טיוטה:יהדות ומדע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

המונח יהדות ומדע במשמעותו הרחבה, הוא מכלול יחסי הגומלין בין הדת והמדע ביהדות. במובן הצר, הוא מתייחס למתחים בין תפיסת הטבע וההיסטוריה המשתקפים מכתבי היהדות לבין התפיסות המדעיות שלהם. היחסים המורכבים בין הדת למדע מעסיקים רבנים ומדענים, בעיקר מדענים האדוקים בדתם, מזה מאות בשנים.

עם המהפכה המדעית באירופה בתחילת העת החדשה, החלו לגאות מתחים בין הדתות השונות לבין חלק מהתגליות המדעיות. כך המהפכה הקופרניקאית שהחלה במאה ה-16 ערערה את סמכותה של הכנסייה ותרמה להתפשטות הרפורמציה. וכך הדרוויניזם מאוחר יותר במאה ה-19 האיץ את תהליכי החילון בעולם המערבי. התגליות ושינויי התפיסה ערערו גם על תפיסות דתיות ביהדות.

לפני המהפכה המדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא קיימת תפיסה כי חקר העולם בידי האדם הוא מוגבל, בעוד אלוהים מחזיק בידע כולו. כך לדוגמה ירמיהו הניח שחקר "מוסדי הארץ" אינו אפשרי לבני האדם,[1] בעוד בספר תהלים נכתב על אלוהים "אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי־אָרֶץ וְתוֹעֲפֹת הָרִים לוֹ"[2] ובספר איוב זהו מענה מרכזי על טענותיו של איוב.[3] ברוח זו נכתב הפסוק: ”כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר”[4] המעודד הסתרה של ידע שנחשב אלוהי, לעומת חשיפה של ידע שנחשב אנושי.

בספר בן סירא נכתבה ההמלצה (שצוטטה גם בתלמודים):[5] ”פְּלָאוֹת מִמְּךָ אַל תִּדְרוֹשׁ, וּמְכֻסֶּה מִמְּךָ אַל תַּחְקוֹר. בַּמֶּה שֶׁהוּרְשֵׁיתָ הִתְבּוֹנֵן, וְאֵין לְךָ עֵסֶק בְּנִסְתָּרוֹת”.[6]

בספרות חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי העת העתיקה המגמה המקראית להסתרת ידע שנחשב אלוהי נמשכה גם בספרות חז"ל. מאידך, ניתן למצוא ניסיונות להוציא מידע מדעי מתוך התורה, והשוואתו למידע הקיים בקרב אומות העולם.

העיסוק במעשה בראשית והעיון בסיפור בריאת העולם הוגבלו ללימוד של פחות משניים יחד. במשנה נאמר:

כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם:
מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, וּמַה לְּאָחוֹר.

רבי אבא בתלמוד ירושלמי פירש זאת ”מַה לְמַעֲלָה - מִן הַשָּׁמַיִם, וּמַה לְמַטָּה - מִן הַתְּהוֹם.” להסבר "מה לפנים" מובן משני התלמודים כי מדובר בעיון במה שקרה לפני בריאת העולם.[7]

בתלמוד הבבלי מובא סיפור על מפגש של חכמי ישראל עם אלכסנדר מוקדון שבו נשאלו שאלות על גובה השמים, גודל הארץ וסדר בריאתם. מסופר כי הם ענו לו תשובות חלקיות ואז התחמקו ממנו מחשש לעסוק במידע שנאסר במשנה.[8] עוד מובא על דיון בין חכמי ישראל לחכמי האומות על מסלולי השמש והכוכבים, ומסקנה של רבי יהודה הנשיא ”וְנִרְאִין דִּבְרֵיהֶן מִדְּבָרֵינוּ”.[9]

לעומת מסקנתו של רבי יהודה הנשיא, במדרש ההלכה ספרי, הובא בשם רבי עקיבא ניסיון להוכיח את האמונה בתורה מן השמים מתוך ידע מדעי שנרמז בתורה:[10]

אמר רבי עקיבה: וכי משה קניגי היה או בלסטירי היה?
אלא מיכן תשובה לאומרים 'אין תורה מן השמים'.

— ספרי דברים קב, טקסט דיגיטלי באתר ספריא

בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגיית היחס שבין התורה לבין החוכמות החיצוניות והפילוסופיה הזינה פולמוסים רבים בקרב יהודי ימי הביניים. הוגים שכלתנים חייבו את לימוד החוכמות החיצוניות, הפילוסופיה והחקירה השכלית, וראו בהן קנה מידה לפרשנות התורה, ואילו הוגים שמרנים ראו בהן נטע זר ולכן שללו אותן, והעלו על נס את האמונה התמימה. בתווך נמצאו דעות ביניים, שהכירו בערכן של החוכמות החיצוניות, הפילוסופיה והחקירה השכלית, אולם העמידו להן סייג והדגישו את ההיררכיה הנכונה.[11]

עם זאת, בימי הביניים המדע האריסטוטלי התקיים במלוא תקפו, וחכמי הדת עסקו בתחומים מדעיים רבים, כגון אסטרונומיה, מתמטיקה, רפואה ועוד. עד לתקופת הרנסאנס, הוטמעו מרכיבים רבים מהתורה האריסטוטלית בתוך היהדות. דוגמאות מפורסמות לכך הם ארבעת היסודות ו'תורת הגלגלים' (המבוססת על המודל הגאוצנטרי), שניתן למצוא בספרות ענפה של הדתות מימי הביניים ועד היום הזה.[12]

החוקר דב שוורץ פרסם בשנת 2018 ספר בשם "מאבק הפרדיגמות"[13] ובו הוא מארגן את ההגות היהודית בימי הביניים סביב תאולוגיה עד המאה ה-12, ופילוסופיה מהמאה ה-13. עד תום התקופה הראשונה התקיים עימות בין שתי פרדיגמות: הכלאם המוסלמי והאריסטוטליות, גם היא בתיווך מוסלמי. אחרי כן העימות התקיים בין האריסטוטליות והניסיון האנושי.[14]

במאה העשירית כתב הרב סעדיה גאון בזכות החינוך המדעי:

יאמר אדם היאך נשליט עלינו את העיון במדעים... [ולכאורה] העיון מביא לידי כפירה ומביא אל האפיקורסות. אני אומר אין זה אלא בעיני בוריהם. [החושבים] שיש דבר כעין תנין בולע את הירח.[15]

הרמב"ם מגדולי הפוסקים, שכתב את אחד מספרי ההלכה המקיפים והחשובים בהיסטוריה היהודית, היה גם איש מדע מובהק ועסק רבות ברפואה ופילוסופיה, תוך שהוא טען כי השתמש במדעים כ"רקחות וטבחות" לחכמת התורה. הותיר אחריו יבול מרשים מאוד של ספרי רפואה (כ-11 במספר). לתפיסת הרמב"ם ידיעת האל נעשית בשני אופנים: באמצעות לימוד תורה ובאמצעות התבוננות בבריאה שכוללת בתוכה לימוד מדע שגורמים לאדם להכיר את עולם הטבע[16].

ב-1305 קבע הרשב"א בספרד שמנוע אדם מישראל ללמוד פילוסופיה וחוכמות חיצוניות טרם הגיעו לגיל 25.

הרלב"ג (1288 – 1344) מחשובי הפילוסופים היהודיים ומגדולי הלוגיקנים, שפעל בחבל פרובאנס שבדרום צרפת, הוכיח משפטים שונים בקומבינטוריקה, כתב הוכחות באינדוקציה מתמטית, ופיתַּח שני מכשירי תצפית אסטרונומיים משוכללים, מחקריו באסטרונומיה זכו להערכה רבה ותורגמו ללטינית בפקודת האפיפיור קלמנס השישי.

אחרי המהפכה המדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאות ה-18 וה-19 התפשטה תנועת ההשכלה היהודית בקרב יהודי מרכז ומזרח אירופה, והשפיעה מעט גם במערבה ובארצות האסלאם. ביניהם בלטה קבוצת אנשי המדע וחובבי המדע, שניסו לגשר בין החשיבה המדעית "הגבוהה" לבין יהודי מזרח-אירופה באמצעות חיבורים מדעיים בעברית. הספרות הפרוטו-מדעית, הסמי-מדעית ואף זו הראויה להיקרא מדעית - היו לאבן פינה בהתפתחותה הרעיונית והחברתית של ההשכלה היהודית במזרח-אירופה.[17]

אסטרונומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – אסטרונומיה, המהפכה הקופרניקאית

בשנת 1543, עם פרסום ספרו של ניקולאוס קופרניקוס "על תנועת גרמי השמים", החלה המהפכה הקופרניקאית בקרב מלומדי האסטרונומיה, שהיוותה חלק עיקרי במהפכה המדעית. עיקרה של מהפכה זו הוא השינוי בתפיסת תנועת גרמי השמיים מתפיסה גאוצנטרית, שלפיה כדור הארץ נמצא במרכזו של היקום ואותו מקיפים גרמי השמיים פעם ביום בערך, לתפיסה הליוצנטרית, לפיה כדור הארץ סובב סביב צירו במשך יממה וגם מקיף במהלך שנה את השמש, שנחה במרכז מערכת השמש. עד פרסום ספרו של קופרניקוס הגישה הרווחת באסטרונומיה המערבית הייתה זו שהתבססה בימי יוון העתיקה.

המהפכה הקופרניקאית חוללה טלטלה תרבותית עצומה באירופה, והובילה, יחד עם גורמים נוספים, לערעור כוחה של הכנסייה הקתולית בשל התנגדותה לשינוי התפיסתי. במקביל, גם רבים מחכמי היהודים בעת החדשה התנגדו לתפיסה ההליוצנטרית החל מהמאה ה-17 ועד המאה ה-20, בשל חוסר התאמתה עם פסוקי המקרא ומדרשי חז"ל. הפסוקים העיקריים שהוזכרו בהקשר זה היו שמש בגבעון דום בספר יהושע ו"הארץ לעולם עומדת" (קהלת, א', ד'). עשרות רבנים כתבו את דעתם זו בספריהם, ביניהם הרב חיים בכרך, חכם דוד ניטו, רבי יהונתן אייבשיץ, החתם סופר והידוע שבהם הוא מחבר ספר הברית שהשפיע על רבים אחריו.[18]

מאידך, רבים קיבלו את התפיסה החדשה ופירשו מחדש את הפסוקים והמדרשים המצויים במתח איתה. על רבנים אלו נמנו בין היתר הרב דוד גנז, הרב משה קוניץ, הרב יצחק שמואל רג'יו, שמואל דוד לוצאטו, הרב שמשון רפאל הירש, הרב חנוך ארנטרוי והרב אברהם יצחק הכהן קוק. גם רבים מאנשי תנועת ההשכלה אימצו את התפיסה ההליוצנטרית כגון רפאל לוי שלמה מימון, דוד פריזנהויזן, ברוך לינדא ועוד.[18]

רבנים אחרים לא הביעו דעה מובהקת בעניין, וחלקם הציגו את שתי התפיסות כשקולות. ביניהם מהר"ל מפראג, יוסף שלמה דלמדיגו (שלמד אצל גלילאו גליליי, מגדולי התומכים בגישת קופרניקוס), הרב יצחק למפרונטי, רבי יעקב עמדין (שכתב במקום אחד בעד ובמקום אחר נגד), מלבי"ם, רבי יוסף חיים מבגדאד (מחבר בן איש חי) והרב חיים קניבסקי.[18]

ביקורת המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – פילולוגיה, ביקורת המקרא, השערת התעודות

בשנת 1670 פרסם ברוך שפינוזה את החיבור מאמר תאולוגי מדיני, שנודע בהשפעתו המכוננת על ביקורת המקרא בדורות שלאחר מכן. בחיבור זה קרא תיגר על תפיסות העולם הדתיות והפוליטיות שהיו מקובלות בזמנו. לדוגמה, בעקבות סימני אנכרוניזם בתורה, הגיע למסקנה כי היא התחברה הרבה אחרי ימי משה, אולי בידי עזרא הסופר. [19]

בתחילת המאה ה-19 פרסם מרטין דה וטה מחקר על ספר דברים, שבו הראה כי רק בו מופיע חוק ריכוז הפולחן. לפי עדות המקרא, חוק זה החל להיות מיושם רק החל מאירוע מציאת ספר התורה בימי יאשיהו ולא לפני. מסקנתו של דה וטה הייתה שספר דברים הוא הספר שנמצא, וכי הוא נכתב באותו דור, מאות שנים לאחר ימי משה.

בשנת 1883 יצא ספרו של יוליוס וולהאוזן, "אקדמות לדברי ימי ישראל", ובו פירט את השערת התעודות. לטענת ולהאוזן, אין סימנים לקיומה של תורת הכהנים בישראל לפני תקופת גלות בבל, ועזרא הסופר היה זה ששילב אותה לראשונה לתוך התורה, בשנת 444 לפנה"ס.[20]

הקונצנזוס המדעי בתחום חקר המקרא ולימודי דתות, הוא שכתבי הקודש נכתבו והאמונות הדתיות עוצבו בידי בני-אדם שהחזיקו באמונות ובדעות שהיו מקובלות בתקופתם, אך אינן בהכרח נכונות. לפיכך במקומות שבהן כתבי קודש או אמונות דתיות נמצאת בקונפליקט עם מוסכמות מדעיות עדכניות, הראשונות יידחו כשגויות. ביקורת המקרא רואה בו נושא למחקר היסטורי, אנתרופולוגי וספרותי בדומה לכל מקור ספרותי אחר, במטרה להסביר, בין השאר, מדוע וכיצד נוצרו שגיאות אלו.

חקר המקרא בגישה זו מזוהה כיום בעיקר עם ספקנים ואתאיסטים, אם כי שותפים לו גם חוקרים דתיים כגון משה דוד קאסוטו וישראל קנוהל.

ביולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – אבולוציה, יחס היהדות לתורת האבולוציה, התנגדויות לתורת האבולוציה#טיעונים דתיים

בשנת 1859 פרסם צ'ארלס דרווין את ספרו מוצא המינים, והציג את תאוריית האבולוציה ובה הקביעה כי שינויים של מינים לאורך זמן מתרחשים כתוצאה מהישרדותו של המתאים ביותר על ידי תהליך של ברירה טבעית. עם הופעתו, עורר הספר סערה בחוגים היהודיים, בתחילה דחו כל הזרמים ביהדות, כולל הרפורמים, את האבולוציה, שכן היא מאתגרת את תפיסת בריאת העולם כפי שהיא מתוארת בתנ"ך ובמסורת היהודית.

עם זאת, האבולוציה היא תאוריה מדעית המקובלת כיום כקונצנזוס מדעי,[21] וביהדות לזרמיה פותחו גישות שונות כלפי תאוריה זו, חלק מהן שואב השראה מגישות שהתפתחו כלפי תאוריית האבולוציה בהגות הנוצרית. גישות אלה נחלקות לשתי קבוצות עיקריות: זו השוללת את תאוריית האבולוציה מכל וכל, בטענה שהיא מתנגשת עם האמונה היהודית ולכן יש לדחותה, וזו המצדדת בתאוריית האבולוציה מתוך אמונה כי היא אינה משנה את מעורבותו של אלוהים באמצעות השגחה.

הגישה הראשונה, המכונה "בריאתנות" בשל דבקותה בסיפור הבריאה התנ"כי, שוללת את הממצאים המדעיים של תאוריית האבולוציה ומקבלת באופן מלא את תיאור הבריאה בספר בראשית על דרך הפשט. חלק ממצדדי גישה זו מקבלים ברוח דומה גם את התיאורים הכרונולוגיים המפורטים בתנ"ך, ולפיכך מאמינים שגיל העולם הוא כפי שמקובל במניין השנים בלוח העברי, כלומר כ-5,800 שנה. גישה זו היא הגישה המקובלת ברובו המוחלט של הציבור הדתי בישראל.[22] הזרם שמאמין בבריאה לפני כ-5,800 שנה לא שולל רק את תורת האבולוציה אלא גם תאוריות מדעיות רבות אחרות כמו טקטוניקת הלוחות, תורת היחסות, המפץ הגדול, התפתחות מערכת השמש ועוד, שכן תאוריות אלה כוללות תהליכים ותופעות הדורשים מיליוני שנים לפחות.

הגישה השנייה, המקבלת את האפשרות להיתכנות הטענות שהעולם קיים מיליארדי שנים ושהחיים התפתחו באמצעות אבולוציה, נחלקת לפרשנויות פילוסופיות שונות, המיישבות את תאוריית האבולוציה עם היהדות על פי השקפות דתיות שונות. ההשקפה העיקרית בתוך קבוצה זו קוראת תיגר על מאפיין האקראיות בתאוריית האבולוציה, וטוענת כי יש ריבוי של הוכחות על קיומן של חוכמה, תוכנית ומגמה מאחורי תהליך ההתפתחות. אף שתפיסתם של רוב ההוגים היהודיים הדוגלים בגישה זו דומה לרעיון התכנון התבוני, אין לתפיסה זו יומרה להוות תאוריה מדעית שאמורה להחליף או לרשת את תאוריית האבולוציה. בניגוד לנצרות, מצדדי האבולוציה ביהדות אינם מחשיבים את תפיסתם כרעיון מדעי, אלא כרעיון רוחני שביכולתו לגשר בין האמונה הדתית באל ובהשגחה לבין התפיסה המדעית המקובלת.

זואולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק י"א שבספר ויקרא מונה שלושים ושישה שמות של בעלי חיים, שהם כשליש משמות בעלי החיים שבמקרא. מובאים בו גם שמות של קבוצות בעלי חיים וסימנים לקבוצות גדולות וקטנות: מעלי גרה ומפריסי פרסה, בעלי סנפיר וקשקשת, הולך על כפיו, הולך על גחון ועוד. על פרק זה כתב המחנך אלקנה ביליק: ”יש היודעים פרק בתורת החי, אולם ידיעתם זו היא המרתיעה אותם מלימוד יסודי של החלק הזואולוגי של הפרק, משום שהם מוצאים בו, בציון תכונותיהם של בעלי חיים מסוימים ובאחדים מזיהויו של רש"י כמה וכמה דברים הסותרים את אשר למדו בשיעורי הטבע”.[23]

הארנבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסוק ו' נכתב:

וְאֶת הָאַרְנֶבֶת, כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה, טְמֵאָה הִוא לָכֶם.

על פי תרגום השבעים המילה "ארנבת" מתארת את הארנבת המוכרת לנו כיום. המחקר המדעי, אינו מגדיר את הארנבת כמעלה גרה, אם כי היא מרבה ללעוס ונראית ככזו.

שרץ העוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהמשך הפסוקים נכתב גם:

כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל־אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם... וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר־לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם

וכתב על כך רש"ר הירש: ”כבר הקשינו לפסוק כ. עד כמה שידוע לנו, כל חרק מעופף הוא בעל שש רגליים לפחות. קושיא זו מתחזקת ע"י דברי רבי בתו"כ כאן: אם יש לו חמש הרי זה טהור. רצוי מאד למצוא הסבר כהלכה.”

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – גאולוגיה, לוח הזמנים הגאולוגי, גיל כדור הארץ

גיל כדור הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסיונות מדעיים ראשונים לקבוע את גיל היקום נעשו במאה ה-19, וכוונו בשלב מוקדם זה לקביעת גיל כדור הארץ. העדויות לכך נמצאו במדע הגאולוגיה המתפתח, שלראשונה החל לבנות את לוח הזמנים הגאולוגי על בסיס מבנה השכבות בקרום כדור הארץ. כך לדוגמה בשנת 1862 חישב לורד קלווין שגיל כדור הארץ כ־50–150 מיליוני שנים, מתוך הערכת הזמן הדרוש להתקררות גוש הסלע המותך שהיה כדור הארץ כביכול, בראשיתו, עד לטמפרטורה כיום. חישובים כאלו גרמו לחיכוך בין התפיסות הדתיות למדעיות, וגררו דיון ער בנושא.

המסורת היהודית גורסת שבריאת העולם הייתה לפני אלפי שנים מעטות – שנת ה'תשפ"ד היא השנה ה-5784 ליצירה, בעוד שהקונצנזוס המדעי מתארך את גיל היקום בכ-13.8 מיליארדי שנים.

המבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד סוף המאה ה-17 לערך היה סיפור המבול המקראי מקובל מאליו על מרבית "הפילוסופים של הטבע" (כפי שנקראו אז חוקרי מדעי הטבע) באירופה, שכנוצרים האמינו ברובם בפירוש מילולי של התנ"ך וספר בראשית. המאובנים הראשונים שהתגלו משלדי חיות פרהיסטוריות גדולות נקראו "מפלצות שמלפני המבול" (אנגלית: Antediluvian monsters), ומאובני יצורים ימיים שנמצאו בכמויות גדולות במקומות מרוחקים מן הים נתפסו כראיות למבול.[24] ואולם התפתחות מדעי המינרלוגיה, הגאולוגיה והפלאונטולוגיה הקשתה יותר ויותר על התאוריה של מבול כלל-עולמי. למשל, חקר שכבות הסלע מראה שהנמוכות והקדומות שבהן מכילות רק מאובני חסרי חוליות, מעליהן שכבות המכילות גם מאובני דגים, מעליהם גם זוחלים, ומעליהם גם יונקים.

החוקרים ג'יימס האטון וצ'ארלס לייל, הראו אחידות בתצורות גאולוגיות רבות, המחייבות הצטברות שינויים הדרגתיים זעירים במשך זמן ארוך מאוד. אף כי מדע הגאולוגיה המודרני מכיר גם בקטסטרופות דוגמת הכחדות המוניות, ישנו מזה שנים רבות קונצנזוס מדעי כי אין עדות למבול כלל-עולמי, או אפילו בסדר גודל של יבשת יחידה, ובוודאי שלא במשך אלפי השנים האחרונות.[25]

בישראל התבצעו ניסיונות לשכנע שיש ראיות גאולוגיות למבול כלל-עולמי לפי פשט הסיפור המקראי, או שמבול זה מסביר כיצד השכבות הגאולוגיות והמאובנים נוצרו תוך זמן קצר, ולא במשך מיליארדי שנים. תאוריות מעין אלו נפוצות עד היום בחוגים בריאתניים ברחבי העולם, וביניהם ביהדות. אך בקונצנזוס המדעי בתחומי הגאולוגיה ומדעי כדור הארץ הן נחשבות כבלתי-מדעיות וכפסאודו-מדעיות. הרעיון שכל מיתוסי המבול ברחבי העולם מתארים אותו מאורע קטסטרופלי כלל-עולמי הוא חסר בסיס מדעי.[25][26][27][28].

ארכאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – ארכיאולוגיה מקראית, יציאת מצרים בביקורת המקרא
עמוד ראשי
 ראו גם – ארכיאולוגיה, אשורולוגיה, אגיפטולוגיה

פולמוס בבל והתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

להוציא כמה בעלי דעות רדיקליות, ההינו כותבים ספורים בלבד במשך רוב המאה התשע-עשרה להטיל ספק באמינות ההיסטורית של סיפורי התנ"ך בכלל, וזו של החומש בפרט. לא היה ספק בכך שאין המדובר באגדות או במיתוסים, אלא בתולדות העם ובקורות אבות האומה.[29]

במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה הצטיירה הארכאולוגיה כאויבת של השערת המקורות וכבסיס החדש להגנה על התנ"ך, אבל לקראת סופה נתפשה גם לאחד מאויביו הקשים של התנ"ך.[30] עם זאת, ההכרזות על דפי העיתונות העברית בשבח האשורולוגיה מלמדות, כי עד 1902 הדעה הרווחת הייתה, שהארכאולוגיה היא מדע המאשר את המקרא.[31]

אך בין השנים 1902 - 1904 נשא האשורולוג פרידריך דליטש סדרת הרצאות בשם "בבל והתנ"ך" (בגרמנית: Babel und Bibel) בחסות הקיסר וילהלם השני בגרמניה. הרצאות אלו גרמו לזעזוע בחברה הנוצרית וגם היהודית, בשל הערעור על מקוריות ומוסריות התנ"ך שהובעה בהן.[32]

יציאת מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש שרואים בהיעדר אישוש ארכאולוגי לסיפור יציאת מצרים סתירה בין המקרא למדע, בנימוק ש-600 אלף גברים, כ-3 מיליון בני אדם (כולל נשים וטף) היו אמורים להשאיר עדויות ארכאולוגיות, כגון שרידי מחנות.

טענות נוספות נוגעות למספר יוצאי מצרים: נטען שמדבר סיני לא יכול היה לכלכל כמות כזו של אנשים במשך 40 שנים. על פי המקרא, בני ישראל התכלכלו בזמן זה על המן והשליו שקיבלו בדרך נס.

קושיה נוספת היא שחשבון של שושלות (לפי דברי הימים וספרים אחרים) מראה שמהזמן שבני ישראל ירדו מצרימה ומנו 70 נפש ועד צאתם ממצרים לא עברו יותר מחמישה דורות, ולא סביר להגיע בפרק זמן כזה לעם שבו הגברים הלוחמים לבדם מונים 600 אלף. התורה עצמה מציגה את התרבותם של בני ישראל כתופעה חריגה: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאֹד מאֹד ותִמלא הארץ אותם".

פיזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – קוסמולוגיה, גיל היקום, המפץ הגדול

בסוף שנות העשרים של המאה ה-20 מצא אדווין האבל כי אורן של הגלקסיות הרחוקות מאיתנו מוסט לאדום, תופעה שאותה אפשר להסביר באפקט דופלר הנגרם מהתרחקותם של מקורות האור מאיתנו. האבל הסיק שבעבר, לפני כ־10–20 מיליארד שנים, היה היקום כולו מרוכז בנקודה אחת בעלת גודל אפסי, ואז החל להתפשט – המפץ הגדול. גיל היקום על־פי מודל זה קשור באופן הדוק בקצב ההתפשטות, שאותו מודד קבוע האבל. מאוחר יותר, בשנות ה־60 התגלתה קרינת הרקע הקוסמית המהווה הוכחה ניצחת לתאוריית המפץ הגדול לעומת תאוריית המצב היציב, לפיה היקום נצחי וחסר גיל.

בפברואר 2004 גדלה משמעותית רמת הדיוק והאמינות של הנתונים בדבר גיל היקום, כאשר לוויין המחקר WMAP בנה מפה מדויקת של קרינת הרקע הקוסמית מן המפץ הגדול. על־פי נתונים אלה נקבע גיל היקום כ־ מיליארד שנה. נתונים מאותו לוויין העלו גם שהכוכבים הראשונים נולדו כאשר היקום היה בן 200 מיליון שנה (ההערכות הקודמות נעו בין 500 מיליון למיליארד שנים). על תצפיות יסודיות אלה אמר האסטרונום הידוע ג'ון בקל (John Bahcall) מאוניברסיטת פרינסטון, כי הן מהוות "טקס התבגרות של הקוסמולוגיה, מאסופת השערות למדע מדויק".

ב־2013 העריך צוות הלוויין Planck של סוכנות החלל האירופית את גיל היקום ב־13.819 מיליארד שנים, אמנם מעט גבוה יותר מהערך הממוצע של הגבולות שניתנו במסגרת ההערכה של WMAP - אך עדיין בתוך גבולות אלו.

אפולוגטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – אפולוגטיקה

גישת הפרדת התחומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישת הפרדת התחומים טוענת כי המדע והתורה מדברים בשני מישורים שונים, שאין ביניהם התנגשות או סתירה. טענה זו הועלתה לראשונה על ידי המהר"ל מפראג, שכותב (באר הגולה, הבאר השישי):

"לא באו חכמים לדבר על הסיבה הטבעית... [אלא] מן הסיבה המחייב הטבע".

המהר"ל מדגים את דבריו על הגמרא "על ארבעה דברים החמה לוקה..." ושואל איך ייתכן שתלו זאת בחטא, "שודאי לקוי המאורות תלוי במהלך המאורות, אבל חז"ל נתנו את סיבת הסיבה. כי אם לא היה חטא בעולם... לא היה סדר הבריאה נותן שיוצר ליקוי המאורות שהוא פחיתות וחיסרון" אלא היה נברא עולם ללא ליקוי חמה.

מרטין בובר ואליה שמואל הרטום הגדירו את הגישה בצורה מדעית והסבירו כי לא תיתכן סתירה בין התורה והמדע, אלא כתוצאה מערבוב התחומים בטעות. המדע עוסק באיך של המציאות, בעוד התורה עוסקת בלמה של המציאות. אין לתורה עניין לתאר אסטרונומיה, גאולוגיה או היסטוריה, ואין לה כל משמעות כטקסט מדעי, אלא כטקסט הגותי-מוסרי-הדרכתי בלבד.

פרופ' ישעיהו ליבוביץ הפריד את הדברים בצורה שונה. לדבריו, מטרת התורה אינה מתן מידע לאדם, אלא הצגת דרישה ערכית בפניו. על פי ליבוביץ, היהדות מוגדרת כדת תאוצנטרית שתכליתה היא עבודת האל, וממילא לא יכולה להיווצר סתירה בן המדע לכתבי הקודש, שאינם בעלי ערך אינפורמטיבי כלל.

הגישה המגבילה של החקירה המדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה המגבילה כלפי המדע טוענת שהסתירה נובעת מחריגה של המדע מעבר לגבולותיו, בהסקת מסקנות מוטעות מהעובדות הנצפות, ובהרחבה שלהן לתחומים לא ידועים.

גישה זו מפרידה בין המדע האמפירי, המתייחס לתופעות המתרחשות בהווה וניתן להוכחה בניסוי, ובין המדע העוסק באירועים שהתרחשו בעבר, כמו ארכאולוגיה, גאולוגיה, ותאוריות העוסקות בהתפתחות המינים או במפץ הגדול, המסיקות מתוך תצפיות שנעשו בימינו לגבי מה שקרה לכאורה לפני מיליוני ומיליארדי שנים. לפי גישה זו תאוריות שאינן ניתנות לבדיקה בניסוי אינן יכולות להיחשב מדעיות, ולכן אינן סותרות את התורה. הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים", השתמש בגישה דומה לזו ביחס לשאלת קדמות העולם[דרוש מקור], אם כי הוא קדם למהפכה המדעית.

ביטוי לגישה זו ניתן למצוא בדברי רבינו בחיי על התורה:

וידוע כי אין דעות הפילוסופים אצלינו עיקר, לפי שאינם אלא מצד המחקר, ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, אבל משכילי ישראל אין להם אלא דברי רז"ל חכמי האמת אשר מפי הנביאים קבלו האמת, והם אשר ידעו הדברים כולם על אמיתתם

— ויקרא י"ח כ"ט.

גישה מודרנית יותר של טיעון זה הוצגה על ידי המתמטיקאי והביולוג ד"ר יצחק רפאל עציון אשר כתב כי הגאומטריה לא-אוקלידית הוכיחה כי אקסיומות שבמשך אלפי שנים נחשבו לאמת מוחלטת (כגון שדרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד) הן למעשה שרירותיות וקיימות גאומטריות עם אקסיומות חלופיות. כך גם הנחות היסוד של "המדעים ההיסטוריים", כגון העדר כוח עליון וקצב קבוע של תהליכים טבעיים מסוימים עליהם נשען התיארוך הן אמונות שרירותיות שאין בכוחן לערער אמונה בתורה.[33]

גישה דומה מצויה אצל הרב מנחם מנדל שניאורסון. לדבריו בניגוד לעבר, המדע המודרני אינו מתיימר לטעון לאמת מוחלטת אלא הוא רק שכלול של הידע האנושי שיכול להשתנות ומשתנה מדור לדור, ולכן אינו סותר את כתבי הקודש, המייצגים את האמת האבסולוטית.[34]

מתנגדי הגישה המגבילה טוענים כי היא פוטרת את עצמה במובנים רבים מלהתייחס לכל טענה היסטורית בנפרד, ומגדירה כל טענה היסטורית-מדעית כבלתי תקפה, ללא קשר לשאלה עד כמה הגיוני ההסבר המדעי.

הגישה האמונית פרשנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה המפרשת כלפי התורה, רואה את מקור הסתירה בהבנה לא נכונה של היגדים דתיים בכתבי הקודש. על פי שיטה זו, במקום שיש סתירה בין תורה ומדע יש לחפש פרשנות חלופית לכתבי הקודש, או להציגם כאנלוגיה בלבד. על פי גישה זו, סתירה בן הידע המדעי לתורה מצוי בבני האדם, ובתפיסת התורה בצורה פשטנית. בשיטה זו דגלו פרופ' אברהם פרנקל, שטען בין השאר כי פרשת הבריאה היא סימבולית, בדומה לשיטתו של הפילוסוף הקדום פילון האלכסנדרוני. פרופ' אליעזר גולדמן סבר גם הוא כשיטה זו, אך טען בדומה לישעיהו ליבוביץ שבאופן עקרוני לא תיתכן סתירה בין התורה והמדע, כיוון שהאמירות בתורה אינן 'טענות' במובן המדעי מעצם העובדה שהן עוסקות באלוהות. והן אינן יכולות לשמש הסבר לאירועים בעולם.

דוגמה לגישה זו ניתן למצוא בדברים שכותב הרמב"ם במורה נבוכים:

"דע שהימנעותנו מלדגול בקדמות העולם אינה בגלל הכתוב בתורה שהעולם מחודש. כי אין הכתובים המצביעים על חידוש העולם מרובים מן הכתובים המצביעים על היות האלוה גוף, וגם אין שערי הפירוש בעניין חידוש העולם נעולים בפנינו ולא נמנעים ממנו, אלא היינו יכולים לפרש כפי שעשׂינו לגבי שלילת הגשמות".[35]

הגישה הדיאלקטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה הדיאלקטית של פרופ' שמואל הוגו ברגמן סוברת, שאף אם יש סתירה בין המדע לתורה, הדבר משקף את מגבלות התפיסה האנושית, שאיננה יכולה לתפוס את האינסופי והמוחלט. ע"פ גישה זו המדע וכתבי הקודש צודקים שניהם. לדעתו, הסתירה נובעת מכך שהחזון האמוני והלוגיקה המדעית אינם יכולים להתחבר לכלל הרמוניה אחת. וכך דבריו במאמר "צבת בצבת":

"הלוגיקה של המוחלט אינה הלוגיקה של המדע... כי אקט האמונה הוא פגישה בלתי אמצעית עם הסופי והמוחלט ואי אפשר לבטא את היחס הסופי והמוחלט בשפה המשועבדת ללוגיקה דו-ערכית אלא על ידי הסתירה..."

לדברי הראי"ה קוק,

"ההתפתחות הבאה בהדרגה רבה של מיליארדים שנים זהו המרעיש לבבות קטני דעה. הם חושבים שההתפתחות תתן מקום לכחש באלהים חיים, והם טועים מאד. דעת האלהים בנויה רק על ידיעת האחדות. כשאנו רואים היצירה הגדולה שהיא ערוכה בסדרי חכמה, והליכות החיים בגופם וברוחם ושכלם, שהכל נערך במערכה אחת, הרינו מכירים את הרוח הגדול שיש כאן שמחיה הכל ונותן מקום לכל. ואם דרכי החכמה מחייבים שיהיה הדבר בא על ידי התפתחות של רבבות רבבה שנים, עוד עלינו להתפלא ביותר מה רב ונשגב הוא החי עולמים, שכאין וכרגע נחשבו רבבות שנים שפועלות בלא הרף להפיק איזו תכלית רצויה".[36]

הגישה הטרנסצנדנטלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה הטרנסצנדנטלית בנויה על תורת האידאיליזם הטרנסצנדטלי הקאנטיאנית, המחלקת בין הדבר כשלעצמו ותופעותיו. לפי שיטה זו – התורה מדברת על הדבר כשהוא לעצמו, והמדע מדבר על התופעות. מכלול הכרתנו את מהותה של מציאות נעשה בשתי דרכים מקבילות: דרך מציאות שנבחנת על ידינו בחושים ועיבודם באופן סובייקטיבי, ודרך הנבואה האובייקטיבית שחודרת את מעטי הטבע, ומגלה לנו את מהות הבריאה. הרב שם טוב גפן אחז בשיטה זו וביאר על פיה את מהות הנבואה[37], ואף יישב על ידה את הסתירה בין הדת ולמדע בעניין גיל העולם[38]. גם יצחק ברויאר היה מהאוחזים בשיטה זו באופן מובהק, ובדברו על המדע שכופר בנס, הוא טוען שלידתו של העולם היא עצמה נס גדול.

הגישה הסינתטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה הסינתטית – גישתו של הרב קוק שמנסה ליצור הרמוניה בין כל הגישות השונות. בבסיס הדברים הוא טוען שמהותה האמיתי של הבריאה אינה ניתנת לתיאור מלא, והיא מסוד הצמצום, ויש בה מסתרי תורה, ולכן לא פורשה אלא נכתבה בצורה סתומה בפסוק אחד. לשיטתו, כאשר אנו נתקלים בסתירה, ראשית יש "לבנות את ארמון התורה ממעל לה", כלומר להמשיך באמונתנו תוך קבלת האמירה המדעית כנכונה (שהרי אין התורה מספרת לנו עובדות אלא "העיקר הוא התוכן, ההסברה הפנימית שבעניינים"), ואחר כך ניתן גם לטעון טענות אחרות, לפי העניין, לגבי התורה או המדע.

טענה נוספת שלו בהקשר זה היא שאין הסתירה בין מדע לדת גורמת לכפירה, אלא הטענות המוסריות כנגד הדת גורמות לה, ורק מתוך הכפירה באות הטענות ה'מדעיות'. לטענתו, המדע תוקף את הדת היום לא מתוך שיקול מדעי טהור, שהרי הוא יכול להיות לכל היותר אגנוסטי, הואיל ושערי האימות האמפירי בענייני האלוהות סגורים בפניו, אלא כיוון שהדת בעבר הונתה אותו, השתררה עליו, ודיכאה את חופש המחשבה של האנושות בעריצות רוחנית. אף שהוא אומר זאת על הנצרות הקתולית, ובעיקר של ימי הביניים, הוא דורש גם מן הדתיים ("בעלי תורה") לשפר את הנהגתם ומוסריותם, כדי "לסלק את היסוד המוטעה של הכפירה המוסרית".

לימודי חול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – לימודי חול

המהר"ל מפראג מגדולי ההוגים בישראל, שחי במאה ה-16, צידד וחייב לימוד מדעים, וראה בהם סולם לעלות אל חכמת התורה והכרת הבורא. אחת מראיותיו היא שיש לברך על ראיית חכם מאומות העולם - "ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם". אחד מגדולי תלמידיו רבי דוד גנז אף למד בברכתו אסטרונומיה (שהמהר"ל החשיב כמדע יהודי) אצל האסטרונום טיכו ברהה.

החתם סופר שנולד באמצע המאה ה-18 סבר שאפשר ללמוד גם לימודים כלליים בתנאי שהם באים אחרי לימוד התורה. עיקר חששו היה שההשכלה תשמש כשער להתבוללות, כאשר איננה מלווה בתודעה יהודית ראויה ולכן הסתייג ממנה במקומות אחדים[39]. את הברכה "אשר נתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו" פירש: תורת אמת היא התורה, וחיי עולם הם מדעים ודרך ארץ של העולם הזה. קודם תורה ואחר כך מדע[40]. הוא ראה את המדעים כמסייעים להבנת התורה. בדרשתו בפרשבורג ב-1811 אמר "כי כל החכמות הם רקחות לתורה, והמה פתחים ושערים לה."

הגאון מווילנא, אבי השיטה הליטאית במאה ה-18, תמך באופן מובהק בלימוד רוב המדעים (למעט פילוסופיה), ואף כתב ספרים בעניין. בהקדמה לספר "אוקלידוס" מובא בשמו: "כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות - לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה... וציווה לי (=הגאון) להעתיק מה שאפשר ללשוננו הקדוש מחכמות כדי להוציא בולעם מפיהם וישוטטו רבים ותרבה הדעת בין עמינו ישראל.".

בתחילת המאה ה-19, בעיצומו של עידן הנאורות, הביע הרב נחמן מברסלב חרדה מעוצמתן של "החכמות החיצוניות":

יש חיות רעות, דורסים וטורפים, והם חכמי הטבע, שמראין בחכמתם המטעית שהכל על פי הטבע, וכאילו אין רצון, חס ושלום... והחכמים הללו הם בחינת חיות רעות, והם דורסים וטורפים רבים מבני עמנו שטועים גם כן אחריהם וסוברים כמותם, כאילו הכל על פי חיוב הטבע, חס ושלום.[15]

כשחכמי ירושלים החרימו את לימודי החול הגיב הראי"ה קוק:

"חכמי ארץ הקודש, שהיו בהם כמה גאונים וצדיקים באמת, גזרו בח"ח איסור על כל חכמה של חול ועל כל שפה זרה... ועכשיו לפי מצב הזמן מוטל איסור זה כעול ברזל על צוארי האנשים יראי ד' ותמימי דרך, כי אין להם שום עצה בחינוך בניהם. הם רואים עין בעין כי אי אפשר להתקיים ולהחזיק מעמד לפי תנאי החיים החדשים בלא שפה ומדע. וכל פורקי עול תורה ומצוות מחנכים ילדיהם בבית הספר ומכשירים אותם למלחמת החיים בתכלית השלמות ורק הילדים של ההורים שהם קשורים בקדושת תורה ואמונה נשארים נחשלים בארחות החיים... ואין לי דרך אחר כי אם לחזק את ידי החינוך הנותן חלק לידיעות העולם והחיים."
"אפילו אם היה מתברר לנו שהיה סדר היצירה בדרך התפתחות המינים גם כן אין שום סתירה… כי יסוד הכל הוא מה שאנחנו מלמדים בעולם, שהכל פועל ה', והאמצעים רבים או מועטים… ולפעמים אנו אומרים בדרך דילוג "ויצר ה'" כמו שאנו אומרים 'אז יבנה שלמה', ואין אומרים ששלמה ציווה לשרים והשרים לנמוכים מהם… מפני שהוא דרך ידוע."[41]
"אמנם אי אפשר לו לכל בן תורה להיות חכם רשמי בכל מקצועות המדעים, אבל אפשר לו להיות איש יודע את המצב הכללי של החכמות בעולם ואת פעולתם של החיים, למען יכיר את הסגנון הכללי של צביון הרוח שבדורו, כדי שידע איך לפרנסו ולהטיבו." "הרגש המוסרי... מאיים תמיד ביראת עוונות הסובבים את האדם במעשה ובמחשבה, הפחד הנפרז מכל חטא מאבד טובו של האדם והופך אותו למין בריה שפלה שאינה עושה דבר כי אם שוכבת ורועדת. האדם צריך להאמין בחייו, להאמין בכחו החומרי והמוסרי גם יחד... היראה, כשלא תזדקק כראוי, עושה היא את האדם לסמרטוט, פחדן ועלוב מעצמו." "בכל הדעות המשוטטות בעולם... מבחינים בכולם מה שיש בהם לטובה ומה שיש בהם לרעה. גם באותם הרעיונות שכמה רשעים שמשו בהם לרעה, מדקדקים ומבחינים איזה קורטוב של טוב יש בהם, וכשמוצאים את הגרעין הטוב בתוך עמקי הרע, מחזיקים אותו, מצחצחים אותו ומרחיבים אותו, ומוציאים מה שיש להוציא ממנו אל הפועל." מחפשים את היסודות הטובים והחיוניים בעולם המחשבה החדש ומתרגמים אותם למושגים תורניים באופן שעולמנו הרוחני יתעשר על ידם."[42]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהדות ומדע בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "אִם־יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי־אֶרֶץ לְמָטָּה גַּם־אֲנִי אֶמְאַס בְּכׇל־זֶרַע יִשְׂרָאֵל", ספר ירמיה, פרק ל"א, פסוק ל"ז
  2. ^ ספר תהלים, פרק צ"ה, פסוק ד'
  3. ^ ספר איוב, פרק ל"ח והשוו גם ספר ישעיה, פרק מ', פסוקים י"ב–כ"ח
  4. ^ ספר משלי, פרק כ"ה, פסוק ב', וראו פרשנות חז"ל לפסוק זה בתלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק ב', הלכה א'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ג, עמוד א', תלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק ב', הלכה א'
  6. ^ בן סירא ג יט
  7. ^ "מה לאחור" לא פורש בידי חז"ל. בימי הביניים העלו שהכוונה למה שיקרה באחרית הימים. (רש"י, רמב"ם ופרשנים נוספים על המשנה)
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת תמיד, דף ל"א, עמוד ב'
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף צ"ד, עמוד ב'
  10. ^ הובא גם בתלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ס', עמוד ב'
  11. ^ מיכל אוחנה, פולמוס החוכמות החיצוניות והחקירה השכלית בפזורה הספרדית בצפון אפריקה בדורות שלאחר הגירוש
  12. ^ ד"ר עמוס בר-דע, בין חולין לחילון, באתר צריך עיון
  13. ^ מאבק הפרדיגמות: בין תאולוגיה לפילוסופיה בהגות היהודית בימי הביניים. דב שוורץ 978-965-7763-00-1, באתר www.magnespress.co.il
  14. ^ נחם אילן, מקור ראשון 03.09.2019
  15. ^ 1 2 רב סעדיה גאון, ספר האמונות והדעות, ירושלים תשכ"ב, הקדמה. מצוטט אצל ברוך כהנא, "חדש אסור מן הנפש: על מקורותיו של הפחד ממחשבה", אקדמות: כתב עת למחשבה יהודית, כ"ג (אלול תשס"ט), ע' 7
  16. ^ מורה נבוכים, א, לד
  17. ^ מרדכי זלקין, החשיבה המדעית והתפשטותה בחברה היהודית במזרח אירופה במאה התשע-עשרה
  18. ^ 1 2 3 אליעזר בראדט, יחסה של הספרות היהודית לקופרניקוס במשך הדורות, 2012
  19. ^ מאמר תאולוגי מדיני, פרק ח
  20. ^ Wellhausen, Julius (1885). Prolegomena to the History of Israel, עמ' 405–410
  21. ^ ראו עמדתה הרשמית בנושא של האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית "Is Evolution a Theory or a Fact?", מתוך הספר"Science, Evolution, and Creationism", Francisco J. Ayala, Bruce Alberts et al., National Academy of Sciences and Institute of Medicine. 2008
  22. ^ בסקר של מרכז המחקר פיו ב-2016, 96% מן החרדים ו-85% מן הדתיים העדיפו את הקביעה "בני אדם ויצורים חיים אחרים התקיימו בצורתם הנוכחית מאז ראשית הזמן" על פני קביעה שהללו עברו אבולוציה.
    About half of Israeli Jews believe in evolution. Pew Research Center, March 3, 2016
  23. ^ ספקות במדובר על החי בפרשת שמיני / אלקנה ביליק, באתר www.daat.ac.il
  24. ^ ראיות כאלו למבול המקראי מופיעות כבר בכתביהם של התאולוגים הנוצרים אוגוסטין הקדוש מן המאה ה-4 ותומאס אקווינס מן המאה ה-13, כמצוטט על-ידי הארכאולוג דייוויד מונטגומרי:
    Montgomery, D. R. (2012). The Rocks Don't Lie: A Geologist Investigates Noah's Flood. WW Norton & Company
  25. ^ 1 2 Montgomery, D. R. (2012). The Rocks Don't Lie: A Geologist Investigates Noah's Flood. WW Norton & Company.
  26. ^ National Academy of Sciences and Institute of Medicine (2008) Science, Evolution, and Creationism (Natl Acad Press, Washington, DC), p.38
  27. ^ Hill, C. A., & Moshier, S. O. (2009). Flood Geology and the Grand Canyon: A Critique. Perspectives on Science & Christian Faith, 61(2).
  28. ^ בשנת 1982, במשפט תקדימי בבית המשפט הפדרלי של מחוז מזרח בארקנסו McLean v. Arkansas Board of Education, בחן בית המשפט תאוריות של "מדע הבריאה", ופסק שתאוריות של קטסטרופיזם ומבול כלל-עולמי אינן מדעיות עקב הסתמכותן על ניסים. תקדים זה הורחב לכל ארצות-הברית בשנת 1987, בפסק דין אדוארדס נגד אגילארד:
    Stephen Jay Gould, Genesis vs. Geology: The claim that creationism is a science rests above all on the plausibility of the biblical flood. The Atlantic, Sept., 1982.
  29. ^ יעקב שביט ומרדכי ערן, מלחמת הלוחות, עמ' 46
  30. ^ יעקב שביט ומרדכי ערן, מלחמת הלוחות, עמ' 81
  31. ^ יעקב שביט ומרדכי ערן, מלחמת הלוחות, עמ' 93
  32. ^ יעקב שביט ומרדכי ערן, מלחמת הלוחות: ההגנה על המקרא במאה התשע-עשרה ופולמוס בבל והתנ"ך, תל אביב 2003
  33. ^ אמת מדעית ואמת דתית (לבעיית המדע והדת)
  34. ^ אגרות קודש, כרך ו, א'תרסב
  35. ^ מורה נבוכים חלק ב' פרק כ"ה
  36. ^ הראי"ה קוק, "לנבוכי הדור", פרק ד'
  37. ^ הרב שם טוב גפן, תורת הנבואה הטהורה, מאמר ראשון, קהיר ה'תרפ"ג
  38. ^ הרב שם טוב גפן, מעשה בראשית והאדמתנות, בתוך "הניר", ירושלים התרס"ט
  39. ^ הרב משה שיק, מתלמידיו המובהקים של החת"ס, הסביר כי בתחילה צידד החת"ס בהצעתו של פריזנהויזן להקים בית מדרש לרבנים בו ילמדו תלמוד ומדע, מפני יחס הכבוד שלו למדע, אך לבסוף חזר בו מהסכמתו, בשל חששו מתנועת הרפורמה שהתפשטה ("ממשה ועד משה", מונקאטש, 1902, דף ל"ח).
  40. ^ דרשות ח"א דף קי"ב
  41. ^ "אגרות הראי"ה" (ח"א איגרת צ"א). בתוך יוסף נויחמן, "מהאמבה לאדם": תפישה נפוצה ושגויה של האבולוציה, אתר הידען
  42. ^ ברוך כהנא, "חדש אסור מן הנפש: על מקורותיו של הפחד ממחשבה", אקדמות כ"ג (אלול תשס"ט), עע' 8, 13, 18-23


יהדות אורתודוקסית
זרמים חרדים (חסידים • ליטאים • חרדים ספרדים) • דתיים לאומיים (חרדים לאומיים) • אורתודוקסיה מודרנית • נאו-אורתודוקסיה
ארגונים רבניים ק"ק כנסת ישראל • OU‏ • אגודת הרבנים • מועצת גדולי התורה • הרבנות הראשית לישראל • אגודת הרבנים בפולין • העדה החרדית • התאחדות קהלות החרדים • התאחדות הרבנים • ועידת רבני אירופה • מועצת חכמי התורה • מרכז רבני אירופה
הגות עיקרי האמונה היהודית • תורה מן השמים • נצחיות התורה • אמונת חכמים • דעת תורה • טיעון העד (יהדות)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טיוטה:יהדות_ומדע&oldid=37955960"