דרך ארץ (חברה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דרך ארץ הייוויז (1997) בע”מ
DerecEretz.svg
שנת הקמה 1997
בעלות קרן תשתיות ישראל (75%) ושותפות בראשות קרן נוי (25%) מאז 2012.
ענפי תעשייה תשתיות, תעבורה
מוצרים עיקריים הפעלת כביש 6
הכנסות 983 מיליון ש"ח (2014)[1]
www.derech-eretz.com

חברת דרך ארץ הייוויז (1997) בע”מ, המוכרת בשם המקוצר דרך ארץ, היא בעלת הזיכיון לתחזוק, הפעלת וגביית האגרה עבור הנסיעה בכביש חוצה ישראל.

בעלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברת דרך ארץ מנג'מנט קורפוריישן בע"מ מספקת את שירותי ההפעלה והתחזוקה לבעלת הזיכיון. חברת הסלילה והפיתוח "דרך ארץ CJV" נמצאת בבעלותם של החברות: דניה סיבוס (מקבוצת אפריקה ישראל), סולל בונה (מקבוצת שיכון ובינוי), ו-Aecon Construction Group. Inc, חברה קנדית שהקימה ומפעילה את כביש האגרה האלקטרוני הראשון בקנדה. בחברת התפעול - "דרך ארץ - מפעילת כביש 6" - שותפה גם קבוצת אלון. חברת התפעול אחראית על גביית האגרה, תחזוקה שוטפת של הכביש, טיפול בתקלות וכדומה.

חברת דרך ארץ מתפעלת את כביש חוצה ישראל על ידי חברת "דרך ארץ - המפעיל". חברת חוצה ישראל ממונה על חברת דרך ארץ, והיא האחראית כלפי משרד התחבורה על פעולות החברה המפעילה. חברת "נתיבי הכרמל מערכות ותפעול", חברה-אחות של דרך ארץ, מפעילה את מנהרות הכרמל בחיפה.

בשנת 2012 מכרו אפריקה ישראל, שיכון ובינוי ו-Canadian Highways את חלקן ב"דרך ארץ" לקרן תשתיות ישראל (75%) ושותפות בראשות קרן נוי (25%).[2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1993, הקימה ממשלת ישראל את החברה הממשלתית "חברת כביש חוצה ישראל בע"מ", שייעודה היה הקמת כביש חוצה ישראל. החברה המליצה לסלול את חלקו המרכזי של הכביש באמצעות זכיין שיפעל בשיטת בנה-הפעל-העבר (BOT), שיסלול את הכביש במימון עצמי, יתפעל אותו תוך כדי גביית אגרה, ויעביר אותו לאחר שלושים שנה לרשות המדינה.

החברה קיימה מכרז, שאושר על ידי הממשלה, ובו זכתה חברת דרך ארץ, שהוקמה על ידי שותפותיה בשנת 1997 לשם התמודדות במכרז. בתחילת 1998 נחתם הזיכיון בין המדינה לבין החברה. באוקטובר 1999, הושלמה הסדרת הסכמי המימון ("הסגירה הפיננסית") של הפרויקט, ובסוף 1999 הוחל בסלילת הכביש.

בשנת 2007, חתמו המדינה וחברת דרך ארץ על ההסכם להקמת קטע 18, ממחלף עירון ועד מחלף עין תות באזור אליקים (כ-17 קילומטר). גיוס המימון בוצע בניהולו של בנק הפועלים יחד עם 30 מוסדות פיננסיים מישראל. הקמתו והפעלתו של קטע 18 על ידי דרך ארץ נעשתה במסגרת הרחבת חוזה הזיכיון המקורי עבור הקטע המרכזי של חוצה ישראל (ממחלף שורק בדרום עד עירון בצפון).[3]

מימון הפרויקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

היקף ההשקעה של דרך ארץ בפרויקט הקטע המרכזי (באורך 87 קילומטר), על מרכיביו השונים, נאמד בכ-1.3 מיליארד דולר. מימון ההשקעות נעשה בעיקרו, כדלקמן:[4]

  • הלוואות ו/או אג"ח מגופים פיננסיים בחו"ל - כ-250 מיליון דולר.
  • הלוואות מגופים פיננסיים בישראל - כ-800 מיליון דולר.
  • השקעות הון עצמי על ידי בעלי המניות (חלקן כהון מניות וחלקן כהלוואות בעלים נחותות) - כ-250 מיליון.

גבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברת דרך ארץ, מפעילת כביש 6, הופיעה לא פעם בכותרות כגורם שמנהל גבייה אגרסיבית וקנסות כנגד נהגים, גם במקרים של סכומים קטנים ולעתים קנסות יוצאי דופן שנוצרו ב-"שיטת מצליח". נכתב גם כי ההתנהלות אל מול המפעילה של הכביש, חברת דרך ארץ, יכולה להיות "אטית, מייגעת ומלווה בעוגמת נפש רבה", בעיקר בגלל מדיניות הקנסות והחיובים הקשה.[5] כתוצאה, לא מעט נהגים נמנעים מנסיעה בכביש 6, ולו רק כדי לא להסתכן באי הבנה עם המפעילה דרך ארץ.

ועדת הערר של כביש 6[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגוף האחראי לבירור ערעורים על קנסות או חיובים של הנוסעים הוא ועדת הערר של כביש 6.[5] לאחר כמה החלטות מפתח שנתנה הוועדה במקרים שונים של חייבים שעירערו על קנסות, נוצרו כללים וחובות שחלים על חברת דרך ארץ בהתנהלותה מול הצרכן (הנהג). לוועדת ערר יש צורך להביא את החשבוניות והקנסות שנשלחו על ידי כביש 6 . אם אלה לא הגיעו בגלל טעות שמקורה בכתובת הדואר, הרי שעל חברת דרך ארץ חלה חובה להביא את העתקי כל המסמכים שנשלחו, והחברה אינה יכולה רק לטעון טענות משפטיות מבלי לגבותן במסמכים. הודעות החיוב בתשלום והקנסות נשלחות לכתובת בעל הרכב, כפי שהיא מופיעה במשרד הרישוי. מאחר שייתכן שהנהג עבר דירה, מאז שעידכן את כתובתו בפעם האחרונה או שהרישום פשוט שגוי, עלול להיווצר מצב שבו צובר הנהג מספר קנסות רב בטרם מגלה כי יש לו חוב. אם אכן התברר שכתובת הנהג אינה מעודכנת כראוי במשרד הרישוי, נהגה דרך ארץ לטעון שלמעשה בוצעה עבירה, משום שהימנעות מעדכון כתובת במשרד הרישוי היא עבירה פלילית על פקודת התעבורה שעונשה שנתיים מאסר או קנס על סך 12,900 שקל. יחד עם זאת, בהחלטה בעניין זה קבעה ועדת הערר של כביש 6, שהטענה היא למעשה ניסיון של חברת דרך ארץ להטיל אימה על הפונים, להרתיעם מהגשת ערר ולהפעיל עליהם לחץ להגיע לפשרה ולמשוך את הערר. ועדת הערר ציינה שהיא אינה דנה בטענות פליליות ושחברת דרך ארץ אינה קובעת את מדיניות אכיפת החוק הפלילי. על כן, קבעה הוועדה, ראוי שדרך ארץ תימנע מלהעלות טענה זו.

תביעות ייצוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 2012, בית המשפט אישר דיון בתובענה ייצוגית נגד דרך ארץ ופסק כי על חברת דרך ארץ, המפעילה את כביש 6, להשיב סכומים שגבתה ביתר או בכפל, לרבות הפרשי הצמדה וריבית שהוטלו בגין סכומים אלה. בבקשה לאישור בתביעה הייצוגית, שהוגשה על ידי החברות "מינוף ויזמות" ו"זני שירותי מימון", נטען כי בתאריכים שונים חויבו כלי רכב שונים שלהן בחיובי יתר, שנבעו מפרוק אקטיבי של נסיעה רצופה על ידי חברת דרך ארץ וחיוב בחיובים כפולים בגין אותה נסיעה. לטענת החברות, בין אוקטובר 2009 ליוני 2010 חויבו נוסעים שונים בכביש 6 בחיובי-שווא המגיעים לסך של 97 מיליון שקל. בנוסף, נטען, על הסכומים שבהם חויבו הנוסעים שלא כדין נוספה גם ריבית פיגורים, שנגבתה אף היא בניגוד לדין.[6]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]