הכנסייה הסורית אורתודוקסית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמל הכנסייה
תפילת האדון בארמית
שער הכניסה למתחם מנזר סנט מרק בירושלים
מועדון הכנסייה הסורית אורתודוקסית בירושלים

הכנסייה הסורית אורתודוקסית (ארמית חדשה ܥܕܬܐ ܣܘܪܝܝܬܐ ܐܪܬܘܕܟܣܝܬܐ) היא כנסייה נוצרית "מונופיזיטית" או "לא כלקדונית", היינו, אחת מהכנסיות הלאומיות שהתפצלו מהזרם המרכזי של הנצרות בועידת כלקדון בשנת 451.

הפטריארכיה של אנטיוכיה התפלגה בעקבות הצהרת כלקדון באשר לשני הטבעים של ישו. הלא-כלקדוניים הפכו לכנסייה נפרדת הידועה כיום ככנסייה הסורית אורתודוקסית והכלקדונים המשיכו ככנסייה האורתודוקסית של אנטיוכיה. יש המכנים את הכנסייה "יעקוביטים" על שם יעקב בראדאיוס שארגן את הכנסייה המונופיזיטית בסוריה במאה ה-6, אבל הסורים אורתודוקסים אינם מוכנים שכנסייתם תיקרא על שם אדם ורואים בכינוי זה ביטוי עוין. הפטריארך הסורי אורתודוקסי יושב כיום בדמשק. הכנסייה השתמשה בשפה הארמית-סורית ולא ביוונית כביטוי לעצמאותה. מספר הסורים אורתודוקסים בעולם הדוברים ארמית הוא כמאה אלף איש.

לבוש הכמורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לראשם חובשים הכמרים הסורים ברדס שחור ששני חלקיו מחוברים בחוט רקמה. בכל חלק של הכובע רקומים שישה צלבים וצלב גדול בגבו. ברדס זה, הדומה לזה שחובשים הנזירים הקופטים, מכונה בפי הסורים "סקימו". מסורת שמקורה במצרים מספרת כי מייסד הנזירות אנטוניוס היה שקוע בקריאת כתבי הקודש על שפת הנילוס והשטן שלח לו פיתויים אולם אנטוניוס לא התייחס אליהם. השטן הגיע למסקנה כי הכובע שלראשו של הנזיר אוטם את חושיו וניסה לחטוף את הכובע. אנטוניוס התעשת ותפס את קצהו השני של הכובע עד שניצח ונפל ארצה כשהכובע בידו אך קרוע באמצעו. מאז משאירים הנזירים את התפר גלוי במרכז להזכירם את פיתויי השטן. הצלבים מימין ומשמאל מסמלים את שנים עשר השליחים והצלב מאחור-את ישו.

נוכחות העדה הסורית בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על-פי המסורת הסורית, נוכחותה בירושלים הייתה רצופה ומאז 1465 הבישופים הסורים מתגוררים דרך קבע במנזר מרקוס הקדוש בעיר. הם שימרו זכויות מסוימות במקומות הקדושים אולם הם כפופים לפטריארכיה הארמנית כחלק מהסטטוס קוו. מרבית חברי הקהילה הגיעו כפליטי הטבח העות'מאני במרכזים סוריים באנטוליה במלחמת העולם הראשונה. כמו הארמנים בירושלים גם הקהילה הסורית הגיעה לשיא גודלה בשנות ה-40, כשרבים מחבריה התמקמו מחוץ לעיר העתיקה. הקהילה סבלה מנסיגה גדולה לאחר מלחמת העצמאות ומספר חבריה פחת בכמחצית. ב-1990 היו כ-200 סורים בירושלים וכ-1,500 בבית לחם (זאת לעומת כ-2,000 בירושלים ב-1945). הסורים לא אימצו את הזהות הערבית והם מתרחקים מפעילות פוליטית. הם מנסים להימנע מהקונוטאציה הלאומית של המושג "סורי" ומעדיפים את המושגים "ארמאי", "אשורי" או "syriac". השימוש במונח "אשורי" יוצר בלבול עם הכנסייה האשורית הנסטוריאנית.

המרכז הסורי בירושלים הוא בכנסיית מרקוס הקדוש, בה הם מזהים את מקום הסעודה האחרונה של ישו. מסורת סורית אחרת מזהה מקום זה בביתו של מרקוס (הוא יוחנן המכונה מרקוס על פי מעשי השליחים י"ב 12). לפתח הבית הגיע פטרוס לאחר שנמלט באורח נס מחיילי הורדוס וכאן התגוררה אמו של ישו, מריה, לאחר צליבתו. לטענתם, שם התכנסו השליחים כאשר שרתה עליהם רוח הקודש ומכאן יצאו להפיץ את הנצרות. הם הטבילו איש את רעהו, ואגן הטבילה קטן הממדים שמור במזבח מוזהב עטור בכיפה.

בבעלות הכנסייה נמצאים שטחים נרחבים ברחוב הנביאים בירושלים שחלקם מוחכרים ומשמשים למגורים ולעסקים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]