרי"א (9 ביוני 1851), פדובה. (עמ' 106-109)
  11. ^ תופעה זו תוארה כבר על ידי הירונימוס בהקדמתו לספר שמואל בתרגום הוולגטה שלו: "Helmeted Introduction". (תרגום חופשי לעברית: "ואנו מוצאים במגילות יווניות שבידינו כיום את שם-הארבע-אותיות של האל הכתוב באותם אותיות עבריות עתיקות". תרגום לאנגלית באתר Christian Classics Ethereal Library). ואכן, במגילות הגנוזות שנמצאו במערות קומראן ניתן היה להבחין בתופעה זו (ראו תמונה 2).
  12. ^ טוביה וכסלר, צפונות במסורת ישראל, הוצאת ראובן מס, 1968. עמ' 131.
  13. ^ התייחסות לכתב היתדות הבבלי למשל, (ניב דרומי של האכדית), נמצאת במקרא בספר דניאל: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ [...] לְהָבִיא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל [...] יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין-בָּהֶם כָּל-מאוּם [...] וּלְלַמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים" (דנייאל א,4). (ד"ר מאיר מלול, "עולם התנ"ך - דניאל, עזרא ונחמיה", עורך: אוריאל רפפורט, עמ' 25-26).
  14. ^ הנוסח הארמני יצא לאור בספר: Eusebii ... Chronicon bipartitum, ex Arm. textu in Lat. conversum, adnotationibus auctum, Gr. fragmentis exornatum, opera J.B. Aucher, עורך: Mkrtič Augerean, בשנת 1818. עמ' 190 (עם תרגום ללטינית). לתרגומים באנגלית ראו את תרגומו של Andrew Smith ‏(2008) Chronicon, Book 1; the Hebrews, [p125, ואת תרגומו של Robert Bedrosian ‏(2008) Chronicle, Book 1; the Hebrews, [41 באתר The Tertullian Project
  15. ^ הירונימוס, בבהקדמתו לספר שמואל בתרגום הוולגטה שלו: "Helmeted Introduction". (תרגום לאנגלית באתר Christian Classics Ethereal Library).
  16. ^ ‏למקורות, ראו: בתוספתא סנהדרין ד ה, בתלמוד בבלי, סנהדרין‏ כא ב, ובתלמוד ירושלמי, מגילה א ט. (להשוואה סינופטית בין שלושת המקורות ראו הכתב העברי הקדום - אנתולוגיה). לסקירה של הספרות הרבנית בנושא ראו את המאמר בויקי-ישיבה.
  17. ^ 17.0 17.1 תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין כא,ב
  18. ^ תלמוד ירושלמי, מגילה א ט.
  19. ^ דעת התנא רבי יוסי ודעת האמורא מר זוטרא או מר עוקבא המוזכרים בשלושת המקורות שהוזכרו לעיל. דעה חולקת מובאת על ידי התנאים הארץ-ישראליים רבי יהודה הנשיא ורבי אלעזר המודעי, לפיהם הכתב המרובע הוא הקדום ובו נתנה תורה, ואילו הכתב הפיניקי נקבע רק לאחר שהכתב המקורי "נשתכח" מהיהודים עקב חטאיהם, עד שהוא הוחזר על ידי עזרא. דעה זו אינה מתיישבת עם הנתונים ההיסטוריים והארכאולוגיים, ואף נדחתה על ידי חלק מההוגים הרבניים, וכדברי רבי יוסף אלבו (1380-1444) "ואף אם תאמר שהוא (=רבי יהודה הנשיא) חולק בזה, ידוע הוא שאין דברי רבי שהוא יחיד במקום דברי חכמים כלום" (ספר העיקרים מאמר שלישי, פרק ט"ז).
  20. ^ מכתבו של שד"ל המודפס בספרו של רפאל קירכהיים, כרמי שומרון עמ' 111.
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת קד,א, מסכת מגילה ב,ב. ובמדרש רבה בנוסח אחר: "אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: "מנצפ"ך צופים אמרום הלכה למשה מסיני". רבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא אמר: "מה שהתקינו הצופים"" (בראשית רבה א,יא).
  22. ^ משנה, מסכת ידיים ד,ה
  23. ^ מקור לאגדה זו: תוספתא סנהדרין ד ה; ובמקבילות: תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א, עמוד ב'; תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, א ט. אף כי הכתב הארמי התפתח כבר במאה השמינית לפנה"ס, מאות שנים לפני זמנם של דניאל ובלשאצר, ובניגוד לנאמר באגדת חז"ל זו.
  24. ^ רב האי גאון בפירושו למסכת ידיים, קובץ מעשי ידי גאונים קדמונים, ברלין 1856.
  25. ^ תשובות הרמב"ם, מהדורת יהושע בלאו, חלק ב', סימן רסח, עמ' 513, ירושלים תש"כ 1960. (תעתיק הנוסח הערבי עם תרגום לעברית). תשובה ז' במהדורת ליפסיה, 1861.
  26. ^ ראו בהמשך בדבריו של רבי עזריה מן האדומים בהמשך, המעמיד אותו על טעותו, וקורא: "שקל ישראל"
  27. ^ מקורות נוספים בפרשני ימי הביניים המתייחסים לכתב העברי הקדום הם: רש"י בפירושו לסנהדרין כא,ב והרמב"ם בחיבורו למשנה ידיים ד
  28. ^ אמרי בינה, פרק נו (מהדורת וילנא, תרכ"ו 1866, עמ' 450), החלק השלישי שבספרו "מאור עיניים"
  29. ^ שקל ישראל במקום שקל השקלים, כמו כן את הכיתוב "ש ד" הוא מציע לקרוא כ"שקל דוד", אולם זוהי טעות, ויש לקרוא זאת "ש ג" שמשמעותו היא "שנה ג' [למרד]"