מוניות בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: הערך אמור לתת תמציות עדכניות על מוניות פרטיות בישראל ומוניות שירות בישראל ולהוות בעיקר שער אל ערכים ייעודיים העוסקים בהן אך הוא מפרט בעמימות על שתיהן עם פירוט יתר על היסטוריה של מוניות פרטיות בישראל וכמעט לא מפרט על השפעת אפליקציות על ענף מוניות פרטיות בישראל וכן נעדר פירוט מספיק על מצב וחקיקה עדכניים (2020) ומכיל נתונים מיושנים שאינם תואמים להתקדמויות בתחום תחבורה המונית בישראל מאז שנת 2015; כמו כן, הערך נעדר מקורות כמעט לחלוטין.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מונית תוצרת סקודה בעכו
חסל סדר טקסי

חסל סדר "טקסי"
המשטרה מודיעה:

כלי הרכב הידוע כיום בשם הלועזי "טקסי" - ייקרא מעתה בשם עברי "מונית".
הקהל מתבקש לסגל לעצמו את המונח העברי ולהיגמל משימוש במילה הלועזית.
זכרו: אין יותר "טקסי" - יש רק מונית, מוניות.

מתוך המשקיף, 13 באוגוסט 1948

ענף המוניות הוא אחד מענפי התחבורה הציבורית בישראל, והנסיעות בו מהוות 13 אחוז מכלל הנסיעות בארץ[דרוש מקור].

המוניות בישראל פועלות בשני סוגים עיקריים של הסעה:

  • מונית פרטיות: עומדת לשירות הנוסע המשלם את מחיר הנסיעה על פי מונה או תעריף שנקבע. נכון ל-2018 פועלות בישראל כ-21 אלף מוניות מיוחדות[1], והנסיעות בהן מהוות מחצית מכלל הנסיעות במונית.
  • מוניות שירות פועלות בקווי שירות קבועים, בין הערים ומחוץ להן. מונית השירות מתפקדת למעשה כאוטובוס זעיר, אך עם יתר גמישות, שכן זמינותה גבוהה יותר, היא נוהגת לעצור גם במקום שאין תחנות, וכאשר היא מתמלאת היא ממשיכה בנסיעה רצופה. נכון ל-2013 בישראל 2,290 מוניות שירות. למרות מספרן הנמוך של מוניות השירות, מהוות הנסיעות בהן כמחצית מסך כל הנסיעות במונית, זאת עקב קיבולת הנוסעים הרבה יותר של כל מונית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנת "מוניות גמל" בפתח מבנה גמנסיה הרצליה, תל אביב 1914

המוניות בארץ ישראל החלו לפעול כבר בשנות ה-20. הן התחרו בשוק האוטובוסים וההסעות, בעיקר בקווים הבין-עירוניים. מחירי הנסיעה היו גבוהים במיוחד ביחס לגוף המתחרה; כך לדוגמה, מחיר נסיעה בשירותי מוניות "המהיר" ממרכז חיפה לשכונת בת גלים היה 70 מיל ארץ ישראלי בשנות ה-30; מחיר נסיעה באוטובוס "חבר בת-גלים" נע באותו זמן בין 10 ל-15 מיל בלבד. בשנות המנדט הבריטי יבוא רכבי מוניות היה מותנה במכסה שנקבעה על ידי המפקח על הדרכים. ב-1947 נחתם הסכם בין מחלקת התחבורה הממשלתית, מחלקת התעשייה והמסחר הממשלתית והסוכנות היהודית, המאפשר לנהגי מונית יהודיים בארץ ישראל לקנות מכוניות חדשות בדולרים שהסוכנות תעמיד לרשותם.[2]

לצורך הגדלת היצע המוניות, אפשר משרד התחבורה ב-1952, לחלק "מספרים ירוקים" לכל בעלי המכוניות שהביעו רצונם להפכן למוניות. התרבות המספרים הירוקים עוררה שביתות מחאה מצד בעלי מוניות. בפברואר 1961 הודיע שר התחבורה כי הוא רואה בענף המוניות שירות חיוני לציבור, והורה להציב עבורן תחנות קבועות בתל אביב. ב-1967 קיבל השר את המלצות הוועדה להסדר ענף המוניות, המגדירות את זכויות בעלי המוניות וחובותיהם, וקובעות דפוסים לפעולתן. הוועדה המליצה, בין היתר, על הקמת ועדות אזוריות בעניין מיקום תחנות שירות והמשך תפקודן, התרת החלפת רכב המונע במנוע בנזין לרכב המונע במנוע דיזל באזורים עירוניים, והפחתת המיסים עליהם. בנוסף קבעה הוועדה כי על ארגון המוניות לפעול למניעת השכרת מספרים ירוקים, תופעה שרווחה בניגוד לחוק, להבטיח אחזקה תקינה של הרכבים ולפקח על התנהגותם של הנהגים.[3]

בתחילת שנות ה-50 החל משרד התחבורה לקבוע תעריפי נסיעה מחייבים. התעריפים הודפסו כמחירון מחייב בחוברת שהכילה טבלאות מוצלבות ובהן תחנות מוצא ויעד לפי אזורים בכל עיר, כאשר מחיר הנסיעה השתנה מאזור לאזור. כל נהג מונית חויב להחזיק את חוברת המחירון במוניתו ולגבות את מחיר הנסיעה הנקוב בו.

בשנות ה-50 החל שימוש במונה; המונים הראשונים למוניות הגיעו לארץ משוודיה בשנות ה-50, ואחרי תקופת ניסיון הוחלפו ב-1963 בדגם משוכלל יותר. עם התקנתם במכוניות, נכנס לתוקפו החוק האוסר על הפעלת מוניות ללא מונים באזורי ירושלים, תל אביב וחיפה. עם כל עדכון בתעריפי הנסיעה היה על הנהג להביא את המונית למוסכים מיוחדים שהוסמכו על ידי משרד התחבורה כדי לעדכן את המונה. המונים הראשונים, אז עדיין נקראו "טקסימטר" היו מכניים וכל קפיצה של מספר במונה השמיעה נקישה. במשך השנים שוכללו המונים והנהגים עברו לעבוד עם מונים דיגיטליים.

בשנת 1992 החליט משרד התחבורה על אחידות ויצוג למוניות בישראל, בכך שכל המוניות יהיו בצבע לבן.

בשנת 2002 הנהיג משרד התחבורה מחירון ממוחשב המשולב במונה, הכולל יותר מ-3,000 מסלולי נסיעה שנקבעו בשיתוף ארגון נהגי המוניות. בנסיעה בינעירונית יכול הנוסע לבחור בין תשלום לפי פעימות מונה או לפי תעריף מחירון ידוע מראש. המחירון מופעל באמצעות שבב מחשב ייחודי הכולל "מפתח אלקטרוני" אישי, ובו נתונים על הנהג ושעות עבודתו. ה"מפתח" מאפשר גם לזהות את הנהג לצורך בירור או תלונה.

חוק ההצמדה וביטולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהג המונית אברהם פטרושקה בשנות ה-60 עם מוניתו הצבועה בפס צהוב. מתוך הספר "פטרושקה" מאת שלומי רוזנפלד

ב-1960 עבר בכנסת "חוק ההצמדה" אשר "הצמיד" את הנהג למקום מגוריו. החוק נקבע אחרי לחץ שהפעילו ארגון נהגי המוניות בתל אביב, שטענו כי נהגים מכל הארץ מגיעים לעיר, מציפים אותה במוניות וגורמים להם הפסדים. על פי החוק חולקה הארץ לשמונה אזורים, המונית הוגדרה "מונית אזורית" וכל נהג אסף נוסעים רק באזור שלו. לשם פיקוח על החוק חויב כל נהג לצבוע את מוניתו בפס מיוחד שהקיף אותה מכל עבריה – צבע שונה לכל אזור מגורים: צפון – כחול, חיפה – אדום, חדרה – חאקי, השרון – ירוק, תל אביב – צהוב, אזור המרכז סגול, בירושלים – לבן, הדרום – חום. מעט מוניות הוגדרו "מוניות שירות" והורשו לאסוף נוסעים בכל מקום. פקחים של משרד התחבורה הוצבו בכל הארץ וקנסו נהגים אשר חרגו מהמותר.

במסגרת חוק ההצמדה, חויבה כל מונית לשאת שלט מואר ובו נכתב בעברית ובאנגלית המילה "מונית". ( השלט נקרא בפי הנהגים "כובע").

חוק ההצמדה בוטל כעבור שנים אחדות אך עם זאת, חובה דומה נוספה שנים קדימה ואף נוספה חובה להוסיף למונית מדבקה עם פרטי נהג כולל מספר רישיונו.

דגמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-40, דגמי המוניות הנפוצים בארץ היו תוצרת "פורד" הבריטית ו"אולדסמוביל" האמריקאית.

בשנות ה-50 וה-60 נפוצו במיוחד דגמי מוניות: "דה סוטו סוב-אורבן" – מכונית פרטית שיובאה מאמריקה והותאמה לשימושה החדש בכבישי הארץ, "צ'אקר", שהייתה בין המוניות הראשונות עם מקום לשבעה נוסעים, וכן דגם ה"קורונאדו".

בשנות ה-70 וה-80 נפוצו מאד דגמי פז'ו ומרצדס שהגיעו ארצה עם מנוע דיזל כפי שנדרש בחוק.

המוניות בתרבות הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהגי מוניות שימשו מעין ברומטר של "ההמונים" ומה הם חושבים על המצב. עיתונאים ואנשי ציבור נהגו לפרסם מונולוגים וציטוטים של נהגי מוניות.

בשנות ה-90 שודרה בטלוויזיה הסדרה "המונה דופק" בבימויו של יקי יושע, על חייו של נהג מונית תל אביבי.

"המונה דופק" – הוא ביטוי סלנג ישראלי המציין תנועה כספית קבועה, או עלייה עקבית של מחיר בסכום כסף מוגדר. על פי הסופר שלומי רוזנפלד[4] מקור הביטוי הוא במונה המכני שהותקן במוניות בשנות ה-60. כל קפיצה של מספר במונה השמיעה נקישה שהכריזה על המחיר העולה בהתמדה לאורך כל הנסיעה במונית.

נהגים עצמאים, תחנות מוניות ואפליקציות מוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראשית קיומו של ענף המוניות בישראל, חלק מן הנהגים התארגנו להקמת עסק משותף הנקרא תחנת מוניות וחלק העדיפו לעבוד עצמאית (כלומר ללא תחנה) בכך שאספו נוסעים באופן מזדמן. עם השנים נושא תחנת מוניות הוסדר בחוק וכל תחנה קיבלה מרשות מקומית אישור למיקומה ולמקומות חנייה פרטיים לנהגיה. בכל תחנה - סדרן המנתב את ההזמנות וקובע את חלוקתן לנהגים הקשורים לתחנה.

בין נהגי תחנות לבין נהגים עצמאיים שררה מתיחות קבועה ונהגי התחנות התלוננו כי מתחריהם העצמאיים גובים מחירים מופקעים, גוזלים את פרנסתם ומוציאים שם רע לענף; כך למשל בשנות ה-50 וה-60 נהגים עצמאים היו נוהגים לנסות לאסוף נוסעים מתחנות אוטובוסים ולא אחת הדבר גרם לקטטה בהתערבות המשטרה[דרוש מקור].

מאז עידן אפליקציות הזמנת מונית חלק מן התחנות התייתרו ונסגרו או מוזגו לתוך חברות המפעילות שירות נהיגה שיתופית דרך אפליקציות או קריאה לנהג מונית עצמאי דרך אפליקציה המיועדת לנהגים עצמאיים. לפיכך נאמר כי ענף התחנות לפני שקיעה שכן אפליקציות מאפשרות הזמנת נהג מונית ללא ההוצאות של תחנת מוניות (כגון עובדים ומיסים) ולכן במחיר סופי נמוך יותר.

אפליקציות לדוגמה: גט טקסי (באנגלית שם החברה הוא Gett) יאנגו (באנגלית: Yango).

מונה ותעריף[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחיר נסיעה במונית בישראל נקבע בדרך כלל לפי מונה, או מחושב מראש לפי אפליקציה או נקבע בהסכם בעל פה בין הנוסע לנהג; מחיר נסיעה תמיד אמור להיות תואם לתעריף או סביר ביחס לתעריף שמנהיג משרד התחבורה; בשנת 2019 הנהיג שר התחבורה דאז בצלאל סמוטריץ' רפורמה לפיה המחיר נסיעה תמיד יהיה מחושב מראש באופן אובייקטיבי שאינו תלוי בנהג או בנוסע והנוסע יוכל להסכים למחיר זה או להתמקח עליו עם הנהג, או לדרוש הפעלת מונה במקום זאת.

על פי החוק הישראלי[5] כל נהג מונית חייב להפעיל מונה אם נוסע מעוניין בכך ואם לא ייעשה כן ניתן להתלונן עליו דרך טופס מקוון באתר משרד התחבורה אליו יש לצרף את מספר הרישוי של מכונית המונית (אשר מופיע על לוחית רישוי בחלקיה הקדמי והאחורי של המונית) למשל כתמונה, וכן פרטים נוספים כנדרש בטופס.

רכישת והפעלת מונית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכונית הנרכשת להתמרתה למונית בישראל פטורה מתשלום מיסי יבוא באופן חלקיתבנית:הברה. מוניות מצוידות בסימונים שונים המזהים אותן ואת בעליהן. כמו: שלט מואר ומדבקה הנושאת את מספר הרישיון.

לרכישת מונית בישראל (או רכב שיותמר למונית בהנחת מס) נדרש רישיון נהג מונית אשר כל בעל רישיון רכב רשאי להוציא בהתאם לדרישות החוק.

ענף המוניות בישראל נתון בפיקוח משרד התחבורה, הקובע הוראות שונות הנוגעות לענף. בין היתר קובע המשרד את מספר המוניות, תעריפי הנסיעה, מספר התחנות, וכן מפעיל יחידות אכיפה. עוד נקבעו במשך השנים חובות וזכויות לנהגים ולנוסעים.

ממשלת ישראל מנהלת מדיניות של העדפת שירותי אוטובוסים[דרוש מקור] ולכן הגבילה את שירותי המוניות באמצעות מגבלות רישוי ומחירי מכירה בפיקוח ממשלתי, ובירושלים אף קיימת הגבלה על פעילות של מוניות שירות[דרוש מקור].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מוניות בישראל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ התחביב של הנהג שלך הוא: הישרדות כלכלית
  2. ^ "מכוניות בדולארים של הסוכנות", "הארץ", 29.10.1947
  3. ^ "שר התחבורה קיבל המלצות הוועדה להסדר ענף המוניות", "הארץ", 30.8.1967
  4. ^ ראו המונה דופק
  5. ^ הרשות הארצית לתחבורה ציבורית: מוניות- מידע לנהג ולנוסע