משבר מניות הבנקים (ישראל, 1983)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
היסטוריה כלכלית של מדינת ישראל
Einstein paper money.jpg

משבר מניות הבנקים היה משבר כלכלי חריף, שהתרחש בישראל בשנת 1983 והביא להלאמת הבנקים הגדולים בישראל, וירידה ניכרת בערכן של השקעות הציבור במניות הבנקים במסגרת "הסדר מניות הבנקים".

משבר מניות הבנקים ב-1983 היה לדברי דוד קליין, "שיאו של תהליך ויסות מחיריהן של מניות אלה על ידי הבנקים, אשר נמשך שנים ארוכות‏‏".‏[1] המשבר נוצר בעקבות פעולה מכוונת של רוב הבנקים הגדולים לווסת את שערי מניותיהם תוך הבטחת עלייה מתמדת ורצופה בשערי המניות (ומניעת ירידה או אף קיפאון ברמת השערים, ולו אף ליום אחד)‏‏‏[2].

על ראשית התהליך נכתב בדו"ח ועדת בייסקי (עמ' 16):

Cquote2.svg

התופעה שזכתה אצלנו לכינוי "ויסות" מקורה עוד בתקופה שקדמה לשנות ה-70, הגם שאופיו של ה"ויסות" השתנה במשך הזמן. נראה שהחל בכך בשעתו בנק הפועלים ושני הבנקים האחרים (לאומי ודיסקונט) הלכו בעקבותיו. החל משנת 1972 עדים אנו להתערבות גוברת והולכת של הבנקים במחירי מניותיהם.

Cquote3.svg

אחרי בנק הפועלים, הצטרפו לוויסות גם יתר הבנקים הגדולים והבינוניים שמניותיהם נסחרו בבורסה לניירות ערך‏‏ (למעט הבנק הבינלאומי הראשון). כדי להבטיח זאת, הזרימו הבנקים, בהתמדה, מדי יום, ביקוש גדול למניותיהם (כאשר הם נסוגו ממנו בהגיע השער היומי לרמה הרצויה להם)‏‏‏[3]. בפעולה זו נעזרו הבנקים בכספי המשקיעים והחוסכים בבנקים, אותם שיכנעו לרכוש את מניות הבנקים, כ"השקעה סולידית" ובטוחה‏‏‏[3], וכן בכספי קופות הגמל וקרנות הנאמנות, אותן ניהלו עבור הציבור. פעולת הוויסות הביאה לכך ששערי מניות הבנקים עלו באופן קבוע ומתמיד‏‏‏[4], כך שנראה כאילו מניות אלה חסינות מירידה ונושאות תשואה נאותה. עליית שערי מניותיהם אפשרה לבנקים להמשיך ולמכור מניות נוספות ולהגדיל את יכולתם להשקיע ולגייס כספים (מנוף פיננסי). גיוס כספים זה איפשר את התרחבות הבנקים (על חשבון רווחיותם לטווח ארוך) ובא, במידה רבה, על חשבון אגרות חוב צמודות שהנפיקה המדינה (ואשר לא יכלו להתחרות בתשואה הגבוהה שהניבה ההשקעה במניות הבנקים ‏‏‏[5]).

מאמצע שנת 1983 איבד הציבור את אמונו בבועת מניות הבנקים והחל מוכר את מניות הבנקים ורוכש במקומן מטבע זר. כעבור זמן קצר, החלו הבנקים להתקשות ברכישת היצע המניות של הציבור וב-6 בספטמבר 1983 הגיעו לקצה יכולתם ופרץ משבר. אובדן היכולת לספוג את ההיצע עלול היה להביא רבים מלקוחות הבנקים לפשיטת רגל, משום שרכשו את המניות באשראי שאותו לא יוכלו לפרוע, ולהביא את הבנקים עצמם לפשיטת רגל, משום שהבטוחות לאשראי רב שנתנו היו מניותיהם בלבד. כדי למנוע אפקט דומינו זה, שיביא לקריסה כלכלית, הופסק המסחר במניות ארבעת הבנקים הגדולים, ובתוך שבועיים גובש "הסדר מניות הבנקים", שבו נטלה הממשלה על עצמה התחייבות לפדות את המניות במועדים שונים, יחסית לערכן ערב סגירת הבורסה. השליטה בבנקים עברה לידי ממשלת ישראל, אך למנהליהם החדשים הושארה עצמאות עסקית מלאה, במטרה לאפשר לבנקים שמירה על כושרם לפעול בשוקי הכספים.

כאשר המסחר במניות נפתח מחדש, ירד שערן ב-17%. מי שהחליט למכור את המניות מיד נשא בהפסד זה, אך רוב בעלי המניות העדיפו להמשיך ולהחזיק בהן עד תום התקופה שנקבעה. ערכה של ההתחייבות לרכישת המניות שנטל אוצר המדינה על עצמו נאמד ב-6.9 מיליארד דולר (הערך הסופי יתברר כאשר יסתיים תהליך מכירת מניות הבנקים לציבור).

בעקבות המשבר הוקמה ועדת חקירה, "ועדת בייסקי" בראשה ישב שופט בית המשפט העליון משה בייסקי. בעקבות מסקנות הוועדה הועמדו ראשי הבנקים לדין והועלו הצעות שונות לרפורמה בשוק ההון, שרובן מומשו רק שנים רבות מאוחר יותר. בעקבות המשבר החליטו הבנקים על שינוי במדיניותם, העלו את העמלות ללקוח, סיווגו את הלקוחות בהתאם לכדאיות של ביצוע עסקים עמם ודחו חלק מהלקוחות שנחשבו בלתי כדאיים. בעקבות המשבר גם צמצמו הבנקים את מספר סניפיהם, במיוחד באזורים בהם היה הפוטנציאל הפיננסי מצומצם וקטן מספר העובדים בבנקים.

הרקע למשבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות השבעים החלו בנק הפועלים ומנהלו הדומיננטי, יעקב לוינסון, לפעול כדי לשלוט בשערי מניות הבנק במסחר בבורסה בתל אביב. במסגרת הפעולה, המליץ הבנק ללקוחותיו להשקיע את כספם ברכישת מניות הבנק. רכישות אלו מצד לקוחותיו אפשרו לבנק להגדיל את ההון המצוי בידו לצורך מתן הלוואות ללקוחות, השקעות, וכן הלאה. כדי לגרום ללקוחות הבנק להמשיך להשקיע במניות הבנק - כלומר, כדי שהמניות ימשיכו להיות ערוץ השקעה מושך לרוכשים - עסק הבנק גם ברכישה עצמית של מניותיו (באמצעות קרנות וחברות שבשליטתו), כך שנדמה היה כי קיים ביקוש קבוע ומתמיד למניותיו, ושערכן עולה או נשמר באופן קבוע. הבנק גם העמיד לרשות לקוחותיו אשראי נדיב לרכישת המניות, ובכך הצליח להנות גם מן הריבית על האשראי.

פעולה זו של ויסות שערי המניות באמצעות הזרמת ביקושים מלאכותיים על–ידי הבנק, נראתה לבנקים כדרך קלה ופשוטה לגייס סכומים עצומים של כסף מן הציבור ואט-אט הצטרפו לבנק הפועלים גם בנקים אחרים כמו בנק לאומי, בנק דיסקונט, בנק המזרחי, בנק אגוד ובנק כללי. הבנק הבולט היחיד שלא הצטרף לחגיגת הוויסות, אותה כינו הבנקים "טיפוח", היה הבנק הבינלאומי. ויסות המניות הביאה את העיתונות כבר בסוף 1976 להתייחס אל מניות הבנקים כאל סקטור נפרד ששעריהן נתמך על ידי גופים מוסדיים, בניגוד למניות אחרות, אשר שעריהן נקבעים על פי היצע וביקוש‏[6]. בשנת 1977 הביאה הויסות להתעניינות ציבורית גדולה במניות הבנקים ובעקבות זאת לעלייה חדה בשעריהן. הבנקים, שרצו להימנע מעלייה חדה כזאת, נתנו לשערי המניות לרדת ביוני 1977 כדי להימנע מאיבוד השליטה בבנקים‏[7].

את פעולת הוויסות ביצעו הבנקים באמצעות חברות מווסתות, שכן על פי החוק דאז לא הייתה חברה רשאית לרכוש את המניות שלה. לדוגמה, בנק לאומי ביצע זאת באמצעות "החברה לאחזקות ופיתוח של אוצר ההתיישבות היהודית", חברת בת של אוצר התיישבות היהודים. המימון לכך נמצא מהלוואות מקופות הגמל של הבנק ומקורות דומים, ולעתים באמצעות רכישה הדדית בין בנקים: בנק אחד היה מוכר לבנק שני את מניותיו, ורוכש את מניותיו של השני בסכום דומה.

בלחץ הרשות לניירות ערך כללו הבנקים בדוחותיהם פסקה המציינת את ביצוע הוויסות, אך הדיווחים על הוויסות היו חלקיים, מטעים, ולעתים אף שקריים. מול לקוחותיהם, פעלו הבנקים באופן שתואר מאוחר יותר על–ידי "ועדת בייסקי" כפעולה המיוסדת על האינטרס של הבנק בלבד, תוך התעלמות מהאינטרס של המשקיע. עם זאת, דבר קיום הויסות היה ידוע בציבור ופורסם בגלוי בעיתונים. למשל, בעת הירידות בבורסה באוגוסט 1980, מהן היו פטורות מניות הבנקים בגלל הויסות, פרסם מעריב:"מניות הבנקים המשיכו להחזיק מעמד הודות לתמיכה בלתי פוסקת מצד הבנקים, ומשקיעים מוסדיים אחרים הנתונים למרותם"‏[8].

גורמים שאפשרו את הויסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרומה חשובה להתפתחות הוויסות העלה מבנה הבעלות הייחודי של הבנקים. חברת העובדים של ההסתדרות ששלטה בבנק הפועלים, "אוצר התיישבות היהודים" בבנק לאומי ותנועת הפועל המזרחי בבנק המזרחי היו בעלים שהחזיקו באחוז אפסי של ההון, אך בכל מניות השליטה. נציגי הבעלים היו במשך רוב השנים גם חברי מפלגות השלטון (במיוחד "המערך" והמפד"ל) או מקורבים להן. ראשי הבנקים, יעקב לוינסון בהפועלים, ארנסט יפת בלאומי, ואהרן מאיר בהמזרחי ניהלו את הבנק עבור בעלים שלא הבינו ולא התערבו בניהולו, ולמעשה העניקו למנהלים שכירים אלו יד חופשית לחלוטין לעשות כרצונם. הבנק החשוב הרביעי שהצטרף, דיסקונט, היה בבעלות משפחת רקנאטי. ראשו, רפאל רקנאטי, נגרר לוויסות תחילה באי-רצון אך בלי יכולת לעמוד בפיתוי, והמשיך בו אחר כך מחוסר יכולת להתנתק ממנו.

תרומה חשובה לא פחות לוויסות העלה מבנה ההון במשק הישראלי. במהלך השנים שמאז קום המדינה התייחסו ממשלות ישראל לבנקים כערוץ לגיוס כספים למימון הוצאותיהן, כשהן מכתיבות לבנקים כיצד יושקעו כספיהם. שליטה זו, בצירוף לשליטה בשער הריבית, אפשרה לממשלה ל"הדפיס כסף" באמצעות רכישת אגרותיה על–ידי הבנקים כמעט בכל מצב. נוסף על–כך, בתחומים רבים תפקדו הבנקים על בסיס ההנחה כי הלוואותיהם או השקעותיהם בגורמים הכלכליים המרכזיים במשק הישראלי, כמו חברות הסתדרותיות, קיבוצים, מושבים וכדומה, נעשות לפי רצונו של השלטון וכי הממשלה תהיה ערבה לכספי הלוואות אלו במקרה הצורך.

שילוב זה, של בעלות בלא אחריות, הנחה שהממשלה תכסה כל הפסד, ועמדת עוצמה מול השלטון, הוביל את הבנקים לתחושה כי ביכולתם לעשות כרצונם, בלי שיאלצו לשלם על–כך את המחיר. הבנקים החלו לעשות שימוש בכלי הוויסות כדי להשיג "כסף קל" בהנפקות חוזרות ונשנות של מניות, עד שבתחילת שנות השמונים כבר היוו מניות הבנקים למעלה מ-90 אחוז מכלל המניות המונפקות בבורסה. בכסף שגייסו השתמשו הבנקים כדי להעניק הלוואות ולהשקיע כספים, פעמים רבות בלי בחינה נאותה של יציבותו של הלווה. נוסף על כך, בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים התרחבו הבנקים במהירות עצומה, הוסיפו אלפי עובדים ובנו מאות סניפים (תופעה שכונתה על–ידי "הגשש החיוור" בבדיחות הדעת "בנק בכל חור"). מנהלי הבנקים והפקידים הבכירים בהם העניקו לעצמם משכורות עצומות והוציאו כספים שתאמו את רווחי הבנק הנומינליים, אך לא היו קשורים לרווחיותו הריאלית.

הבנקים הגדולים התמכרו לכסף הקל, אך במהרה הפך זה למלכודת. כמו ממשלת ישראל, שאף היא חששה ממיתון, נרתעו גם הבנקים מכל צעד שיבטא צמצום או כיווץ בהוצאותיהם, בהתאם להכנסותיהם הריאליות. החשש היה גם לכיסם ולמשרתם של בכירי הבנק, אך נבע גם מהעובדה שצמצום כזה היה מציב את הבנק שהיה נוקט בו ראשון בעמדת נחיתות לכאורה אל מול הבנקים האחרים שהיו ממשיכים במצגת "עסקים כרגיל".

מוסדות השלטון וגורמי הפיקוח, ובראשם שרי האוצר יגאל הורביץ ויורם ארידור, מנכ"ל משרד האוצר יעקב נאמן, נגידי בנק ישראל ארנון גפני ומשה מנדלבאום, המפקחים על הבנקים עודד מסר וגליה מאור, יו"ר הרשות לניירות ערך מיכאל ארנון, הממונה על שוק ההון בן-עמי צוקרמן - כולם ידעו על ויסות המניות, אך לבד מאזהרות חלושות, אותן פטרו יפת, מאיר ושות' כלאחר יד, נמנעו מפעולה כלשהי או אפילו מאזהרת הציבור. יתרה מזאת, שר האוצר ארידור אף אמר בטלוויזיה באותם ימים, שלו היה לו כסף להשקיע, היה משקיע בבורסה.

ההבטחה שביסוד פעולת הוויסות או ה"טיפוח" הייתה לעלייה מתמדת בשערי מניות הבנקים, בלי תלות במצב הכלכלי במשק, צמיחה או שפל, עלייה או ירידה בבורסה. קביעת שער מלאכותי העולה תמיד למניות גרמה בהדרגה לניתוקן מכל מציאות כלכלית ממשית ולהיווצרות בועה כלכלית - מצב שבו כל הגורמים ממשיכים להשקיע סכומים הולכים וגדלים של כסף עבור תמורה הולכת ופוחתת. כל הנפקה וכל השקעה של הבנקים בהמשך טיפוח המניות ערערה את יציבותם, שכן חלק גדל והולך של כספם הושקע לא בהלוואות מניבות אלא בעצם קיומו והמשכו של הוויסות. נוסף על כך, ככל שגדל היקף שוק מניות הבנקים, כך קטנה השפעת פעולת הוויסות של הבנקים, שכן כל אגורה שהושקעה על–ידם היוותה חלק הולך וקטן בכלל ההון המושקע במניות.

השפעת הויסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחוז העלייה מעל לעליית המדד שהניבו מניות הבנקים הלך וירד, משיעור של 41 אחוז מעל למדד בשנת 1980, ל-34 בשנת 1981 ו-28 אחוז בשנת 1982. מסלולי השקעה אחרים, ובמיוחד רכישת דולרים, הפכו למסלול חלופי מושך יותר, והבנקים נאלצו לגייס עוד ועוד כספים ממקלטי המס שלהם בחו"ל כדי להמשיך ולקיים את אשליית ההשקעה ה"בטוחה" במניותיהם.

בשנים שקדמו לפרוץ המשבר, פעולות ויסות שערי המניות איפשרו את קיומו של שוק פעיל למניות בנקאיות. הציבור העדיף את ההשקעה במניות על פני השקעה אחרת, אפילו לטווח קצר. בשוק המניות ניתן היה למכור מניות חדשות בסכומים ניכרים לציבור. היו מקרים שבהם היה הבנק מעמיד לרשות הלקוח אשראי בסכום זהה לסכום שבו רכש מניות חדשות. ההנחה הייתה כי ההכנסה מעליית שער המניה תהיה גדולה יותר מסכום הריבית שיהיה על הלווה לשלם לבנק. ויסות שערי מניות הבנקים גרם לתופעה המקובלת בשווקים בכלל וגם בשווקים הפיננסיים: כאשר השוק המשני, השוק לסחורה משומשת, בניירות ערך - הבורסה לניירות ערך, פועל במגמת עלייה, היזמים מצליחים למכור סחורה נוספת בשוק לסחורות חדשות ומנפיקי ניירות ערך מוכרים מניות נוספות בשוק להנפקות חדשות: מילוות מדינה, איגרות חוב, אופציות.

ממדי ההון העצמי עלו לרמה שבה המוסדות הפיננסיים מחו"ל נתנו אמון באיתנות הכספית של הבנקים המקומיים. הלימות ההון עמדה בדרישות שוקי הכספים הבינלאומיים, והאמון שלו זכו הבנקים איפשר להם להגדיל את האמצעים הפיננסים שהועמדו לרשותם. הבנקים בישראל לוו ממוסדות פיננסיים מחו"ל סכומים הולכים וגדלים. המנוף פיננסי שנוצר היה בתהליך עלייה. כך, ההון העצמי המוגדל איפשר לבנקים לקבל עוד אמצעים לעשיית עסקים: מתן הלוואות לאוצר המדינה ולחברות עסקיות והפקדת פקדונות נוספים במוסדות כספיים.

למעשה מדובר בתופעה שיש לה שני היבטים:

  • יחס הלימות ההון הוא מושג מתחום הנורמות המקובלות. יחס מסוים נדרש מבנק המבקש ללוות כספים בשוקי הכספים וההון, בעיקר הבינלאומיים. המלווים מבקשים לראות הלימות הון מינימלית שתבטא את הסיכון שהם נוטלים על עצמם. ככל שהלימות ההון גבוהה יותר, המוסדות המלווים כספים לבנקים נוטלים על עצמם סיכון נמוך יותר.
  • המנוף הפיננסי הוא מושג כלכלי-עיסקי. הבנקים שואפים למנוף גבוה ככל האפשר. כאשר הבנק מבצע עסקים, ההכנסה שלו היא ממרווח הריבית, ההפרש בין הריבית שהוא מקבל לבין הריבית שהוא משלם. לכן, ככל שיעשה יותר עסקים הוא ירוויח יותר. הוא מוגבל לכך על יחס הלימות ההון, שהיא הנורמה המקובלת לבחינת יציבות העסקית של הבנק.

ויסות שערי המניות עודד את הציבור להשקיע במניות הבנקים ובמקביל איפשר לבנקים להגדיל את היקף עסקיהם. כך החלו הבנקים: (בנק הפועלים, בנק לאומי, בנק דיסקונט, בנק המזרחי, בנק אגוד ובנק כללי) בפעולות לוויסות מחירי מניותיהם. הבנק הבינלאומי לא נהג בשיטה זו.

פרוץ המשבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנת 1983 התחולל משבר בשוק המניות, כולל במניות בנקים. ההיצעים הכבדים במניות חייבו את הבנקים להשקיע סכומים גדולים מאוד בשמירת יציבות מניותיהם. לראשי האוצר ולנגיד בנק ישראל היה ברור כי המצב הקיים אינו יכול להימשך. נגיד בנק ישראל, משה מנדלבאום, שר האוצר, יורם ארידור, ומנכ"ל האוצר, פנו אל הבנקים במהלך החודשים ינואר-מרץ 1983, בדרישה לצמצם בהדרגה את הוויסות. ראשי האוצר נמנעו לחשוף לציבור כי הפעילו לחץ על הבנקים מחשש ליצירת פאניקה. ראשי האוצר ביקשו לבצע פיחות גדול שישמש אמתלה להפסקת הוויסות. אך הפיחות שבוצע באוגוסט, בשיעור של שמונה אחוזים, לא הביא לתוצאה המבוקשת. היצעי מניות הבנקים נמשכו גם בחודשים הבאים. בספטמבר הגיעו ההיצעים לשיא חדש. הציבור מכר בהתמדה את מניות הבנקים וקנה במקומן דולרים.

ב-2 באוקטובר 1983 פרץ המשבר בכל עוזו: באותו יום מכר הציבור מניות בנקאיות בסכום הגבוה מהמכירות שבוצעו בכל חודש ספטמבר. אחרי יום נוסף של היצעים גדולים, הופיע שר האוצר בטלוויזיה וטען: "לא ניתן לציבור להכתיב לנו את המהלכים". הכחשתו של ארידור הבהירה היטב כי בשלב זה הציבור דווקא כן מכתיב לממשלה את המהלכים. היה ניסיון להגביל קניית דולרים כך שלציבור לא יהיה כדאי למכור את המניות שברשותו.

המשבר גבר ב-5 באוקטובר. בבורסה הופיעו היצעים גדולים של המניות. למחרת, ב-6 באוקטובר, שזכה לכינוי "יום חמישי השחור" הייתה הסתערות המונית של מוכרים. היה ברור לכל כי ההתמוטטות היא עניין של ימים ספורים. הבנקים הצהירו כי אינם מסוגלים עוד לקלוט היצעים נוספים בלי מימון מהמדינה. בפגישה בביתו של שר האוצר הוצע לבצע את תוכנית בנק ישראל: לתת למניות ליפול לרמה נמוכה יותר ובסכום משוער, עד 20 מיליארד ש"ח, לרכוש את המניות. אברהם יוסף שפירא, יושב ראש ועדת הכספים של הכנסת, הציע להפסיק את הוויסות, אך להעניק ערבות מדינה למניות הבנקאיות שבידי הציבור, וכך היה. הבורסה נפתחה שוב ב-24 באוקטובר לאחר שבוצע פיחות של 23 אחוז בשער השקל. חלק מהציבור, שלא קבל את הצעת הממשלה, מכר את מניותיו בשער נמוך ב-17% משער המניות בטרם הופסק המסחר בבורסה.

הגורמים למשבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות הגורמים במשק לוויסות שערי מניות הבנקים, שהביאה למשבר מניות הבנקים פורסמה בדיעבד. השיקולים והמסמכים שהוצגו בפני "ועדת בייסקי" ובתי המשפט היו אלה שנחשפו לציבור אחרי המשבר. כמו כן, היו שינויים בראשי המשק. די אם נציין, כי בתקופה הרלוונטית, התחלפו ארבעה שרי אוצר ושלושה נגידי בנק ישראל.‏[9] ועדת בייסקי ובתי המשפט לקחו עובדה זו בחשבון וכמעט לא ניתן היה להצביע ישירות על אחריותם של הגורמים הציבוריים למשבר המניות.

אולם האמת לאמיתה טמונה בעיקר במסמכים, באמירות, במעשים ופעולות כפי שאלה זכו לתיעוד כזה או אחר בתקופת ההתרחשויות עצמה. לאחר זמן אפשר שנשתכחו דברים אצל עדים שאינם בעלי נגיעה בעניין, שעה שנתבקשו, לאחר שנים, לספר את הידוע להם בעניין זה או אחר שלא נשתמר בתודעתם.

– סעיפים 46-48 פסק הדין של בית המשפט העליון ב"משפט הבנקאים"

לא כן באשר לבנקים, הצמרת הניהולית נשארה ברוב התקופה אותה צמרת. נסקור את יחסם של הגורמים במשק לויסות ולמשבר שבא בעקבותיו, בדרך כלל כפי שהוצג בדיעבד.

הבנקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורת החריפה ביותר הופנתה כלפי הבנקים: נטען כי הסוחרים מטעם הבנקים בבורסה הגדילו, באורח מלאכותי, את נתוני הביקוש למניות והביאו לעליית שעריהן. כך הגבירו הבנקים את יכולתם לגייס הון מהציבור במסגרת הנפקות חדשות, ברוב התקופה, שבה בוצע הויסות. מנהלי הבנקים פעלו, בלשון בית המשפט:

באורח שיטתי ובמתכוון, להונות את המשקיעים ולמנוע מהציבור ומלקוחות הבנקים מידע נכון ומלא בדבר פעולות הוויסות, המשמעויות שלהן והסיכונים הכרוכים בהם. בהתנהגותם בניהול מדיניות הוויסות ובקידומה. הם הביאו להעלאת שערי המניות של הבנקים לממדים מלאכותיים ומנופחים. בכך יצרו תלות מוחלטת של רמת השערים בהמשך רציף של פעולות הוויסות.

לדעת בית המשפט, מנהלי הבנקים היו מודעים לכך, שמתרחב וגדל הנתק בין שערי המניות וערכן הכלכלי הממשי, וכפועל יוצא מכך מתרחב הצורך בגידול האמצעים הכספיים שעל הבנקים לגייס למימון הוויסות. תופעה זו, שלא יכולה הייתה להתמיד עד אין סוף, עלולה הייתה לגרום להפסקת הוויסות ולחשיפת הבנקים להפסד אדיר של אמצעיו, שניתנו למימון הויסות.

– פסק הדין של בית המשפט העליון ב"משפט הבנקאים"

באופן ספציפי בית המשפט ביקר את הנהלות הבנקים על מדיניותם בתחום שיווק המניות והייעוץ הניתן בבנקים. הופעלה מערכת ממוסדת ומסועפת של מנגנוני ייעוץ שהיו מצויים בסניפי הבנקים . מנגד ניצב ציבור בעלי עסקים ואזרחים מן השורה, המבקשים להבטיח את כספם ושואלים עצה והדרכה בסניפי הבנקים שאליהם הם מורגלים לפנות ושעמם הם עוסקים דרך שיגרה.

תגובת בנק לאומי לקביעת בית המשפט הייתה כי "מסיבות שונות, תמכו ממשלת ישראל ובנק ישראל בנהירת הציבור אל מניות הבנקים"‏[10].

אוצר המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרד האוצר קבע את תנאי גיוס ההון בשוק ניירות הערך. הסדרי ההצמדה היו בשליטתו וכך גם הקצאת משאבי ההון לסקטורים במשק. אוצר המדינה היה מצוי בתקופה הנתונה במצוקה. להבטחת יציבות המשק הוא נזקק שוב ושוב למאמצים כבירים בגיוס הון מן הציבור ובמיוחד משאבים כספיים שמקורם בארצות חוץ. בשל מגבלות מדיניות כגון השפעות החרם הערבי, התקשתה המדינה לגייס באופן ישיר הון והשקעות כספיות מחוץ לישראל, ולשם כך נזקקה לעזרתם של הבנקים הגדולים הפועלים בישראל, אשר להם היו מהלכים ומוניטין רב בשוקי הכספים בעולם. כך התפתחו ונקשרו יחסי גומלין עד כדי תלות הדדית בין הרשויות המופקדות על שוק ההון והעומדים בראשן, לבין הבנקים ומנהליהם. הבנקים הצליחו במשימתם בשל התדמית היציבה שנהנו ממנה בחו"ל ובשל האמינות שרכשו עם השנים והמוניטין שקנו לעצמם אצל בעלי הממון.

בנק ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה מנדלבאום, נגיד בנק ישראל בתקופה הרלוונטית, טען כי בפני הבנקים עמדו קשיים בלתי נסבלים בשמירה על הלימות ההון שלהם בתנאי האינפלציה. בין היתר התבטא הנגיד:

אני במקומם הייתי מוסר לממשלה את המפתחות במקום לעשות ויסות. הייתי אומר להם רבותי: "אין לנו מקורות - ההון שלנו נשחק אנחנו לא מוכנים כך לעבוד".

משרד האוצר לא היה מוכן לכך. מנכ"ל האוצר סדן טען כי יש בעיה פרגמטית: "הבנקים שלנו הם מקור ההלוואות של מדינת ישראל. הם לווים בחו"ל וכוחם נובע מהעובדה שהם אינם ממשלתיים".

סיכום בנק ישראל היה שהבעיה היא האינפלציה. רק מדיניות חדשה כוללת עשויה להביא להפסקת פעולות הוויסות.

הבורסה לניירות ערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבורסה לניירות ערך בתל אביב המליצה‏[11]להקים גופים אשר יהיו מוכנים לקבל על עצמם "לעשות שוק" בניירות ערך. הנהלת הבורסה סברה כי יהיו סוחרים שיהיו מוכנים להחזיק מלאי מסוים למטרת מסחר. אם יקבעו עושי שוק בניירות ערך יוכלו אלה לפעול בהתאם לנהוג בבורסות של לונדון וניו יורק. מנהל הבורסה הגדיר את מושג הוויסות כך: "התערבות במסחר בנייר ערך בתגובה על מצבי ביקוש או היצע העלולים לגרום לתנודות שער חריפות, תוך היקף עסקות קטן יחסית למקובל בנייר ערך זה".

בפועל, בתקופה שקדמה למשבר ואולי גם לאחריו, לא רק במניות הבנקאיות, מילאו תפקיד זה גורמים קיימים בבורסה לניירות ערך. רק שתפקידם לא מוסד כמקובל בבורסות לניירות הערך בארצות המפותחות.

רשות ניירות ערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשות ניירות ערך קבעה כי נושא הוויסות חייב למצוא את ביטויו בתשקיפים אשר צריכים לגלות בדרך נאותה את דבר הוויסות וגם את היקפן של פעולות הוויסות המבוצעות במסחר בבורסה. הרשות דרשה לגלות את היקף פעולות הוויסות בתשקיפים. כן שאפה הרשות לקבוע הבחנה בין פעולות ויסות לגיטימיות לבין אלו הנראות לה כפסולות. עד לפרוץ המשבר, הרשות טרם הספיקה להתקין כללים והנחיות מחייבות בנושא הוויסות.

בעלי השליטה בבנקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלי השליטה בבנקים - חברת העובדים של ההסתדרות בבנק הפועלים, אוצר התיישבות היהודים בבנק לאומי ותנועת המזרחי בבנק המזרחי - לא התערבו במדיניות ויסות מניות הבנקים. חברי הדירקטוריונים של הבנקים היו ברובם אנשי משק שנזקקו לשירותי הבנקים ונבחרי הציבור. ראשי הבנקים - גיורא גזית בבנק הפועלים, ארנסט יפת בבנק לאומי ואהרן מאיר בבנק המזרחי - נחשבו על ידי בעלי השליטה בבנק למומחים בבנקאות, והייתה להם יד חופשית לנהל את העסק הבנקאי בהתאם למומחיותם. בנק דיסקונט, בבעלות משפחת רקנאטי, הצטרף אף הוא לפעולות ויסות שערי המניות. הייתה זו הדרך היחידה לשמור על חוג לקוחות הבנק הן בתור משקיעים במניות והן במסגרת מקבלי אשראי.

ועדת בייסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המשבר בבורסה הגיש מבקר המדינה מסמך ביקורת ובעקבותיו החליטה הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת, בינואר 1985, על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. לראשות הוועדה מונה משה בייסקי - שופט בית משפט העליון והשתתפו בה השופט ורדימוס זיילר והפרופסורים זאב הירש - ניהול בינלאומי‏[12], מרשל סרנת - מינהל עסקים והשקעות ודניאל פרידמן - משפטים. באפריל 1986 הגישה ועדת בייסקי את מסקנותיה.

הוועדה הגיעה למסקנה כי המשבר באוקטובר 1983 נבע באופן ישיר וברור מוויסות המניות. הוועדה הצביעה על העבירות הפליליות שלכאורה בוצעו במהלך הוויסות:

  • מימון ומתן אשראי לרכישת מניות הבנקים על–ידי הבנקים עצמם, בניגוד לחוק איסור מימון (סעיף 139א' לפקודת החברות).
  • מעשי מרמה ושקר שנועדו להניע אנשים לרכוש ניירות ערך, בניגוד לחוק ניירות ערך (סעיף 54).
  • התניית שירות בשירות בניגוד לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) (סעיף 7, סעיף 10)
  • מתן עדות שאינה אמת על ידי מי שהופיע בפני הוועדה.

בעקבות מסקנות הוועדה הודחו ארבעה מבין ראשי הבנקים המסחריים שוויסתו את מניותיהם. כן נקבע כי הם לא ימלאו יותר כל תפקיד בכיר במערכת הבנקאות הישראלית, על שלוחותיה בארץ ובחו"ל.

נגד עובדי הציבור, במשרד האוצר, בבנק ישראל ואחרים, לא הוסקו מסקנות כלשהן, אף שהדו"ח קבע כי נהגו ברשלנות ובחוסר אחריות. נגיד בנק ישראל, משה מנדלבאום, נאלץ להתפטר מתפקידו, אך אחרים המשיכו לפעול במערכת הכלכלית ואף במערכת הבנקאות. מסקנות הוועדה בתחום המנהלי היו שיש להפריד בין ניהול עסקי בנק מסחרי לבין ניהול תיק ההשקעות של קופות הגמל וקרנות הנאמנות.

משפט הבנקאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, החליט כי די בהדחתם של ראשי הבנקים המסחריים שוויסתו את מניותיהם, ואין עניין לציבור בהמשך התביעה במישור הפלילי. כנגד החלטה זו הוגשה עתירה לבג"ץ[13] וזה החליט להפוך החלטה זו וקבע:

החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין את הבנקים והבנקאים בשל העדר "עניין לציבור", בטילה. אנו מחזירים העניין ליועץ המשפטי לממשלה, על מנת שיחליט אם קיים חומר ראיות לכאורה להעמדתם של הבנקים והבנקאים לדין. כן אנו מורים, כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד את רואי החשבון לדין פלילי, בשל העדר "עניין לציבור", בטלה. לאחר סיום דיוניה של מועצת רואי החשבון, על היועץ המשפטי לממשלה לשוב ולעיין בחומר הנוגע לרואי החשבון, ולהחליט האם יש בו חומר ראיות לכאורה להעמדתם של רואי החשבון לדין.

– בג"ץ 935/89 אורי גנור ואחרים נגד היועץ המשפטי לממשלה

בשנת 1990 הועמדו ראשי הבנקים וחמישה רואי חשבון לדין פלילי בבית המשפט המחוזי בירושלים, והם נמצאו אשמים בעבירות שונות על ידי השופטת מרים נאור ‏‏‏[14]. מרבית המורשעים ערערו על הרשעתם לבית המשפט העליון‏‏‏[15], וזה קיבל חלק מהערעור ודחה חלק אחר, והקל בעונשם של המורשעים.

השלכות המשבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המשבר, ולמרות המלצות ועדת בייסקי, המשיכו הבנקים לעמוד מאחורי ההשקעות העקיפות בבורסה באמצעות קרנות הנאמנות, קופות הגמל ושוק ההנפקות החדשות. בתחילה ניסו הבנקים למנוע יישום של חלק מהמלצות הוועדה, בייחוד אלה שעסקו בהפרדת שוק ההון מהתערבות הבנקים. במובנים רבים גם העברת השליטה על הבנקים לידי הממשלה פעלה לטובת היחס המקל לבנקים. מצב זה תרם אף למשברים נוספים בבורסה, אם כי בקנה מידה קטן לעומת המשבר בשנת 1983. לעומת זאת, חדלו הבנקים לתת אשראי לקניית מניות חדשות.

לאחר שמדינת ישראל הצליחה למכור את רוב מניות הבנקים שהיו בבעלותה הוקמה בשנת 2004 ועדת בכר. הוועדה הגיעה לאותן מסקנות כמו אלו של ועדת בייסקי עשרים שנים קודם לכן: יש להפריד בין ניהול הבנקים לבין ניהול קרנות הנאמנות וקופות הגמל, הוצע לאפשר מתן הלוואות לציבור גם על–ידי גורמים חוץ בנקאיים, כמו חברות ביטוח. במקביל, לבנקים הותר לעסוק גם בעסקי ביטוח. מסקנות אלו אושרו על–ידי הממשלה והכנסת ונכנסו לתוקף בסוף 2006. הבנקים חויבו למכור את מניות החברות שניהלו את קרנות הנאמנות וקופות הגמל שהיו בניהולן. בפועל, עד לסוף שנת 2006, מכרו הבנקים את רוב המניות, שהיקנו להם את ניהול קרנות הנאמנות וקופות הגמל לחברות ביטוח ולחברות פרטיות. במקביל, אושר בחוק לבנקים לקבל דמי הפצה מהקרנות והקופות, כנהוג במכירת ניירות ערך לציבור.

בתחום החשבונאות, פס"ד הבנקאים הוביל לדיווח חשבונאי על פי הסטנדרט הכפול. משמעו של עיקרון זה הוא שלא די בכך שהדו"חות הכספיים יקיימו כללי חשבונאיים מקובלים אלא עליהם גם לשקף נכונה את מצבו העסקי של התאגיד.

לוח הזמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן מובא לוח הזמנים לאירועים הקשורים בפרשת ויסות המניות.

מועד ההתרחשות האירוע
עד שנת 1970
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ויסות שערי ניירות הערך קודם למשבר מניות הבנקים בישראל
1972 ויסות המניות הבנקאיות מתעצם.
1975 - 1981 שערי מניות בנקים עולים.
1979 מניות הבנקים הופכות להשקעה לטווחים קצרים.
1979 - 1981 אינפלציה קשה וחמורה - למעלה מ-100% לשנה.
1981 "היה ברור לבנקאים שלא יכולים להמשיך בוויסות לאורך זמן ושהפסקתו תגרום לנפילת שערי מניות הבנקים".
1983 הבורסה מגלה אי-יציבות, המתבטאת במהפכים ובתנודות חריפות בשווי המניות הבנקאיות.
6 באוקטובר 1983 שר האוצר מחליט לסגור את הבורסה ומפסיק את המסחר במניות.
24 באוקטובר 1983 מתחדש המסחר בבורסה. מניות הבנקים יורדות ב17%.‏[16]
7 בינואר 1985 הוועדה לבקורת המדינה מחליטה על הקמת ועדת החקירה.
16 באפריל 1986 מוגש דו"ח ועדת החקירה - דו"ח בייסקי - שנתבקשה לחקור את כל העובדות והגורמים שהביאו לוויסות המניות הבנקאיות.
12 בנובמבר 1989 היועץ המשפטי לממשלה מחליט כי אין להעמיד לדין את האחראים לוויסות.
10 במאי 1990 בג"ץ קובע שיש להעמיד לדין את הבנקים, הבנקאים ואחרים שהיו אחראים לוויסות.
מאי 1994 פסק דין משפט הבנקאים.
29 בפברואר 1996 פסק דין סופי בבית המשפט העליון - מבוטלים עונשי המאסר נשאר הקנס הכספי.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על רקע משבר זה, כתב הזמר שלום חנוך את השיר "מחכים למשיח". שיר זה היה שיר הנושא באלבום שהוציא הזמר בשנת 1985.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה בייסקי ואחרים, דו"ח ועדת החקירה לעניין ויסות מניות הבנקים, אפריל 1986.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏דוד קליין, על משבר מניות הבנקים ב-1983 באתר בנק ישראל
  2. ^ ‏ראו ההיסטוריה של שערי מניות הבנקים ברישומי הבורסה לניירות ערך בתל אביב‏
  3. ^ 3.0 3.1 ‏ראו דו"ח ועדת בייסקי‏
  4. ^ ‏ראו היסטוריה של שערי מניות הבנקים כנ"ל
  5. ^ ‏ראו נתוני התשואה לפדיון של אג"ח ממשלתי בכל העיתונים הכלכליים דאז וכן שיעורי השינוי של מחירי אגרות החוב ושל שערי מניות הבנקים ברישומי הבורסה‏ לניירות ערך בתל אביב ובכל העיתונים הכלכליים של התקופה
  6. ^ ירידות בכל ענפי המסחר, דבר, 21 בדצמבר 1976
  7. ^ ה.ע. שראב, שבוע הבום הגדול בבורסה, דבר, 30 ביוני 1977
  8. ^ מניות הבנקים מחזיקות מעמד, מעריב, 29 באוגוסט 1980
  9. ^ שרי האוצר : יהושע רבינוביץ, שמחה ארליך,יגאל הורביץ ויורם ארידור. נגידי בנק ישראל: משה זנבר, ארנון גפני ומשה מנדלבאום
  10. ^ לאומי 100 שנה, תל אביב, 2003, עמוד 87
  11. ^ בתסקיר יוסי ניצני (שהיה אז מנהל הבורסה) אל מר גרינברג מבל"ל ואל נציגי חברי הבורסה האחרים, מיום 18.8.78
  12. ^ אוניברסיטת תל אביב
  13. ^ בג"ץ 935/89 אורי גנור ואחרים נגד היועץ המשפטי לממשלה
  14. ^ ‏ת"פ 524/90 מדינת ישראל נגד בנק לאומי ואחרים, ניתן ב-10.4.1994‏‏
  15. ^ ע"פ 2910/94 ארנסט יפת ואחרים נגד מדינת ישראל, ניתן ב-28.2.1996‏
  16. ^ ראו הלוח לעיל


ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן


Flag of Israel.svg