עקיבה יוסף שלזינגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עקיבה יוסף שלזינגר
תאריך לידה ה' בכסלו ה'תקצ"ז
מקום לידה פרשבורג, ממלכת הונגריה ההבסבורגית
תאריך פטירה א' באייר ה'תרפ"ב
מקום פטירה ירושלים, האימפריה העות'מאנית
תאריך לידה לועזי 10 במאי 1837
תאריך פטירה לועזי 29 באפריל 1922 (בגיל 84)
מקום פעילות ממלכת הונגריה
ארץ ישראל
השתייכות אולטרה-אורתודוקסיה
נושאים שבהם עסק בניין ארץ ישראל, דרשנות, פסיקת הלכה
רבותיו כתב סופר, מהר"ם שיק
חיבוריו לב העברי, שו"ת רבי עקיבה יוסף, ועוד רבים

הרב עקיבה יוסף שְלֶזינגר (או עקיבא יהוסף שלזינגר) (ה' בכסלו תקצ"ז, 1837, פרסבורג, הונגריהא' באייר תרפ"ב, 1922, ירושלים) היה רב הונגרי שעלה לירושלים. לחם באורתודוקסים המתונים, בנאולוגים ובהשכלה, דגל בהתיישבות בארץ ישראל, בחקלאות, תמך בהקמת בתי חרושת וגדודי שמירה, והיה מהראשונים שפעלו באופן מעשי לרכישת אדמות ולפיתוח החקלאות בארץ.

בהונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בפרשבורג שבהונגריה (כיום ברטיסלבה, בירת סלובקיה). אביו, הרב יחיאל, היה ראש ישיבה ומתלמידיו של החת"ם סופר, וכן חוכר אדמות וחקלאי. בנו עי"ש התנסה גם הוא בחקלאות. למד בישיבת פרשבורג אצל "הכתב סופר" - בנו של החת"ם סופר. בגיל 19 למד גם בישיבתו של המהר"ם שיק ושל בעל ה"מחנה חיים". נשא את בתו של הרב הלל ליכטנשטיין והיה סמוך אל שולחנו במשך כעשר שנים.

בנעוריו כמעט ועבר להשכלה, כפי שהתוודה לאחר מכן, וניסיון זה הפך אותו לקנאי במיוחד. הוא יצא כנגד הנאולוגים בחריפות והגדיר אותם ככאלה שיצאו מכלל ישראל, אך את מירב מאמציו כיוון נגד הנאו-אורתודוקסים בהונגריה בראשות עזריאל הילדסהיימר, שנחשבו בעיניו כתופעה חמורה ומסוכנת ליהדות יותר מכל רפורמה גלויה בשל כך שהכניסו את ההשכלה במסווה של אדיקות. יחד עם חותנו ליכטנשטיין ושותפם חיים סופר פתח שלזינגר בפעילות עניפה נגד כל גילוי של מודרניזציה, בין אם באימוץ שפות זרות או בלבוש. ב-1863 פרסם את ספרו הידוע ביותר 'לב העיבר"י' (ראשי תיבות: עקיבה יוסף בן רבי יחיאל) בו הטיף להיבדלות מוחלטת מהעולם החיצון. הוא קרא לא לשנות את השם, הלשון והמלבוש כשם שישראל לא שינו אותם במצרים ובזכות זה נגאלו, וכתב: "הזהרו משינוי השם... שלא יעשו כמו שעושין, שמי ששמו אהרן מכנה עצמו אדאלף... שיהיו נזהרים משינוי הלשון, דלשון יהודית דילן יש לו דין כלשון הקודש... ומלבוש נכרי ח"ו זה איסור מקרא... וסימן ויבא יעקב שלם, ר"ת שם לשון מלבוש."[1] מושג השל"ם היה לססמתו של שלזינגר. הילדסהיימר, קרבנו העיקרי שאף סבל ממנו הכרזת חרם, התייחס בציניות לשיטת חוגי הקנאים כ"דוקטרינות של עקיבה יוסף". כדי לקדם את חזונו המחמיר, נאלץ הרב הצעיר לצאת מתחומי ההלכה לעתים קרובות ולפנות לפסיקה על פי הקבלה, שכן האיסורים שהטילו והוא ובני חוגו נעדרו תדירות בסיס מוצק.‏[2] הוא סבר כי בגלות ישנה סכנה רוחנית ופיזית להמשך קיומו של העם היהודי ודגל ובעליה לארץ ישראל. אף כי הגותו הייתה מעוגנת בהשקפה הדתית, הוא וליכטנשטיין חרגו מעבר לרעיונות מסורתיים אל מה שהיה קרוב לחשיבה לאומית. בעוד שהן הנאו-אורתדודוקסים של הילדסהיימר והן רבנים שמרנים כמו מהר"ם שיק לא ראו כל בעיה בתפישה עצמית של היהודים כגרמנים או כהונגרים "בני דת משה", ודאי לא מן השפה ולחוץ, הקנאים התנגדו לכך.‏[3]

עלייתו לארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנת תר"ל 1870, בעקבות סדרת חלומות, החליט כי הגיע הזמן לעלות לארץ ישראל. בעידודו של חמיו, שהבטיח להמשיך לתמוך בו, התחיל בהכנות לעלות. כשיצא לדרך לא היה בידו סכום כסף מספיק כדי לממן את הנסיעה ועל-כן הוא עבר בדרכו בכמה קהילות יהודיות ברחבי הונגריה כדי לבקש סיוען. להפתעתו, לא רק שלא זכה לסיוע אלא אף הופעל עליו לחץ הפוך. כשהגיע לסיגט קרא לו רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים וניסה לשכנעו שלא לעלות. משלא השתכנע, פרסם האדמו"ר כרוז הקובע כי מי שיסייע בידי הרב עי"ש לעלות הריהו כמסייע בידי עוברי עבירה. כשהגיע לקהילת בעטלאן הפצירו בו אנשי הקהילה לקבל על עצמו משרת רבנות בעירם, אך הוא ענה להם: "כבר כתבתי תנאים עם כלה אחרת היא ארץ ישראל אשר לא אוכל לביישה".‏[4]

הייטב לב שלח טלגרמה לחמיו של הרב שלזינגר, והלה שלח לחתנו כי הוא מבקש ממנו שיחזור לעיר קולמייא. הוא מספר כי תקופה קצרה לאחר שחזר אל בית חמיו בקולמייא התחרט חמיו וסיפר כי חלומות רעים החלו לפקוד אותו, והוא היה בא אליו כפעם בפעם לפנות בוקר וצועק לו בחלונו "תיסע לארץ ישראל כי אין לי מנוחה בלילה". ואולם מכיוון שהחורף הגיע המתין הרב שלזינגר עד הקיץ, ואז נסע לארץ ישראל בסיועו של חמיו‏[5].

בחודש אב תר"ל (1870) הגיע לארץ ישראל. הוא התיישב בירושלים בבית המערבים, במקום שממנו ניתן לצפות לעבר מקום בית המקדש.

בספרו ברית עולם הוא מזרז את מי ש"עיניהם יהיו בראשיהם ויראו את הנולד", למכור את רכושם אפילו בהפסד ולעבור לארץ ישראל ומציע אפילו למכור לשם כך את כתרי ספרי התורה. עוד מציע שבני הגולה יתנו מעשר מהכנסתם לחיזוק בנין הארץ ולהקמת בתי חרושת, "ולהרבות בית והון שדה וכרם ופאברקען". הוא כותב שאם יהיו בארץ ישראל שישים ריבוא יהודים - האומות יתנו לישראל למשול בה. שלזינגר ראה בבניינה של הארץ את קיום מצוות יישוב ארץ ישראל, ואת הקץ המגולה[דרוש מקור], ועודד את היהודים לעלות לארץ ולהקים בה חקלאות, תעשייה ואף צבא יהודי. הוא קרא למפעלים הללו בשם "כולל ההתיישבות". ב-1884 ביקר אצל רבני גליציה כדי לפעול ליישוב יהודים בפתח תקווה אולם נתקל בהתנגדות עזה של האדמו"ר מוויזניץ', שהזהירו שיחדל מכך, מה שהרתיע את חמיו, שלא רצה לעורר שוב את המחלוקת החריפה שהייתה בינו לאדמו"ר באותה תקופה בעניין אחר.

פעילותו בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עלייתו נתקבל בכבוד גדול על ידי מנהיגי "היישוב הישן" אשר שטחו לפניו את צרותיהם וביקשו את עזרתו. בתחילה פרש מכל עסקנות ציבורית ועסק בתורה. מדי לילה היה עורך "תיקון חצות" ותפילה על הגאולה. מאוחר יותר החל לחפש דרך לקיום היישוב מלבד כספי החלוקה. לשם כך הוא יצא עם חמורו לתור את הארץ. הוא יצא בחריפות נגד הקמת "בתי מחסה" שעליו הכריזו עסקני כולל הו"ד ואמר שהקמת מספר בתים בתרומות הגולה - לא תפתור את מצבו של היישוב. הוא טען כי עצם ההסתמכות הקבועה על נדבת ידה של יהדות הגולה היא מקור בעיותיו של היישוב. לכן דרש לצאת לעבודה ולחקלאות. יחד עם תלמידיו, בהם יואל משה סלומון, הקים את "חברת מחזירי עטרה ליושנה" (כונתה בספרו גם בשם: "כולל העברים") שמטרתה כינון חברה יצרנית המבוססת על ערכי התורה ותחיית השפה העברית. עם זאת, הוא ביקר את גישת מחיי השפה החילוניים.‏[6][7] הוא קרא לאחד את כל ה"כוללים" של היישוב הישן לכולל אחד, "כולל העברים", שעיקר מטרתו תהיה לגאול את הארץ וליישבה. גאולת הארץ תהיה במימון היהודים בארץ ובתפוצות, באמצעות במיסים, תרומות, יוזמה פרטית של חברות מניות והון לאומי ממגביות מיוחדות.‏[8]

הוא שלח שליח לחו"ל, לקבל את תמיכתם של הרבנים בתוכנית להקמת מושבות, ורבנים רבים נענו לו וכתבו מכתבי תמיכה, ביניהם הרב שמעון סופר, ה"ייטב לב", והרב שלמה גאנצפריד.‏[9]

לאחר שסייר בסביבות חברון יחד עם דוד גוטמן, יהודי עשיר מהונגריה, כתב עי"ש: "באנו וראינו מה שלא פיללנו לראות בארץ ישראל: עשרים וששה הרים פוריים ויערות עצים צומחים עליהם. בין ההרים משתרע מישור פורח ובשני מקומות מצאנו גם חורבות עתיקות ובהם עמודים עתיקי ימים מאוד. התפללתי שם שחרית ומנחה וגם מעריב ומעולם לא כיוונתי את ליבי כמו בתפילה ההיא ואפילו לא ביום הכיפורים, דמעות זלגו מעיני בזכרי מה אבד לנו. אי אפשר לי לתאר כלל את המקומות האלה, העזובים מבניהם זה אלפי שנים, כיצד הם לובשים גיל בשוב אליהם יהודים".[דרוש מקור]

בעקבות פעולות אלו, עי"ש נעשה מוחרם ומנודה על ידי רבני ירושלים. הוא מצא לו ידידי נפש בין הספרדים ובהם הרב של חברון, הרב אליהו סלימאן מני. באמצעותו הגיעה אליו הצעה לרכישת ארבעת אלפים דונם ליד חברון. עי"ש וגוטמן, שאליהם הצטרף יהושע שטמפפר, ניסו לבצע את הרכישה, שנודעה גם לרב יהודה אלקלעי, שתמך בה ברבים, ואולם הרכישה נכשלה. הרב שלזינגר לא הרפה מקנייה זו גם לאחר שנקנתה כבר אדמת פתח תקוה. הוא עזר להתיישב בקבר יוסף, קבר רחל ויריחו ורכש אדמות בפתח תקוה עם גוטמן ויואל משה סלומון, בעידודו ובסיועו של חמיו, רבי הלל.‏[10] את האדמות שקנו פיצלו למאה חלקות ומכרו אותן ליהודים שרצו לעסוק בחקלאות. הוא עיבד את נחלתו, ואף העלה ממנה עשרים גמלים טעונים מעשרות לירושלים, וחילק מעשר ראשון לכוהנים ולווים, ומעשר עני לעניים‏[11]. הוא ניסח תוכניות ותקנות לניהול מדינה יהודית ברוח ההלכה, ואף תוכנית להקמת כוח מגן צבאי ובו גדודים בשמות "שומריאל" ו"לוחמיאל".‏[12] לאחר הקמת שכונת אבן ישראל מחוץ לחומות (כונתה גם "שכונת המשכילים"), עבר להתגורר בה משפחתו.‏[13] בערוב ימיו, יסד את אגודת "רמתיים צופים" לרכישת אדמות מצפון לנבי סמואל.‏[3]

נכדו הרב נחום וייספיש בן הרב דוד בהר"ן התיישב במושבה מאיר שפיה, והיה חקלאי ואחראי על קיום המצוות התלויות בארץ בשפיה ובכרמי הענבים של זכרון יעקב. נרצח במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט בדרכו לפרדיס.‏[14] נינו היה הרב אברהם אהרן שינברגר.

החרם נגדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "בית-יוסף חדש" כתב ר' עי"ש כי במקרה שאדם מישראל עולה לארץ ישראל ואשתו אינה מסכימה להילוות אליו - הריהו רשאי לשאת אשה שנייה על פניה בארץ ישראל, למרות החרם דרבנו גרשם... אז התקוממו כנגדו תקיפי ירושלים והכריזו עליו את החרם הידוע, כל בני כולל אונגארן היו צריכים לחתום על הסכמתם לחרם או על כתב פלסתר שנשלח לחוץ לארץ - בשעה שבאו לקבל את קצבת ה"חלוקה". על השולחן היה מונח ה"כתב" וכל אחד "נתבקש" לחתום לפני קבלו את הכסף. רק בודדים עמדו בלחץ הזה. ביניהם היו יהושע שטמפפר ור' מנחם מאניש שיינברגר, רעיו ועמיתיו של העי"ש. ר' מנחם מאניש חבט באגרופו על השולחן עד שהועף ממנו ה"כתב" וצעק: "צלם (צלב/פסל לאליל) העמידו על השולחן הזה. וישתחוו לו כולם עבור כסף נמאס!".[דרוש מקור] נמנע ממנו לקבל מכספי החלוקה וקרוביו הוצרכו לשלוח כסף לפרנסת משפחתו.

מתנגדיו של עי"ש ביישוב הישן איימו לפגוע בגופו, עד שנאלץ להסתגר בביתו. הקונסול האוסטרי הציע לו חסות והגנה אך הוא סירב. כמו כן סירב להצעת משפחתו לשוב לכהן בהונגריה כרב קהילה גדולה וכתב להם "טוב למות בירושלים מלמלוך במצרים".[דרוש מקור]

חידוש התכלת והתקיעה בשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מהחזון הגאולי שלו, ביקש שלזינגר לחדש את התכלת בציצית, לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת[15] ולחדש את הקרבת קרבן פסח במקום המקדש בהר הבית. קנאים התקיפוהו ברחוב שטראוס בירושלים, וגזרו את טליתו לגזרים, על שצבע את ציציותיו בתכלת.[דרוש מקור]

בתגובה למלחמה בו הוציא את הספר בית יוסף החדש ואת החוברת שמרו משפט ובהם התריע כנגד העיוותים ב"כולל הונגריה". בתגובה הוצאו חוברות בשמות ניתוץ הבית ושומר ישראל. רבניהם אף פסקו שספריו של הרב שלזינגר אינם טעונים גניזה אלא שריפה כדינם של ספרי מינים ואפיקורסים, אף על פי כן, במותו חלק לו כבוד הרב חיים זוננפלד וספד לו.‏[16]

דמותו בספרות העברית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמואל יוסף עגנון מזכיר בספרו "תמול שלשום" את עי"ש ואת הצרות שעברו עליו.‏[17]

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שמו נקרא היישוב בני עי"ש שליד גדרה. על שם ספרו, לב העברי, קרוי רחוב הלב העברי, בשכונת טלביה בירושלים.

מכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם יעקב שחראי, רבי עקיבא יוסף שלזינגר, ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק שעל יד המזרחי העולמי, 1942
  • פנחס מילר, עולמו של אבא, הוצאת הוד, תשד"מ-1984, עמ' שנח-שס
  • ישראל פרידין, הרב עקיבא יוסף שלזינגר ו"חברת ישוב הארץ הקדושה" תרל"ו (1876), שלם, הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"ב 1992, עמ' 347-360
  • ד"ר י' צבי זהבי, מהחתם סופר ועד הרצל, הוצאת הספרייה הציונית, ירושלים, תשכ"ו (פרק ט, 239 - 252).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עקיבה יוסף שלזינגר, לב העיבר"י חלק א': עמ' כ"ד א' (63 שם); כ"ה א' (65); כ"ז-כ"ח (69-72).
  2. ^ *Michael K. Silber. The Emergence of Ultra-Orthodoxy: The Invention of Tradition עמ' 37-38.
  3. ^ 3.0 3.1 פעמי לב העברי בארץ הג"ר, קתדרה, 73, תשרי תשנ"ה, הערה 7.
  4. ^ הקדמת קונטרס שמרו משפט.
  5. ^ הקדמת קונטרס שמרו משפט.
  6. ^ יוסף שלמון, היישוב האשכנזי העירוני בארץ ישראל (1903-1880), בתוך: משה ליסק (עורך), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, ירושלים : הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ומוסד ביאליק, תש"ן-1990, עמ' 581.
  7. ^ בהקדמת קונטרס שמרו משפט תנינא ה'תרע"ד כתב: "להבדיל מן כאלו אשר אומרים שפתינו אתנו ג׳ קרובים בפיהם ורחוקים בלבם מן אמונת ישראל ובעינן קרא כדכתיב עברי אנכי ואת אלקי השמים אני ירא וגו׳...ולא עוד כי נתערבו בם עם דור הפלגה כאשר בתחילה רק שפה אחת היה לכולם ועתה נתבלבלו עם כל לשונת הגוים לשון ערב רב לשון מורכב עד כי להבין את דבריהם צריכין אוצר מילים מן כל לשונות הגוים ומוסיף בו ה׳ ומכניסו בלשון עבר...", (דברים אלו נכתבו כארבעים שנה לאחר העלאת תוכניותיו, ובמהלך אותם שנים החלו בן יהודה והמורים העבריים במאמציהם לחידוש הדיבור בעברית).
  8. ^ התוכניות המפורטות מופיעות בחוברת חברת מחזירי עטרה ליושנה עם כולל העברים, ה'תרל"ג (1873).
  9. ^ תורת יחיאל מהדורת תשל"א, לתולדות רבינו המחבר, עמ' כ"ח - ל.
  10. ^ ברית עולם (האחרון), דף מט ע"א.
  11. ^ ברית עולם (האחרון), דף ס"ח ע"א.
  12. ^ חברת מחזירי עטרה ליושנה עם כולל העברים, ה'תרל"ג (1873).
  13. ^ יוסף שלמון, היישוב האשכנזי העירוני בארץ ישראל (1903-1880), בתוך: משה ליסק (עורך), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, תש"ן-1990, עמ' 585.
  14. ^ ראו: במידע על רב נחום וייספיש.
  15. ^ ראו: שלמה יוסף זוין, המועדים בהלכה, ראש השנה, פרק ד': יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת, עמ' נג; שם מתואר ניסיונו לתקוע בשבת בעיר העתיקה בירושלים.
  16. ^ לימים אף נקשרו צאצאיהם בקשר משפחתי, כאשר בן בתו של הרב שלזינגר נשא את בת בנו של הרב זוננפלד, אברהם אהרון.
  17. ^ שמואל יוסף עגנון, תמול שלשום,[דרושה הבהרה]

}} עמ' 486.