יחסי ישראל–קמרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יחסי ישראל-קמרון)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי ישראל–קמרון
ישראלישראל קמרוןקמרון
Cameroon Israel Locator2.png
ישראל קמרון
שטחקילומטר רבוע)
20,770 475,440
אוכלוסייה
8,424,904 25,640,965
תמ"ג (במיליוני דולרים)
317,100 89,540
תמ"ג לנפש (בדולרים)
37,638 3,492
משטר
דמוקרטיה פרלמנטרית רפובליקה נשיאותית חד-מפלגתית
שגרירים
רן גידור ז'אן-פייר בייטי בי אסאם

יחסי ישראל–קמרון היחסים הדיפלומטיים והבילטרליים המתקיימים בין מדינת ישראל והרפובליקה של קמרון. היחסים נכונו לראשונה עם קבלת עצמאותה של קמרון בראשית ינואר 1960, וראשיתם אופיינו בחמימות רבה, שכללה ביקורים הדדיים של אישים רמי-דרג ובהם שרת החוץ הישראלית גולדה מאיר, נשיא קמרון אחמדו אהידג'ו, משלחות כלכליות וחליפת שגרירים ההדדית.

על אף היחסים הקרובים שהתפחתו בין שתי המדינות, באוקטובר 1973 ניתקה קמרון את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל, יחד עם מדינות אפריקניות רבות אחרות, בעקבות מלחמת יום הכיפורים והפגנת סולידריות חברתית עם מצרים מתוך לחצים ערביים. אחרי 13 שנים בהן לא התקיימו בין שתי המדינות יחסים דיפלומטיים, כוננה קמרון מחדש את היחסים באוקטובר 1986, בין היתר משום שרצתה סיוע ישראלי למערכת הביטחון ההרוסה שלה.

כיום (2018) מחזיקה ישראל בשגרירות ביאונדה בעוד לקמרון שגרירות בתל אביב-יפו. שגריר ישראל בקמרון הוא רן גידור ושגריר קמרון בישראל הוא ז'אן-פייר בייטי בי אסאם (Jean-Pierre Biyiti Bi Essam).

היסטוריה מוקדמת של היחסים: כינון וניתוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית היחסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינת ישראל הכירה בעצמאותה של קמרון מצרפת והממלכה המאוחדת ב-1 בינואר 1960. ימים אחדים לאחר מכן נערך הביקור הראשון של אישיות רמת-דרג מבין שתי המדינות. ב-31 בדצמבר 1959 נסעו שרת החוץ דאז גולדה מאיר ושגריר ישראל בגאנה אהוד אבריאל[1] לדואלה[2], שם השתתפו - ביחד עם המזכיר הכללי של האומות המאוחדות דאג המרשלד - בחגיגות יום העצמאות הראשון של המדינה[3][4]. ב-1962 ערך אבא אבן, אז שר החינוך והתרבות, ביקור בקמרון[5]. ב-4 בינואר 1963 נודע כי יושב ראש המועצה הכלכלית-סוציאליסטית של קמרון, גיום נגומו, לביקור בן שבועיים בישראל, במסגרתו ביקר במפעלים תעשייתיים ובקיבוצים, וכן ניהל שיחות עם פקידים ישראלים[6].

כעבור שלושה ימים, ב-7 בינואר, נחת נגומו בשדה התעופה בן-גוריון עם משלחת כלכלית ובה שניים מחברי המועצה ומזכירה הכללי, והתקבל על ידי יו"ר ועדת הכלכלה בנימין אבניאל. הוא סייר באזורי פיתוח, נועד עם שרת החוץ מאיר ופקידים בכירים אחרים וסייר ביישובים חקלאיים[7][8]. באפריל 1963 נחתמו פרוטוקולים מבצעיים מיוחדים בירושלים בין שתי המדינות, במסגרת ההסכם הכללי לשיתוף פעולה טכני וכלכלי שנחתם באוקטובר אשתקד[9]. שגרירה הראשון של ישראל ביאונדה היה אלחנן גפני.

ב-15 במאי 1963 הגיע נשיא קמרון, אחמדו אהידג'ו, ביחד עם שרי ממשלתו לביקור ראשון בישראל[10]. אהידג'ו ערך ביקור גומלין זה בעקבות הזמנה שקיבל סגן שר החוץ הקמרוני גזו נקהא-נגהאקי (שבאותה נכח בישראל במסגרת ביקור של משלחת רצון טוב) מממשלת ישראל בשלהי אוקטובר 1962[11][12]. הביקור הממלכתי היה ייחודי, שכן במסגרתו היה אהידג'ו הנשיא המוסלמי הראשון לבקר בישראל[13]. במהלך הביקור, שהיה בן שבוע ימים, הניח זר על קברו של נשיא מדינת ישראל לשעבר יצחק בן-צבי[14], היה אורחה של מערכת הביטחון הישראלית[15] ואף ביקר באחד מבסיסי חיל האוויר הישראלי[16] וביקר בחיפה[17]. נוסף על כך, ניהל שיחות מדיניות עם גולדה מאיר וראש הממשלה דוד בן-גוריון[18].

במישורי החינוך, הנוער והחקלאות, נוסדו מרכזי הכשרה על ידי צוות בן עשרה קציני נוער חלוצי לוחם וגדודי נוער ומדריכים חקלאיים. אישים ישראלים רבים ביקרו בישראל, ובכלל זה שרת החוץ מאיר, ראש הממשלה לוי אשכול ושר החקלאות משה דיין[19].

ניתוק היחסים בצל מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1970 הקימו חברת סולל-בונה וקבוצת פרדמן את בית המלון המודרני הראשון ביאונדה הבירה. במהלך ועידת הפסגה של האיחוד האפריקאי ב-1971 הביע נשיא זמביה דאז, קנת קאונדה, את חששות ארצו שאם לא תתקבל החלטה ברורה נגד הכיבוש הישראלי ביהודה שומרון ועזה, "זמביה עלולה למצוא עצמה באותו המצב". קאונדה הציע כי על מדינות אפריקה להיות מעורבות יותר בסכסוך ישראלי-ערבי, וקרא לנשיא התורן של האיחוד להתייעץ עם מדינאים אפריקאים ותיקים במגמה לאלץ את ישראל לחתור להסכם שלום[20]. ב-28 ביוני 1971 הודיעה מזכירות האיחוד על הקמת ועדה מיוחדת בשם "עשרת החכמים" (Ten Wise Men) בה היו חברים עשרה מנשיאי מדינות אפריקה, ובהם אחמדו אהידג'ו, נשיא קמרון[21]. בכינוס הראשון של עשרת החכמים בקינשאסה (23-25 באוגוסט) הוחלט כי ארבעה מחברי הוועדה ובהם אהידג'ו יבקרו במצרים ובישראל. הארבעה התקבלו בישראל על ידי יושב ראש הכנסת ראובן ברקת ב-3 בנובמבר 1971. אהידג'ו ערך (ביחד עם שלושת הנשיאים האחרים: מובוטו, סנגור וגואון) פגישות עם נשיא המ­דינה זלמן שזר, ראש הממשלה גולדה מאיר, שר החוץ אבא אבן ושר הביטחון משה דיין[22].

ב-13 באוקטובר 1973 ניתקה קמרון באורח רשמי את יחסיה עם ישראל בעקבות לחצים ערביים להפגנת סולידריות חברתית עם מצרים, שלחמה נגד ישראל במלחמת יום הכיפורים[23]. אולם גם בשנות הניתוק, בהיעדר יחסי מסחר רשמיים, התנהלה פעילות ענפה בתחום הכלכלי ובסיוע הצבאי[24]. בכלל זה פעילותן של החברות סולל-בונה ומוטורולה, שהמשיכו את פעילותן בקמרון בחסות חברות אמריקאיות וצרפתיות זרות. גם לאחר ניתוק היחסים המשיך אהידג'ו את קשריו המעשיים עם ישראל במישור הכלכלי והמסחרי, אף כי בצורה מצומצמת ובצדודיות נמוכה. בין השאר המשיכה חברת סולל-בונה לפעול בקמרון בחסות חברה אמריקאית בשם "ריינולדס" ועסקה בבניית שיכונים, וחברת מוטורולה הישראלית פעלה בקמרון באותה תקופה בחסות חברה צרפתית[19].

חידוש היחסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים הדיפלומטיים בין ישראל וקמרון חודשו ב-26 באוגוסט 1986[25]. יממה לאחר הביקור, ערך ראש ממשלת ישראל דאז שמעון פרס ביקור בקמרון ונועד עם נשיא קמרון פול בייה[26] ובתומו חתם על הסכם, דמוי הסכם שלום, עם ההנהגה הקמרונאית[27]. ב-7 באוקטובר אותה שנה, ראש הממשלה פרס הצהיר במליאת הכנסת כי ישראל חידשה את יחסיה עם קמרון[28].

קמרון הייתה המדינה הרביעית שחידשה את יחסיה עם ישראל, כשנה לאחר חוף השנהב. בעוד שבמשרד החוץ הביעו אכזבה מחוף השנהב על כך שלא הקדימה לחדש את יחסיה קודם לכן, לגבי קמרון הייתה הפתעה לטובה בשירות החוץ הישראלי כיוון שהמוסלמים מהווים כ-30% מהאוכלוסיית המדינה והייתה להם השפעה פוליטית ניכרת[29]. יתר על כן, קמרון הייתה חברת הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי וקיבלה סיוע גם מהבנק האסלאמי לפיתוח (שמרכזו בערב הסעודית), הנותן הלוואות ומענקים למדינות החברות בארגון בלבד. ההתחייבויות הכספיות של מדינות ערב לקמרון בשנים 1974-1981 היו גדולות: 213.3 מיליון דולר אמריקני ניתנו כהלוואות בתנאים נוחים ו-48.8 מיליון דולר בתנאים רגילים[19].

בין הגורמים שהניעו את ממשלת קמרון להיות בין המדינות הראשונות שחידשו את יחסיהן הדיפלומטיים והבילטרליים עם ישראל היה שינוי שיטת הממשל. ב-1983 התפטר הנשיא אהידג'ו בשל בריאות רופפת, ובמקומו נבחר מי שכיהן תחתיו כראש הממשלה, פול בייה הנוצרי. ב-1984, לאחר שני ניסיונות הפיכה שנועדו להפיל את ממשלו של בייה (הראשון על ידי תומכי אהידג'ו והשני על ידי חיילי משמר הנשיא), פנה בייה לישראל בבקשה לשקם את שירותי המודיעין ההרוסים שלו וכן לאמן ולצייד יחידה עילית בכוחותיה המזוינים של ארצו ואת המשמר הנשיאותי, שהורכב ברובו מנוצרים[19]. פניותיו של בייה לישראל נעשו בעידודו של איש העסקים הישראלי מאיר מיוחס, שפעל רבות לקידום יחסי ישראל עם קמרון במישורים הביטחוניים והאזרחיים (ושהוסיף לחתור למען חידוש יחסי הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו-ישראל הודות לקשריו עם הנשיא מובוטו)[30].

קמרון גילתה עניין רב בחידשו היחסים עם ישראל כיוון שנהנתה מהסיוע הביטחוני שהעניקה לה ישראל בתקופת היעדר היחסים. דוגמה לכך הייתה היעתרותה של ישראל לבקשתה של בייה לשלוח לארצו קציני צה"ל אחדים. בד בבד אישר בייה הקמת משרד אינטרסים ישראלי בראשות ממונה על היחסים, שפעל בחסות שגרירות בלגיה ביאונדה[31]. ב-1986 נפתחה השגרירות הישראלית ביאונדה מחדש[32]. לנשיא בייה, כמו לרבים מהאוכלוסייה הנוצרית בקמרון, ישנו יחס מיוחד ליהדות ולארץ הקודש, ואף קיבל שיעורים בתורה ובקבלה מהרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) שהגיע מישראל[33][34]. ב-1987 ביקר בקמרון ראש הממשלה דאז יצחק שמיר[31].

היחסים בשנים האחרונות (מאז 2000)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי דצמבר 2014 הפעילה השגרירות הישראל ביאונדה מיזם ספורט, ביחד עם תוכנית הפיתוח של האו"ם ונציבות האו"ם לפליטים, במסגרתו אומנו כ-3,000 ילדים על ידי מאמנים ישראליים לצד מאמנים מקומיים אחדים[35]. ב-13 ביולי 2016 שלחו המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי ומשרד החקלאות ופיתוח הכפר 200 ערכות מלאות של חליפות מגן במסגרת הענק סיוע הומניטרי לממשלת קמרון המתמודדת עם שפעת העופות[36].

בשנים האחרונות קמרון היא אחת המדינות שהכי פחות תומכות בהחלטות אנטי-ישראליות המתקבלות באו"ם, ונוהגת לרוב להימנע בהן.

נציגויות דיפלומטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגרירה הנוכחי של ישראל בקמרון הוא רן גידור, שמונה לתפקידו ב-17 בינואר 2016[37]. שגרירה של קמרון בישראל הוא הנרי אטונדי אסומבה, המשמש כזקן הסגל הדיפלומטי בישראל[38]. אסומבה הגיע לישראל תחילה כממונה על היחסים בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20. בתוך זמן קצר הועלה בדרגו הדיפלומטי והתמנה לשגרירה הראשון של קמרון בישראל, תפקיד בו הוא מכהן מאז ועד היום (2018)[39].

יחסים כלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העשייה הכלכלית של ישראל בקמרון הייתה ועודנה רחבה ומשמעותית. בניית שיכונים בכלל ובתי מגורים בפרט על ידי חברת סולל-בונה, פעילות ביטחונית מצד חברות כתעש מערכות והתעשייה האווירית לישראל ופעילות חברות אחרות כדוגמת תעשיות רכב נצרת עילית, תדיראן ומוטורולה ישראל סיפקו ציוד לכוחות המזוינים של קמרון[31]. חברת תה"ל הקימה חוות גידול עופות, גידול תירס ובוטנים. נוסף על כך, בקמרון פעלו חברת נטפים בתחום ההשקיה וחברת "דגם" בתחום שירותית הדואר. ב-2008, היצוא הישראלי לקמרון ב-18 מיליון דולר אמריקני וייבאה ממנה בהיקף של חצי מיליון דולר. ב-2009, השנה בה המשבר הכלכלי העולמי גאה, עלה באופן מפתיע היקף הייצוא הישראלי ל-24.3 דולר ואילו הייבוא ירד למאה אלף דולר בלבד[40]. קמרון, ביחס לשאר שכנותיה באפריקה, מצליחה לשמור על איזון ושקט פוליטי, ובעקבות זאת פיתחה את אחת הכלכלות החיוביות באפריקה. הדבר אפשר את פיתוח את פיתוח החקלאות, התחבורה ותעשיית הנפט, אך הבירוקרטיה הלא-יעילה דוחה משקיעים רבים מישראל בפרט ומהעולם בכלל[40].

משרד החוץ מפעיל, באמצעות המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי, קורסים מקומיים וכן שליחת משתלמים כמפורט דלהלן:

מעורבות המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי בקמרון: משתלמים בישראל[40]
שנה 2007 2005 2004 2003 2002 2001 1998 1997 1995 1994 1993 1991 1990 1989 1988 1987 1986 1973
מספר המשתלמים 40 26 37 38 45 51 48 43 54 53 40 54 34 48 59 3 50 ניתוק היחסים הדיפלומטים

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי ישראל–קמרון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אבריאל לקמרון, שערים, 30 בדצמבר 1959
  2. ^ שרת החוץ יצאה לסיור במערב אפריקה, חרות, 31 בדצמבר 1959
  3. ^ גב' מאיר והמרשילד ישתתפו בחגיגות קמרון, מעריב, 25 בדצמבר 1959
  4. ^ מאיר בפריס בדרכה לאפריקה, שערים, 31 בדצמבר 1959
  5. ^ נשיא קאמרון מגיע השבוע, הצופה, 13 במאי 1963
  6. ^ יו"ר המועצה הכלכלית בקמרון - לישראל, למרחב, 4 בינואר 1963
  7. ^ הגיעה משלחת מקמרון, למרחב, 7 בינואר 1963
  8. ^ הגיעה משלחת מקאמרון, חרות, 7 בינואר 1963
  9. ^ נחתמו הסכמים בין ישראל וקמארון, הצופה, 8 באפריל 1963
  10. ^ אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 20
  11. ^ נשיא קאמרון הוזמן לישראל, הצופה, 25 באוקטובר 1962
  12. ^ נשיא קאמרון הוזמן לישראל, למרחב, 25 באוקטובר 1962
  13. ^ נשיא קמרון - הנשיא המוסלמי הראשון שיערוך ביקור בארץ, למרחב, 13 במאי 1963
  14. ^ נשיא קמרון הגיע לישראל, הבוקר, 16 במאי 1963
  15. ^ נשיא קמרון - במערכת-הביטחון, דבר, 20 במאי 1963
  16. ^ מערכת הביטחון תארח היום את נשיא קמרון, הבוקר, 19 במאי 1963
  17. ^ נשיא קמרון - בחיפה, דבר, 17 במאי 1963
  18. ^ נשיא קמרון ניהל שיחות עם ראש הממשלה ושרת החוץ, הבוקר, 17 במאי 1963
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 19.3 אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 251
  20. ^ אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 79
  21. ^ האחרים היו נשיא זאיר, מובוטו ססה סקו; נשיא חוף השנהב, פליקס הופואה-בואני; נשיא סנגל, לאופולד סדאר סנגור; נשיא ניגריה, יעקובו גואון; נשיא קניה, ג'ומו קניאטה; קיסר אתיופיה, היילה סלאסי; ג'וליוס נייררה; מנהיג הוועדה ונשיא מאוריטניה, מוח'תאר אולוד דאדה.
  22. ^ דברי הכנסת, 1 בנובמבר 1971, עמ' 2
  23. ^ אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 149
  24. ^ דב בן-מאיר, מדיניות החוץ, 2011, עמ' 588
  25. ^ אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 389
  26. ^ תצלום של ראש הממשלה פרס והנשיא בייה בעת ביקורו של הראשון בקמרון, במאגר אוסף התצלומים הלאומי, 27 באוגוסט 1986
  27. ^ נחתם הסכם בין ישראל וקמרון, מעריב, 29 באוגוסט 1986
  28. ^ דברי הכנסת, 7 באוקטובר 1986, עמ' 3 (אל הפרוטוקול ניתן להיכנס דרך כאן)
  29. ^ אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 250
  30. ^ משה ליבה, סוגיות ביחסי ישראל-קמרון, 2002, עמ' 692-698
  31. ^ 31.0 31.1 31.2 דב בן-מאיר, מדיניות החוץ, 2011, עמ' 589
  32. ^ גד גולן מונה לשגריר ישראל בקמרון, מעריב, 1 בספטמבר 1986
  33. ^ נשיא שהוא מלך ופילוסוף, מעריב, 4 בספטמבר 1986
  34. ^ אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 252
  35. ^ פרויקט ספורט במחנה הפליטים גאדו, קמרון, באתר משרד החוץ, 28 בדצמבר 2014
  36. ^ סיוע ישראלי לקמרון, באתר משרד החוץ, 18 ביולי 2016
  37. ^ מינויים בשירות החוץ, באתר משרד ראש הממשלה, 17 בינואר 2016
  38. ^ עשרות שגרירים מרחבי העולם הגיעו לכנס מיוחד לציון יובל למשכן הכנסת, באתר הכנסת, 8 בדצמבר 2015
  39. ^ הכירו את השגריר: הנרי אטונדי אסומבה מקמרון, באתר ג'רוזלם פוסט, 18 באוקטובר 2015 (באנגלית)
  40. ^ 40.0 40.1 40.2 דב בן-מאיר, מדיניות החוץ, 2011, עמ' 590