משנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שישה סדרי משנה)
Gnome-edit-clear.svg
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ערך מאוד ארוך הדורש פיצול לערכי משנה, עמימות בנושא תקופת חיבור המשנה: האם יש ביקורת על המסורת סביב זמן חיבור המשנה? האם יש ראיות חוץ-מסורתיות לטענה המופיעה בערך שעד שנת 220 חוברה המשנה (כספר ממש? כשש מגילות?).
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הַמִּשְׁנָה היא קובץ ההלכות היסודי והמקיף ביותר ביהדות ומסודרת על פי נושאים. ספרות המשנה, כפי שגובשה מדברי התָנָאִים בתקופתם (מסוף המאה הראשונה ועד לתחילת המאה השלישית) כוללת את כל ההנהגות והנחיות המהותיות שנתקבלו והועברו בין הדורות עד לזמן כתיבת המשנה, לשם שימור אורח החיים היהודי.

המשנה מקיפה מגוון רחב של נושאים ותחומים ועוסקת בפרטי ההלכות והדינים בכל אחד מהם. המשנה היא סוּגָה ספרותית חדשה מפני שהוא החיבור הראשון שהותר לעלות על כתב תורה שבעל פה, דבר שהיה איסור חמור עד תקופת נשיאותו של רבי יהודה הנשיא. כמו כן, היקפה של ספרות המשנה הוא חסר תקדים עד לאותו זמן, היומרה שלה היא להקיף את תחומי ההלכה השונים והמגוונים והיא איננה ערוכה באופן צמוד לטקסט המקראי, אלא בנויה על פיו באופן נושאי ומיוחד.

המשנה היא חלק מהותי בתורה שבעל פה[דרושה הבהרה], כלומר מסורת שהועברה באופן מילולי מרב לתלמיד מתקופתו של משה רבינו ועד לתנאים האחרונים, כפי שמפורש במשנה הראשונה באבות. החכמים שדבריהם מופיעים במשנה מכונים תנאים. ישנן דעות שונות מתי החל ניסוח המשנה, אך מוסכם כי עריכתה וניסוחה הסופיים נעשו בסוף תקופת התנאים, בתחילת המאה השלישית לספירה, על ידי רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו.

השם 'משנה' מקורו בשורש ש.נ.ה. (בארמית ת.נ.א.) והוא נגזר מהמילה: 'שינון' (כלומר: גרסה וחזרה - לרוב בעל פה) דעה אחרת אומרת שהשם הוא מלשון שניים (2), שכן היא שנייה ומשנית לתנ"ך.

כותרת מעוטרת למשניות בש"ס מהדורת פרנקפורט ה'ת"פ

חלקי המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרים

המשנה מחולקת לשישה סדרים (ש"ס) על פי תחומי חיים שונים:

נהוג להשתמש בראשי התיבות זמ נק כדי לסייע בזיכרון סדר זה[1].

מסכתות

כל סדר נחלק למסכתות העוסקות בתתי-נושאים שונים. במשנה 63 מסכתות בסך הכול.

מסכתות המשנה
זרעים מועד נשים נזיקין קדשים טהרות
ברכות (57 משניות, 9 פרקים) שבת (139 משניות, 24 פרקים) יבמות (128 משניות, 16 פרקים) בבא קמא (79 משניות, 10 פרקים) זבחים (101 משניות, 14 פרקים) כלים (254 משניות, 30 פרקים)
פאה (69 משניות, 8 פרקים) עירובין (96 משניות, 9 פרקים) כתובות (111 משניות, 13 פרקים) בבא מציעא (101 משניות, 10 פרקים) מנחות (93 משניות, 13 פרקים) אהלות (134 משניות, 18 פרקים)
דמאי (53 משניות, 7 פרקים) פסחים (89 משניות, 10 פרקים) נדרים (90 משניות, 11 פרקים) בבא בתרא (86 משניות, 10 פרקים) חולין (74 משניות, 12 פרקים) נגעים (115 משניות, 14 פרקים)
כלאיים (77 משניות, 9 פרקים) שקלים (52 משניות, 8 פרקים) נזיר (60 משניות, 9 פרקים) סנהדרין (71 משניות, 11 פרקים) בכורות (73 משניות, 9 פרקים) פרה (96 משניות, 12 פרקים)
שביעית (89 משניות, 10 פרקים) יומא (61 משניות, 8 פרקים) סוטה (67 משניות, 9 פרקים) מכות (34 משניות, 3 פרקים) ערכין (50 משניות, 9 פרקים) טהרות (92 משניות, 10 פרקים)
תרומות (101 משניות, 11 פרקים) סוכה (53 משניות, 5 פרקים) גיטין (75 משניות, 9 פרקים) שבועות (62 משניות, 8 פרקים) תמורה (35 משניות, 7 פרקים) מקואות (71 משניות, 10 פרקים)
מעשרות (40 משניות, 5 פרקים) ביצה (42 משניות, 5 פרקים) קידושין (47 משניות, 4 פרקים) עדויות (74 משניות, 8 פרקים) כריתות (43 משניות, 6 פרקים) נדה (79 משניות, 10 פרקים)
מעשר שני (57 משניות, 5 פרקים) ראש השנה (35 משניות, 4 פרקים) עבודה זרה (50 משניות, 5 פרקים) מעילה (38 משניות, 6 פרקים) מכשירין (54 משניות, 6 פרקים)
חלה (38 משניות, 4 פרקים) תענית (34 משניות, 4 פרקים) אבות (108 משניות, 6 פרקים) תמיד (34 משניות, 7 פרקים) זבים (32 משניות, 5 פרקים)
ערלה (35 משניות, 3 פרקים) מגילה (33 משניות, 4 פרקים) הוריות (20 משניות, 3 פרקים) מדות (34 משניות, 5 פרקים) טבול יום (26 משניות, 4 פרקים)
בכורים (39 משניות, 4 פרקים) מועד קטן (24 משניות, 3 פרקים) קינים (15 משניות, 3 פרקים) ידיים (22 משניות, 4 פרקים)
חגיגה (23 משניות, 3 פרקים) עוקצים (28 משניות, 3 פרקים)
פרקים

כל מסכת נחלקת למספר פרקים. גודלם של הפרקים אינו שונה מאוד מאחד לשני, ונראה שזה היה שיקול עיקרי בחלוקת הפרקים, ולא רק החלוקה העניינית[דרוש מקור]. במשנה יש 523 פרקים, אולם ברוב המהדורות המודפסות כיום נוסף הפרק הרביעי של מסכת ביכורים, שבמקורו היה חלק מהתוספתא, ספר המכיל ברייתות, וכן "פרק קניין תורה" שנהפך לפרק השישי של מסכת אבות. יוצא שישנם סך הכל 525 פרקים.

המשנה הראשונה במסכת הראשונה, מסכת ברכות, מתוך כתב יד קאופמן
משניות

כל פרק נחלק לקטעים הנקראים "הלכות" (בתלמוד הירושלמי) או "משניות" (בתלמוד הבבלי ובלשון הדיבור כיום). בעוד שחלוקת הפרקים קבועה יחסית וזהה ברוב כתבי היד, חלוקת ההלכות שונה בין כתבי היד השונים, ונראה שלא הייתה בה אחידות מעולם. סך הכל יש 4192 משניות בכל שישה סדרי משנה.

סדרם של שישה סדרי משנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעומת הסדר המקובל (זמ"ן נק"ט), לדעת בעל הספר כף נחת, סדר נזיקין הוא הסדר האחרון משישה סדרי משנה. התוספות יום טוב הקשה על חידוש זה, שהרי ריש לקיש דרש על הפסוק "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת"[2]

"אמונת זה סדר זרעים, עתיך זה סדר מועד, חסן זה סדר נשים, ישועות זה סדר נזיקין, חכמת זה סדר קדשים, ודעת זה סדר טהרות"[3]

ומדרשה זו רואים שסדר נזיקין הוא הרביעי, כסדר המקובל. רבי יעקב חאגיז דחה הוכחה זו, משום שמצאנו בילקוט שמעוני[4] דרשה בה סדר נזיקין הוא הסדר האחרון:

"רבי תנחומא פתר ליה בשישה סדרי משנה: תורת ה' תמימה זה סדר נשים. עדות ה' נאמנה זה סדר זרעים, שהוא מאמין בחייו של עולם וזורע. יראת ה' טהורה זהו סדר טהרות, שהוא מפריש בין טומאה לטהרה. פקודי ה' ישרים משמחי לב זה סדר מועד, שיש בה סוכה ולולב ומועדות שנאמר בהם ושמחת בחגך. מצוות ה' ברה מאירת עיניים זה סדר קדשים, שהיא מאירת עיניים לקדשים. משפטי ה' אמת צדקו יחדו, זה סדר נזיקין, שיש בו כל הדינין".

אם כן אין להוכיח מהסדר המובא בדרשה מהו סדרם של שישה סדרי משנה. ובכל אופן מסיק הרב חאגיז "שנראה שהוא קבלת כל ישראל לסדרם בסדר זה והבא לשנות מסדר השונים עליו ראיה ללמד"[5].

סגנון המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשון המשנה דחוסה, יש המשווים אותה ללשון שירה. המשנה נאמרה בעל פה, והיא מלאה באמצעים לשוניים, צורניים ותוכניים המקלים על הזיכרון (לדוגמה, משניות המזכירות אחת את השנייה יובאו בזו אחר זו. גם אם המשנה השנייה אינה קשורה באופן ישיר לנושא עליו מדברת המשנה הקודמת. כמו בפרק "אין בין" (מסכת מגילה, פרק א').

בחלק מן המקרים ההלכות במשנה הן חד-משמעיות, אך במקרים רבים מובאות במשנה כמה דעות חלוקות ללא הכרעה ברורה. לעיתים רחוקות מפרשת המשנה את טעמי ההלכה, או מביאה ויכוח הלכתי. נדירים המקרים שבהם כוללת המשנה אמירות שאינן הלכתיות כלל ועיקר.

לעיתים המשנה גולשת לדון בענייני אגדה.

המשנה הפותחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר שורות מכתב יד קאופמן: מסכת אבות, פרק א', משנה ו' ומשנה ז'. כתב-היד, שנחשב לאחד מכתבי-היד החשובים ביותר של המשנה, מתוארך לסביבות המאה ה-12.

לשם הדגמה למבנה הבסיסי של המשנה, מובאת כאן המשנה (ה"הלכה") הפותחת את הקובץ, הדנה בזמן קריאת שמע של ערבית. ניתן ללמוד מהמשנה הראשונה רבות על אופי המשנה כולה.

מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית?
מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן,
עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה – דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד חֲצוֹת.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה.
אָמְרוּ לוֹ: לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע.
אָמַר לָהֶם: אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר – חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת.
וְלֹא זוֹ בִלְבַד: אֶלָּא כָּל מַה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים "עַד חֲצוֹת" – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
וְכָל הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים "עַד חֲצוֹת"?
כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה.

במשנה זו מובאת מחלוקת בת שלוש דעות שונות לגבי סוף זמן קריאת שמע. כיוון שהמשנה נלמדה בעל פה, היא ערוכה לעיתים בצורה של דיאלוג, או שאלות ותשובות, ומרבה להביא מחלוקות בלא פסיקה הלכתית. המשנה גם אינה מציגה חומר רקע לנושאים הנידונים בה, כמו העובדה שיש להגיד בכל ערב ובכל בוקר קריאת שמע, או בכלל הגדרתה של קריאת שמע ומדוע יש לקרוא אותה, מאחר שכל אלו מובנים מאליהם למנסחי המשנה, ולכן משנה זו פותחת רק בשאלה, "מאימתי?".

תרבות המחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלתר קציזנה, שני יהודים באים בימים קוראים במשנה בבית הכנסת, פרט מתוך "פינסק: פורטרט" (Portraits of Pinsk, Poland), פורסמה 1924

לעיתים השאירו עורכי המשנה, ואף התלמוד ומאמרות חז"ל השונים, את המחלוקות השונות בין החכמים לא פתורות. הן הובאו לקורא כפי שהן ללא פתרון הלכתי. עניין זה מעלה תמיהה. המשנה מתייחסת לשאלה זו ונותנת מענה במסכת עדויות פרק א':

למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין...
אמר רבי יהודה: אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה? שאם יאמר האדם כך אני מקובל, יאמר לו כדברי איש פלוני שמעת.

הרמב"ם בהקדמתו למשנה מביא את הסברו של רבי יהודה.

שיטות שלא נפסקו בהלכה מוזכרות מפני כמה סיבות גם כדי לאפשר פסיקה שונה בעתיד מחד, וכדי לעקוב אחריהן ולגדור בעדן מלהתפשט ולהתקבל מאידך. וגם כדי לתת ללומדים להבין את מהלך הלימוד על ידי המחלוקת וגם לשם הלימוד עצמו.[דרוש מקור]

ברי הפלוגתא העיקריים במשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעבר ללימוד בסגנון המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנה מבוארת

רוב החוקרים סוברים שדרך המדרש קדמה לדרך המשנה. הם מבססים זאת על ראיות פנימיות בחז"ל ועל דברי רב שרירא גאון. הרב יצחק אייזיק הלוי, מראשוני חוקרי התלמוד, חולק וסובר שדרך המשנה הייתה מאז ומעולם[8]. גם אברהם גולדברג, סבור כך, והוא מבסס את דבריו על מגילת המקדש, מעין תורה שבעל פה איסיית שאינה מתבססת על דרשת הפסוקים, והוא מניח שגם לפרושים הייתה תורה שבעל פה שכזו.

בין החוקרים הסוברים שדרך המדרש קדמה שוררת מחלוקת בנוגע לתיארוך המעבר ולסיבות שהביאו אליו. לגבי התיארוך, ההשערות נעות החל מתחילת ימי בית שני (רס"ג) ועד לתקופת יבנה, אחרי חורבן הבית (אלבק). השערות נוספות הן תחילת תקופת הזוגות (אפשטיין), מותו של רבן גמליאל הזקן (רד"צ הופמן) ועוד.

דעות רבות נאמרו בקשר לסיבות שהובילו למעבר, ונראה שמדובר בצירוף של כמה מהן:

  1. הקושי ללמוד על פי הפסוקים, כיוון שמצוות שונות נזכרות בכמה מקומות בתורה שבכתב.
  2. ריבוי ההלכות שאינן מעוגנות במקרא, מפני שהן תקנות חז"ל או שנתקבלו במסורת.
  3. ידיעותיהם של הכהנים במקדש ביחס להלכות העבודה פחתו מסיבה כלשהי. החכמים נאלצו ללמדם הלכות אלה וכך נוצרו קובצי הלכה של עבודת המקדש. בהמשך זה התפתח לנושאים נוספים[דרושה הבהרה].
  4. "לימוד כזה הוא מלאכה כבדה, כי הוא לבד מעשה הזיכרון וכמעט אין חלק בו לכח ההיקש וההגיון, ואיך יחזיקו בו באורך הימים אנשי בית יעקב הנודעים מאז לאנשי בינה ויש בהם כוח לעמוד בהיכל הפנימי של ההגיון ועומק המחשבה, להוציא חדשות ונצורות, לדמות דבר לדבר, לטחון סלעים זה בזה ולהקים מגדלות! ומלבד שהנפש היפה תגעל בלימוד זכרוני כזה..." (זכריה פרנקל, דרכי המשנה)
  5. הצדוקים ערערו על חלק מן ההלכות שאין להן מקור בתורה. כתוצאה מכך הסתירו חכמים את מקור ההלכות, כדי שלא יהיה מקום לערער.
  6. אנטיוכוס גזר על מי שיימצא בידו ספר התורה, אך לא גזר על לימוד ההלכות בלא ספר התורה. לימוד בדרך המשנה הייתה דרך להתגבר על הגזרות נגד לימוד התורה.
  7. גזרות הרומאים נבעו מחשד שלהם ביחס לתורה. המשנה נערכה כדי להבהיר שאין מקום לחשדות אלה.

סיבות אלו ככל הנראה גרמו למעבר איטי לדרך המשנה, עד שדרך זו הפכה למרכזית ודרך המדרש למשנית.

עריכת המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך עריכת המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב כלשהו הוחלט על קיבוץ ההלכות שנאמרו עד אז בלשון חופשית, לטקסט אחיד ומחייב שיהווה "קאנון" של כל העם היהודי. לעריכה היו ככל הנראה שלבים רבים, בין החוקרים קיימים חלוקי דעות בנוגע לחלקו של כל דור בעריכה:

המוסכם על כולם הוא שהעריכה הסתיימה על ידי רבי יהודה הנשיא, "רבי", שהיה תלמיד של כל תלמידי ר' עקיבא.

רבי הצליח לבצע מלאכה מורכבת זו. בצעירותו עזב את בית אביו ויצא לנדוד בין בתי המדרש של חכמים אחרים. לימודיו אצל החכמים השונים הביאו לידי כך שהוא קלט מסורות שונות ושיטות הלכה שונות. כשהגיע לנשיאות, הכניס לביתו חכמים רבים. חכמים אלו קיבלו את כל צורכיהם מבית הנשיא ובתמורה לכך הם סייעו לרבי באיסוף התורה שבעל פה ובעריכתה.

כחמישים שנה ישב רבי על כס הנשיאות ובכל התקופה הארוכה הזאת הוא ניפה ובירר את כל דברי החכמים, מיין אותם לפי נושאים וחילק אותם לסעיפים.

כל הלכה שנכללה באוסף של רבי, נקראת "משנה". את כלל המשניות חילק רבי לשישה סדרים (ש"ס) לפי הנושא הכללי שבו הם עוסקים. כל סדר וסדר מתחלק לכמה מסכתות וכל מסכת מחולקת לפרקים, הכוללים מספר משניות. כל ששת הסדרים הם ספר "המשנה" שנערך בידי רבי.[13]

פועלו של רבי יהודה הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל הנראה במשנה משובצות משניות קדומות אשר נוצרו בתקופה החשמונאית ואולי עוד קודם לכך, אפילו קובצי משנה שלמים ואולי אפילו מסכתות. ואין ספק שרבי השתמש במשניות שהיו לפניו, ולא כתבם בעצמו. רבות מן המסורות שהשתמרו מצביעות על כך שחלקן הגדול היה כתוב במקורו ארמית, או הועבר למסורות בארמית, ותורגם או הושב בידי רבי יהודה הנשיא לעברית. לא ברור מה מידת מעורבותו בעריכת הדברים ומה חלקו ביצירת מלל מקורי משלו. קיימים קשיים ושאלות רבות בנוגע לעריכת המשנה וביניהם:

  • השמטות - נושאים חשובים רבים שלא הוכנסו למשנה או שמוזכרים בה בקושי (ברכת המצוות, חנוכה, הלכות ציצית ותפילין, עיבור השנה, גרות מילה ועוד).
  • חוסר עקביות בסידור המשנה - שילוב בין דרך אסוציאטיבית לדרך תימטית וכדומה. משניות שמופיעות בכפילות, מספר פעמים במקומות שונים, משניות חשובות שמופיעות בסוף נושא או משניות זוטרות המופיעות בתחילתו ועוד.
  • חוסר עקביות בפסיקת ההלכה - קיים שוני ניכר בתוך המשנה עצמה באמצעים לקביעת ההלכה: לעיתים באמצעות השמטת שם החכם ("סתם משנה"), או השמטת חלק או כל דבריהם של חכמים מסוימים, ועוד. וכן קיימות סתירות בין המשניות והמסקנות מהן.

חלק מהשאלות נותרו לא פתורות. יש חוקרים הנוקטים בגישה פילולוגית לפיה רבי היה כבול לנוסח כפי שהועבר על פה עד דורו בבתי המדרש שבנשיאות הלל הנשיא וצאצאיו, ולא רצה לסטות ממנו (אלבק)[14] אם כי תרגם או השיב את הנוסח מארמית או מהסגנון הארמי לעברית (אביגדור שנאן). חוקרים אחרים סוברים שעריכתו של רבי הייתה אכן מגמתית על מנת ליצור אחדות של פסיקה עד כמה שהיה יכול, על פי מה שהוכרע בבית דינו, ומכאן נוצרו הבעיות (אפשטיין)[15].

החוקר אברהם גולדברג טוען שהשיקולים שהובילו את רבי היו שיקולים פדגוגיים של הרחבת הידיעה, והנחלת עושר השיטות, על מנת להבין את ההכרעות בדין[16].

גישה אחרת, שאינה פותרת את כל השאלות, טוענת שהתנאים הקדומים אשר שיננו את ה"ברייתא" וה"תוספתא" שהפכו מאוחר יותר למשניות ערוכות[דרושה הבהרה], ניסו ליצור טקסט קל לשינון וזיכרון על פה, וזאת הסיבה לקשיים שיש בו. הגישה הספרותית דומה לכך, אך טוענת שרבי ערך את הטקסטים הקדומים, תוך שימוש באמצעים ספרותיים כמו "פתיחה מעין חתימה", תקבולות, משחקי מילים ועוד. פענוח של האמצעים הספרותיים שופך אור נוסף על הבנת המשנה ועל הנושא הנידון בה. הדוגלים בגישה זו טוענים כי אין אפשרות לנתק בין תוכן המשניות לבין צורת העיצוב שלהם (אברהם וולפיש בעבודת הדוקטורט)[17].

משניות קדומות בעריכה שונה מזו של רבי יהודה הנשיא, לעיתים עם תוספות שהושמטו או לא נכנסו למשנה, או חילופי נוסח, ואשר ייתכן כי חלקם היוו את הבסיס למשנה נקראו ברייתא (בארמית: החיצוני). אלו שוננו בידי חכמי התלמוד הבבלי והתלמוד "הירושלמי" (האמוראים) בדיוניהם על המשנה, וחלק מדבריהם אף שולב לעיתים בקבצים אלו, בעיקר בדורות הראשונים שלאחר המשנה. קובץ נוסף המצוטט לעיתים בתלמודים כברייתא הוא התוספתא (בארמית: התוספת), המסודר בסדר המהווה את מקורו של סדר המשניות, והמשקף מסורת ארץ-ישראלית שאומצה לעיתים בידי עורכי התלמוד הירושלמי ובית מדרשם[18][19]. כן קיימים מדרשי ההלכה - המפרשים פסוקים מן המקרא על פי כללים וקובעים מתוכם את ההלכה, או מעבירים מסורות היסטוריות או אגדתיות. בין הקבצים הללו מכילתא דרבי ישמעאל, מכילתא דרשב"י, ספרא, ספרי במדבר, ספרי זוטא במדבר וספרי דברים, מכילתא דברים, וספרי זוטא דברים. חלקים מקבצים אלו מצוטטים כברייתות בתלמוד הבבלי והירושלמי[20]. ברייתות רבות נוספות אבדו במהלך הדורות ולא הגיעו לידינו[21].

חתימת המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניסוח והקונספט הסופי של המשנה התבצע על ידי רבי יהודה הנשיא. יש אומרים[22] שהמשנה נחתמה בשנת ג' אלפים תתקע"ח (218 לספירה), 150 שנה לאחר חורבן בית שני. לפי ספר הקבלה[23] נחתמה בשנת ג'תתקמ"ח (188 לספירה), 120 שנה לאחר החורבן.

בתלמוד אומר רבי יוחנן, כי: ”סתם מתניתין (משנה) רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכלהו אליבא דרבי עקיבא.” (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ו, עמוד א') בפשטות משמע כי כל אחד מחיבורים אלה נכתב על פי תורת אותו תנא, אך רב שרירא גאון מסייג אמירה זו, וכותב כי אין משמעות הדבר שמה שנאמר ללא ציון הוא מדברי אותו תנא, אלא שדבר הלכה זה עבר במסורת באמצעות בית המדרש של אותו תנא[24].

כתיבת המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את ההלכה בתקופת חז"ל היה מקובל ללמוד במתכונת של שינון, מבלי להעלותה על הכתב, ועל כן היא כונתה 'תורה שבעל פה'. כפי הנראה, המשנה לא נלמדה מן הכתב אלא מתחילת תקופת הגאונים, כאשר רבו ההלכות ונכתבו התלמודים. יש דעות במסורת התולות את כתיבת המשנה בקשיי החורבן והגלות, אך אין לדבר סמך במקורות.

ישנם חוקרים הטוענים שהמשנה אומנם לא נלמדה מן הכתב בבית המדרש, אך הלומדים נהגו לרשום לעצמם רשימות בבית לשינון עצמי. ניתן למצוא לכך סימוכין מסיפורים שונים בתלמוד על "מגילות סתרים" שנכתבו בימי התנאים ונמצאו בתקופה מאוחרת יותר[25].

לימוד המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברכים כותבים סיכום הגמרא כהערות בתוך ספרי "משנה סדורה" שלהם

בימים שלאחר עריכת המשנה, היא הפכה לקובץ הלכתי דומיננטי, ושינתה את פני עולם לימוד ההלכה. מקובל לציין את המעבר בכינוי חכמי התקופה: עד ימי המשנה החכמים נקראו תנאים, ולאחר חתימת המשנה נקראו החכמים אמוראים. האמוראים בבבל ובארץ ישראל למדו את ההלכה בהתאם למשנה ואסרו על עצמם לחלוק על דברי התנאים.

לאחר דורות נוספים של לימוד הלכה, המסורות הפרשניות וההלכתיות לגבי המשנה התגבשו לחיבור נפרד - התלמוד. הן בתלמוד הבבלי והן בתלמוד הארצישראלי ('הירושלמי'), המשנה היא הבסיס לכל, ועליה מושתתים הדיונים השונים. עם זאת, התלמודים עסקו בעיקר בחלקי המשנה הנוגעים להלכה, ועל כן לחלק מן המסכתות הדיון התלמודי הוא חלקי, או שכלל לא קיים.

בנוסף לתפקידה ההלכתי, משמשת המשנה כיום במחקר גם כמקור ידע לגבי אורחות החיים ולגבי השפה של התקופה שבה נכתבה.

במסכת אבות מובא שתחילת גיל לימוד המשנה הוא עשר שנים:

בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה... בן חמש עשרה לתלמוד

גם כיום בחינוך הדתי והחרדי מקובל ללמוד את המשנה החל מהחינוך היסודי.

בגלל הדגש של לימוד משנה לילדים, גופים שונים יצרו דברים על מנת להנגיש את המשנה לילדים, יצאו מהדורות של משנה לילדים עם ציורים[26][27], פרויקט של לימוד משנה בוואטסאפ[28] וכן תוכנית טלוויזיה בשם רצים למשנה.

מבחינת סדרי הלימוד הקבועים, יש שנוהגים ללמוד מספר משניות קבוע או מספר קבוע של פרקים מדי יום, כך למשל במסגרת קביעותא - המפעל ללימוד המשנה היומית[29] בו לומדים בכל יום שתי משניות - מחזור בן כ-6 שנים, או משנה אחת להשלמת הש"ס ללומדי הדף היומי, או מספר משניות קבוע ללימוד כל שישה סדרי משנה בתוך שנה - מסלולים אלו נכללים בשם: משנתית - משנה בשנה[30]. יש הלומדים שמונה עשר פרקי משנה בכל יום כך שהם מסיימים את ששת סדרי משנה בכל חודש.

שינון משניות בעל פה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת השיטות הנפוצות ללימוד משנה, בייחוד בציבור התורני היא באמצעות שינון בעל פה. לימוד בצורה כזו עושה שימוש בטכניקות של חזרה, מתוך ההנחה שככל הלומד יחזור על החומר הנלמד, הוא יהיה מסוגל לזכור אותו יותר טוב. הנחה זו נשענת על העובדה שחשיפה חוזרת ונשנית למידע מסוים הנמצא בזיכרון לטווח קצר אכן מגדילה את הסיכוי שישלף בצורה מוצלחת מהזיכרון לטווח הארוך. לימוד בצורה כזו מאפשר ללומדים לקיים את דברי התלמוד: ”אם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד” (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל', עמוד א'). בנוסף, על פי החפץ חיים אחד היתרונות של לימוד בעל פה הוא במצבים מיוחדים: ”לפעמים נמצא האדם במקום או בזמן שאין לו אור ואין לו אפשרות לעיין בספר, ועל ידי שיזכור את לימודו בעל פה - יוכל לחזור על הדברים בכל מצב.” (ספר תורת הבית, סימן ו').

ישנן מסגרות חינוך כמו שיטת זילברמן ושיטת זכרו ששינון משניות בעל פה הוא מרכיב מרכזי בשיטה החינוכית שלהם.

נוסח המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבי יד של המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל לחלק את עדי הנוסח של המשנה לשני סוגים – הטיפוס המזרחי, הכולל משניות שהועתקו בכתבי היד של התלמוד הבבלי; והטיפוס המערבי, הארצישראלי, הכולל כתבי יד של "סדר משנה", כלומר כתבי יד של משניות בלבד ללא תלמוד. בין הטיפוסים השונים ישנם הבדלים בתוכן ובלשון, ולפיכך לחלוקה זו נודעת משמעות הן לחקר נוסח המשנה ועריכתה, והן לחקר לשון המשנה. כמו כן מקובל להשוות את הסדר של המשניות ולשונם לזה של התוספתא המקבילה, שהיא בעיקרה נוסח ארצישראלי מערבי[31].

רוב כתבי היד של "סדר משנה" הם מהמאה ה-13 ואילך, ורק מספר כתבי יד מוקדמים יותר קיימים בידינו כיום. העתיק מכולם והחשוב שבהם הוא כתב יד קאופמן, שזמן כתיבתו מוערך למאה ה-11-12 לספירה. זהו כתב יד המכיל את כל נוסח המשנה למעט דף אחד[32], בתוספת ניקוד שככל הנראה התווסף מאוחר יותר. כתב היד שוכן כיום בספרית האקדמיה למדעים בבודפשט. כתב יד נוסף הוא כתב יד פַּארמה, המכיל אף הוא את כל נוסח המשנה, אשר נכתב ככל הנראה במאה ה-11 באיטליה. החלק הראשון של כתב היד מנוקד ניקוד מלא, והשאר בניקוד חלקי. גם בכתב יד זה משערים שהניקוד התווסף מאוחר יותר. ניקודו הוא "ספרדי", כלומר הוא נוטה לבלבל בין פתח לקמץ ובין צירי לסגול. כתב יד מאוחר יותר הוא כתב יד קיימברידג' (CUL Ms. Add. 470,1) משנת 1350 לספירה לערך (מכונה גם "כתב יד לו" על שם המהדורה של כתב היד שהוציא לאור ויליאם הנרי לו [Lowe][33]). כתב יד זה אינו מנוקד ותחילה היו שחשבו שהוא מזויף[34]. שלושת כתבי היד הללו כוללים את כל שישה סדרי המשנה למעט חוסרים מקומיים. בנוסף להם, יש כתבי יד שכוללים יחידות קצרות יותר, כגון כתב יד פרמה ב המכיל את סדר טהרות.

שלושת כתבי יד אלו מייצגים בעיני החוקרים, את הנוסח הארצישראלי של המשנה.

כתבי יד מוקדמים, אם כי חלקיים, הם כתבי יד שנמצאו בגניזה הקהירית, שחלקם נכתבו עוד מימי הגאונים.

מהדורות מדעיות של נוסח המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התקדמות מחקר מדע התלמוד נוצר צורך ליצור מהדורה מדעית מדויקת של נוסח המשנה, מתוך השוואה פילולוגית של כתבי היד המדויקים. מהדורה מדעית אחידה על כל המשנה לא נערכה עדיין, אבל מסכתות אחדות יצאו במהדורות מדעיות כעבודות דוקטורט וכספרים: סוכה (מנחם צבי פוקס), נידה (תרצה מיטשם), עבודה זרה (דוד רוזנטל), אהלות, שבת, עירובין (אברהם גולדברג), אבות (שמעון שרביט), כתובות (ירחמיאל ברודי), שקלים (אליעזר פינצ'ובר). פרופ' דוד רוזנטל השלים את עבודתו על מהדורה מדעית של כל סדר נזיקין, אך זו טרם ראתה אור[דרוש מקור].

שני ניסיונות להוציא מהדורה מדויקת של המשנה נעשו עד כה:

מפרשי המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנה עם פירוש ברטנורא
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – פרשנות המשנה

למשנה נכתבו פירושים רבים, אם כי פחות מאשר לתלמוד הבבלי. סיבה אפשרית אחת לכך היא שהבנת המשנה פשוטה יחסית, והיא כתובה בעברית ארץ ישראלית. סיבה אפשרית אחרת היא שהתלמוד הבבלי הפך לנושא המרכזי הנלמד, והבסיס הישיר לספרי הפוסקים (כגון הרי"ף, הרמב"ם ובעלי התוספות), ולכן עליו נכתבו רובם המכריע של הפירושים. המאסף הוא הפירוש הקדום ביותר המצוי בידינו על כל שישה סדרי משנה.

הקלאסיים שבהם:

  • פירוש המשניות לרמב"ם (1138 - 1204). הפירוש נכתב במקור בערבית יהודית. התרגום העברי שנעשה בימי הביניים (על ידי מתרגמים שונים לסדרים שונים במשך כמה מאות שנים) מצורף למסכתות התלמוד במהדורת ש"ס וילנה. תרגום חדש לפירוש הרמב"ם נכתב בימינו על ידי הרב יוסף קאפח, מכמה כתבי יד, ובהם כתב ידו של הרמב"ם עצמו (שקיים היום בספריות של האוניברסיטה העברית בירושלים ושל אוניברסיטת אוקספורד).
  • פירושו של רבי עובדיה מברטנורא (1450 - 1510), הידוע כפירוש הרע"ב (נקרא "פירוש הרב" או "ברטנורא" בשפת הלומדים). זהו הפירוש היסודי ביותר על המשנה (בדומה לפירושו של רש"י לתורה ולתלמוד), והוא מבוסס בעיקר על פירושיהם של רש"י (על התלמוד) והרמב"ם. פירוש זה מופיע ברובן המכריע של מהדורות המשנה, והוא הפירוש הנפוץ ביותר למשנה מבין הפירושים הקלאסיים.
  • פירוש "תוספות יום טוב" לרבי יום-טוב ליפמן הלר (1579 - 1654), נכתב כ"תוספת" לפירוש הרע"ב (בדומה ל"תוספות" על פירושו של רש"י לתלמוד), ונדפס בחיי המחבר. פירוש ארוך זה, או קיצורו ("עיקר תוספות יום טוב") נדפס ברוב מהדורות המשנה לצדו של פירוש הרע"ב. זהו פירוש רחב יותר מפירוש הרע"ב, ועוסק גם בקושיות ותירוצים על המשנה, וכן בקביעת הנוסח המדויק של המשנה.
  • פירוש פינחס קהתי שהודפס לראשונה בתוך "קונטרסים ללימוד המשנה היומית וההלכה היומית" על ידי "היכל שלמה" בירושלים בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים למאה העשרים. ולאחר מכן נדפס מחדש באופן עצמאי תחת הכותרת משניות מבוארות בשנת 1970. הפירוש נדפס מחדש בשנות התשעים בשתי מהדורות, באחת מהן מתחת לפירושו של הרב עובדיה מברטנורא. הפירוש ארוך יחסית ונוטה להביא מספר ביאורים אפשריים לעניינים שבמשנה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי לימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי מבוא מחקריים קלאסיים על חיבור המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבואות ומחקרים מודרניים על חיבור המשנה ועריכתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסח המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרמב"ם בהקדמת פירושו למשנה, הליכות עולם (שער א, פרק א, אות א), ותיקוני הזוהר (בהקדמה, דף ה עמוד א).
  2. ^ ספר ישעיהו, פרק ל"ג, פסוק ו'
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"א, עמוד א'
  4. ^ תהלים רמז תרעד
  5. ^ ראו בהקדמת התוספות יום טוב לשישה סדרי משנה, וכן בשו"ת נודע ביהודה (מהדורא תניינא, יורה דעה, סימן עט, ובהגהת בן המחבר שם), ובתוספות אנשי שם בתחילת ששה סדרי משנה.
  6. ^ כל אחד מהם עם רבי אליעזר, ויש מחלוקות בין רבן גמליאל ורבי יהושע
  7. ^ רבי עקיבא עם כל אחד מהם, ויש גם מחלוקות בין רבי טרפון ורבי אלעזר בן עזריה
  8. ^ דורות הראשונים חלק א כרך ה iii פרקים יט-כ
  9. ^ רש"ג, אגרת רב שרירא גאון, בנימין מנשה לוין, תרפ"א, עמ' 18.
  10. ^ ר"ש מקינון, ספר הכריתות, קעסט-ליבוביץ, פרק חלק חמישי (לשון לימודים) שער ב סעיף נח.
  11. ^ רבי נחמן קרוכמאל, מורה נבוכי הזמן, יום טוב ליפמן צונץ, פרק יג.
  12. ^ זכריה פרנקל, דרכי המשנה, לפיסיא, תרי"ט, עמ' 213-216.
  13. ^ מדור לדור חלק ב', מעלות הוצאת ספרים בע"מ, תשנ"ד, פרק פרק ו', עמ' 58-59.
  14. ^ מבוא למשנה חנוך אלבק (כרטסת הספרייה הלאומית)
  15. ^ נוסח המשנה וגלגוליו למימי האמוראים ועד רבי יומטוב הלר יעקב נחום אפשטיין (כרטסת הספרייה הלאומית)
  16. ^ צורה ועריכה בספרות חז"ל אברהם גולדברג (כרטסת הספרייה הלאומית)
  17. ^ משורר את המשנה על גישתו החדשה של אברהם וולפיש. הלל מאלי, י"א תשרי התשע"ט (אתר מקור ראשון)
  18. ^ אפשטיין, יעקב נחום (1957). מבואות לספרות התנאים: מדרש, תוספתא ומדרשי אגדה. ירושלים: מאגנס
  19. ^ ליברמן, שאול (תשט"ו). הקדמה לתוספתא. בתוך תוספתא כפשוטה (עמ' 7–12), ניו יורק: מ"ל רבינוביץ'
  20. ^ מבוא למדרשי הלכה ענת זיידר (אתר מחלקי המים)
  21. ^ הברייתא (אתר האנציקלופדיה היהודית דעת)
  22. ^ רב שרירא גאון בתשובתו המובאת בספר יוחסין, וכן בכוזרי מאמר ג' אות סז. וכן כתב רב ניסים גאון בהקדמה למסכת ברכות.
  23. ^ עמוד 57.
  24. ^ אגרת רב שרירא גאון, עמ' 102-103, מהדורת הרב בנימין מנשה לוין, חיפה, ה'תרפ"א.
  25. ^ ראו למשל תוכנית המקדש בתלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק א', הלכה א', מגילת סממני הקטורת בתלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ח, עמוד א', מגילת סתרים תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ו', עמוד א', פנקסו של אילפא בתלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ע', עמוד א', פנקסו של רב הלל תלמוד ירושלמי, מסכת כלאים, פרק א', הלכה א' ופנקסיהם של זעירי, ר' יהושוע בן לוי ור' לוי בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנ"ו, עמוד א'.
  26. ^ חדש על המדף: משנאות – ללמד משנה ולהנות, סרוגים
  27. ^ חדש לילדים: משניות מבוארות בתוספת ציורים מרהיבים, לדעת, ‏2018-08-22
  28. ^ אלפי ילדים לומדים משנה בוואטסאפ, ערוץ 7
  29. ^ אתר קביעותא
  30. ^ יצחק סילמן, משנתית - משנה בשנה, קביעותא, ‏2020
  31. ^ על שלב נוסף בתולדות נוסח המשנה דוד רוזנטל, פורסם ברבעון תרביץ כתב עת למדעי היהדות, כרך פ"א, בעריכת חוה טורניאנסקי ואחרים הוצאת מגנס, תשע"ג
  32. ^ מסכת כריתות ג', ז' - ה', ב'.
  33. ^ רשימה גדולה של העתקי ספריו ומאמריו של ויליאם לו כקובצי מלל וקבצים סרוקים נמצא באתר ספרים מקוונים של אוניברסיטת פנסילבניה
  34. ^ כתבי יד ומקורות נוסח של המשנה. יעקב זוסמן עמוד 220