לדלג לתוכן

גוגל (חברה) – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
ניסוח, הרחבה
עדכון
שורה 1: שורה 1:
'''לודוויג ואן בטהובן''' (ב[[גרמנית]]: '''Ludwig van Beethoven'''; [[17 בדצמבר]] [[1770]] – [[26 במרץ]] [[1827]]) היה [[מלחין]] ו[[פסנתרן|נגן פסנתר]] [[וירטואוז|וירטואוזי]] [[גרמנים|גרמני]]. נחשב לאחד מגדולי המלחינים ב[[מוזיקה קלאסית|מוזיקה הקלאסית]] והיה דמות בולטת ב[[מוזיקה בתקופה הקלאסית|תקופה הקלאסית]] וב[[התקופה הרומנטית במוזיקה|תקופה הרומנטית]], והמלחין הידוע ביותר של תקופת המעבר הקצרה שהייתה ביניהן. רעיונותיו וגאוניותו עוררו השראה בדורות של [[מוזיקאי|מוזיקאים]] וקהל שנים רבות לאחר מותו ועד ימינו. כמעט כל המוזיקולוגים כיום מסכימים שהוא אחד מ[[שלושת ה-B]] - שלישיית מלחינים ששמם מתחיל באות "B", והשפיעו באופן ניכר על עולם המוזיקה הקלאסית. שני המלחינים האחרים בקבוצה הם [[יוהאן סבסטיאן באך|באך]] ו[[יוהנס ברהמס|ברהמס]].
{{חברה מסחרית

בשנות העשרים המאוחרות לחייו החל לאבד את שמיעתו, אובדן שיכול לפגוע קשות בתפקודם של אנשים בכלל, ונחשב מביש במיוחד בתקופתו. אולם בטהובן המשיך להפיק יצירות מופת אפילו לאחר ש[[חירשות|חירשותו]] נעשתה מוחלטת. באופן יוצא דופן בין בני זמנו, עבד כמלחין עצמאי, ארגן קונצרטים ונתמך בידי כמה פטרונים בעלי הון. אורח חיים זה, שהיה אפשרי בזכות מוניטין יוצא דופן, איפשר לו להסתיר את [[לקות|לקותו]] מסובביו. מרבית בני תקופתו גילו שהיה חירש רק מקריאת הווידוי שב[[צוואה|צוואתו]].

בין יצירותיו המפורסמות ביותר נמנות ה[[סימפוניה|סימפוניות]] [[הסימפוניה השלישית של בטהובן|השלישית]] ("הרואית" - Eroica), [[הסימפוניה החמישית של בטהובן|החמישית]] ("הגורל", "הניצחון"), [[הסימפוניה השישית של בטהובן|השישית]] ("הפסטורלית" - Pastoral), [[הסימפוניה השביעית של בטהובן|השביעית]] ו[[הסימפוניה התשיעית של בטהובן|התשיעית]] ("המקהלתית" - Choral) המכילה את ה"[[אודה לשמחה]]" - An die Freude, שנכתבה כשכבר היה חירש לחלוטין. כמו כן ידועות [[מיסה סולמניס (בטהובן)|מיסה סולמניס]], ה[[קונצ'רטו מס' 5 (הקיסר) של בטהובן|קונצ'רטו לפסנתר מס' 5]] ("קיסר" - Emperor), ה[[קונצ'רטו לכינור של בטהובן|קונצ'רטו לכינור]], פרק רביעיית המיתרים "[[הפוגה הגדולה]]" המהפכני, ה[[סונאטה|סונאטות]] לפסנתר: "[[סונאטה מס' 8 (הפאתטית) של בטהובן|הפאתטית]]" (Pathétique), "[[סונטה לפסנתר מס' 14 (בטהובן)|אור הירח]]" (Mondscheinsonate), "[[סונאטה מס' 21 (ולדשטיין) של בטהובן|ולדשטיין]]" (Waldstein), "[[סונאטה מס' 23 של בטהובן, "אפאסיונטה"|אפאסיונטה]]" (Appassionata), "[[סונאטה מס' 29 (האמרקלאוויר) של בטהובן|סונאטת האמרקלאוויר]]" (Hammerklavier), וכן היצירה "[[לאליזה]]" (Für Elise).

== ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה] ==

=== ילדותו ונעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה] ===
בטהובן נולד בעיר [[בון]] שב[[נסיכות הבוחר מקלן]], ב[[האימפריה הרומית הקדושה|אימפריה הרומית הקדושה]] (כיום בשטח גרמניה), ל[[יוהאן ואן בטהובן|יוהאן]] (1740–1792) ומגדלנה (1744–1787) ואן בטהובן. ידוע כי בטהובן [[הטבלה|הוטבל]] לנצרות ב-[[17 בדצמבר]], וכי משפחתו חגגה את יום הולדתו ב-[[16 בדצמבר]]. סבו מצד אביו, לודווייק (Lodewijk) ואן בטהובן (1712–1773), היה [[מוזיקאי]] מ[[דוכסות בראבנט]] (כיום ב[[פלנדריה|חלק הפלמי]] של [[בלגיה]]) שעבר לבון בגיל 21, והיה [[זמר]] בס בחצר נסיכות קלן וברבות הימים ה[[קאפלמייסטר]] של המקום. בטהובן הנכד נקרא על שמו (לודוויג הוא המקבילה הגרמנית של לודווייק ב[[פלמית]]). האב יוהאן, זמר טנור באותו מקום, נתן גם שיעורים בפסנתר ובכינור כדי להשלים את הכנסתו.

יוהאן החל ללמד את בנו לודוויג [[מוזיקה]] כשזה היה בן חמש, בתקווה שהילד יוכל לסייע בפרנסת המשפחה. בטהובן אכן הראה כישרון מוזיקלי מיוחד והתקדם במהירות בלימודיו. האב היה מורה קשוח ובלתי צפוי – הוא נהג לצוות על בנו להתאמן בנגינה כל היום בחדרו. כיוון שהיה מודע להצלחתו של [[לאופולד מוצרט]] עם [[וולפגנג אמדאוס מוצרט|בנו]], רצה אף הוא להציג את בנו לודוויג כ"[[ילד פלא]]", ועל אף שכבר מלאו לו שבע הציגו כבן חמש במודעות על הופעתו הראשונה במרץ 1778. האב לחץ על בטהובן להיקשר לתחום המוזיקה כבר מגיל צעיר, והכביד עליו בתביעות קשות כדי שיוכל לפרנס את משפחתו.

כשהגיע בטהובן לגיל תשע החל אחד מידידי אביו ללמדו לנגן ב[[פסנתר]]. לא אחת היה האב שב עם חברו המורה לביתו באמצע הלילה, כשהם שתויים לחלוטין, וגורר את לודוויג הצעיר ממיטתו כדי שינגן לפניהם עד שיירדמו. השניים לא השניאו על בטהובן את הנגינה – אדרבה, המוזיקה היא שהמציאה לילד מקום מפלט ממכאוביו.

מורו המפורסם הראשון של בטהובן, שלימדו מאז שהיה בן 11, היה [[כריסטיאן גוטלוב נפה]] (1748–1798). כשזה עזב כדי לעבוד במקום אחר, נקרא לודוויג למלא את מקומו בנגינה ב[[כנסייה]], ועשה זאת בהצלחה רבה. באותה עת הושפע בטהובן מאוד מיצירותיו של [[יוהאן סבסטיאן באך|באך]]. בגיל 14 החל לעבוד למחייתו כנגן ב[[תזמורת]] החצר, ומלבד עיסוק זה החל לחבר יצירות משלו.

ב-[[1787]] נסע בטהובן הצעיר ל[[וינה|ווינה]] בפעם הראשונה, מתוך כוונה להיפגש, בין היתר, עם [[וולפגנג אמדאוס מוצרט|מוצרט]], שהיה אז כבן שלושים. לא ידוע אם פגישה כזו אכן התקיימה ואם כן, מה קרה בה. לפי מקור אחד, בטהובן פגש בווינה את [[וולפגנג אמדאוס מוצרט|מוצרט]] וניגן לפניו, וכשזה האזין לנגינתו, אמר: "יש לשים לב אליו – יבוא יום והעולם כולו ידבר אודותיו". בטהובן נאלץ לעזוב את וינה ולשוב לביתו במהרה עקב גסיסת אמו ממחלת ה[[שחפת]]. מאז ביקור ראשון זה בווינה חלם בטהובן לחזור למרכז המוזיקה החשוב ולהגשים את שאיפותיו כמוזיקאי. עם מותה של אמו, כשהיה בן 17, השתנה אורח חייו באופן קיצוני. בגלל ה[[אלכוהוליזם]] המחמיר של אביו הוא נאלץ לגדל ולפרנס את שני אחיו הצעירים. בטהובן מצא את פרנסתו במתן שיעורי נגינה. בבית משפחתו של אחד מתלמידיו הכיר את כתביו של [[יוהאן וולפגנג פון גתה|גתה]], אותו פגש אישית מאוחר יותר. הוא נהג לצאת לבדו לטיולים ארוכים מחוץ לעיר, ולרשום מנגינות שעלו בדעתו בפנקס קטן – הרגל שליווה אותו כל ימיו. ממנגינות קצרות אלו פיתח לאחר מכן את יצירותיו.

=== בגרותו[עריכת קוד מקור | עריכה] ===
בתחילת שנות העשרים לחיי בטהובן התעכב המלחין [[יוזף היידן]] בדרך מקרה בעיר בון בדרכו ל[[לונדון]], ובשובו ממנה חזרה לווינה. בבון הוא פגש את בטהובן, שהראה לו [[קנטטה]] שחיבר, והיידן התרשם ממנה לטובה. בעקבות זה החליט נסיך העיר בון לשלוח את בטהובן ללמוד אצל היידן ואף דאג לממן את לימודיו ואת שהותו ב[[וינה|ווינה]]. בטהובן הגיע לווינה ב-[[1792]] והשתקע בעיר בהמלצת ה[[רוזן]] '''ולדשטיין''' (Waldstein). את הסיכוי ללמוד [[הלחנה]] אצל היידן ראה בטהובן כפיצוי על החמצת הלימוד אצל מוצרט, שמת שנה לפני כן. אולם הקשר עם היידן לא עלה יפה. היידן כבר היה מבוגר, שבע הצלחה ומפורסם בעולם כולו, ובטהובן הצעיר והמרדן לא הסב לו נחת. כמו אחרים, היידן מצא שאי אפשר להציב גבולות לעצמאותו של בטהובן הצעיר ולא ניתן לכבול את רוחו. השיעורים באו לקיצם בשנת [[1794]] כאשר היידן נסע ל[[אנגליה]]. ידוע כי היידן היה מכנה את בטהובן "המונגולי הגדול", כנראה בשל מראהו של בטהובן באותם ימים – בחור גוץ וגס למראה, חסר נימוסים, חם מזג ועקשן.

מהווידוי שבצוואתו של בטהובן מתבררת הסיבה למוניטין שיצאו לו כאדם גס רוח. בטהובן נאלץ להסתיר את אובדן השמיעה ההולך ומחמיר שלו, שנחשב אז לדבר מביש. בשל לקותו התקשה להבין את דברי זולתו, ובני שיחו לא הבינו מדוע דבריהם מעלים את חמתו. תקריות אלה הלכו ותכפו, וכאשר הייתה חירשותו של בטהובן מוחלטת, חשבו הבריות שהוא מתעלם בכוונה מדבריהם. הם נואשו מלצפות ממנו לתגובות מנומסות ומאוזנות, ואילו הוא התייאש מקבלת יחס סלחני ומבין. הנתק בין בטהובן לציבור הגיע לשיאו בעת שהקהל באולם הקונצרטים, המלא מפה לפה, קיבל בתשואות סוערות את ביצוע הבכורה של [[הסימפוניה התשיעית של בטהובן|הסימפוניה התשיעית]], אך בטהובן, שלא ראה ממקומו על דוכן המנצחים את הקהל המריע מאחוריו, חשב שאיש אינו מוחא כפיים ועל כן לא הסתובב אל הקהל ולא השתחווה. על פי השמועה, בשלב זה קם הכנר הראשי (לפי סטנלי, אחד הסולנים) והפנה אותו בעדינות אל הקהל, כדי שייווכח במו עיניו בתגובה הנלהבת ליצירתו.

על אף השם שיצא לו כאדם גס רוח, בטהובן קשר קשרים עם משפחות [[אצולה]] וזכה להצלחה כפסנתרן בחצר הקיסר וב[[קונצרט|קונצרטים]] פומביים. הוא לימד רבים מבני האצילים ופרסם יצירות חדשות כל העת. דומה שכולם העריכו את כישרונו בנגינה, ב[[ניצוח]] ובהלחנה. יצירותיו הראשונות שנשאו מספר אופוס – שלוש השלישיות לפסנתר, [[כינור]] ו[[צ'לו]] אופוס 1 – בוצעו בשנת [[1795]]. במקום לעבוד בשביל [[פטרון (אומנות)|פטרון]] קבוע כמו הכנסייה או חצר אצולה (כשם שנהגו אז רוב המלחינים), בטהובן עבד באופן עצמאי, אף שלעתים קרובות כתב יצירות עבור פטרונים מזדמנים. הוא ביסס עצמו כלכלית באמצעות שילוב של מלגות שנתיות ומתנות מאנשי האצולה, הכנסות מקונצרטים, מתן שיעורים ומכירות של יצירותיו.

=== חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה] ===
בטהובן מעולם לא נישא. ידוע לנו על פרשיית אהבה שלו, שהחלה ב-[[1805]], עם ז'וספין פון בראונשוויג, אלמנה ואם לארבעה ילדים קטנים. על אף ידידותה הקרובה וחיבתה אל בטהובן, הסתייגה ז'וספין מהידוק הקשרים ומן ה[[אינטימיות]] שבטהובן חפץ בה. 13 מכתבים שהוחלפו ביניהם והתפרסמו בשנת 1957 מלמדים על הקשר ביניהם ועל רצונם להסתיר את קרבתם מבני משפחת פון בראונשווייג, בין השאר על ידי שימוש בגוף שלישי המסויג ולא בגוף שני, האינטימי. הפער החברתי בין השניים היה אחד הגורמים להסתייגותה של פון בראונשוויג מהידוק הקשר, כיוון שלא יכלה להתחתן עם פשוט עם בלי לאבד את ילדיה, אך גם לאישיותו הקשה של בטהובן היה חלק בדבר. בשנת 1810 נישאה פון בראונשוויג בשנית.

ב-[[1812]] כתב בטהובן מכתב אהבה ארוך לאישה המזוהה רק כ"האהובה הנצחית". ישנם המאמינים, שתקופת השפל ביצירתיות של בטהובן סביב השנים 1812–1816 נבעה מדיכאון עקב הבנתו שלעולם לא יינשא. בטהובן לא פרסם דבר בתקופה זו, אך בשנת [[1816]] הלחין מספר רב של יצירות.

בטהובן היה בקשר חברי טוב עם המלחין והמוציא לאור [[טוביאס האסלינגר]], אשר פרסם את יצירותיו (ואת יצירותיהם של מלחינים גדולים אחרים). קיימים מכתבים רבים של בטהובן להאסלינגר ולהפך. נראה כי בטהובן נהנה בחברתו של האסלינגר.

בטהובן היה בעל נפש מורדת והדבר השפיע על אורח חייו; תכופות הסתבך במריבות, התקשה בניהול ביתו ומשרתיו, לא הקפיד על לבושו והיה "מכור לתעלולים". הוא רב עם קרובי משפחתו ועם אחרים (כולל מאבק ציבורי כואב בנושא אחיינו קארל, תחילה על האפוטרופסות עליו ואחר כך נגדו) והחזיק בהרגלים אישיים מוזרים, ביניהם לבישת בגדים מלוכלכים. בהדרגה התכנס בטהובן יותר ויותר אל תוך עצמו ואל תוך המוזיקה שלו; הוא לא יכול היה עוד ליהנות מחברת אחרים, והמשיך את חייו כאיש גלמוד ועצוב. שנות חייו האחרונות היו מרירות וחסרות ביטחון כלכלי.

=== בריאותו ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה] ===
מצבו ה[[בריאות|בריאותי]] של בטהובן היה רע לעיתים קרובות. לפי אחד ממכתביו, כאבי ה[[בטן]] החלו כשהיה עוד לפני שעזב את בון, וכך ניתן לקבוע שאירעו לפני 1792. בשנת 1826 התדרדרה בריאותו באופן חריף והוא מת בן 57. דוח הנתיחה שלאחר המוות מציין בעיות ב[[כבד]], ב[[שלפוחית השתן]], ב[[טחול]], וב[[לבלב]].

לא ידוע בוודאות הגורם למותו של בטהובן; [[בדיקת שיער|אנליזה של תלתל משערו]] של בטהובן, שנגזר מראשו יום לאחר מותו, וכן חלק מ[[גולגולת|גולגולתו]] שנלקח מהקבר ב-1863, מראים שייתכן ש[[הרעלת עופרת]] תרמה לבריאותו הגרועה ולבסוף למותו. שני הפריטים נמצאים כיום במרכז בטהובן ב[[סן חוזה (קליפורניה)|סן חוזה]] שב[[קליפורניה]]. מקור הרעלת העופרת אינו ידוע, אך ייתכן שהיו אלה [[דג|דגים]], תרכובות [[עופרת]] המשמשות להמתקת [[יין|יינות]], או כלי קיבול של שתייה עשויים [[בדיל]].

לא סביר שהרעלת העופרת הייתה הגורם לחירשותו של בטהובן. לדעת מספר חוקרים אפשר שזו נגרמה מ[[מחלה אוטואימונית]] כמו [[זאבת]]. ניתוח השיער לא גילה [[כספית]], ממצא התואם את האבחנה שלבטהובן לא הייתה [[עגבת]] (כספית שימשה לטיפול בעגבת באותם ימים). העדר מטבוליטים של [[תרופה|תרופות]] מלמד על האפשרות, שבטהובן נמנע מנטילת משככי כאבים ותרופות הרגעה.

בחודש דצמבר 1826 תקף את בטהובן צינון קשה שהתפתח ל[[דלקת ריאות]]. בטהובן מת ב-[[26 במרץ]] [[1827]] לאחר חולי ארוך, באמצעה של סופת רעמים עזה. היו שאמרו, כי מילותיו האחרונות היו: "בשמיים אשמע".

בטהובן נקבר בבית הקברות ווארינגר שבצפון מערב וינה, שם נטמנה כעבור עשרים חודשים גם גופתו של [[פרנץ שוברט]], בקבר הסמוך לקברו של בטהובן. בשנת [[1888]] הועברו קבריהם של שוברט ובטהובן ל[[בית הקברות המרכזי בווינה]], לצד קברו של [[יוהאן שטראוס (האב)]]; מאוחר יותר (בשנת [[1897]]) נקבר לצידם גם [[יוהנס ברהמס]].

== הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה] ==

* [[חצי האי בטהובן]] ב[[ארץ אלכסנדר|אי אלכסנדר]] שב[[אנטארקטיקה]], נקרא על שמו; [[חצי האי אירואיקה]] הסמוך נקרא על שמה של [[הסימפוניה השלישית של בטהובן]]

== יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה] ==
נהוג לחלק את יצירתו של בטהובן לשלוש תקופות: התקופה המוקדמת, האמצעית והמאוחרת.

=== התקופה המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה] ===
בתקופה המוקדמת צעד בטהובן בעקבות מקורות ההשראה הגדולים שלו, היידן ומוצרט, ובמקביל חקר כיוונים חדשים והרחיב בהדרגה את ההיקף והשאיפות של יצירותיו. יצירות משמעותיות בתקופה זו הן [[הסימפוניה הראשונה של בטהובן|הסימפוניה הראשונה]] ו[[הסימפוניה השנייה של בטהובן|השנייה]], שש [[רביעיית מיתרים|הרביעיות]] הראשונות כלי קשת, שני ה[[קונצ'רטו|קונצ'רטי]] הראשונים לפסנתר, ועשרים ה[[סונאטה|סונאטות]] הראשונות לפסנתר, הכוללות את [[סונאטה מס' 8 (הפאתטית) של בטהובן|"הפתטית"]] ו[[סונאטה לפסנתר מס' 14 של בטהובן|"סונאטת אור הירח"]].

=== התקופה האמצעית[עריכת קוד מקור | עריכה] ===
בתקופה האמצעית, החלה הירידה בשמיעתו של בטהובן, ובאחד ממכתביו מתוארים אף צפצופים באוזניים. התקופה מאופיינת בעיסוק בנושאים של גבורה ומאבק. יצירות מפורסמות שנכתבו בתקופה זו הן שש הסימפוניות מס' 3–8, הקונצ'רטי האחרונים לפסנתר מס' 3–5, ה[[קונצ'רטו]] המשולש, הקונצ'רטו ל[[קונצ'רטו לכינור של בטהובן|כינור]], חמש הרביעיות לכלי קשת מס' 7–11, שבע הסונאטות לפסנתר מס' 21–27, הכוללות את [[סונאטה מס' 21 (ולדשטיין) של בטהובן|"ולדשטיין"]] ו[[סונאטה מס' 23 (אפאסיונטה) של בטהובן|"אפאסיונטה"]], וה[[אופרה]] היחידה שכתב בטהובן – [[פידליו]].

=== התקופה המאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה] ===
התקופה המאוחרת החלה בסביבות שנת [[1816]] ונמשכה עד מותו בשנת [[1827]]. תקופה זו מאופיינת במשבר קשה שעבר בטהובן, כשהגיע להבנה שלעולם לא יינשא. בשנים אלה החמירה החירשות של בטהובן עד שכמעט לא שמע דבר. היצירות המאוחרות מאופיינות בעומק אינטלקטואלי, בביטוי אישי עז ובעריכת ניסויים מבניים (לדוגמה: ברביעייה אופ' 131 יש שבעה פרקים ולא ארבעה, ובסימפוניה התשיעית משולבת [[מקהלה]] בפרק האחרון). יצירות מפורסמות שנכתבו בתקופה זו הן [[מיסה סולמניס (בטהובן)|מיסה סולמניס]] (Missa Solemnis), חמש הרביעיות האחרונות לכלי קשת, וחמש הסונאטות האחרונות לפסנתר שביניהן נמצאת גם [[סונאטה מס' 29 (האמרקלאוויר) של בטהובן|סונאטת האמרקלאוויר]], הסונאטה הגדולה והארוכה ביותר של בטהובן. כתיבתו של בטהובן באותה התקופה מאופיינת במשקלים מורכבים וכן במלל רב לתיאור צורת הנגינה הדרושה.

== סגנון המוזיקה וחידושים[עריכת קוד מקור | עריכה] ==
בטהובן נחשב לדמות מפתח במעבר מהתקופה הקלאסית לתקופה הרומנטית ב[[תולדות המוזיקה]]. הוא נשען על עקרונות [[צורת הסונאטה]] ועל עקרונות הפיתוח המוזיקלי שירש מ[[יוזף היידן|היידן]] ו[[וולפגנג אמדאוס מוצרט|מוצרט]], אך הרחיב את המבנה הזה בכתיבת פרקים ארוכים ושאפתניים יותר. הוא אף הגדיר מחדש את ה[[סימפוניה]], ושינה אותה מבעלת מבנה נוקשה של ארבעה פרקים לצורה גמישה שמספר פרקיה איננו קבוע ומתכונתה משתנה.

בתקופה הקלאסית הייתה המוזיקה שחיברו המלחינים הגדולים מלאת חן ומעודנת, מלבבת והרמונית, ונאמנה לתבניות המקובלות הן בצורה והן במבנה ההרמוני. המוזיקה של בטהובן הייתה סוערת יותר, מלאה רגשות עזים, עשירה בתוכן דרמטי והבעתי, ונועזת בשימוש [[הרמוניה|בהרמוניות]]. זו הייתה [[מהפכה]] של ממש בעולם המוזיקה של אותם ימים. אופיו החזק והעקשני של בטהובן ניצח את מסגרות העבר, ערער את היסודות המבניים הקלאסיים ועיצב אותם מחדש בדרכו שלו.

בטהובן השפיע מאוד על התפתחות ה[[פסנתר]]. לפניו התקיימו שתי אסכולות של נגינה בפסנתר: הפסנתרים שנבנו ב[[וינה|ווינה]] היו קלים ומתאימים לשלל הגוונים וההרמוניות שהיו דרושים למוצרט, אך טווח ה[[דינמיקה (מוזיקה)|דינמיקה]] שלהם לא ענה על דרישותיו האקספרסיביות הכבירות של בטהובן. לפסנתרים שנבנו ב[[לונדון]] היה צליל מלא וכבד יותר. אף על פי שחי בווינה, אימץ בטהובן את סגנון נגינה הכבד. היו לו קשרים עם יצרן הפסנתרים [[אנדראס שטרייכר]], ובשנת 1809, בהשפעת בטהובן, ויתר שטרייכר על "תכונותיהם הרכות, הלטפניות, קלות-ההכנעה של שאר כלי הנגינה הווינאיים ובנה, על פי עצת בטהובן, את הפסנתרים שלו גמישים יותר, ועל ידי כך העמיד לרשות הווירטואוז בעל כוח הנגינה ובעל הרצון להפכה רבת-משמעות, פסנתר בעל יתר עוז ויתר אפשרות להאריך את צלילו ולהפיק צלילים עדינים. על ידי כך שיפר את אופי כלי הנגינה שלו והעניק להם רב-צדדיות יתירה, ועליהם להניח דעתו של כל וירטואוז, שאינו רודף אחרי הברק הקל בלבד...".

במפגש בין בטהובן ל[[יוהאן פרנץ קסאבר שטרקל]] בשנת 1791 הזמין שטרקל את בטהובן לנגן אחריו לפני הקהל. כשבטהובן סירב, התגרה בו שטרקל באומרו, שהווריאציות שבטהובן הלחין על נושא הארייטה "וייני אמורה" ("בואי, אהבה") של וינצ'נצו ריגיני (מלחין החצר הקודם באשאפנבורג) קשות כל כך לביצוע, שספק אם מחברן עצמו יוכל לנגנן כראוי. בתגובה לכך התיישב בטהובן אל הפסנתר וניגן בעל פה לא רק את כל 24 הווריאציות שלו, אלא גם יצירות נוספות. בין הנוכחים היו שהבחינו, שבטהובן ניגן בסגנון שחיקה את נגינתו של שטרקל. יש המוצאים את השפעת נגינתו של שטרקל גם בכמה מיצירותיו המוקדמות של בטהובן לפסנתר.

=== דוגמאות למהפכנותו של בטהובן[עריכת קוד מקור | עריכה] ===
כאמור, בטהובן, ברוחו המהפכנית, חידש רבות בצורות הידועות במוזיקה. חידושיו בצורות של ה[[מוזיקה בתקופה הקלאסית|תקופה הקלאסית]] היו לציון דרך ביצירותיהם של מלחיני התקופה הרומנטית והקלאסית במוזיקה.

ה[[ז'אנר]] המאפיין ביותר את [[התקופה הקלאסית (מוזיקה)|התקופה הקלאסית]] הוא הסימפוניה. להלן חידושיו של בטהובן בסימפוניה:

* '''שינוי מבנה הפרק השלישי בסימפוניה''' – במקור, מבנהו היה [[מינואט]]-[[טריו (צורה מוזיקלית)|טריו]]-מינואט (הפרק בנוי בצורת א-ב-א). החל מסימפוניה מס' 2 (למעט מס' 8) החליף בטהובן את המינואט ב[[סקרצו]] (הלצה מוזיקלית). גם בסימפוניה הראשונה שלו, שבה הפרק השלישי נקרא מינואט, הוא מנוגן כמו סקרצו. בסימפוניות מס' 4, 5, 6 ו-7 הרחיב בטהובן את צורת הפרק השלישי ל-א-ב-א-ב-א, כלומר סקרצו-טריו-סקרצו-טריו-סקרצו.
* '''חיבור בין פרקים''' – בשתיים מתוך תשע הסימפוניות שכתב מנוגנים פרקים שונים כיחידה אחת ברצף. כך זה בסימפוניה מס' 5, כאשר פרקים 3 ו-4 מנוגנים ברצף, וכך קורה גם ב[[הסימפוניה השישית של בטהובן|סימפוניה מס' 6]] ("פסטורלית"), כאשר פרקים 3, 4 ו-5 מנוגנים ברצף. מאפיין זה, השאול מעולם האופרה, (ושנעשה בו כבר שימוש בסימפוניות של היידן ושל [[יוהאן סבסטיאן באך]]) הוא חלק משינוי הגישה לסימפוניה כיחידה אורגנית ולא כאוסף פרקים נבחרים.
* '''סימפוניה תוכניתית''' – בטהובן כתב סימפוניה בעלת תוכן חוץ מוזיקלי המתואר על ידי המוזיקה. את סימפוניה מס' 6 תיאר בטהובן כ"זכרונות מחיי הכפר", ולכל פרק יש כותרת תיאורית ("סצנה על הנחל", "התכנסות שמחה של אנשי כפר"). בעוד שבכתיבה התוכניתית לא היה כל חידוש (כבר ברנסאנס ובבארוק נכתבו יצירות בפורמט דומה), החידוש הגדול הוא בהערה שצירף בטהובן לתווים, לפיה אין מדובר בתיאורי טבע ומזג-אוויר כפשוטם, אלא ב"נופי נפש". בכך המשיך בטהובן בתהליך הפיכת המוזיקה לכלי להבעה '''אישית''' ולא להצגה כללית של רגשות. אין הוא רוצה להדגים בפני הקהל מהו העצב, לדוגמה, אלא להראות לקהל את עצבונו '''של המלחין'''.
* '''הרחבת החלק האחרון''' – הקודה, היא החלק המסיים של פרק הכתוב ב[[צורת סונאטה]]. אצל מלחיני התקופה הקלאסית הקודה הייתה קצרה ביותר. לעומתם, אצל בטהובן הפכה הקודה למעין חטיבה מפותחת בפני עצמה. בסימפוניות של בטהובן התבססה המגמה למקם את מרכז הכובד המוזיקלי בפרק האחרון של הסימפוניה, ולא בראשון כפי שהיה נהוג במאה השמונה עשרה.
* '''שימוש במוטיבים'''
** ב[[הסימפוניה החמישית של בטהובן|סימפוניה מס' 5]] עושה בטהובן שימוש במוטיב [[קצב (מוזיקה)|ריתמי]] אשר מופיע בכל הפרקים (מוטיב המכונה לפעמים "מוטיב הגורל" או "מוטיב הניצחון"). גם בכך תורם בטהובן להפיכת צורת ה[[סונטה]] מצורה דואלית (המתמקדת בעימות בין שני נושאים מנוגדים) לצורה מונותמטית (המציגה נושא מאגד שסביבו מבוסס כל הפרק, או אפילו כל היצירה).
** ב[[הסימפוניה התשיעית של בטהובן|סימפוניה מס' 9]] מצטט בטהובן בתחילת פרק הפינאלה (האחרון) את הנושאים הראשיים של שלושת הפרקים הקודמים.
* '''הרחבת התזמורת'''
** בפרק הפינאלה של סימפוניה מס' 9 הוסיף בטהובן מקהלה וארבעה סולנים, פיקולו, קונטרה בסון, 3 טרומבונים, תוף גדול, [[מצלתיים]] ומשולש.
** בסימפוניה השלישית הוסיף בטהובן קרן שלישית
** בסימפוניה החמישית בפרק האחרון הוסיף בטהובן פיקולו, קונטרה בסון ושלושה טרומבונים.
** בסימפוניה התשיעית הוסיף בטהובן לפרקים 1, 2 ו-4 עוד שתי קרנות.

מלחיני התקופה הרומנטית לא נשארו אדישים לחדשנותו של בטהובן. כמעט כל אחד ואחד ממלחינים אלו השתמש באחד מהחידושיו של בטהובן:

* הסקרצו הבטהובני, תפס אצל מרבית המלחינים וכמעט בכל סימפוניה רומנטית ניתן למצוא אותו.
* '''חיבור בין הפרקים''' ניתן למצוא בעיקר אצל המלחין [[פליקס מנדלסון]]. אצל מנדלסון כל הפרקים בקונצ'רטי לכלי סולו (גם לכינור וגם לפסנתר) מחוברים ביניהם. אצל שומן בקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת בלה מינור ובקונצ'רטו לכינור ברה מינור. אצל סן סנס בקונצ'רטו השלישי במי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת. אצל רחמנינוב בקונצ'רטו השלישי ברה מינור לפסנתר ותזמורת ועוד.
* המלחין הצרפתי [[הקטור ברליוז]] כתב '''סימפוניה תוכניתית''' בעלת '''חמישה פרקים''' - הסימפוניה הפנטסטית.
* אצל המלחין ה[[בוהמיה|בוהמי]] [[אנטונין דבוז'ק]] ניתן למצוא שימוש יוצא מן הכלל בטכניקת הציטטות שקבע בטהובן. בסימפוניה מס' 9 שלו "מן העולם החדש" בכל פרק מובאות ציטטות מן הפרקים שקדמו לו. טכניקה זו מגיעה לשיאה בפרק האחרון של הסימפוניה שם משולבים כל ארבעת המוטיבים מן הפרקים הקודמים.
* [[גוסטב מאהלר]], המלחין היהודי-אוסטרי אימץ מבטהובן את השימוש במקהלה בתוך הסימפוניות שכתב.
* בנוגע לפתיחת הסולן בקונצ'רטו, רבים ממלחיני התקופה הרומנטית הושפעו מבטהובן. ניתן לראות זאת אצל המלחין הרוסי [[צ'ייקובסקי]] בקונצ'רטו לכינור ובקונצ'רטו לפסנתר, בקונצ'רטו לכינור של [[דבוז'ק]], בקונצ'רטי (צורת רבים של קונצ'רטו) לפסנתר ובקונצ'רטו לכינור המפורסם של [[פליקס מנדלסון]]. וכן הפתיחה של הקונצ'רטו השני ב[[סי במול מז'ור]] לפסנתר ותזמורת של ברהמס.

=== השפעת אישיותו ואמונותיו על כתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה] ===
כל כתיבתו של בטהובן מאמצע חייו, כאשר החל להתחרש, הייתה מאבק מתמשך בגורל וניצחון. עניין זה הבא לביטוי מעל לכל ביצירותיו המאוחרות (הסימפוניה התשיעית, מיסה סולמניס, הרביעיות האחרונות ועוד). גם במישור הכללי יש ביטוי לתחושה זו של מאבק וניצחון. תיאור זה לעיתים קרובות מתייחס להפקת יצירותיו של בטהובן אל מול קשייו האישיים הרציניים. סקיצות המוזיקה האחרונות שלו הן של החמישייה כלי קשת בדו מז'ור.

בטהובן חי בימים הסוערים של [[המהפכה הצרפתית]], שלטון [[נפוליאון]] והפצת רעיונות בדבר שחרור האדם מ[[דיכוי]] ומ[[עריצות]]. בטהובן שמצד אחד היה אדם רב השפעה בשל הכבוד הרב לכישרונו המוזיקלי, ומצד שני חש דיכוי בשל הצורך לשמור על לקותו בסוד, וכמו כן עקב ההערכה הנמוכה בחברה לגבי אופיו, מצא ברעיונות האלה קסם רב. רעיונות אלה מפעפעים בכל יצירותיו הגדולות.

בטהובן מאוד התרשם מהאידיאלים של [[עידן הנאורות]] ומה[[רומנטיקה]] באירופה. הוא בתחילה הקדיש את הסימפוניה השלישית שלו, "ארואיקה" (ההרואית), לנפוליאון, באמונה שזה יתמוך באידיאלים ה[[דמוקרטיה|דמוקרטיים]] וה[[רפובליקה|רפובליקניים]] של המהפכה הצרפתית; אולם ב-[[1804]] קרע את העמוד עליו הייתה כתובה ה[[הקדשה (ספר)|הקדשה]] לנפוליאון, כששאיפותיו ה[[אימפריאליזם|אימפריאליות]] של נפוליאון הפכו למציאות והוא הכתיר את עצמו ל[[קיסר]], שינה בטהובן את שם הסימפוניה ל"סימפוניה הרואית, הולחנה לחגיגת זכרו של אדם גדול".

ביצירותיו של בטהובן מתגלה חזון אופטימי ונמרץ של [[אמונה]] בכוחו של האדם להתגבר על כל הקושי והרוע שבחיים, כפי שהוא עצמו התמודד עם אסון הגורל שנטל ממנו את [[שמיעה|חוש שמיעתו]], ויכול לו.

בפרק הרביעי בסימפוניה התשיעית של בטהובן ישנו קטע [[מקהלה|מקהלתי]] למלא ה"אודה לשמחה" של [[פרידריך שילר]], מזמור אופטימי המגן על אחוות ה[[אנושות]]. העובדה, שבטהובן היה מסוגל להתגבר על מרירותו ו[[חירשות|חירשותו]] הקשה ולכתוב מוזיקה טובה כל כך כ[[המנון]] לחדווה, המאחדת את בני האדם כולם, מעידה רבות על אופיו המיוחד ועל גדלות רוחו.

=== שאלת הגדרתו של בטהובן כרומנטיקן[עריכת קוד מקור | עריכה] ===
ויכוח ממושך מתקיים באשר לבטהובן - האם היה מלחין רומנטי או קלאסי. כפי שמתועד ממקור כלשהו, מאחר שמשמעות המילה "רומנטי" והגדרת תקופת ה"רומנטיקה" משתנות עם הדיסציפלינה, הכללת בטהובן כחלק מתנועה או תקופה זו חייבת להשתקף בהקשר המסוים.

בטהובן נמנה ללא ספק בחצי הראשון של המאה ה-19 עם רומנטיקנים ספרותיים כגון המשוררים הגרמנים [[יוהאן וולפגנג פון גתה|גתה]] ושילר והמשורר האנגלי [[פרסי שלי]]. הוא נקרא רומנטיקן גם על ידי בני זמנו כמו שפור או הופמאן. לעיתים קרובות הוא נחשב מלחין מחזורי השירים הראשון והושפע על ידי [[ניב (ביטוי)|ניבים]] עממיים רומנטיים, לדוגמה בשימושו ביצירה של המשורר [[רוברט ברנס]]. הוא עיבד לחנים עממיים ל[[קול]], [[פסנתר]], [[כינור]] ו[[צ'לו]].

מצד שני מתייחסים להקשר ה[[מוזיקולוגיה|מוזיקולוגי]], בו המוזיקה הרומנטית נחשבת מאוחרת יותר מתקופתו. נושא זה קשור לוויכוח גדול יותר: לדעת כמה מומחים, בטהובן הוא לא רומנטיקן, והיותו כזה היא מיתוס; לדעת אחרים הוא דמות בתקופת מעבר, או מעין מבשר לרומנטיקה, "ממציא" התקופה הרומנטית; לדעת אחרים הוא מלחין רומנטי טיפוסי ואפילו אבטיפוס מושלם בהתאמה למיתוס של גאוניות ואינדיבידואליות הרואיות. מיקומו בתקופה הרומנטית נע ממקום למקום פעמים אחדות על ידי החוקרים, ונשאר נושא לוויכוח עז, בין השאר מכיוון שבטהובן נשקף כדמות מולידה. לאלה ש[[עידן ההארה]] מסמל את יסוד ה[[מודרניות]] בעיניהם, הוא מוכרח עקב כך להיות קלאסי באופן חד-משמעי, בעוד לאלה שרואים את הרגישות הרומנטית כמפתח ל[[אסתטיקה]] מאוחרת יותר (כולל אסתטיקה של ימינו), הוא חייב להיות רומנטי. בין שני הצדדים הקיצוניים האלה קיימות פרשנויות או מחלוקות והערכות ביניים רבות.

האזנה ליצירות בטהובן מוסיפה עוד ניתוח מחקרי אפשרי: ישנה ללא ספק התפתחות בסגנון יצירותיו בין המוקדמות למאוחרות. בטהובן הצעיר נראה לעיתים עמל על מנת להיות מותאם לתבניות חבריו: הוא רוצה לכתוב מוזיקה שתהיה מתקבלת על הדעת ב[[חברה (סוציולוגיה)|חברה]] של ימיו. מאוחר יותר, ישנם בהישגיו הרבה יותר מאמונות ה[[איקונוקלאזם]], כמו הוספת [[מקהלה]] ב[[סימפוניה]], כש[[ז'אנר]] הסימפוניה כפי שהיה לפניו היה [[מוזיקה אינסטרומנטלית|אינסטרומנטלי]] בלבד. משמעות הדבר היא, שהשאלה משתנה מ"האם היה בטהובן קלאסי או רומנטי" ל: "היכן בדיוק על [[ציר הזמן]] נטה בטהובן מקלאסיות בולטת לרומנטיות בולטת?" רוב המלומדים מסכימים: ביצוע הסימפוניות החמישית והשישית בקונצרט אחד ב-[[1808]] היה כנראה נקודת המפנה שלו. ב[[הסימפוניה החמישית של בטהובן|סימפוניה החמישית]], שיבץ בטהובן נושא הבנוי ממוטיב חוזר קצר בכל פרקי היצירה (שנשמעה בפעם הראשונה באותו קונצרט). הסימפוניה השישית שבאה אחריה הייתה הדוגמה הראשונה לסימפוניה, שהולחנה כ[[מוזיקה תוכניתית|יצירה תוכניתית]] (נוהג שהיה שגור בתקופת הרומנטיקה), וכן שברה את הארגון המסורתי של סימפוניה בארבעה פרקים. עם זאת, בהמשך כתב בטהובן את הסימפוניה השמינית העדינה שלו ומעט [[מוזיקה קאמרית]] שקטה לדרישות האנגלים. על כל פנים, בסוף העשור הראשון ל[[המאה ה-19|מאה ה-19]], בטהובן היה ללא ספק רומנטיקן.

בניגוד לכך, [[קארל דאלהאוס]] טוען, שהתפתחות סגנונו של בטהובן מביאה אותו למעשה אף לתקופה קדומה מהרומנטיקה, שם הוא נפרד מהמוזיקה של עמיתיו. דאלהאוס מציין כי הבנתנו את בטהובן כמלחין רומנטי נשאבת בעיקרה מתקופתו האמצעית-מוקדמת של בטהובן, שמכילה את הסימפוניה השלישית והסימפוניה החמישית. בכל אופן השפעת בטהובן על מלחינים רומנטיים אחרים לקוחה בעיקר מיצירות בין Opp. 74 ו-97, של חציה השני של התקופה האמצעית. דאלהאוס טוען ש[[מסורת]] המוזיקה הרומנטית היא במהותה מסורת המוזיקה של [[שוברט]], ושהשפעת בטהובן על שוברט נלקחה במידה רבה מ-Opp. 74 ו-97. בטהובן המאוחר הוא אינדיבידואליסט במידה כזאת, עד שאין עוד לראותו כשייך לאותו ז'אנר של בני זמנו הרומנטיקנים.'''לודוויג ואן בטהובן''' (ב[[גרמנית]]: '''Ludwig van Beethoven'''; [[17 בדצמבר]] [[1770]] – [[26 במרץ]] [[1827]]) היה [[מלחין]] ו[[פסנתרן|נגן פסנתר]] [[וירטואוז|וירטואוזי]] [[גרמנים|גרמני]]. נחשב לאחד מגדולי המלחינים ב[[מוזיקה קלאסית|מוזיקה הקלאסית]] והיה דמות בולטת ב[[מוזיקה בתקופה הקלאסית|תקופה הקלאסית]] וב[[התקופה הרומנטית במוזיקה|תקופה הרומנטית]], והמלחין הידוע ביותר של תקופת המעבר הקצרה שהייתה ביניהן. רעיונותיו וגאוניותו עוררו השראה בדורות של [[מוזיקאי|מוזיקאים]] וקהל שנים רבות לאחר מותו ועד ימינו. כמעט כל המוזיקולוגים כיום מסכימים שהוא אחד מ[[שלושת ה-B]] - שלישיית מלחינים ששמם מתחיל באות "B", והשפיעו באופן ניכר על עולם המוזיקה הקלאסית. שני המלחינים האחרים בקבוצה הם [[יוהאן סבסטיאן באך|באך]] ו[[יוהנס ברהמס|ברהמס]].

בשנות העשרים המאוחרות לחייו החל לאבד את שמיעתו, אובדן שיכול לפגוע קשות בתפקודם של אנשים בכלל, ונחשב מביש במיוחד בתקופתו. אולם בטהובן המשיך להפיק יצירות מופת אפילו לאחר ש[[חירשות|חירשותו]] נעשתה מוחלטת. באופן יוצא דופן בין בני זמנו, עבד כמלחין עצמאי, ארגן קונצרטים ונתמך בידי כמה פטרונים בעלי הון. אורח חיים זה, שהיה אפשרי בזכות מוניטין יוצא דופן, איפשר לו להסתיר את [[לקות|לקותו]] מסובביו. מרבית בני תקופתו גילו שהיה חירש רק מקריאת הווידוי שב[[צוואה|צוואתו]].

בין יצירותיו המפורסמות ביותר נמנות ה[[סימפוניה|סימפוניות]] [[הסימפוניה השלישית של בטהובן|השלישית]] ("הרואית" - Eroica), [[הסימפוניה החמישית של בטהובן|החמישית]] ("הגורל", "הניצחון"), [[הסימפוניה השישית של בטהובן|השישית]] ("הפסטורלית" - Pastoral), [[הסימפוניה השביעית של בטהובן|השביעית]] ו[[הסימפוניה התשיעית של בטהובן|התשיעית]] ("המקהלתית" - Choral) המכילה את ה"[[אודה לשמחה]]" - An die Freude, שנכתבה כשכבר היה חירש לחלוטין. כמו כן ידועות [[מיסה סולמניס (בטהובן)|מיסה סולמניס]], ה[[קונצ'רטו מס' 5 (הקיסר) של בטהובן|קונצ'רטו לפסנתר מס' 5]] ("קיסר" - Emperor), ה[[קונצ'רטו לכינור של בטהובן|קונצ'רטו לכינור]], פרק רביעיית המיתרים "[[הפוגה הגדולה]]" המהפכני, ה[[סונאטה|סונאטות]] לפסנתר: "[[סונאטה מס' 8 (הפאתטית) של בטהובן|הפאתטית]]" (Pathétique), "[[סונטה לפסנתר מס' 14 (בטהובן)|אור הירח]]" (Mondscheinsonate), "[[סונאטה מס' 21 (ולדשטיין) של בטהובן|ולדשטיין]]" (Waldstein), "[[סונאטה מס' 23 של בטהובן, "אפאסיונטה"|אפאסיונטה]]" (Appassionata), "[[סונאטה מס' 29 (האמרקלאוויר) של בטהובן|סונאטת האמרקלאוויר]]" (Hammerklavier), וכן היצירה "[[לאליזה]]" (Für Elise).

== ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה] ==

=== ילדותו ונעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה] ===
בטהובן נולד בעיר [[בון]] שב[[נסיכות הבוחר מקלן]], ב[[האימפריה הרומית הקדושה|אימפריה הרומית הקדושה]] (כיום בשטח גרמניה), ל[[יוהאן ואן בטהובן|יוהאן]] (1740–1792) ומגדלנה (1744–1787) ואן בטהובן. ידוע כי בטהובן [[הטבלה|הוטבל]] לנצרות ב-[[17 בדצמבר]], וכי משפחתו חגגה את יום הולדתו ב-[[16 בדצמבר]]. סבו מצד אביו, לודווייק (Lodewijk) ואן בטהובן (1712–1773), היה [[מוזיקאי]] מ[[דוכסות בראבנט]] (כיום ב[[פלנדריה|חלק הפלמי]] של [[בלגיה]]) שעבר לבון בגיל 21, והיה [[זמר]] בס בחצר נסיכות קלן וברבות הימים ה[[קאפלמייסטר]] של המקום. בטהובן הנכד נקרא על שמו (לודוויג הוא המקבילה הגרמנית של לודווייק ב[[פלמית]]). האב יוהאן, זמר טנור באותו מקום, נתן גם שיעורים בפסנתר ובכינור כדי להשלים את הכנסתו.

יוהאן החל ללמד את בנו לודוויג [[מוזיקה]] כשזה היה בן חמש, בתקווה שהילד יוכל לסייע בפרנסת המשפחה. בטהובן אכן הראה כישרון מוזיקלי מיוחד והתקדם במהירות בלימודיו. האב היה מורה קשוח ובלתי צפוי – הוא נהג לצוות על בנו להתאמן בנגינה כל היום בחדרו. כיוון שהיה מודע להצלחתו של [[לאופולד מוצרט]] עם [[וולפגנג אמדאוס מוצרט|בנו]], רצה אף הוא להציג את בנו לודוויג כ"[[ילד פלא]]", ועל אף שכבר מלאו לו שבע הציגו כבן חמש במודעות על הופעתו הראשונה במרץ 1778. האב לחץ על בטהובן להיקשר לתחום המוזיקה כבר מגיל צעיר, והכביד עליו בתביעות קשות כדי שיוכל לפרנס את משפחתו.

כשהגיע בטהובן לגיל תשע החל אחד מידידי אביו ללמדו לנגן ב[[פסנתר]]. לא אחת היה האב שב עם חברו המורה לביתו באמצע הלילה, כשהם שתויים לחלוטין, וגורר את לודוויג הצעיר ממיטתו כדי שינגן לפניהם עד שיירדמו. השניים לא השניאו על בטהובן את הנגינה – אדרבה, המוזיקה היא שהמציאה לילד מקום מפלט ממכאוביו.

מורו המפורסם הראשון של בטהובן, שלימדו מאז שהיה בן 11, היה [[כריסטיאן גוטלוב נפה]] (1748–1798). כשזה עזב כדי לעבוד במקום אחר, נקרא לודוויג למלא את מקומו בנגינה ב[[כנסייה]], ועשה זאת בהצלחה רבה. באותה עת הושפע בטהובן מאוד מיצירותיו של [[יוהאן סבסטיאן באך|באך]]. בגיל 14 החל לעבוד למחייתו כנגן ב[[תזמורת]] החצר, ומלבד עיסוק זה החל לחבר יצירות משלו.

ב-[[1787]] נסע בטהובן הצעיר ל[[וינה|ווינה]] בפעם הראשונה, מתוך כוונה להיפגש, בין היתר, עם [[וולפגנג אמדאוס מוצרט|מוצרט]], שהיה אז כבן שלושים. לא ידוע אם פגישה כזו אכן התקיימה ואם כן, מה קרה בה. לפי מקור אחד, בטהובן פגש בווינה את [[וולפגנג אמדאוס מוצרט|מוצרט]] וניגן לפניו, וכשזה האזין לנגינתו, אמר: "יש לשים לב אליו – יבוא יום והעולם כולו ידבר אודותיו". בטהובן נאלץ לעזוב את וינה ולשוב לביתו במהרה עקב גסיסת אמו ממחלת ה[[שחפת]]. מאז ביקור ראשון זה בווינה חלם בטהובן לחזור למרכז המוזיקה החשוב ולהגשים את שאיפותיו כמוזיקאי. עם מותה של אמו, כשהיה בן 17, השתנה אורח חייו באופן קיצוני. בגלל ה[[אלכוהוליזם]] המחמיר של אביו הוא נאלץ לגדל ולפרנס את שני אחיו הצעירים. בטהובן מצא את פרנסתו במתן שיעורי נגינה. בבית משפחתו של אחד מתלמידיו הכיר את כתביו של [[יוהאן וולפגנג פון גתה|גתה]], אותו פגש אישית מאוחר יותר. הוא נהג לצאת לבדו לטיולים ארוכים מחוץ לעיר, ולרשום מנגינות שעלו בדעתו בפנקס קטן – הרגל שליווה אותו כל ימיו. ממנגינות קצרות אלו פיתח לאחר מכן את יצירותיו.

=== בגרותו[עריכת קוד מקור | עריכה] ===
בתחילת שנות העשרים לחיי בטהובן התעכב המלחין [[יוזף היידן]] בדרך מקרה בעיר בון בדרכו ל[[לונדון]], ובשובו ממנה חזרה לווינה. בבון הוא פגש את בטהובן, שהראה לו [[קנטטה]] שחיבר, והיידן התרשם ממנה לטובה. בעקבות זה החליט נסיך העיר בון לשלוח את בטהובן ללמוד אצל היידן ואף דאג לממן את לימודיו ואת שהותו ב[[וינה|ווינה]]. בטהובן הגיע לווינה ב-[[1792]] והשתקע בעיר בהמלצת ה[[רוזן]] '''ולדשטיין''' (Waldstein). את הסיכוי ללמוד [[הלחנה]] אצל היידן ראה בטהובן כפיצוי על החמצת הלימוד אצל מוצרט, שמת שנה לפני כן. אולם הקשר עם היידן לא עלה יפה. היידן כבר היה מבוגר, שבע הצלחה ומפורסם בעולם כולו, ובטהובן הצעיר והמרדן לא הסב לו נחת. כמו אחרים, היידן מצא שאי אפשר להציב גבולות לעצמאותו של בטהובן הצעיר ולא ניתן לכבול את רוחו. השיעורים באו לקיצם בשנת [[1794]] כאשר היידן נסע ל[[אנגליה]]. ידוע כי היידן היה מכנה את בטהובן "המונגולי הגדול", כנראה בשל מראהו של בטהובן באותם ימים – בחור גוץ וגס למראה, חסר נימוסים, חם מזג ועקשן.

מהווידוי שבצוואתו של בטהובן מתבררת הסיבה למוניטין שיצאו לו כאדם גס רוח. בטהובן נאלץ להסתיר את אובדן השמיעה ההולך ומחמיר שלו, שנחשב אז לדבר מביש. בשל לקותו התקשה להבין את דברי זולתו, ובני שיחו לא הבינו מדוע דבריהם מעלים את חמתו. תקריות אלה הלכו ותכפו, וכאשר הייתה חירשותו של בטהובן מוחלטת, חשבו הבריות שהוא מתעלם בכוונה מדבריהם. הם נואשו מלצפות ממנו לתגובות מנומסות ומאוזנות, ואילו הוא התייאש מקבלת יחס סלחני ומבין. הנתק בין בטהובן לציבור הגיע לשיאו בעת שהקהל באולם הקונצרטים, המלא מפה לפה, קיבל בתשואות סוערות את ביצוע הבכורה של [[הסימפוניה התשיעית של בטהובן|הסימפוניה התשיעית]], אך בטהובן, שלא ראה ממקומו על דוכן המנצחים את הקהל המריע מאחוריו, חשב שאיש אינו מוחא כפיים ועל כן לא הסתובב אל הקהל ולא השתחווה. על פי השמועה, בשלב זה קם הכנר הראשי (לפי סטנלי, אחד הסולנים) והפנה אותו בעדינות אל הקהל, כדי שייווכח במו עיניו בתגובה הנלהבת ליצירתו.

על אף השם שיצא לו כאדם גס רוח, בטהובן קשר קשרים עם משפחות [[אצולה]] וזכה להצלחה כפסנתרן בחצר הקיסר וב[[קונצרט|קונצרטים]] פומביים. הוא לימד רבים מבני האצילים ופרסם יצירות חדשות כל העת. דומה שכולם העריכו את כישרונו בנגינה, ב[[ניצוח]] ובהלחנה. יצירותיו הראשונות שנשאו מספר אופוס – שלוש השלישיות לפסנתר, [[כינור]] ו[[צ'לו]] אופוס 1 – בוצעו בשנת [[1795]]. במקום לעבוד בשביל [[פטרון (אומנות)|פטרון]] קבוע כמו הכנסייה או חצר אצולה (כשם שנהגו אז רוב המלחינים), בטהובן עבד באופן עצמאי, אף שלעתים קרובות כתב יצירות עבור פטרונים מזדמנים. הוא ביסס עצמו כלכלית באמצעות שילוב של מלגות שנתיות ומתנות מאנשי האצולה, הכנסות מקונצרטים, מתן שיעורים ומכירות של יצירותיו.

=== חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה] ===
בטהובן מעולם לא נישא. ידוע לנו על פרשיית אהבה שלו, שהחלה ב-[[1805]], עם ז'וספין פון בראונשוויג, אלמנה ואם לארבעה ילדים קטנים. על אף ידידותה הקרובה וחיבתה אל בטהובן, הסתייגה ז'וספין מהידוק הקשרים ומן ה[[אינטימיות]] שבטהובן חפץ בה. 13 מכתבים שהוחלפו ביניהם והתפרסמו בשנת 1957 מלמדים על הקשר ביניהם ועל רצונם להסתיר את קרבתם מבני משפחת פון בראונשווייג, בין השאר על ידי שימוש בגוף שלישי המסויג ולא בגוף שני, האינטימי. הפער החברתי בין השניים היה אחד הגורמים להסתייגותה של פון בראונשוויג מהידוק הקשר, כיוון שלא יכלה להתחתן עם פשוט עם בלי לאבד את ילדיה, אך גם לאישיותו הקשה של בטהובן היה חלק בדבר. בשנת 1810 נישאה פון בראונשוויג בשנית.

ב-[[1812]] כתב בטהובן מכתב אהבה ארוך לאישה המזוהה רק כ"האהובה הנצחית". ישנם המאמינים, שתקופת השפל ביצירתיות של בטהובן סביב השנים 1812–1816 נבעה מדיכאון עקב הבנתו שלעולם לא יינשא. בטהובן לא פרסם דבר בתקופה זו, אך בשנת [[1816]] הלחין מספר רב של יצירות.

בטהובן היה בקשר חברי טוב עם המלחין והמוציא לאור [[טוביאס האסלינגר]], אשר פרסם את יצירותיו (ואת יצירותיהם של מלחינים גדולים אחרים). קיימים מכתבים רבים של בטהובן להאסלינגר ולהפך. נראה כי בטהובן נהנה בחברתו של האסלינגר.

בטהובן היה בעל נפש מורדת והדבר השפיע על אורח חייו; תכופות הסתבך במריבות, התקשה בניהול ביתו ומשרתיו, לא הקפיד על לבושו והיה "מכור לתעלולים". הוא רב עם קרובי משפחתו ועם אחרים (כולל מאבק ציבורי כואב בנושא אחיינו קארל, תחילה על האפוטרופסות עליו ואחר כך נגדו) והחזיק בהרגלים אישיים מוזרים, ביניהם לבישת בגדים מלוכלכים. בהדרגה התכנס בטהובן יותר ויותר אל תוך עצמו ואל תוך המוזיקה שלו; הוא לא יכול היה עוד ליהנות מחברת אחרים, והמשיך את חייו כאיש גלמוד ועצוב. שנות חייו האחרונות היו מרירות וחסרות ביטחון כלכלי.

=== בריאותו ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה] ===
מצבו ה[[בריאות|בריאותי]] של בטהובן היה רע לעיתים קרובות. לפי אחד ממכתביו, כאבי ה[[בטן]] החלו כשהיה עוד לפני שעזב את בון, וכך ניתן לקבוע שאירעו לפני 1792. בשנת 1826 התדרדרה בריאותו באופן חריף והוא מת בן 57. דוח הנתיחה שלאחר המוות מציין בעיות ב[[כבד]], ב[[שלפוחית השתן]], ב[[טחול]], וב[[לבלב]].

לא ידוע בוודאות הגורם למותו של בטהובן; [[בדיקת שיער|אנליזה של תלתל משערו]] של בטהובן, שנגזר מראשו יום לאחר מותו, וכן חלק מ[[גולגולת|גולגולתו]] שנלקח מהקבר ב-1863, מראים שייתכן ש[[הרעלת עופרת]] תרמה לבריאותו הגרועה ולבסוף למותו. שני הפריטים נמצאים כיום במרכז בטהובן ב[[סן חוזה (קליפורניה)|סן חוזה]] שב[[קליפורניה]]. מקור הרעלת העופרת אינו ידוע, אך ייתכן שהיו אלה [[דג|דגים]], תרכובות [[עופרת]] המשמשות להמתקת [[יין|יינות]], או כלי קיבול של שתייה עשויים [[בדיל]].

לא סביר שהרעלת העופרת הייתה הגורם לחירשותו של בטהובן. לדעת מספר חוקרים אפשר שזו נגרמה מ[[מחלה אוטואימונית]] כמו [[זאבת]]. ניתוח השיער לא גילה [[כספית]], ממצא התואם את האבחנה שלבטהובן לא הייתה [[עגבת]] (כספית שימשה לטיפול בעגבת באותם ימים). העדר מטבוליטים של [[תרופה|תרופות]] מלמד על האפשרות, שבטהובן נמנע מנטילת משככי כאבים ותרופות הרגעה.

בחודש דצמבר 1826 תקף את בטהובן צינון קשה שהתפתח ל[[דלקת ריאות]]. בטהובן מת ב-[[26 במרץ]] [[1827]] לאחר חולי ארוך, באמצעה של סופת רעמים עזה. היו שאמרו, כי מילותיו האחרונות היו: "בשמיים אשמע".

בטהובן נקבר בבית הקברות ווארינגר שבצפון מערב וינה, שם נטמנה כעבור עשרים חודשים גם גופתו של [[פרנץ שוברט]], בקבר הסמוך לקברו של בטהובן. בשנת [[1888]] הועברו קבריהם של שוברט ובטהובן ל[[בית הקברות המרכזי בווינה]], לצד קברו של [[יוהאן שטראוס (האב)]]; מאוחר יותר (בשנת [[1897]]) נקבר לצידם גם [[יוהנס ברהמס]].

== הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה] ==

* [[חצי האי בטהובן]] ב[[ארץ אלכסנדר|אי אלכסנדר]] שב[[אנטארקטיקה]], נקרא על שמו; [[חצי האי אירואיקה]] הסמוך נקרא על שמה של [[הסימפוניה השלישית של בטהובן]]

== יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה] ==
נהוג לחלק את יצירתו של בטהובן לשלוש תקופות: התקופה המוקדמת, האמצעית והמאוחרת.

=== התקופה המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה] ===
בתקופה המוקדמת צעד בטהובן בעקבות מקורות ההשראה הגדולים שלו, היידן ומוצרט, ובמקביל חקר כיוונים חדשים והרחיב בהדרגה את ההיקף והשאיפות של יצירותיו. יצירות משמעותיות בתקופה זו הן [[הסימפוניה הראשונה של בטהובן|הסימפוניה הראשונה]] ו[[הסימפוניה השנייה של בטהובן|השנייה]], שש [[רביעיית מיתרים|הרביעיות]] הראשונות כלי קשת, שני ה[[קונצ'רטו|קונצ'רטי]] הראשונים לפסנתר, ועשרים ה[[סונאטה|סונאטות]] הראשונות לפסנתר, הכוללות את [[סונאטה מס' 8 (הפאתטית) של בטהובן|"הפתטית"]] ו[[סונאטה לפסנתר מס' 14 של בטהובן|"סונאטת אור הירח"]].

=== התקופה האמצעית[עריכת קוד מקור | עריכה] ===
בתקופה האמצעית, החלה הירידה בשמיעתו של בטהובן, ובאחד ממכתביו מתוארים אף צפצופים באוזניים. התקופה מאופיינת בעיסוק בנושאים של גבורה ומאבק. יצירות מפורסמות שנכתבו בתקופה זו הן שש הסימפוניות מס' 3–8, הקונצ'רטי האחרונים לפסנתר מס' 3–5, ה[[קונצ'רטו]] המשולש, הקונצ'רטו ל[[קונצ'רטו לכינור של בטהובן|כינור]], חמש הרביעיות לכלי קשת מס' 7–11, שבע הסונאטות לפסנתר מס' 21–27, הכוללות את [[סונאטה מס' 21 (ולדשטיין) של בטהובן|"ולדשטיין"]] ו[[סונאטה מס' 23 (אפאסיונטה) של בטהובן|"אפאסיונטה"]], וה[[אופרה]] היחידה שכתב בטהובן – [[פידליו]].

=== התקופה המאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה] ===
התקופה המאוחרת החלה בסביבות שנת [[1816]] ונמשכה עד מותו בשנת [[1827]]. תקופה זו מאופיינת במשבר קשה שעבר בטהובן, כשהגיע להבנה שלעולם לא יינשא. בשנים אלה החמירה החירשות של בטהובן עד שכמעט לא שמע דבר. היצירות המאוחרות מאופיינות בעומק אינטלקטואלי, בביטוי אישי עז ובעריכת ניסויים מבניים (לדוגמה: ברביעייה אופ' 131 יש שבעה פרקים ולא ארבעה, ובסימפוניה התשיעית משולבת [[מקהלה]] בפרק האחרון). יצירות מפורסמות שנכתבו בתקופה זו הן [[מיסה סולמניס (בטהובן)|מיסה סולמניס]] (Missa Solemnis), חמש הרביעיות האחרונות לכלי קשת, וחמש הסונאטות האחרונות לפסנתר שביניהן נמצאת גם [[סונאטה מס' 29 (האמרקלאוויר) של בטהובן|סונאטת האמרקלאוויר]], הסונאטה הגדולה והארוכה ביותר של בטהובן. כתיבתו של בטהובן באותה התקופה מאופיינת במשקלים מורכבים וכן במלל רב לתיאור צורת הנגינה הדרושה.

== סגנון המוזיקה וחידושים[עריכת קוד מקור | עריכה] ==
בטהובן נחשב לדמות מפתח במעבר מהתקופה הקלאסית לתקופה הרומנטית ב[[תולדות המוזיקה]]. הוא נשען על עקרונות [[צורת הסונאטה]] ועל עקרונות הפיתוח המוזיקלי שירש מ[[יוזף היידן|היידן]] ו[[וולפגנג אמדאוס מוצרט|מוצרט]], אך הרחיב את המבנה הזה בכתיבת פרקים ארוכים ושאפתניים יותר. הוא אף הגדיר מחדש את ה[[סימפוניה]], ושינה אותה מבעלת מבנה נוקשה של ארבעה פרקים לצורה גמישה שמספר פרקיה איננו קבוע ומתכונתה משתנה.

בתקופה הקלאסית הייתה המוזיקה שחיברו המלחינים הגדולים מלאת חן ומעודנת, מלבבת והרמונית, ונאמנה לתבניות המקובלות הן בצורה והן במבנה ההרמוני. המוזיקה של בטהובן הייתה סוערת יותר, מלאה רגשות עזים, עשירה בתוכן דרמטי והבעתי, ונועזת בשימוש [[הרמוניה|בהרמוניות]]. זו הייתה [[מהפכה]] של ממש בעולם המוזיקה של אותם ימים. אופיו החזק והעקשני של בטהובן ניצח את מסגרות העבר, ערער את היסודות המבניים הקלאסיים ועיצב אותם מחדש בדרכו שלו.

בטהובן השפיע מאוד על התפתחות ה[[פסנתר]]. לפניו התקיימו שתי אסכולות של נגינה בפסנתר: הפסנתרים שנבנו ב[[וינה|ווינה]] היו קלים ומתאימים לשלל הגוונים וההרמוניות שהיו דרושים למוצרט, אך טווח ה[[דינמיקה (מוזיקה)|דינמיקה]] שלהם לא ענה על דרישותיו האקספרסיביות הכבירות של בטהובן. לפסנתרים שנבנו ב[[לונדון]] היה צליל מלא וכבד יותר. אף על פי שחי בווינה, אימץ בטהובן את סגנון נגינה הכבד. היו לו קשרים עם יצרן הפסנתרים [[אנדראס שטרייכר]], ובשנת 1809, בהשפעת בטהובן, ויתר שטרייכר על "תכונותיהם הרכות, הלטפניות, קלות-ההכנעה של שאר כלי הנגינה הווינאיים ובנה, על פי עצת בטהובן, את הפסנתרים שלו גמישים יותר, ועל ידי כך העמיד לרשות הווירטואוז בעל כוח הנגינה ובעל הרצון להפכה רבת-משמעות, פסנתר בעל יתר עוז ויתר אפשרות להאריך את צלילו ולהפיק צלילים עדינים. על ידי כך שיפר את אופי כלי הנגינה שלו והעניק להם רב-צדדיות יתירה, ועליהם להניח דעתו של כל וירטואוז, שאינו רודף אחרי הברק הקל בלבד...".

במפגש בין בטהובן ל[[יוהאן פרנץ קסאבר שטרקל]] בשנת 1791 הזמין שטרקל את בטהובן לנגן אחריו לפני הקהל. כשבטהובן סירב, התגרה בו שטרקל באומרו, שהווריאציות שבטהובן הלחין על נושא הארייטה "וייני אמורה" ("בואי, אהבה") של וינצ'נצו ריגיני (מלחין החצר הקודם באשאפנבורג) קשות כל כך לביצוע, שספק אם מחברן עצמו יוכל לנגנן כראוי. בתגובה לכך התיישב בטהובן אל הפסנתר וניגן בעל פה לא רק את כל 24 הווריאציות שלו, אלא גם יצירות נוספות. בין הנוכחים היו שהבחינו, שבטהובן ניגן בסגנון שחיקה את נגינתו של שטרקל. יש המוצאים את השפעת נגינתו של שטרקל גם בכמה מיצירותיו המוקדמות של בטהובן לפסנתר.

=== דוגמאות למהפכנותו של בטהובן[עריכת קוד מקור | עריכה] ===
כאמור, בטהובן, ברוחו המהפכנית, חידש רבות בצורות הידועות במוזיקה. חידושיו בצורות של ה[[מוזיקה בתקופה הקלאסית|תקופה הקלאסית]] היו לציון דרך ביצירותיהם של מלחיני התקופה הרומנטית והקלאסית במוזיקה.

ה[[ז'אנר]] המאפיין ביותר את [[התקופה הקלאסית (מוזיקה)|התקופה הקלאסית]] הוא הסימפוניה. להלן חידושיו של בטהובן בסימפוניה:

* '''שינוי מבנה הפרק השלישי בסימפוניה''' – במקור, מבנהו היה [[מינואט]]-[[טריו (צורה מוזיקלית)|טריו]]-מינואט (הפרק בנוי בצורת א-ב-א). החל מסימפוניה מס' 2 (למעט מס' 8) החליף בטהובן את המינואט ב[[סקרצו]] (הלצה מוזיקלית). גם בסימפוניה הראשונה שלו, שבה הפרק השלישי נקרא מינואט, הוא מנוגן כמו סקרצו. בסימפוניות מס' 4, 5, 6 ו-7 הרחיב בטהובן את צורת הפרק השלישי ל-א-ב-א-ב-א, כלומר סקרצו-טריו-סקרצו-טריו-סקרצו.
* '''חיבור בין פרקים''' – בשתיים מתוך תשע הסימפוניות שכתב מנוגנים פרקים שונים כיחידה אחת ברצף. כך זה בסימפוניה מס' 5, כאשר פרקים 3 ו-4 מנוגנים ברצף, וכך קורה גם ב[[הסימפוניה השישית של בטהובן|סימפוניה מס' 6]] ("פסטורלית"), כאשר פרקים 3, 4 ו-5 מנוגנים ברצף. מאפיין זה, השאול מעולם האופרה, (ושנעשה בו כבר שימוש בסימפוניות של היידן ושל [[יוהאן סבסטיאן באך]]) הוא חלק משינוי הגישה לסימפוניה כיחידה אורגנית ולא כאוסף פרקים נבחרים.
* '''סימפוניה תוכניתית''' – בטהובן כתב סימפוניה בעלת תוכן חוץ מוזיקלי המתואר על ידי המוזיקה. את סימפוניה מס' 6 תיאר בטהובן כ"זכרונות מחיי הכפר", ולכל פרק יש כותרת תיאורית ("סצנה על הנחל", "התכנסות שמחה של אנשי כפר"). בעוד שבכתיבה התוכניתית לא היה כל חידוש (כבר ברנסאנס ובבארוק נכתבו יצירות בפורמט דומה), החידוש הגדול הוא בהערה שצירף בטהובן לתווים, לפיה אין מדובר בתיאורי טבע ומזג-אוויר כפשוטם, אלא ב"נופי נפש". בכך המשיך בטהובן בתהליך הפיכת המוזיקה לכלי להבעה '''אישית''' ולא להצגה כללית של רגשות. אין הוא רוצה להדגים בפני הקהל מהו העצב, לדוגמה, אלא להראות לקהל את עצבונו '''של המלחין'''.
* '''הרחבת החלק האחרון''' – הקודה, היא החלק המסיים של פרק הכתוב ב[[צורת סונאטה]]. אצל מלחיני התקופה הקלאסית הקודה הייתה קצרה ביותר. לעומתם, אצל בטהובן הפכה הקודה למעין חטיבה מפותחת בפני עצמה. בסימפוניות של בטהובן התבססה המגמה למקם את מרכז הכובד המוזיקלי בפרק האחרון של הסימפוניה, ולא בראשון כפי שהיה נהוג במאה השמונה עשרה.
* '''שימוש במוטיבים'''
** ב[[הסימפוניה החמישית של בטהובן|סימפוניה מס' 5]] עושה בטהובן שימוש במוטיב [[קצב (מוזיקה)|ריתמי]] אשר מופיע בכל הפרקים (מוטיב המכונה לפעמים "מוטיב הגורל" או "מוטיב הניצחון"). גם בכך תורם בטהובן להפיכת צורת ה[[סונטה]] מצורה דואלית (המתמקדת בעימות בין שני נושאים מנוגדים) לצורה מונותמטית (המציגה נושא מאגד שסביבו מבוסס כל הפרק, או אפילו כל היצירה).
** ב[[הסימפוניה התשיעית של בטהובן|סימפוניה מס' 9]] מצטט בטהובן בתחילת פרק הפינאלה (האחרון) את הנושאים הראשיים של שלושת הפרקים הקודמים.
* '''הרחבת התזמורת'''
** בפרק הפינאלה של סימפוניה מס' 9 הוסיף בטהובן מקהלה וארבעה סולנים, פיקולו, קונטרה בסון, 3 טרומבונים, תוף גדול, [[מצלתיים]] ומשולש.
** בסימפוניה השלישית הוסיף בטהובן קרן שלישית
** בסימפוניה החמישית בפרק האחרון הוסיף בטהובן פיקולו, קונטרה בסון ושלושה טרומבונים.
** בסימפוניה התשיעית הוסיף בטהובן לפרקים 1, 2 ו-4 עוד שתי קרנות.

מלחיני התקופה הרומנטית לא נשארו אדישים לחדשנותו של בטהובן. כמעט כל אחד ואחד ממלחינים אלו השתמש באחד מהחידושיו של בטהובן:

* הסקרצו הבטהובני, תפס אצל מרבית המלחינים וכמעט בכל סימפוניה רומנטית ניתן למצוא אותו.
* '''חיבור בין הפרקים''' ניתן למצוא בעיקר אצל המלחין [[פליקס מנדלסון]]. אצל מנדלסון כל הפרקים בקונצ'רטי לכלי סולו (גם לכינור וגם לפסנתר) מחוברים ביניהם. אצל שומן בקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת בלה מינור ובקונצ'רטו לכינור ברה מינור. אצל סן סנס בקונצ'רטו השלישי במי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת. אצל רחמנינוב בקונצ'רטו השלישי ברה מינור לפסנתר ותזמורת ועוד.
* המלחין הצרפתי [[הקטור ברליוז]] כתב '''סימפוניה תוכניתית''' בעלת '''חמישה פרקים''' - הסימפוניה הפנטסטית.
* אצל המלחין ה[[בוהמיה|בוהמי]] [[אנטונין דבוז'ק]] ניתן למצוא שימוש יוצא מן הכלל בטכניקת הציטטות שקבע בטהובן. בסימפוניה מס' 9 שלו "מן העולם החדש" בכל פרק מובאות ציטטות מן הפרקים שקדמו לו. טכניקה זו מגיעה לשיאה בפרק האחרון של הסימפוניה שם משולבים כל ארבעת המוטיבים מן הפרקים הקודמים.
* [[גוסטב מאהלר]], המלחין היהודי-אוסטרי אימץ מבטהובן את השימוש במקהלה בתוך הסימפוניות שכתב.
* בנוגע לפתיחת הסולן בקונצ'רטו, רבים ממלחיני התקופה הרומנטית הושפעו מבטהובן. ניתן לראות זאת אצל המלחין הרוסי [[צ'ייקובסקי]] בקונצ'רטו לכינור ובקונצ'רטו לפסנתר, בקונצ'רטו לכינור של [[דבוז'ק]], בקונצ'רטי (צורת רבים של קונצ'רטו) לפסנתר ובקונצ'רטו לכינור המפורסם של [[פליקס מנדלסון]]. וכן הפתיחה של הקונצ'רטו השני ב[[סי במול מז'ור]] לפסנתר ותזמורת של ברהמס.

=== השפעת אישיותו ואמונותיו על כתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה] ===
כל כתיבתו של בטהובן מאמצע חייו, כאשר החל להתחרש, הייתה מאבק מתמשך בגורל וניצחון. עניין זה הבא לביטוי מעל לכל ביצירותיו המאוחרות (הסימפוניה התשיעית, מיסה סולמניס, הרביעיות האחרונות ועוד). גם במישור הכללי יש ביטוי לתחושה זו של מאבק וניצחון. תיאור זה לעיתים קרובות מתייחס להפקת יצירותיו של בטהובן אל מול קשייו האישיים הרציניים. סקיצות המוזיקה האחרונות שלו הן של החמישייה כלי קשת בדו מז'ור.

בטהובן חי בימים הסוערים של [[המהפכה הצרפתית]], שלטון [[נפוליאון]] והפצת רעיונות בדבר שחרור האדם מ[[דיכוי]] ומ[[עריצות]]. בטהובן שמצד אחד היה אדם רב השפעה בשל הכבוד הרב לכישרונו המוזיקלי, ומצד שני חש דיכוי בשל הצורך לשמור על לקותו בסוד, וכמו כן עקב ההערכה הנמוכה בחברה לגבי אופיו, מצא ברעיונות האלה קסם רב. רעיונות אלה מפעפעים בכל יצירותיו הגדולות.

בטהובן מאוד התרשם מהאידיאלים של [[עידן הנאורות]] ומה[[רומנטיקה]] באירופה. הוא בתחילה הקדיש את הסימפוניה השלישית שלו, "ארואיקה" (ההרואית), לנפוליאון, באמונה שזה יתמוך באידיאלים ה[[דמוקרטיה|דמוקרטיים]] וה[[רפובליקה|רפובליקניים]] של המהפכה הצרפתית; אולם ב-[[1804]] קרע את העמוד עליו הייתה כתובה ה[[הקדשה (ספר)|הקדשה]] לנפוליאון, כששאיפותיו ה[[אימפריאליזם|אימפריאליות]] של נפוליאון הפכו למציאות והוא הכתיר את עצמו ל[[קיסר]], שינה בטהובן את שם הסימפוניה ל"סימפוניה הרואית, הולחנה לחגיגת זכרו של אדם גדול".

ביצירותיו של בטהובן מתגלה חזון אופטימי ונמרץ של [[אמונה]] בכוחו של האדם להתגבר על כל הקושי והרוע שבחיים, כפי שהוא עצמו התמודד עם אסון הגורל שנטל ממנו את [[שמיעה|חוש שמיעתו]], ויכול לו.

בפרק הרביעי בסימפוניה התשיעית של בטהובן ישנו קטע [[מקהלה|מקהלתי]] למלא ה"אודה לשמחה" של [[פרידריך שילר]], מזמור אופטימי המגן על אחוות ה[[אנושות]]. העובדה, שבטהובן היה מסוגל להתגבר על מרירותו ו[[חירשות|חירשותו]] הקשה ולכתוב מוזיקה טובה כל כך כ[[המנון]] לחדווה, המאחדת את בני האדם כולם, מעידה רבות על אופיו המיוחד ועל גדלות רוחו.

=== שאלת הגדרתו של בטהובן כרומנטיקן[עריכת קוד מקור | עריכה] ===
ויכוח ממושך מתקיים באשר לבטהובן - האם היה מלחין רומנטי או קלאסי. כפי שמתועד ממקור כלשהו, מאחר שמשמעות המילה "רומנטי" והגדרת תקופת ה"רומנטיקה" משתנות עם הדיסציפלינה, הכללת בטהובן כחלק מתנועה או תקופה זו חייבת להשתקף בהקשר המסוים.

בטהובן נמנה ללא ספק בחצי הראשון של המאה ה-19 עם רומנטיקנים ספרותיים כגון המשוררים הגרמנים [[יוהאן וולפגנג פון גתה|גתה]] ושילר והמשורר האנגלי [[פרסי שלי]]. הוא נקרא רומנטיקן גם על ידי בני זמנו כמו שפור או הופמאן. לעיתים קרובות הוא נחשב מלחין מחזורי השירים הראשון והושפע על ידי [[ניב (ביטוי)|ניבים]] עממיים רומנטיים, לדוגמה בשימושו ביצירה של המשורר [[רוברט ברנס]]. הוא עיבד לחנים עממיים ל[[קול]], [[פסנתר]], [[כינור]] ו[[צ'לו]].

מצד שני מתייחסים להקשר ה[[מוזיקולוגיה|מוזיקולוגי]], בו המוזיקה הרומנטית נחשבת מאוחרת יותר מתקופתו. נושא זה קשור לוויכוח גדול יותר: לדעת כמה מומחים, בטהובן הוא לא רומנטיקן, והיותו כזה היא מיתוס; לדעת אחרים הוא דמות בתקופת מעבר, או מעין מבשר לרומנטיקה, "ממציא" התקופה הרומנטית; לדעת אחרים הוא מלחין רומנטי טיפוסי ואפילו אבטיפוס מושלם בהתאמה למיתוס של גאוניות ואינדיבידואליות הרואיות. מיקומו בתקופה הרומנטית נע ממקום למקום פעמים אחדות על ידי החוקרים, ונשאר נושא לוויכוח עז, בין השאר מכיוון שבטהובן נשקף כדמות מולידה. לאלה ש[[עידן ההארה]] מסמל את יסוד ה[[מודרניות]] בעיניהם, הוא מוכרח עקב כך להיות קלאסי באופן חד-משמעי, בעוד לאלה שרואים את הרגישות הרומנטית כמפתח ל[[אסתטיקה]] מאוחרת יותר (כולל אסתטיקה של ימינו), הוא חייב להיות רומנטי. בין שני הצדדים הקיצוניים האלה קיימות פרשנויות או מחלוקות והערכות ביניים רבות.

האזנה ליצירות בטהובן מוסיפה עוד ניתוח מחקרי אפשרי: ישנה ללא ספק התפתחות בסגנון יצירותיו בין המוקדמות למאוחרות. בטהובן הצעיר נראה לעיתים עמל על מנת להיות מותאם לתבניות חבריו: הוא רוצה לכתוב מוזיקה שתהיה מתקבלת על הדעת ב[[חברה (סוציולוגיה)|חברה]] של ימיו. מאוחר יותר, ישנם בהישגיו הרבה יותר מאמונות ה[[איקונוקלאזם]], כמו הוספת [[מקהלה]] ב[[סימפוניה]], כש[[ז'אנר]] הסימפוניה כפי שהיה לפניו היה [[מוזיקה אינסטרומנטלית|אינסטרומנטלי]] בלבד. משמעות הדבר היא, שהשאלה משתנה מ"האם היה בטהובן קלאסי או רומנטי" ל: "היכן בדיוק על [[ציר הזמן]] נטה בטהובן מקלאסיות בולטת לרומנטיות בולטת?" רוב המלומדים מסכימים: ביצוע הסימפוניות החמישית והשישית בקונצרט אחד ב-[[1808]] היה כנראה נקודת המפנה שלו. ב[[הסימפוניה החמישית של בטהובן|סימפוניה החמישית]], שיבץ בטהובן נושא הבנוי ממוטיב חוזר קצר בכל פרקי היצירה (שנשמעה בפעם הראשונה באותו קונצרט). הסימפוניה השישית שבאה אחריה הייתה הדוגמה הראשונה לסימפוניה, שהולחנה כ[[מוזיקה תוכניתית|יצירה תוכניתית]] (נוהג שהיה שגור בתקופת הרומנטיקה), וכן שברה את הארגון המסורתי של סימפוניה בארבעה פרקים. עם זאת, בהמשך כתב בטהובן את הסימפוניה השמינית העדינה שלו ומעט [[מוזיקה קאמרית]] שקטה לדרישות האנגלים. על כל פנים, בסוף העשור הראשון ל[[המאה ה-19|מאה ה-19]], בטהובן היה ללא ספק רומנטיקן.

בניגוד לכך, [[קארל דאלהאוס]] טוען, שהתפתחות סגנונו של בטהובן מביאה אותו למעשה אף לתקופה קדומה מהרומנטיקה, שם הוא נפרד מהמוזיקה של עמיתיו. דאלהאוס מציין כי הבנתנו את בטהובן כמלחין רומנטי נשאבת בעיקרה מתקופתו האמצעית-מוקדמת של בטהובן, שמכילה את הסימפוניה השלישית והסימפוניה החמישית. בכל אופן השפעת בטהובן על מלחינים רומנטיים אחרים לקוחה בעיקר מיצירות בין Opp. 74 ו-97, של חציה השני של התקופה האמצעית. דאלהאוס טוען ש[[מסורת]] המוזיקה הרומנטית היא במהותה מסורת המוזיקה של [[שוברט]], ושהשפעת בטהובן על שוברט נלקחה במידה רבה מ-Opp. 74 ו-97. בטהובן המאוחר הוא אינדיבידואליסט במידה כזאת, עד שאין עוד לראותו כשייך לאותו ז'אנר של בני זמנו הרומנטיקנים.{{חברה מסחרית
| שם = גוגל
| שם = גוגל
| שם בשפת המקור = Google LLC
| שם בשפת המקור = Google LLC

גרסה מ־14:13, 31 במרץ 2024

לודוויג ואן בטהובןגרמנית: Ludwig van Beethoven; 17 בדצמבר 177026 במרץ 1827) היה מלחין ונגן פסנתר וירטואוזי גרמני. נחשב לאחד מגדולי המלחינים במוזיקה הקלאסית והיה דמות בולטת בתקופה הקלאסית ובתקופה הרומנטית, והמלחין הידוע ביותר של תקופת המעבר הקצרה שהייתה ביניהן. רעיונותיו וגאוניותו עוררו השראה בדורות של מוזיקאים וקהל שנים רבות לאחר מותו ועד ימינו. כמעט כל המוזיקולוגים כיום מסכימים שהוא אחד משלושת ה-B - שלישיית מלחינים ששמם מתחיל באות "B", והשפיעו באופן ניכר על עולם המוזיקה הקלאסית. שני המלחינים האחרים בקבוצה הם באך וברהמס.

בשנות העשרים המאוחרות לחייו החל לאבד את שמיעתו, אובדן שיכול לפגוע קשות בתפקודם של אנשים בכלל, ונחשב מביש במיוחד בתקופתו. אולם בטהובן המשיך להפיק יצירות מופת אפילו לאחר שחירשותו נעשתה מוחלטת. באופן יוצא דופן בין בני זמנו, עבד כמלחין עצמאי, ארגן קונצרטים ונתמך בידי כמה פטרונים בעלי הון. אורח חיים זה, שהיה אפשרי בזכות מוניטין יוצא דופן, איפשר לו להסתיר את לקותו מסובביו. מרבית בני תקופתו גילו שהיה חירש רק מקריאת הווידוי שבצוואתו.

בין יצירותיו המפורסמות ביותר נמנות הסימפוניות השלישית ("הרואית" - Eroica), החמישית ("הגורל", "הניצחון"), השישית ("הפסטורלית" - Pastoral), השביעית והתשיעית ("המקהלתית" - Choral) המכילה את ה"אודה לשמחה" - An die Freude, שנכתבה כשכבר היה חירש לחלוטין. כמו כן ידועות מיסה סולמניס, הקונצ'רטו לפסנתר מס' 5 ("קיסר" - Emperor), הקונצ'רטו לכינור, פרק רביעיית המיתרים "הפוגה הגדולה" המהפכני, הסונאטות לפסנתר: "הפאתטית" (Pathétique), "אור הירח" (Mondscheinsonate), "ולדשטיין" (Waldstein), "אפאסיונטה" (Appassionata), "סונאטת האמרקלאוויר" (Hammerklavier), וכן היצירה "לאליזה" (Für Elise).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו ונעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטהובן נולד בעיר בון שבנסיכות הבוחר מקלן, באימפריה הרומית הקדושה (כיום בשטח גרמניה), ליוהאן (1740–1792) ומגדלנה (1744–1787) ואן בטהובן. ידוע כי בטהובן הוטבל לנצרות ב-17 בדצמבר, וכי משפחתו חגגה את יום הולדתו ב-16 בדצמבר. סבו מצד אביו, לודווייק (Lodewijk) ואן בטהובן (1712–1773), היה מוזיקאי מדוכסות בראבנט (כיום בחלק הפלמי של בלגיה) שעבר לבון בגיל 21, והיה זמר בס בחצר נסיכות קלן וברבות הימים הקאפלמייסטר של המקום. בטהובן הנכד נקרא על שמו (לודוויג הוא המקבילה הגרמנית של לודווייק בפלמית). האב יוהאן, זמר טנור באותו מקום, נתן גם שיעורים בפסנתר ובכינור כדי להשלים את הכנסתו.

יוהאן החל ללמד את בנו לודוויג מוזיקה כשזה היה בן חמש, בתקווה שהילד יוכל לסייע בפרנסת המשפחה. בטהובן אכן הראה כישרון מוזיקלי מיוחד והתקדם במהירות בלימודיו. האב היה מורה קשוח ובלתי צפוי – הוא נהג לצוות על בנו להתאמן בנגינה כל היום בחדרו. כיוון שהיה מודע להצלחתו של לאופולד מוצרט עם בנו, רצה אף הוא להציג את בנו לודוויג כ"ילד פלא", ועל אף שכבר מלאו לו שבע הציגו כבן חמש במודעות על הופעתו הראשונה במרץ 1778. האב לחץ על בטהובן להיקשר לתחום המוזיקה כבר מגיל צעיר, והכביד עליו בתביעות קשות כדי שיוכל לפרנס את משפחתו.

כשהגיע בטהובן לגיל תשע החל אחד מידידי אביו ללמדו לנגן בפסנתר. לא אחת היה האב שב עם חברו המורה לביתו באמצע הלילה, כשהם שתויים לחלוטין, וגורר את לודוויג הצעיר ממיטתו כדי שינגן לפניהם עד שיירדמו. השניים לא השניאו על בטהובן את הנגינה – אדרבה, המוזיקה היא שהמציאה לילד מקום מפלט ממכאוביו.

מורו המפורסם הראשון של בטהובן, שלימדו מאז שהיה בן 11, היה כריסטיאן גוטלוב נפה (1748–1798). כשזה עזב כדי לעבוד במקום אחר, נקרא לודוויג למלא את מקומו בנגינה בכנסייה, ועשה זאת בהצלחה רבה. באותה עת הושפע בטהובן מאוד מיצירותיו של באך. בגיל 14 החל לעבוד למחייתו כנגן בתזמורת החצר, ומלבד עיסוק זה החל לחבר יצירות משלו.

ב-1787 נסע בטהובן הצעיר לווינה בפעם הראשונה, מתוך כוונה להיפגש, בין היתר, עם מוצרט, שהיה אז כבן שלושים. לא ידוע אם פגישה כזו אכן התקיימה ואם כן, מה קרה בה. לפי מקור אחד, בטהובן פגש בווינה את מוצרט וניגן לפניו, וכשזה האזין לנגינתו, אמר: "יש לשים לב אליו – יבוא יום והעולם כולו ידבר אודותיו". בטהובן נאלץ לעזוב את וינה ולשוב לביתו במהרה עקב גסיסת אמו ממחלת השחפת. מאז ביקור ראשון זה בווינה חלם בטהובן לחזור למרכז המוזיקה החשוב ולהגשים את שאיפותיו כמוזיקאי. עם מותה של אמו, כשהיה בן 17, השתנה אורח חייו באופן קיצוני. בגלל האלכוהוליזם המחמיר של אביו הוא נאלץ לגדל ולפרנס את שני אחיו הצעירים. בטהובן מצא את פרנסתו במתן שיעורי נגינה. בבית משפחתו של אחד מתלמידיו הכיר את כתביו של גתה, אותו פגש אישית מאוחר יותר. הוא נהג לצאת לבדו לטיולים ארוכים מחוץ לעיר, ולרשום מנגינות שעלו בדעתו בפנקס קטן – הרגל שליווה אותו כל ימיו. ממנגינות קצרות אלו פיתח לאחר מכן את יצירותיו.

בגרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות העשרים לחיי בטהובן התעכב המלחין יוזף היידן בדרך מקרה בעיר בון בדרכו ללונדון, ובשובו ממנה חזרה לווינה. בבון הוא פגש את בטהובן, שהראה לו קנטטה שחיבר, והיידן התרשם ממנה לטובה. בעקבות זה החליט נסיך העיר בון לשלוח את בטהובן ללמוד אצל היידן ואף דאג לממן את לימודיו ואת שהותו בווינה. בטהובן הגיע לווינה ב-1792 והשתקע בעיר בהמלצת הרוזן ולדשטיין (Waldstein). את הסיכוי ללמוד הלחנה אצל היידן ראה בטהובן כפיצוי על החמצת הלימוד אצל מוצרט, שמת שנה לפני כן. אולם הקשר עם היידן לא עלה יפה. היידן כבר היה מבוגר, שבע הצלחה ומפורסם בעולם כולו, ובטהובן הצעיר והמרדן לא הסב לו נחת. כמו אחרים, היידן מצא שאי אפשר להציב גבולות לעצמאותו של בטהובן הצעיר ולא ניתן לכבול את רוחו. השיעורים באו לקיצם בשנת 1794 כאשר היידן נסע לאנגליה. ידוע כי היידן היה מכנה את בטהובן "המונגולי הגדול", כנראה בשל מראהו של בטהובן באותם ימים – בחור גוץ וגס למראה, חסר נימוסים, חם מזג ועקשן.

מהווידוי שבצוואתו של בטהובן מתבררת הסיבה למוניטין שיצאו לו כאדם גס רוח. בטהובן נאלץ להסתיר את אובדן השמיעה ההולך ומחמיר שלו, שנחשב אז לדבר מביש. בשל לקותו התקשה להבין את דברי זולתו, ובני שיחו לא הבינו מדוע דבריהם מעלים את חמתו. תקריות אלה הלכו ותכפו, וכאשר הייתה חירשותו של בטהובן מוחלטת, חשבו הבריות שהוא מתעלם בכוונה מדבריהם. הם נואשו מלצפות ממנו לתגובות מנומסות ומאוזנות, ואילו הוא התייאש מקבלת יחס סלחני ומבין. הנתק בין בטהובן לציבור הגיע לשיאו בעת שהקהל באולם הקונצרטים, המלא מפה לפה, קיבל בתשואות סוערות את ביצוע הבכורה של הסימפוניה התשיעית, אך בטהובן, שלא ראה ממקומו על דוכן המנצחים את הקהל המריע מאחוריו, חשב שאיש אינו מוחא כפיים ועל כן לא הסתובב אל הקהל ולא השתחווה. על פי השמועה, בשלב זה קם הכנר הראשי (לפי סטנלי, אחד הסולנים) והפנה אותו בעדינות אל הקהל, כדי שייווכח במו עיניו בתגובה הנלהבת ליצירתו.

על אף השם שיצא לו כאדם גס רוח, בטהובן קשר קשרים עם משפחות אצולה וזכה להצלחה כפסנתרן בחצר הקיסר ובקונצרטים פומביים. הוא לימד רבים מבני האצילים ופרסם יצירות חדשות כל העת. דומה שכולם העריכו את כישרונו בנגינה, בניצוח ובהלחנה. יצירותיו הראשונות שנשאו מספר אופוס – שלוש השלישיות לפסנתר, כינור וצ'לו אופוס 1 – בוצעו בשנת 1795. במקום לעבוד בשביל פטרון קבוע כמו הכנסייה או חצר אצולה (כשם שנהגו אז רוב המלחינים), בטהובן עבד באופן עצמאי, אף שלעתים קרובות כתב יצירות עבור פטרונים מזדמנים. הוא ביסס עצמו כלכלית באמצעות שילוב של מלגות שנתיות ומתנות מאנשי האצולה, הכנסות מקונצרטים, מתן שיעורים ומכירות של יצירותיו.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטהובן מעולם לא נישא. ידוע לנו על פרשיית אהבה שלו, שהחלה ב-1805, עם ז'וספין פון בראונשוויג, אלמנה ואם לארבעה ילדים קטנים. על אף ידידותה הקרובה וחיבתה אל בטהובן, הסתייגה ז'וספין מהידוק הקשרים ומן האינטימיות שבטהובן חפץ בה. 13 מכתבים שהוחלפו ביניהם והתפרסמו בשנת 1957 מלמדים על הקשר ביניהם ועל רצונם להסתיר את קרבתם מבני משפחת פון בראונשווייג, בין השאר על ידי שימוש בגוף שלישי המסויג ולא בגוף שני, האינטימי. הפער החברתי בין השניים היה אחד הגורמים להסתייגותה של פון בראונשוויג מהידוק הקשר, כיוון שלא יכלה להתחתן עם פשוט עם בלי לאבד את ילדיה, אך גם לאישיותו הקשה של בטהובן היה חלק בדבר. בשנת 1810 נישאה פון בראונשוויג בשנית.

ב-1812 כתב בטהובן מכתב אהבה ארוך לאישה המזוהה רק כ"האהובה הנצחית". ישנם המאמינים, שתקופת השפל ביצירתיות של בטהובן סביב השנים 1812–1816 נבעה מדיכאון עקב הבנתו שלעולם לא יינשא. בטהובן לא פרסם דבר בתקופה זו, אך בשנת 1816 הלחין מספר רב של יצירות.

בטהובן היה בקשר חברי טוב עם המלחין והמוציא לאור טוביאס האסלינגר, אשר פרסם את יצירותיו (ואת יצירותיהם של מלחינים גדולים אחרים). קיימים מכתבים רבים של בטהובן להאסלינגר ולהפך. נראה כי בטהובן נהנה בחברתו של האסלינגר.

בטהובן היה בעל נפש מורדת והדבר השפיע על אורח חייו; תכופות הסתבך במריבות, התקשה בניהול ביתו ומשרתיו, לא הקפיד על לבושו והיה "מכור לתעלולים". הוא רב עם קרובי משפחתו ועם אחרים (כולל מאבק ציבורי כואב בנושא אחיינו קארל, תחילה על האפוטרופסות עליו ואחר כך נגדו) והחזיק בהרגלים אישיים מוזרים, ביניהם לבישת בגדים מלוכלכים. בהדרגה התכנס בטהובן יותר ויותר אל תוך עצמו ואל תוך המוזיקה שלו; הוא לא יכול היה עוד ליהנות מחברת אחרים, והמשיך את חייו כאיש גלמוד ועצוב. שנות חייו האחרונות היו מרירות וחסרות ביטחון כלכלי.

בריאותו ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבו הבריאותי של בטהובן היה רע לעיתים קרובות. לפי אחד ממכתביו, כאבי הבטן החלו כשהיה עוד לפני שעזב את בון, וכך ניתן לקבוע שאירעו לפני 1792. בשנת 1826 התדרדרה בריאותו באופן חריף והוא מת בן 57. דוח הנתיחה שלאחר המוות מציין בעיות בכבד, בשלפוחית השתן, בטחול, ובלבלב.

לא ידוע בוודאות הגורם למותו של בטהובן; אנליזה של תלתל משערו של בטהובן, שנגזר מראשו יום לאחר מותו, וכן חלק מגולגולתו שנלקח מהקבר ב-1863, מראים שייתכן שהרעלת עופרת תרמה לבריאותו הגרועה ולבסוף למותו. שני הפריטים נמצאים כיום במרכז בטהובן בסן חוזה שבקליפורניה. מקור הרעלת העופרת אינו ידוע, אך ייתכן שהיו אלה דגים, תרכובות עופרת המשמשות להמתקת יינות, או כלי קיבול של שתייה עשויים בדיל.

לא סביר שהרעלת העופרת הייתה הגורם לחירשותו של בטהובן. לדעת מספר חוקרים אפשר שזו נגרמה ממחלה אוטואימונית כמו זאבת. ניתוח השיער לא גילה כספית, ממצא התואם את האבחנה שלבטהובן לא הייתה עגבת (כספית שימשה לטיפול בעגבת באותם ימים). העדר מטבוליטים של תרופות מלמד על האפשרות, שבטהובן נמנע מנטילת משככי כאבים ותרופות הרגעה.

בחודש דצמבר 1826 תקף את בטהובן צינון קשה שהתפתח לדלקת ריאות. בטהובן מת ב-26 במרץ 1827 לאחר חולי ארוך, באמצעה של סופת רעמים עזה. היו שאמרו, כי מילותיו האחרונות היו: "בשמיים אשמע".

בטהובן נקבר בבית הקברות ווארינגר שבצפון מערב וינה, שם נטמנה כעבור עשרים חודשים גם גופתו של פרנץ שוברט, בקבר הסמוך לקברו של בטהובן. בשנת 1888 הועברו קבריהם של שוברט ובטהובן לבית הקברות המרכזי בווינה, לצד קברו של יוהאן שטראוס (האב); מאוחר יותר (בשנת 1897) נקבר לצידם גם יוהנס ברהמס.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג לחלק את יצירתו של בטהובן לשלוש תקופות: התקופה המוקדמת, האמצעית והמאוחרת.

התקופה המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה המוקדמת צעד בטהובן בעקבות מקורות ההשראה הגדולים שלו, היידן ומוצרט, ובמקביל חקר כיוונים חדשים והרחיב בהדרגה את ההיקף והשאיפות של יצירותיו. יצירות משמעותיות בתקופה זו הן הסימפוניה הראשונה והשנייה, שש הרביעיות הראשונות כלי קשת, שני הקונצ'רטי הראשונים לפסנתר, ועשרים הסונאטות הראשונות לפסנתר, הכוללות את "הפתטית" ו"סונאטת אור הירח".

התקופה האמצעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה האמצעית, החלה הירידה בשמיעתו של בטהובן, ובאחד ממכתביו מתוארים אף צפצופים באוזניים. התקופה מאופיינת בעיסוק בנושאים של גבורה ומאבק. יצירות מפורסמות שנכתבו בתקופה זו הן שש הסימפוניות מס' 3–8, הקונצ'רטי האחרונים לפסנתר מס' 3–5, הקונצ'רטו המשולש, הקונצ'רטו לכינור, חמש הרביעיות לכלי קשת מס' 7–11, שבע הסונאטות לפסנתר מס' 21–27, הכוללות את "ולדשטיין" ו"אפאסיונטה", והאופרה היחידה שכתב בטהובן – פידליו.

התקופה המאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה המאוחרת החלה בסביבות שנת 1816 ונמשכה עד מותו בשנת 1827. תקופה זו מאופיינת במשבר קשה שעבר בטהובן, כשהגיע להבנה שלעולם לא יינשא. בשנים אלה החמירה החירשות של בטהובן עד שכמעט לא שמע דבר. היצירות המאוחרות מאופיינות בעומק אינטלקטואלי, בביטוי אישי עז ובעריכת ניסויים מבניים (לדוגמה: ברביעייה אופ' 131 יש שבעה פרקים ולא ארבעה, ובסימפוניה התשיעית משולבת מקהלה בפרק האחרון). יצירות מפורסמות שנכתבו בתקופה זו הן מיסה סולמניס (Missa Solemnis), חמש הרביעיות האחרונות לכלי קשת, וחמש הסונאטות האחרונות לפסנתר שביניהן נמצאת גם סונאטת האמרקלאוויר, הסונאטה הגדולה והארוכה ביותר של בטהובן. כתיבתו של בטהובן באותה התקופה מאופיינת במשקלים מורכבים וכן במלל רב לתיאור צורת הנגינה הדרושה.

סגנון המוזיקה וחידושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטהובן נחשב לדמות מפתח במעבר מהתקופה הקלאסית לתקופה הרומנטית בתולדות המוזיקה. הוא נשען על עקרונות צורת הסונאטה ועל עקרונות הפיתוח המוזיקלי שירש מהיידן ומוצרט, אך הרחיב את המבנה הזה בכתיבת פרקים ארוכים ושאפתניים יותר. הוא אף הגדיר מחדש את הסימפוניה, ושינה אותה מבעלת מבנה נוקשה של ארבעה פרקים לצורה גמישה שמספר פרקיה איננו קבוע ומתכונתה משתנה.

בתקופה הקלאסית הייתה המוזיקה שחיברו המלחינים הגדולים מלאת חן ומעודנת, מלבבת והרמונית, ונאמנה לתבניות המקובלות הן בצורה והן במבנה ההרמוני. המוזיקה של בטהובן הייתה סוערת יותר, מלאה רגשות עזים, עשירה בתוכן דרמטי והבעתי, ונועזת בשימוש בהרמוניות. זו הייתה מהפכה של ממש בעולם המוזיקה של אותם ימים. אופיו החזק והעקשני של בטהובן ניצח את מסגרות העבר, ערער את היסודות המבניים הקלאסיים ועיצב אותם מחדש בדרכו שלו.

בטהובן השפיע מאוד על התפתחות הפסנתר. לפניו התקיימו שתי אסכולות של נגינה בפסנתר: הפסנתרים שנבנו בווינה היו קלים ומתאימים לשלל הגוונים וההרמוניות שהיו דרושים למוצרט, אך טווח הדינמיקה שלהם לא ענה על דרישותיו האקספרסיביות הכבירות של בטהובן. לפסנתרים שנבנו בלונדון היה צליל מלא וכבד יותר. אף על פי שחי בווינה, אימץ בטהובן את סגנון נגינה הכבד. היו לו קשרים עם יצרן הפסנתרים אנדראס שטרייכר, ובשנת 1809, בהשפעת בטהובן, ויתר שטרייכר על "תכונותיהם הרכות, הלטפניות, קלות-ההכנעה של שאר כלי הנגינה הווינאיים ובנה, על פי עצת בטהובן, את הפסנתרים שלו גמישים יותר, ועל ידי כך העמיד לרשות הווירטואוז בעל כוח הנגינה ובעל הרצון להפכה רבת-משמעות, פסנתר בעל יתר עוז ויתר אפשרות להאריך את צלילו ולהפיק צלילים עדינים. על ידי כך שיפר את אופי כלי הנגינה שלו והעניק להם רב-צדדיות יתירה, ועליהם להניח דעתו של כל וירטואוז, שאינו רודף אחרי הברק הקל בלבד...".

במפגש בין בטהובן ליוהאן פרנץ קסאבר שטרקל בשנת 1791 הזמין שטרקל את בטהובן לנגן אחריו לפני הקהל. כשבטהובן סירב, התגרה בו שטרקל באומרו, שהווריאציות שבטהובן הלחין על נושא הארייטה "וייני אמורה" ("בואי, אהבה") של וינצ'נצו ריגיני (מלחין החצר הקודם באשאפנבורג) קשות כל כך לביצוע, שספק אם מחברן עצמו יוכל לנגנן כראוי. בתגובה לכך התיישב בטהובן אל הפסנתר וניגן בעל פה לא רק את כל 24 הווריאציות שלו, אלא גם יצירות נוספות. בין הנוכחים היו שהבחינו, שבטהובן ניגן בסגנון שחיקה את נגינתו של שטרקל. יש המוצאים את השפעת נגינתו של שטרקל גם בכמה מיצירותיו המוקדמות של בטהובן לפסנתר.

דוגמאות למהפכנותו של בטהובן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, בטהובן, ברוחו המהפכנית, חידש רבות בצורות הידועות במוזיקה. חידושיו בצורות של התקופה הקלאסית היו לציון דרך ביצירותיהם של מלחיני התקופה הרומנטית והקלאסית במוזיקה.

הז'אנר המאפיין ביותר את התקופה הקלאסית הוא הסימפוניה. להלן חידושיו של בטהובן בסימפוניה:

  • שינוי מבנה הפרק השלישי בסימפוניה – במקור, מבנהו היה מינואט-טריו-מינואט (הפרק בנוי בצורת א-ב-א). החל מסימפוניה מס' 2 (למעט מס' 8) החליף בטהובן את המינואט בסקרצו (הלצה מוזיקלית). גם בסימפוניה הראשונה שלו, שבה הפרק השלישי נקרא מינואט, הוא מנוגן כמו סקרצו. בסימפוניות מס' 4, 5, 6 ו-7 הרחיב בטהובן את צורת הפרק השלישי ל-א-ב-א-ב-א, כלומר סקרצו-טריו-סקרצו-טריו-סקרצו.
  • חיבור בין פרקים – בשתיים מתוך תשע הסימפוניות שכתב מנוגנים פרקים שונים כיחידה אחת ברצף. כך זה בסימפוניה מס' 5, כאשר פרקים 3 ו-4 מנוגנים ברצף, וכך קורה גם בסימפוניה מס' 6 ("פסטורלית"), כאשר פרקים 3, 4 ו-5 מנוגנים ברצף. מאפיין זה, השאול מעולם האופרה, (ושנעשה בו כבר שימוש בסימפוניות של היידן ושל יוהאן סבסטיאן באך) הוא חלק משינוי הגישה לסימפוניה כיחידה אורגנית ולא כאוסף פרקים נבחרים.
  • סימפוניה תוכניתית – בטהובן כתב סימפוניה בעלת תוכן חוץ מוזיקלי המתואר על ידי המוזיקה. את סימפוניה מס' 6 תיאר בטהובן כ"זכרונות מחיי הכפר", ולכל פרק יש כותרת תיאורית ("סצנה על הנחל", "התכנסות שמחה של אנשי כפר"). בעוד שבכתיבה התוכניתית לא היה כל חידוש (כבר ברנסאנס ובבארוק נכתבו יצירות בפורמט דומה), החידוש הגדול הוא בהערה שצירף בטהובן לתווים, לפיה אין מדובר בתיאורי טבע ומזג-אוויר כפשוטם, אלא ב"נופי נפש". בכך המשיך בטהובן בתהליך הפיכת המוזיקה לכלי להבעה אישית ולא להצגה כללית של רגשות. אין הוא רוצה להדגים בפני הקהל מהו העצב, לדוגמה, אלא להראות לקהל את עצבונו של המלחין.
  • הרחבת החלק האחרון – הקודה, היא החלק המסיים של פרק הכתוב בצורת סונאטה. אצל מלחיני התקופה הקלאסית הקודה הייתה קצרה ביותר. לעומתם, אצל בטהובן הפכה הקודה למעין חטיבה מפותחת בפני עצמה. בסימפוניות של בטהובן התבססה המגמה למקם את מרכז הכובד המוזיקלי בפרק האחרון של הסימפוניה, ולא בראשון כפי שהיה נהוג במאה השמונה עשרה.
  • שימוש במוטיבים
    • בסימפוניה מס' 5 עושה בטהובן שימוש במוטיב ריתמי אשר מופיע בכל הפרקים (מוטיב המכונה לפעמים "מוטיב הגורל" או "מוטיב הניצחון"). גם בכך תורם בטהובן להפיכת צורת הסונטה מצורה דואלית (המתמקדת בעימות בין שני נושאים מנוגדים) לצורה מונותמטית (המציגה נושא מאגד שסביבו מבוסס כל הפרק, או אפילו כל היצירה).
    • בסימפוניה מס' 9 מצטט בטהובן בתחילת פרק הפינאלה (האחרון) את הנושאים הראשיים של שלושת הפרקים הקודמים.
  • הרחבת התזמורת
    • בפרק הפינאלה של סימפוניה מס' 9 הוסיף בטהובן מקהלה וארבעה סולנים, פיקולו, קונטרה בסון, 3 טרומבונים, תוף גדול, מצלתיים ומשולש.
    • בסימפוניה השלישית הוסיף בטהובן קרן שלישית
    • בסימפוניה החמישית בפרק האחרון הוסיף בטהובן פיקולו, קונטרה בסון ושלושה טרומבונים.
    • בסימפוניה התשיעית הוסיף בטהובן לפרקים 1, 2 ו-4 עוד שתי קרנות.

מלחיני התקופה הרומנטית לא נשארו אדישים לחדשנותו של בטהובן. כמעט כל אחד ואחד ממלחינים אלו השתמש באחד מהחידושיו של בטהובן:

  • הסקרצו הבטהובני, תפס אצל מרבית המלחינים וכמעט בכל סימפוניה רומנטית ניתן למצוא אותו.
  • חיבור בין הפרקים ניתן למצוא בעיקר אצל המלחין פליקס מנדלסון. אצל מנדלסון כל הפרקים בקונצ'רטי לכלי סולו (גם לכינור וגם לפסנתר) מחוברים ביניהם. אצל שומן בקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת בלה מינור ובקונצ'רטו לכינור ברה מינור. אצל סן סנס בקונצ'רטו השלישי במי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת. אצל רחמנינוב בקונצ'רטו השלישי ברה מינור לפסנתר ותזמורת ועוד.
  • המלחין הצרפתי הקטור ברליוז כתב סימפוניה תוכניתית בעלת חמישה פרקים - הסימפוניה הפנטסטית.
  • אצל המלחין הבוהמי אנטונין דבוז'ק ניתן למצוא שימוש יוצא מן הכלל בטכניקת הציטטות שקבע בטהובן. בסימפוניה מס' 9 שלו "מן העולם החדש" בכל פרק מובאות ציטטות מן הפרקים שקדמו לו. טכניקה זו מגיעה לשיאה בפרק האחרון של הסימפוניה שם משולבים כל ארבעת המוטיבים מן הפרקים הקודמים.
  • גוסטב מאהלר, המלחין היהודי-אוסטרי אימץ מבטהובן את השימוש במקהלה בתוך הסימפוניות שכתב.
  • בנוגע לפתיחת הסולן בקונצ'רטו, רבים ממלחיני התקופה הרומנטית הושפעו מבטהובן. ניתן לראות זאת אצל המלחין הרוסי צ'ייקובסקי בקונצ'רטו לכינור ובקונצ'רטו לפסנתר, בקונצ'רטו לכינור של דבוז'ק, בקונצ'רטי (צורת רבים של קונצ'רטו) לפסנתר ובקונצ'רטו לכינור המפורסם של פליקס מנדלסון. וכן הפתיחה של הקונצ'רטו השני בסי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת של ברהמס.

השפעת אישיותו ואמונותיו על כתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל כתיבתו של בטהובן מאמצע חייו, כאשר החל להתחרש, הייתה מאבק מתמשך בגורל וניצחון. עניין זה הבא לביטוי מעל לכל ביצירותיו המאוחרות (הסימפוניה התשיעית, מיסה סולמניס, הרביעיות האחרונות ועוד). גם במישור הכללי יש ביטוי לתחושה זו של מאבק וניצחון. תיאור זה לעיתים קרובות מתייחס להפקת יצירותיו של בטהובן אל מול קשייו האישיים הרציניים. סקיצות המוזיקה האחרונות שלו הן של החמישייה כלי קשת בדו מז'ור.

בטהובן חי בימים הסוערים של המהפכה הצרפתית, שלטון נפוליאון והפצת רעיונות בדבר שחרור האדם מדיכוי ומעריצות. בטהובן שמצד אחד היה אדם רב השפעה בשל הכבוד הרב לכישרונו המוזיקלי, ומצד שני חש דיכוי בשל הצורך לשמור על לקותו בסוד, וכמו כן עקב ההערכה הנמוכה בחברה לגבי אופיו, מצא ברעיונות האלה קסם רב. רעיונות אלה מפעפעים בכל יצירותיו הגדולות.

בטהובן מאוד התרשם מהאידיאלים של עידן הנאורות ומהרומנטיקה באירופה. הוא בתחילה הקדיש את הסימפוניה השלישית שלו, "ארואיקה" (ההרואית), לנפוליאון, באמונה שזה יתמוך באידיאלים הדמוקרטיים והרפובליקניים של המהפכה הצרפתית; אולם ב-1804 קרע את העמוד עליו הייתה כתובה ההקדשה לנפוליאון, כששאיפותיו האימפריאליות של נפוליאון הפכו למציאות והוא הכתיר את עצמו לקיסר, שינה בטהובן את שם הסימפוניה ל"סימפוניה הרואית, הולחנה לחגיגת זכרו של אדם גדול".

ביצירותיו של בטהובן מתגלה חזון אופטימי ונמרץ של אמונה בכוחו של האדם להתגבר על כל הקושי והרוע שבחיים, כפי שהוא עצמו התמודד עם אסון הגורל שנטל ממנו את חוש שמיעתו, ויכול לו.

בפרק הרביעי בסימפוניה התשיעית של בטהובן ישנו קטע מקהלתי למלא ה"אודה לשמחה" של פרידריך שילר, מזמור אופטימי המגן על אחוות האנושות. העובדה, שבטהובן היה מסוגל להתגבר על מרירותו וחירשותו הקשה ולכתוב מוזיקה טובה כל כך כהמנון לחדווה, המאחדת את בני האדם כולם, מעידה רבות על אופיו המיוחד ועל גדלות רוחו.

שאלת הגדרתו של בטהובן כרומנטיקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויכוח ממושך מתקיים באשר לבטהובן - האם היה מלחין רומנטי או קלאסי. כפי שמתועד ממקור כלשהו, מאחר שמשמעות המילה "רומנטי" והגדרת תקופת ה"רומנטיקה" משתנות עם הדיסציפלינה, הכללת בטהובן כחלק מתנועה או תקופה זו חייבת להשתקף בהקשר המסוים.

בטהובן נמנה ללא ספק בחצי הראשון של המאה ה-19 עם רומנטיקנים ספרותיים כגון המשוררים הגרמנים גתה ושילר והמשורר האנגלי פרסי שלי. הוא נקרא רומנטיקן גם על ידי בני זמנו כמו שפור או הופמאן. לעיתים קרובות הוא נחשב מלחין מחזורי השירים הראשון והושפע על ידי ניבים עממיים רומנטיים, לדוגמה בשימושו ביצירה של המשורר רוברט ברנס. הוא עיבד לחנים עממיים לקול, פסנתר, כינור וצ'לו.

מצד שני מתייחסים להקשר המוזיקולוגי, בו המוזיקה הרומנטית נחשבת מאוחרת יותר מתקופתו. נושא זה קשור לוויכוח גדול יותר: לדעת כמה מומחים, בטהובן הוא לא רומנטיקן, והיותו כזה היא מיתוס; לדעת אחרים הוא דמות בתקופת מעבר, או מעין מבשר לרומנטיקה, "ממציא" התקופה הרומנטית; לדעת אחרים הוא מלחין רומנטי טיפוסי ואפילו אבטיפוס מושלם בהתאמה למיתוס של גאוניות ואינדיבידואליות הרואיות. מיקומו בתקופה הרומנטית נע ממקום למקום פעמים אחדות על ידי החוקרים, ונשאר נושא לוויכוח עז, בין השאר מכיוון שבטהובן נשקף כדמות מולידה. לאלה שעידן ההארה מסמל את יסוד המודרניות בעיניהם, הוא מוכרח עקב כך להיות קלאסי באופן חד-משמעי, בעוד לאלה שרואים את הרגישות הרומנטית כמפתח לאסתטיקה מאוחרת יותר (כולל אסתטיקה של ימינו), הוא חייב להיות רומנטי. בין שני הצדדים הקיצוניים האלה קיימות פרשנויות או מחלוקות והערכות ביניים רבות.

האזנה ליצירות בטהובן מוסיפה עוד ניתוח מחקרי אפשרי: ישנה ללא ספק התפתחות בסגנון יצירותיו בין המוקדמות למאוחרות. בטהובן הצעיר נראה לעיתים עמל על מנת להיות מותאם לתבניות חבריו: הוא רוצה לכתוב מוזיקה שתהיה מתקבלת על הדעת בחברה של ימיו. מאוחר יותר, ישנם בהישגיו הרבה יותר מאמונות האיקונוקלאזם, כמו הוספת מקהלה בסימפוניה, כשז'אנר הסימפוניה כפי שהיה לפניו היה אינסטרומנטלי בלבד. משמעות הדבר היא, שהשאלה משתנה מ"האם היה בטהובן קלאסי או רומנטי" ל: "היכן בדיוק על ציר הזמן נטה בטהובן מקלאסיות בולטת לרומנטיות בולטת?" רוב המלומדים מסכימים: ביצוע הסימפוניות החמישית והשישית בקונצרט אחד ב-1808 היה כנראה נקודת המפנה שלו. בסימפוניה החמישית, שיבץ בטהובן נושא הבנוי ממוטיב חוזר קצר בכל פרקי היצירה (שנשמעה בפעם הראשונה באותו קונצרט). הסימפוניה השישית שבאה אחריה הייתה הדוגמה הראשונה לסימפוניה, שהולחנה כיצירה תוכניתית (נוהג שהיה שגור בתקופת הרומנטיקה), וכן שברה את הארגון המסורתי של סימפוניה בארבעה פרקים. עם זאת, בהמשך כתב בטהובן את הסימפוניה השמינית העדינה שלו ומעט מוזיקה קאמרית שקטה לדרישות האנגלים. על כל פנים, בסוף העשור הראשון למאה ה-19, בטהובן היה ללא ספק רומנטיקן.

בניגוד לכך, קארל דאלהאוס טוען, שהתפתחות סגנונו של בטהובן מביאה אותו למעשה אף לתקופה קדומה מהרומנטיקה, שם הוא נפרד מהמוזיקה של עמיתיו. דאלהאוס מציין כי הבנתנו את בטהובן כמלחין רומנטי נשאבת בעיקרה מתקופתו האמצעית-מוקדמת של בטהובן, שמכילה את הסימפוניה השלישית והסימפוניה החמישית. בכל אופן השפעת בטהובן על מלחינים רומנטיים אחרים לקוחה בעיקר מיצירות בין Opp. 74 ו-97, של חציה השני של התקופה האמצעית. דאלהאוס טוען שמסורת המוזיקה הרומנטית היא במהותה מסורת המוזיקה של שוברט, ושהשפעת בטהובן על שוברט נלקחה במידה רבה מ-Opp. 74 ו-97. בטהובן המאוחר הוא אינדיבידואליסט במידה כזאת, עד שאין עוד לראותו כשייך לאותו ז'אנר של בני זמנו הרומנטיקנים.לודוויג ואן בטהובןגרמנית: Ludwig van Beethoven; 17 בדצמבר 177026 במרץ 1827) היה מלחין ונגן פסנתר וירטואוזי גרמני. נחשב לאחד מגדולי המלחינים במוזיקה הקלאסית והיה דמות בולטת בתקופה הקלאסית ובתקופה הרומנטית, והמלחין הידוע ביותר של תקופת המעבר הקצרה שהייתה ביניהן. רעיונותיו וגאוניותו עוררו השראה בדורות של מוזיקאים וקהל שנים רבות לאחר מותו ועד ימינו. כמעט כל המוזיקולוגים כיום מסכימים שהוא אחד משלושת ה-B - שלישיית מלחינים ששמם מתחיל באות "B", והשפיעו באופן ניכר על עולם המוזיקה הקלאסית. שני המלחינים האחרים בקבוצה הם באך וברהמס.

בשנות העשרים המאוחרות לחייו החל לאבד את שמיעתו, אובדן שיכול לפגוע קשות בתפקודם של אנשים בכלל, ונחשב מביש במיוחד בתקופתו. אולם בטהובן המשיך להפיק יצירות מופת אפילו לאחר שחירשותו נעשתה מוחלטת. באופן יוצא דופן בין בני זמנו, עבד כמלחין עצמאי, ארגן קונצרטים ונתמך בידי כמה פטרונים בעלי הון. אורח חיים זה, שהיה אפשרי בזכות מוניטין יוצא דופן, איפשר לו להסתיר את לקותו מסובביו. מרבית בני תקופתו גילו שהיה חירש רק מקריאת הווידוי שבצוואתו.

בין יצירותיו המפורסמות ביותר נמנות הסימפוניות השלישית ("הרואית" - Eroica), החמישית ("הגורל", "הניצחון"), השישית ("הפסטורלית" - Pastoral), השביעית והתשיעית ("המקהלתית" - Choral) המכילה את ה"אודה לשמחה" - An die Freude, שנכתבה כשכבר היה חירש לחלוטין. כמו כן ידועות מיסה סולמניס, הקונצ'רטו לפסנתר מס' 5 ("קיסר" - Emperor), הקונצ'רטו לכינור, פרק רביעיית המיתרים "הפוגה הגדולה" המהפכני, הסונאטות לפסנתר: "הפאתטית" (Pathétique), "אור הירח" (Mondscheinsonate), "ולדשטיין" (Waldstein), "אפאסיונטה" (Appassionata), "סונאטת האמרקלאוויר" (Hammerklavier), וכן היצירה "לאליזה" (Für Elise).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו ונעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטהובן נולד בעיר בון שבנסיכות הבוחר מקלן, באימפריה הרומית הקדושה (כיום בשטח גרמניה), ליוהאן (1740–1792) ומגדלנה (1744–1787) ואן בטהובן. ידוע כי בטהובן הוטבל לנצרות ב-17 בדצמבר, וכי משפחתו חגגה את יום הולדתו ב-16 בדצמבר. סבו מצד אביו, לודווייק (Lodewijk) ואן בטהובן (1712–1773), היה מוזיקאי מדוכסות בראבנט (כיום בחלק הפלמי של בלגיה) שעבר לבון בגיל 21, והיה זמר בס בחצר נסיכות קלן וברבות הימים הקאפלמייסטר של המקום. בטהובן הנכד נקרא על שמו (לודוויג הוא המקבילה הגרמנית של לודווייק בפלמית). האב יוהאן, זמר טנור באותו מקום, נתן גם שיעורים בפסנתר ובכינור כדי להשלים את הכנסתו.

יוהאן החל ללמד את בנו לודוויג מוזיקה כשזה היה בן חמש, בתקווה שהילד יוכל לסייע בפרנסת המשפחה. בטהובן אכן הראה כישרון מוזיקלי מיוחד והתקדם במהירות בלימודיו. האב היה מורה קשוח ובלתי צפוי – הוא נהג לצוות על בנו להתאמן בנגינה כל היום בחדרו. כיוון שהיה מודע להצלחתו של לאופולד מוצרט עם בנו, רצה אף הוא להציג את בנו לודוויג כ"ילד פלא", ועל אף שכבר מלאו לו שבע הציגו כבן חמש במודעות על הופעתו הראשונה במרץ 1778. האב לחץ על בטהובן להיקשר לתחום המוזיקה כבר מגיל צעיר, והכביד עליו בתביעות קשות כדי שיוכל לפרנס את משפחתו.

כשהגיע בטהובן לגיל תשע החל אחד מידידי אביו ללמדו לנגן בפסנתר. לא אחת היה האב שב עם חברו המורה לביתו באמצע הלילה, כשהם שתויים לחלוטין, וגורר את לודוויג הצעיר ממיטתו כדי שינגן לפניהם עד שיירדמו. השניים לא השניאו על בטהובן את הנגינה – אדרבה, המוזיקה היא שהמציאה לילד מקום מפלט ממכאוביו.

מורו המפורסם הראשון של בטהובן, שלימדו מאז שהיה בן 11, היה כריסטיאן גוטלוב נפה (1748–1798). כשזה עזב כדי לעבוד במקום אחר, נקרא לודוויג למלא את מקומו בנגינה בכנסייה, ועשה זאת בהצלחה רבה. באותה עת הושפע בטהובן מאוד מיצירותיו של באך. בגיל 14 החל לעבוד למחייתו כנגן בתזמורת החצר, ומלבד עיסוק זה החל לחבר יצירות משלו.

ב-1787 נסע בטהובן הצעיר לווינה בפעם הראשונה, מתוך כוונה להיפגש, בין היתר, עם מוצרט, שהיה אז כבן שלושים. לא ידוע אם פגישה כזו אכן התקיימה ואם כן, מה קרה בה. לפי מקור אחד, בטהובן פגש בווינה את מוצרט וניגן לפניו, וכשזה האזין לנגינתו, אמר: "יש לשים לב אליו – יבוא יום והעולם כולו ידבר אודותיו". בטהובן נאלץ לעזוב את וינה ולשוב לביתו במהרה עקב גסיסת אמו ממחלת השחפת. מאז ביקור ראשון זה בווינה חלם בטהובן לחזור למרכז המוזיקה החשוב ולהגשים את שאיפותיו כמוזיקאי. עם מותה של אמו, כשהיה בן 17, השתנה אורח חייו באופן קיצוני. בגלל האלכוהוליזם המחמיר של אביו הוא נאלץ לגדל ולפרנס את שני אחיו הצעירים. בטהובן מצא את פרנסתו במתן שיעורי נגינה. בבית משפחתו של אחד מתלמידיו הכיר את כתביו של גתה, אותו פגש אישית מאוחר יותר. הוא נהג לצאת לבדו לטיולים ארוכים מחוץ לעיר, ולרשום מנגינות שעלו בדעתו בפנקס קטן – הרגל שליווה אותו כל ימיו. ממנגינות קצרות אלו פיתח לאחר מכן את יצירותיו.

בגרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות העשרים לחיי בטהובן התעכב המלחין יוזף היידן בדרך מקרה בעיר בון בדרכו ללונדון, ובשובו ממנה חזרה לווינה. בבון הוא פגש את בטהובן, שהראה לו קנטטה שחיבר, והיידן התרשם ממנה לטובה. בעקבות זה החליט נסיך העיר בון לשלוח את בטהובן ללמוד אצל היידן ואף דאג לממן את לימודיו ואת שהותו בווינה. בטהובן הגיע לווינה ב-1792 והשתקע בעיר בהמלצת הרוזן ולדשטיין (Waldstein). את הסיכוי ללמוד הלחנה אצל היידן ראה בטהובן כפיצוי על החמצת הלימוד אצל מוצרט, שמת שנה לפני כן. אולם הקשר עם היידן לא עלה יפה. היידן כבר היה מבוגר, שבע הצלחה ומפורסם בעולם כולו, ובטהובן הצעיר והמרדן לא הסב לו נחת. כמו אחרים, היידן מצא שאי אפשר להציב גבולות לעצמאותו של בטהובן הצעיר ולא ניתן לכבול את רוחו. השיעורים באו לקיצם בשנת 1794 כאשר היידן נסע לאנגליה. ידוע כי היידן היה מכנה את בטהובן "המונגולי הגדול", כנראה בשל מראהו של בטהובן באותם ימים – בחור גוץ וגס למראה, חסר נימוסים, חם מזג ועקשן.

מהווידוי שבצוואתו של בטהובן מתבררת הסיבה למוניטין שיצאו לו כאדם גס רוח. בטהובן נאלץ להסתיר את אובדן השמיעה ההולך ומחמיר שלו, שנחשב אז לדבר מביש. בשל לקותו התקשה להבין את דברי זולתו, ובני שיחו לא הבינו מדוע דבריהם מעלים את חמתו. תקריות אלה הלכו ותכפו, וכאשר הייתה חירשותו של בטהובן מוחלטת, חשבו הבריות שהוא מתעלם בכוונה מדבריהם. הם נואשו מלצפות ממנו לתגובות מנומסות ומאוזנות, ואילו הוא התייאש מקבלת יחס סלחני ומבין. הנתק בין בטהובן לציבור הגיע לשיאו בעת שהקהל באולם הקונצרטים, המלא מפה לפה, קיבל בתשואות סוערות את ביצוע הבכורה של הסימפוניה התשיעית, אך בטהובן, שלא ראה ממקומו על דוכן המנצחים את הקהל המריע מאחוריו, חשב שאיש אינו מוחא כפיים ועל כן לא הסתובב אל הקהל ולא השתחווה. על פי השמועה, בשלב זה קם הכנר הראשי (לפי סטנלי, אחד הסולנים) והפנה אותו בעדינות אל הקהל, כדי שייווכח במו עיניו בתגובה הנלהבת ליצירתו.

על אף השם שיצא לו כאדם גס רוח, בטהובן קשר קשרים עם משפחות אצולה וזכה להצלחה כפסנתרן בחצר הקיסר ובקונצרטים פומביים. הוא לימד רבים מבני האצילים ופרסם יצירות חדשות כל העת. דומה שכולם העריכו את כישרונו בנגינה, בניצוח ובהלחנה. יצירותיו הראשונות שנשאו מספר אופוס – שלוש השלישיות לפסנתר, כינור וצ'לו אופוס 1 – בוצעו בשנת 1795. במקום לעבוד בשביל פטרון קבוע כמו הכנסייה או חצר אצולה (כשם שנהגו אז רוב המלחינים), בטהובן עבד באופן עצמאי, אף שלעתים קרובות כתב יצירות עבור פטרונים מזדמנים. הוא ביסס עצמו כלכלית באמצעות שילוב של מלגות שנתיות ומתנות מאנשי האצולה, הכנסות מקונצרטים, מתן שיעורים ומכירות של יצירותיו.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטהובן מעולם לא נישא. ידוע לנו על פרשיית אהבה שלו, שהחלה ב-1805, עם ז'וספין פון בראונשוויג, אלמנה ואם לארבעה ילדים קטנים. על אף ידידותה הקרובה וחיבתה אל בטהובן, הסתייגה ז'וספין מהידוק הקשרים ומן האינטימיות שבטהובן חפץ בה. 13 מכתבים שהוחלפו ביניהם והתפרסמו בשנת 1957 מלמדים על הקשר ביניהם ועל רצונם להסתיר את קרבתם מבני משפחת פון בראונשווייג, בין השאר על ידי שימוש בגוף שלישי המסויג ולא בגוף שני, האינטימי. הפער החברתי בין השניים היה אחד הגורמים להסתייגותה של פון בראונשוויג מהידוק הקשר, כיוון שלא יכלה להתחתן עם פשוט עם בלי לאבד את ילדיה, אך גם לאישיותו הקשה של בטהובן היה חלק בדבר. בשנת 1810 נישאה פון בראונשוויג בשנית.

ב-1812 כתב בטהובן מכתב אהבה ארוך לאישה המזוהה רק כ"האהובה הנצחית". ישנם המאמינים, שתקופת השפל ביצירתיות של בטהובן סביב השנים 1812–1816 נבעה מדיכאון עקב הבנתו שלעולם לא יינשא. בטהובן לא פרסם דבר בתקופה זו, אך בשנת 1816 הלחין מספר רב של יצירות.

בטהובן היה בקשר חברי טוב עם המלחין והמוציא לאור טוביאס האסלינגר, אשר פרסם את יצירותיו (ואת יצירותיהם של מלחינים גדולים אחרים). קיימים מכתבים רבים של בטהובן להאסלינגר ולהפך. נראה כי בטהובן נהנה בחברתו של האסלינגר.

בטהובן היה בעל נפש מורדת והדבר השפיע על אורח חייו; תכופות הסתבך במריבות, התקשה בניהול ביתו ומשרתיו, לא הקפיד על לבושו והיה "מכור לתעלולים". הוא רב עם קרובי משפחתו ועם אחרים (כולל מאבק ציבורי כואב בנושא אחיינו קארל, תחילה על האפוטרופסות עליו ואחר כך נגדו) והחזיק בהרגלים אישיים מוזרים, ביניהם לבישת בגדים מלוכלכים. בהדרגה התכנס בטהובן יותר ויותר אל תוך עצמו ואל תוך המוזיקה שלו; הוא לא יכול היה עוד ליהנות מחברת אחרים, והמשיך את חייו כאיש גלמוד ועצוב. שנות חייו האחרונות היו מרירות וחסרות ביטחון כלכלי.

בריאותו ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבו הבריאותי של בטהובן היה רע לעיתים קרובות. לפי אחד ממכתביו, כאבי הבטן החלו כשהיה עוד לפני שעזב את בון, וכך ניתן לקבוע שאירעו לפני 1792. בשנת 1826 התדרדרה בריאותו באופן חריף והוא מת בן 57. דוח הנתיחה שלאחר המוות מציין בעיות בכבד, בשלפוחית השתן, בטחול, ובלבלב.

לא ידוע בוודאות הגורם למותו של בטהובן; אנליזה של תלתל משערו של בטהובן, שנגזר מראשו יום לאחר מותו, וכן חלק מגולגולתו שנלקח מהקבר ב-1863, מראים שייתכן שהרעלת עופרת תרמה לבריאותו הגרועה ולבסוף למותו. שני הפריטים נמצאים כיום במרכז בטהובן בסן חוזה שבקליפורניה. מקור הרעלת העופרת אינו ידוע, אך ייתכן שהיו אלה דגים, תרכובות עופרת המשמשות להמתקת יינות, או כלי קיבול של שתייה עשויים בדיל.

לא סביר שהרעלת העופרת הייתה הגורם לחירשותו של בטהובן. לדעת מספר חוקרים אפשר שזו נגרמה ממחלה אוטואימונית כמו זאבת. ניתוח השיער לא גילה כספית, ממצא התואם את האבחנה שלבטהובן לא הייתה עגבת (כספית שימשה לטיפול בעגבת באותם ימים). העדר מטבוליטים של תרופות מלמד על האפשרות, שבטהובן נמנע מנטילת משככי כאבים ותרופות הרגעה.

בחודש דצמבר 1826 תקף את בטהובן צינון קשה שהתפתח לדלקת ריאות. בטהובן מת ב-26 במרץ 1827 לאחר חולי ארוך, באמצעה של סופת רעמים עזה. היו שאמרו, כי מילותיו האחרונות היו: "בשמיים אשמע".

בטהובן נקבר בבית הקברות ווארינגר שבצפון מערב וינה, שם נטמנה כעבור עשרים חודשים גם גופתו של פרנץ שוברט, בקבר הסמוך לקברו של בטהובן. בשנת 1888 הועברו קבריהם של שוברט ובטהובן לבית הקברות המרכזי בווינה, לצד קברו של יוהאן שטראוס (האב); מאוחר יותר (בשנת 1897) נקבר לצידם גם יוהנס ברהמס.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג לחלק את יצירתו של בטהובן לשלוש תקופות: התקופה המוקדמת, האמצעית והמאוחרת.

התקופה המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה המוקדמת צעד בטהובן בעקבות מקורות ההשראה הגדולים שלו, היידן ומוצרט, ובמקביל חקר כיוונים חדשים והרחיב בהדרגה את ההיקף והשאיפות של יצירותיו. יצירות משמעותיות בתקופה זו הן הסימפוניה הראשונה והשנייה, שש הרביעיות הראשונות כלי קשת, שני הקונצ'רטי הראשונים לפסנתר, ועשרים הסונאטות הראשונות לפסנתר, הכוללות את "הפתטית" ו"סונאטת אור הירח".

התקופה האמצעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה האמצעית, החלה הירידה בשמיעתו של בטהובן, ובאחד ממכתביו מתוארים אף צפצופים באוזניים. התקופה מאופיינת בעיסוק בנושאים של גבורה ומאבק. יצירות מפורסמות שנכתבו בתקופה זו הן שש הסימפוניות מס' 3–8, הקונצ'רטי האחרונים לפסנתר מס' 3–5, הקונצ'רטו המשולש, הקונצ'רטו לכינור, חמש הרביעיות לכלי קשת מס' 7–11, שבע הסונאטות לפסנתר מס' 21–27, הכוללות את "ולדשטיין" ו"אפאסיונטה", והאופרה היחידה שכתב בטהובן – פידליו.

התקופה המאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה המאוחרת החלה בסביבות שנת 1816 ונמשכה עד מותו בשנת 1827. תקופה זו מאופיינת במשבר קשה שעבר בטהובן, כשהגיע להבנה שלעולם לא יינשא. בשנים אלה החמירה החירשות של בטהובן עד שכמעט לא שמע דבר. היצירות המאוחרות מאופיינות בעומק אינטלקטואלי, בביטוי אישי עז ובעריכת ניסויים מבניים (לדוגמה: ברביעייה אופ' 131 יש שבעה פרקים ולא ארבעה, ובסימפוניה התשיעית משולבת מקהלה בפרק האחרון). יצירות מפורסמות שנכתבו בתקופה זו הן מיסה סולמניס (Missa Solemnis), חמש הרביעיות האחרונות לכלי קשת, וחמש הסונאטות האחרונות לפסנתר שביניהן נמצאת גם סונאטת האמרקלאוויר, הסונאטה הגדולה והארוכה ביותר של בטהובן. כתיבתו של בטהובן באותה התקופה מאופיינת במשקלים מורכבים וכן במלל רב לתיאור צורת הנגינה הדרושה.

סגנון המוזיקה וחידושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטהובן נחשב לדמות מפתח במעבר מהתקופה הקלאסית לתקופה הרומנטית בתולדות המוזיקה. הוא נשען על עקרונות צורת הסונאטה ועל עקרונות הפיתוח המוזיקלי שירש מהיידן ומוצרט, אך הרחיב את המבנה הזה בכתיבת פרקים ארוכים ושאפתניים יותר. הוא אף הגדיר מחדש את הסימפוניה, ושינה אותה מבעלת מבנה נוקשה של ארבעה פרקים לצורה גמישה שמספר פרקיה איננו קבוע ומתכונתה משתנה.

בתקופה הקלאסית הייתה המוזיקה שחיברו המלחינים הגדולים מלאת חן ומעודנת, מלבבת והרמונית, ונאמנה לתבניות המקובלות הן בצורה והן במבנה ההרמוני. המוזיקה של בטהובן הייתה סוערת יותר, מלאה רגשות עזים, עשירה בתוכן דרמטי והבעתי, ונועזת בשימוש בהרמוניות. זו הייתה מהפכה של ממש בעולם המוזיקה של אותם ימים. אופיו החזק והעקשני של בטהובן ניצח את מסגרות העבר, ערער את היסודות המבניים הקלאסיים ועיצב אותם מחדש בדרכו שלו.

בטהובן השפיע מאוד על התפתחות הפסנתר. לפניו התקיימו שתי אסכולות של נגינה בפסנתר: הפסנתרים שנבנו בווינה היו קלים ומתאימים לשלל הגוונים וההרמוניות שהיו דרושים למוצרט, אך טווח הדינמיקה שלהם לא ענה על דרישותיו האקספרסיביות הכבירות של בטהובן. לפסנתרים שנבנו בלונדון היה צליל מלא וכבד יותר. אף על פי שחי בווינה, אימץ בטהובן את סגנון נגינה הכבד. היו לו קשרים עם יצרן הפסנתרים אנדראס שטרייכר, ובשנת 1809, בהשפעת בטהובן, ויתר שטרייכר על "תכונותיהם הרכות, הלטפניות, קלות-ההכנעה של שאר כלי הנגינה הווינאיים ובנה, על פי עצת בטהובן, את הפסנתרים שלו גמישים יותר, ועל ידי כך העמיד לרשות הווירטואוז בעל כוח הנגינה ובעל הרצון להפכה רבת-משמעות, פסנתר בעל יתר עוז ויתר אפשרות להאריך את צלילו ולהפיק צלילים עדינים. על ידי כך שיפר את אופי כלי הנגינה שלו והעניק להם רב-צדדיות יתירה, ועליהם להניח דעתו של כל וירטואוז, שאינו רודף אחרי הברק הקל בלבד...".

במפגש בין בטהובן ליוהאן פרנץ קסאבר שטרקל בשנת 1791 הזמין שטרקל את בטהובן לנגן אחריו לפני הקהל. כשבטהובן סירב, התגרה בו שטרקל באומרו, שהווריאציות שבטהובן הלחין על נושא הארייטה "וייני אמורה" ("בואי, אהבה") של וינצ'נצו ריגיני (מלחין החצר הקודם באשאפנבורג) קשות כל כך לביצוע, שספק אם מחברן עצמו יוכל לנגנן כראוי. בתגובה לכך התיישב בטהובן אל הפסנתר וניגן בעל פה לא רק את כל 24 הווריאציות שלו, אלא גם יצירות נוספות. בין הנוכחים היו שהבחינו, שבטהובן ניגן בסגנון שחיקה את נגינתו של שטרקל. יש המוצאים את השפעת נגינתו של שטרקל גם בכמה מיצירותיו המוקדמות של בטהובן לפסנתר.

דוגמאות למהפכנותו של בטהובן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, בטהובן, ברוחו המהפכנית, חידש רבות בצורות הידועות במוזיקה. חידושיו בצורות של התקופה הקלאסית היו לציון דרך ביצירותיהם של מלחיני התקופה הרומנטית והקלאסית במוזיקה.

הז'אנר המאפיין ביותר את התקופה הקלאסית הוא הסימפוניה. להלן חידושיו של בטהובן בסימפוניה:

  • שינוי מבנה הפרק השלישי בסימפוניה – במקור, מבנהו היה מינואט-טריו-מינואט (הפרק בנוי בצורת א-ב-א). החל מסימפוניה מס' 2 (למעט מס' 8) החליף בטהובן את המינואט בסקרצו (הלצה מוזיקלית). גם בסימפוניה הראשונה שלו, שבה הפרק השלישי נקרא מינואט, הוא מנוגן כמו סקרצו. בסימפוניות מס' 4, 5, 6 ו-7 הרחיב בטהובן את צורת הפרק השלישי ל-א-ב-א-ב-א, כלומר סקרצו-טריו-סקרצו-טריו-סקרצו.
  • חיבור בין פרקים – בשתיים מתוך תשע הסימפוניות שכתב מנוגנים פרקים שונים כיחידה אחת ברצף. כך זה בסימפוניה מס' 5, כאשר פרקים 3 ו-4 מנוגנים ברצף, וכך קורה גם בסימפוניה מס' 6 ("פסטורלית"), כאשר פרקים 3, 4 ו-5 מנוגנים ברצף. מאפיין זה, השאול מעולם האופרה, (ושנעשה בו כבר שימוש בסימפוניות של היידן ושל יוהאן סבסטיאן באך) הוא חלק משינוי הגישה לסימפוניה כיחידה אורגנית ולא כאוסף פרקים נבחרים.
  • סימפוניה תוכניתית – בטהובן כתב סימפוניה בעלת תוכן חוץ מוזיקלי המתואר על ידי המוזיקה. את סימפוניה מס' 6 תיאר בטהובן כ"זכרונות מחיי הכפר", ולכל פרק יש כותרת תיאורית ("סצנה על הנחל", "התכנסות שמחה של אנשי כפר"). בעוד שבכתיבה התוכניתית לא היה כל חידוש (כבר ברנסאנס ובבארוק נכתבו יצירות בפורמט דומה), החידוש הגדול הוא בהערה שצירף בטהובן לתווים, לפיה אין מדובר בתיאורי טבע ומזג-אוויר כפשוטם, אלא ב"נופי נפש". בכך המשיך בטהובן בתהליך הפיכת המוזיקה לכלי להבעה אישית ולא להצגה כללית של רגשות. אין הוא רוצה להדגים בפני הקהל מהו העצב, לדוגמה, אלא להראות לקהל את עצבונו של המלחין.
  • הרחבת החלק האחרון – הקודה, היא החלק המסיים של פרק הכתוב בצורת סונאטה. אצל מלחיני התקופה הקלאסית הקודה הייתה קצרה ביותר. לעומתם, אצל בטהובן הפכה הקודה למעין חטיבה מפותחת בפני עצמה. בסימפוניות של בטהובן התבססה המגמה למקם את מרכז הכובד המוזיקלי בפרק האחרון של הסימפוניה, ולא בראשון כפי שהיה נהוג במאה השמונה עשרה.
  • שימוש במוטיבים
    • בסימפוניה מס' 5 עושה בטהובן שימוש במוטיב ריתמי אשר מופיע בכל הפרקים (מוטיב המכונה לפעמים "מוטיב הגורל" או "מוטיב הניצחון"). גם בכך תורם בטהובן להפיכת צורת הסונטה מצורה דואלית (המתמקדת בעימות בין שני נושאים מנוגדים) לצורה מונותמטית (המציגה נושא מאגד שסביבו מבוסס כל הפרק, או אפילו כל היצירה).
    • בסימפוניה מס' 9 מצטט בטהובן בתחילת פרק הפינאלה (האחרון) את הנושאים הראשיים של שלושת הפרקים הקודמים.
  • הרחבת התזמורת
    • בפרק הפינאלה של סימפוניה מס' 9 הוסיף בטהובן מקהלה וארבעה סולנים, פיקולו, קונטרה בסון, 3 טרומבונים, תוף גדול, מצלתיים ומשולש.
    • בסימפוניה השלישית הוסיף בטהובן קרן שלישית
    • בסימפוניה החמישית בפרק האחרון הוסיף בטהובן פיקולו, קונטרה בסון ושלושה טרומבונים.
    • בסימפוניה התשיעית הוסיף בטהובן לפרקים 1, 2 ו-4 עוד שתי קרנות.

מלחיני התקופה הרומנטית לא נשארו אדישים לחדשנותו של בטהובן. כמעט כל אחד ואחד ממלחינים אלו השתמש באחד מהחידושיו של בטהובן:

  • הסקרצו הבטהובני, תפס אצל מרבית המלחינים וכמעט בכל סימפוניה רומנטית ניתן למצוא אותו.
  • חיבור בין הפרקים ניתן למצוא בעיקר אצל המלחין פליקס מנדלסון. אצל מנדלסון כל הפרקים בקונצ'רטי לכלי סולו (גם לכינור וגם לפסנתר) מחוברים ביניהם. אצל שומן בקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת בלה מינור ובקונצ'רטו לכינור ברה מינור. אצל סן סנס בקונצ'רטו השלישי במי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת. אצל רחמנינוב בקונצ'רטו השלישי ברה מינור לפסנתר ותזמורת ועוד.
  • המלחין הצרפתי הקטור ברליוז כתב סימפוניה תוכניתית בעלת חמישה פרקים - הסימפוניה הפנטסטית.
  • אצל המלחין הבוהמי אנטונין דבוז'ק ניתן למצוא שימוש יוצא מן הכלל בטכניקת הציטטות שקבע בטהובן. בסימפוניה מס' 9 שלו "מן העולם החדש" בכל פרק מובאות ציטטות מן הפרקים שקדמו לו. טכניקה זו מגיעה לשיאה בפרק האחרון של הסימפוניה שם משולבים כל ארבעת המוטיבים מן הפרקים הקודמים.
  • גוסטב מאהלר, המלחין היהודי-אוסטרי אימץ מבטהובן את השימוש במקהלה בתוך הסימפוניות שכתב.
  • בנוגע לפתיחת הסולן בקונצ'רטו, רבים ממלחיני התקופה הרומנטית הושפעו מבטהובן. ניתן לראות זאת אצל המלחין הרוסי צ'ייקובסקי בקונצ'רטו לכינור ובקונצ'רטו לפסנתר, בקונצ'רטו לכינור של דבוז'ק, בקונצ'רטי (צורת רבים של קונצ'רטו) לפסנתר ובקונצ'רטו לכינור המפורסם של פליקס מנדלסון. וכן הפתיחה של הקונצ'רטו השני בסי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת של ברהמס.

השפעת אישיותו ואמונותיו על כתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל כתיבתו של בטהובן מאמצע חייו, כאשר החל להתחרש, הייתה מאבק מתמשך בגורל וניצחון. עניין זה הבא לביטוי מעל לכל ביצירותיו המאוחרות (הסימפוניה התשיעית, מיסה סולמניס, הרביעיות האחרונות ועוד). גם במישור הכללי יש ביטוי לתחושה זו של מאבק וניצחון. תיאור זה לעיתים קרובות מתייחס להפקת יצירותיו של בטהובן אל מול קשייו האישיים הרציניים. סקיצות המוזיקה האחרונות שלו הן של החמישייה כלי קשת בדו מז'ור.

בטהובן חי בימים הסוערים של המהפכה הצרפתית, שלטון נפוליאון והפצת רעיונות בדבר שחרור האדם מדיכוי ומעריצות. בטהובן שמצד אחד היה אדם רב השפעה בשל הכבוד הרב לכישרונו המוזיקלי, ומצד שני חש דיכוי בשל הצורך לשמור על לקותו בסוד, וכמו כן עקב ההערכה הנמוכה בחברה לגבי אופיו, מצא ברעיונות האלה קסם רב. רעיונות אלה מפעפעים בכל יצירותיו הגדולות.

בטהובן מאוד התרשם מהאידיאלים של עידן הנאורות ומהרומנטיקה באירופה. הוא בתחילה הקדיש את הסימפוניה השלישית שלו, "ארואיקה" (ההרואית), לנפוליאון, באמונה שזה יתמוך באידיאלים הדמוקרטיים והרפובליקניים של המהפכה הצרפתית; אולם ב-1804 קרע את העמוד עליו הייתה כתובה ההקדשה לנפוליאון, כששאיפותיו האימפריאליות של נפוליאון הפכו למציאות והוא הכתיר את עצמו לקיסר, שינה בטהובן את שם הסימפוניה ל"סימפוניה הרואית, הולחנה לחגיגת זכרו של אדם גדול".

ביצירותיו של בטהובן מתגלה חזון אופטימי ונמרץ של אמונה בכוחו של האדם להתגבר על כל הקושי והרוע שבחיים, כפי שהוא עצמו התמודד עם אסון הגורל שנטל ממנו את חוש שמיעתו, ויכול לו.

בפרק הרביעי בסימפוניה התשיעית של בטהובן ישנו קטע מקהלתי למלא ה"אודה לשמחה" של פרידריך שילר, מזמור אופטימי המגן על אחוות האנושות. העובדה, שבטהובן היה מסוגל להתגבר על מרירותו וחירשותו הקשה ולכתוב מוזיקה טובה כל כך כהמנון לחדווה, המאחדת את בני האדם כולם, מעידה רבות על אופיו המיוחד ועל גדלות רוחו.

שאלת הגדרתו של בטהובן כרומנטיקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויכוח ממושך מתקיים באשר לבטהובן - האם היה מלחין רומנטי או קלאסי. כפי שמתועד ממקור כלשהו, מאחר שמשמעות המילה "רומנטי" והגדרת תקופת ה"רומנטיקה" משתנות עם הדיסציפלינה, הכללת בטהובן כחלק מתנועה או תקופה זו חייבת להשתקף בהקשר המסוים.

בטהובן נמנה ללא ספק בחצי הראשון של המאה ה-19 עם רומנטיקנים ספרותיים כגון המשוררים הגרמנים גתה ושילר והמשורר האנגלי פרסי שלי. הוא נקרא רומנטיקן גם על ידי בני זמנו כמו שפור או הופמאן. לעיתים קרובות הוא נחשב מלחין מחזורי השירים הראשון והושפע על ידי ניבים עממיים רומנטיים, לדוגמה בשימושו ביצירה של המשורר רוברט ברנס. הוא עיבד לחנים עממיים לקול, פסנתר, כינור וצ'לו.

מצד שני מתייחסים להקשר המוזיקולוגי, בו המוזיקה הרומנטית נחשבת מאוחרת יותר מתקופתו. נושא זה קשור לוויכוח גדול יותר: לדעת כמה מומחים, בטהובן הוא לא רומנטיקן, והיותו כזה היא מיתוס; לדעת אחרים הוא דמות בתקופת מעבר, או מעין מבשר לרומנטיקה, "ממציא" התקופה הרומנטית; לדעת אחרים הוא מלחין רומנטי טיפוסי ואפילו אבטיפוס מושלם בהתאמה למיתוס של גאוניות ואינדיבידואליות הרואיות. מיקומו בתקופה הרומנטית נע ממקום למקום פעמים אחדות על ידי החוקרים, ונשאר נושא לוויכוח עז, בין השאר מכיוון שבטהובן נשקף כדמות מולידה. לאלה שעידן ההארה מסמל את יסוד המודרניות בעיניהם, הוא מוכרח עקב כך להיות קלאסי באופן חד-משמעי, בעוד לאלה שרואים את הרגישות הרומנטית כמפתח לאסתטיקה מאוחרת יותר (כולל אסתטיקה של ימינו), הוא חייב להיות רומנטי. בין שני הצדדים הקיצוניים האלה קיימות פרשנויות או מחלוקות והערכות ביניים רבות.

האזנה ליצירות בטהובן מוסיפה עוד ניתוח מחקרי אפשרי: ישנה ללא ספק התפתחות בסגנון יצירותיו בין המוקדמות למאוחרות. בטהובן הצעיר נראה לעיתים עמל על מנת להיות מותאם לתבניות חבריו: הוא רוצה לכתוב מוזיקה שתהיה מתקבלת על הדעת בחברה של ימיו. מאוחר יותר, ישנם בהישגיו הרבה יותר מאמונות האיקונוקלאזם, כמו הוספת מקהלה בסימפוניה, כשז'אנר הסימפוניה כפי שהיה לפניו היה אינסטרומנטלי בלבד. משמעות הדבר היא, שהשאלה משתנה מ"האם היה בטהובן קלאסי או רומנטי" ל: "היכן בדיוק על ציר הזמן נטה בטהובן מקלאסיות בולטת לרומנטיות בולטת?" רוב המלומדים מסכימים: ביצוע הסימפוניות החמישית והשישית בקונצרט אחד ב-1808 היה כנראה נקודת המפנה שלו. בסימפוניה החמישית, שיבץ בטהובן נושא הבנוי ממוטיב חוזר קצר בכל פרקי היצירה (שנשמעה בפעם הראשונה באותו קונצרט). הסימפוניה השישית שבאה אחריה הייתה הדוגמה הראשונה לסימפוניה, שהולחנה כיצירה תוכניתית (נוהג שהיה שגור בתקופת הרומנטיקה), וכן שברה את הארגון המסורתי של סימפוניה בארבעה פרקים. עם זאת, בהמשך כתב בטהובן את הסימפוניה השמינית העדינה שלו ומעט מוזיקה קאמרית שקטה לדרישות האנגלים. על כל פנים, בסוף העשור הראשון למאה ה-19, בטהובן היה ללא ספק רומנטיקן.

בניגוד לכך, קארל דאלהאוס טוען, שהתפתחות סגנונו של בטהובן מביאה אותו למעשה אף לתקופה קדומה מהרומנטיקה, שם הוא נפרד מהמוזיקה של עמיתיו. דאלהאוס מציין כי הבנתנו את בטהובן כמלחין רומנטי נשאבת בעיקרה מתקופתו האמצעית-מוקדמת של בטהובן, שמכילה את הסימפוניה השלישית והסימפוניה החמישית. בכל אופן השפעת בטהובן על מלחינים רומנטיים אחרים לקוחה בעיקר מיצירות בין Opp. 74 ו-97, של חציה השני של התקופה האמצעית. דאלהאוס טוען שמסורת המוזיקה הרומנטית היא במהותה מסורת המוזיקה של שוברט, ושהשפעת בטהובן על שוברט נלקחה במידה רבה מ-Opp. 74 ו-97. בטהובן המאוחר הוא אינדיבידואליסט במידה כזאת, עד שאין עוד לראותו כשייך לאותו ז'אנר של בני זמנו הרומנטיקנים.

גוגל
Google LLC
נתונים כלליים
סוג חברה ציבורית
בורסה נאסד"ק (20042015GOOG, GOOGL) עריכת הנתון בוויקינתונים
מייסדים סרגיי ברין, לארי פייג' עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 4 בספטמבר 1998 – הווה (25 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת אם אלפאבית עריכת הנתון בוויקינתונים
חברות בנות
מיקום המטה מאונטיין ויו, קליפורניה, ארצות הברית
קואורדינטות 37°25′20″N 122°05′04″W / 37.42222°N 122.08444°W / 37.42222; -122.08444מיקום המטה
משרד ראשי ארצות הבריתארצות הברית גוגלפלקס, מאונטיין ויו, קליפורניה, ארצות הברית
ענפי תעשייה תעשיית האינטרנט, טכנולוגיית מידע, אינטרנט, שיווק באינטרנט, תעשיית התוכנה, מנוע חיפוש אינטרנטי עריכת הנתון בוויקינתונים
מוצרים עיקריים מנוע החיפוש גוגל
ג'ימייל
YouTube
אנדרואיד (מערכת הפעלה)
גוגל כרום
גוגל פלוס
גוגל מפות
מכוניות אוטונומיות (Google Auto)
Google Play
Chrome OS
Waze
נקסוס (סמארטפונים, טאבלטים)
פיקסל (סמרטפונים)
הכנסות 307 מיליארד דולר (2023)
רווח 73.8 מיליארד דולר (2023)
מנכ"ל סונדאר פיצ'אי עריכת הנתון בוויקינתונים
עובדים 178,234 (2023)
 
www.google.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חברת גוגל היא אומנם חברה מצוינת אך יש בה בעיה אחת והבעיה הזאת זה מה שאני עושה כרגע וזה לערוך את הערך של גוגל בויקיפדיה שנמצאת בתוך גוגל!

החברה הוקמה בספטמבר 1998 על ידי לארי פייג' וסרגיי ברין, בעת שלמדו באוניברסיטת סטנפורד, והפכה לחברה ציבורית באוגוסט 2004. בהצהרת הכוונות הרשמית של החברה היא "לארגן את כלל המידע העולמי ולהופכו לנגיש ויעיל לכלל העולם".[1]

חברת הייעוץ גרטר העריכה כי גוגל עושה שימוש ביותר ממיליון שרתי אירוח ברחבי העולם,[2] ושבכל יום שרתי גוגל מטפלים ביותר ממיליארד שאילתות חיפוש[3] וביותר מ־24 פטה־בית של מידע שנוצר על ידי משתמשים בשלל שירותיה של גוגל.[4]

החברה מציעה מגוון מוצרי אינטרנט, כגון: שירות הדואר האלקטרוני "ג'ימייל", אתר הווידאו "YouTube" ואתר הבלוגים Blogspot של חברת Blogger, שנרכשה על ידי גוגל בשנת 2003.

גוגל מציעה גם תוכנות שולחניות כגון: דפדפן האינטרנט "גוגל כרום", תוכנת ארגון ועריכת תמונות – "Google Photos" ותוכנת מסרים מיידיים – "Google Chat".

גוגל מובילה את פיתוחה של מערכת ההפעלה לטלפונים סלולריים "אנדרואיד", מערכת ההפעלה למחשבים "Chrome OS" מערכת ההפעלה לטלוויזיות Android TV.

האתר הראשי של גוגל, google.com, הוא האתר הנצפה ביותר באינטרנט, ובין רשימת 100 האתרים הנצפים ביותר בעולם[דרוש מקור]. בבעלותה גם אתרים נוספים כגון YouTube, ‏Blogger ו־Orkut.[5]

החברה היא אחת מחמש חברות הביג טק - חברות טכנולוגיית המידע הגדולות ביותר בארצות הברית. מרכזיותה של החברה בשוק האינטרנט העולמי גוררת עניין רב בתרבות העולמית ופעילותה מסוקרת בחדשות תדיר. החברה זכתה אף לביקורות בשלל נושאים, בין היתר בענייני פרטיות, זכויות יוצרים וצנזורה.[6]

היסטוריה

עמוד הבית הראשון של גוגל. פשטות העמוד נובעת מכך שהמייסדים לא היו בקיאים בשפת HTML.[7]

גוגל החלה את דרכה בינואר 1996 כפרויקט מחקר של צמד היזמים האמריקאים-יהודים לארי פייג' וסרגיי ברין, בעת שהיו שניהם דוקטורנטים באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה.[8] בעוד שמנועי חיפוש קונבנציונליים מדרגים את התוצאות לפי כמות הפעמים ששאילתת החיפוש הופיעה בדף, פייג' וברין הגו מערכת טובה יותר לניתוח היחסים והקשרים שבין אתרים.[9] הם קראו למערכת החדשה "PageRank", שבה הרלוונטיות של כל אתר נקבעה על ידי כמות הדפים (וחשיבותם) המקשרים בחזרה לאותו אתר.[10] בתחילה השניים קראו למנוע החיפוש שלהם "BackRub", "עיסוי גב", משום שהמערכת שפיתחו בדקה את מספר האתרים המקשרים לאתר מסוים כדי לקבוע את חשיבותו של אותו אתר.[11] לאחר מכן השם שונה לגוגל, שיבוש של המספר "גוגול" – אחד ואחריו מאה אפסים. השם נבחר כדי להראות שמטרת מנוע החיפוש היא להנגיש את כמויות המידע הגדולות שבאינטרנט לציבור.[12] עוד בחיתוליו, מנוע החיפוש התארח על השרת של אוניברסיטת סטנפורד, בכתובת google.stanford.edu.[13] החברה נוסדה ב-4 בספטמבר 1998, ומשרדי החברה שכנו במוסך של חברה משותפת (סוזן ווייציצקי) במנלו פארק, קליפורניה. 13 שנים לאחר מכן, במאי 2011, ביקרו באתרה הראשי של גוגל יותר ממיליארד משתמשים.[14][15][16]

מימון והנפקה

התקציב הראשון שגוגל קיבלה היה 100,000 דולר שניתנו מאנדי בכטולשיים, אחד המייסדים של סאן מיקרוסיסטמס, באוגוסט 1998, לפני שהחברה בכלל הוקמה. בתחילת 1999, פייג' וברין, שעדיין למדו באוניברסיטה, החליטו שהעיסוק במנוע החיפוש גזל יותר מדי מזמנם. הם פנו לקרן הון-סיכון בשם "Excite" והציעו למכור את מנוע החיפוש תמורת מיליון דולר. הקרן סירבה. ביוני 1999 החברה הצליחה לגייס יותר מ-25 מיליון דולר, מקרנות הון-סיכון אחרות.[17] לאחר חמש שנים, באוגוסט 2004, גוגל הונפקה בבורסת נאסד"ק. החברה הציעה 19,605,052 מניות במחיר 85 דולר למניה.[18] המניות נמכרו במכירה מקוונת ייחודית. הרווח מההנפקה, 1.67 מיליארד דולר, הפך את גוגל לחברה בעלת שווי-שוק של 23 מיליארד דולר.[19] הרוב המוחלט של 271 מיליון המניות שלא נמכרו לציבור נשארו בידי החברה, ורבים מעובדיה הפכו למיליונרים על הנייר. רבים שיערו כי ההנפקה תוביל באופן בלתי-נמנע לשינויים באופייה של החברה.[20] בין החששות המרכזיים היו שכעת בעלי המניות יפעילו לחץ על החברה, וכמו כן שכעת, כשרבים ממנהלי החברה הפכו למיליונרים, חשיבותו ומרכזיותו של "העובד הקטן" תפחת. בתגובה לחששות הללו, המייסדים פייג' וברין הבטיחו שהאופי והתרבות המייחדים את גוגל לא ישונו, ושיחפשו דרכים לשמור על ערכי הליבה שעליהם מושתתת החברה: ארגון שקוף בעל אווירה שיתופית. ביצועיה של מניית גוגל לאחר ההנפקה היו טובים. באוקטובר 2007 הגיעה המניה למחיר של 700 דולר, בעיקר בגלל הרווח הגדול של החברה בשוק הפרסומות באינטרנט.[21] הזינוק במחיר המניה נבע בעיקר מרכישות של גורמים פרטיים, ולא מקבוצות רכישה או משקיעים מוסדיים.[22] כעת החברה רשומה בנאסדק בשם GOOG, ובבורסת פרנקפורט בשם GGQ1.

צמיחה

במרץ 1999 העבירה החברה את משרדיה לפאלו אלטו, קליפורניה, שבעמק הסיליקון.[23] שנה לאחר מכן, בניגוד להתנגדות הראשונית של פייג' וברין למנוע חיפוש הממומן על ידי פרסומות,[24] גוגל החלה למכור פרסומות המקושרות למילות-חיפוש ספציפיות.[25] כדי לשמור על מראה דף נקי ולא עמוס, וגם בשביל לשמור על מהירות האתר, נמכרו פרסומות טקסט בלבד. מחיר הפרסומות נקבע מהצעות מחיר על כל הקלקה על פרסומות, כשהמחיר ההתחלתי היה 5 סנט להקלקה. שיטה זו, שבה המפרסם משלם רק על הפעמים שלחצו על הפרסומת שלו, נקראה "תשלום לפי לחיצה", "Pay Per Click". בתחילת 2003 החלה החברה להיות רווחית.[26]

בשנת 2003, לאחר שכבר העבירה את משרדיה פעמיים, החברה עברה למיקומה הנוכחי במאונטיין ויו, קליפורניה.[27] קומפלקס החברה מכונה לעיתים קרובות ה"גוגלפלקס". במאי 2022 חנכה החברה קומפלקס משרדים חדש במאונטיין ויו.[28]

במהלך השנים, המילה "גוגל" הפכה למילה יומיומית השגורה בפי כל, עד כדי כך שהמילונים ובסטר ואוקספורד הכירו רשמית בפועל "to google".[29]

רכישות

במהלך שנות קיומה גוגל קנתה עשרות רבות של חברות.[30]

ביוני 2004 גוגל רכשה את Picasa - תוכנת ניהול תמונות דיגיטליות, ששולבה עם PicasaWeb - שירות אלבומי תמונות אינטרנטי שהושק ביוני 2006.[31] ביולי 2005 רכשה גוגל את חברת ההזנק אנדרואיד (.Android inc) שנוסדה ב-2003 ופעלה בפאלו אלטו, קליפורניה, והפכה אותה למערכת ההפעלה הפופולרית ביותר לסמארטפונים. באוקטובר 2006 גוגל רכשה את אתר YouTube - אתר הווידאו השיתופי המוביל ברשת - בסכום של 1.65 מיליארד דולרים.[32] במאי 2007 רכשה את חברת האבטחה באינטרנט גרינבורדר טכנולוג'יס (GreenBorder).

ב-14 במרץ 2006 רכשה גוגל את SketchUp מידי חברת ‎@Last Software. בתוכנה זו אפשר ליצור בניינים בתלת מימד ואף חפצים. גוגל רכשה את התוכנה עבור Google Earth, את התוכנה סיפקה החברה בחינם באתר שהקימה במיוחד. הציבור התבקש לעצב בניינים ולהעלותם ל-Google Earth. בזכות צעד זה, אפשר למצוא ערים שלמות בתלת־ממד. ב-1 ביוני 2012 מכרה גוגל את SketchUp לחברת Trimble Navigation.

בפברואר 2010 גוגל רכשה ב-123 מיליון דולר את On2 - ספקית שירותי דחיסת הווידאו, במטרה לשפר את שירותי ותכני הווידאו שלה - ולהרחיבם.[33] במרץ 2010 גוגל רכשה את חברת DocVerse שפיתחה תוכנה לעריכה מקוונת של קובצי אופיס.[34] במרץ 2010 גוגל רכשה את שירות עריכת התמונות המקוון פיקניק, ששולב בשירות התמונות האינטרנט פיקאסה.[35] באפריל 2010 ברכש הראשון בישראל, רכשה את חברת לאבפיקסיז הישראלית העוסקת בפיתוח חפיצים מותאמים למערכות הפעלה ב-20 מיליון דולר.[36] במאי 2010 היא רכשה את חברת הפרסום הסלולרי AdMob Inc תמורת 681 מיליון דולר, ואת BumpTop מפתחת שולחן עבודה בתלת־ממד. באוגוסט 2010 גוגל רכשה את Slide - חברה המפתחת תוכנות לרשתות חברתית ב-179 מיליון דולר,[37] ואת חברת ההזנק Jambool, שמפתחת כסף וירטואלי.[38] בסמוך רכשה את Zynga - חברה שמציעה משחקים ברשתות חברתיות. באוקטובר 2010 רכשה את BlindType, שמשפרת את נוחות ההקלדה בצג מגע לשילוב במערכת האנדרואיד. ובדצמבר 2010 רכשה את פלטפורמת התשלומים הסלולרית ZetaWire. בספטמבר 2010 גוגל רכשה את חברת קוויקסי הישראלית שפיתחה טכנולוגיה להפיכת סרטון וידאו לאינטראקטיבי.[39]

במרץ 2011 היא רכשה את חברת עריכת הווידאו Green Parrot האירית המתמחה בשחזור, עריכת והשבחת וידאו, טכנולוגיה שמיועדת לשילוב ביוטיוב. במאי 2011 גוגל רכשה את הקניין הרוחני של חברת מודו הישראלית ב-17 מיליון.[40]

ב-15 באוגוסט 2011 הודיעה גוגל על רכישת מוטורולה מוביליטי, לשעבר חטיבת המכשירים הניידים של חברת מוטורולה תמורת סכום של 12.5 מיליארד דולר.[41][42] הרכישה העניקה לגוגל, בין השאר, אוסף נאה של פטנטים בתחום המכשירים הניידים, אולם היא הציבה אותה בתחרות מול היצרניות העיקריות האחרות של מכשירי אנדרואיד.[43] בזמן הכרזה על העסקה, חברת הדירוג S&P הורידה את דירוג המניה של גוגל מ"קנה" ל"מכור".[44] כתשעה חודשים לאחר מכן, אושרו כל הליכי הקניה, הוחלפו מנהלים והקניה הושלמה. גוגל פתחה בתוך מוטורולה חטיבת פיתוח של סמארטפון עם חלקים מתחלפים. באפריל 2013 מכרה גוגל את חטיבת ממירי הטלוויזיה של מוטורולה מוביליטי לאריס גרופ, תמורת כ-2.35 מיליארד דולר.[45] ב-30 בינואר 2014 הודיעה גוגל על מכירת מוטורולה מוביליטי לחברת לנובו, תמורת 2.91 מיליארד דולר, תוך שמירת מרבית הפטנטים של מוטורולה מוביליטי בידי גוגל[46] וכן השאירה אצלה את החטיבה של פיתוח סמארטפונים עם החלקים מתחלפים.

ב-6 ביוני 2013 הודיעה גוגל על רכישת חברת Waze הישראלית תמורת 1.1 מיליארד דולר אך לבסוף התשלום הסתכם ב-966 מיליוני דולרים.[47]

ב-13 בדצמבר 2013 רכשה את בוסטון דיינמיקס,[48] רכישה זו מהווה אבן דרך בכניסתה של גוגל לתחום הרובוטיקה.[49]

ב-27 בינואר 2014 רכשה את דיפמיינד.[50]

ב-16 בפברואר 2014 רכשה את SlickLogin.[51]

בספטמבר 2017 הודיעה על רכישת החטיבה האחראית על פיסקל בחברת HTC תמורת סכום של 1.1 מיליארד דולר.[52] בינואר 2018 הושלמה הרכישה.[53]

במאי 2018 גוגל רכשה את חברת Velostrata הישראלית.

הקמת אלפאבית

ערך מורחב – אלפאבית (חברה)

ב-10 באוגוסט 2015 הוכרז בבלוג של גוגל על הקמת החברה אלפאבית שתאגד תחתה את חברת גוגל. בראשה יעמדו מייסדי גוגל לארי פייג' (שישמש מנכ"ל) וסרגיי ברין (שיהיה נשיא). סונדאר פיצ'אי נהפך למנכ"ל גוגל החדש.

Google

שלט בכניסה למתחם החברה במאונטיין ויו, קליפורניה

על פי הניו יורק טיימס (2006), מחזיקה גוגל מספר שיא של יותר ממיליון שרתים המפוזרים על פני 25 אתרים ברחבי העולם. החברה מפעילה מרכזים גדולים באירלנד, אטלנטה ועמק הסיליקון, שמחוברים ביניהם ברשת סיבים אופטיים.

החברה מציגה את חזונה במילים הבאות:

Google's mission is to organize the world's information and make it universally accessible and useful

בתרגום חופשי: המשימה של גוגל היא לארגן את המידע העולמי ולהפוך אותו לנגיש ושימושי בכל רחבי העולם.

יושב ראש החברה הוא ד"ר אריק שמידט, לשעבר מנכ"ל חברת נובל. בנוסף על משרדיה הראשיים, מחזיקה החברה משרדים בדבלין שבאירלנד ומרכזי פיתוח במקומות שונים, בהם ישראל.

ב־19 באוגוסט 2004 הנפיקה Google בפעם ראשונה את מניותיה לציבור לפי שווי שוק של 23.1 מיליארד דולר. מניות החברה נסחרות בבורסת נאסדאק תחת הסמל GOOG. שווי השוק של החברה נכון ליולי 2007 היה 160 מיליארד דולר.

באוקטובר 2006 רכשה חברת גוגל את אתר YouTube בעסקת חילופי מניות תמורת 1.65 מיליארד דולר.[32]

תרבות ארגונית

Googleplex
מרכז הפיתוח של גוגל בקליפורניה
Googleplex
רחוב גוגל

גוגל מדורגת באופן קבוע כאחד ממקומות העבודה המועדפים על ידי עובדים. החברה מופיעה בחמישייה הפותחת של רשימת החברות שהכי כדאי לעבוד בהן שמפרסם מגזין Fortune, מאז 2007.

בישראל מדורגת החברה בחמישייה הפותחת בדירוג החברות שטוב לעובדי ההיי טק לעבוד בהן, על פי סקר של חברת CofaceBdi, המתפרסם בעיתונים הכלכליים. גוגל נודעת כחברה בעלת תרבות ארגונית לא-פורמלית, וכחברה המתגמלת את עובדיה.

גוגל נודעה במדיניות "20% time" המעודדת את העובדים להשקיע חמישית מזמנם בפרויקטים אישיים, ורבים ממיזמי החברה נולדו מפרויקטים שכאלה. באוגוסט 2013 נפוצו בעיתונים שמועות אודות ביטול המדיניות אך אלו הוזמו לאחר מכן.[54]

מטה החברה ומרכז הפיתוח הראשי שלה ממוקמים במאונטן ויו שבקליפורניה. המתחם מכונה "גוגלפלקס" (Googleplex) - משחק מילים על המספר "גוגולפלקס", ממנו נגזר שם החברה, והמילה "קומפלקס".

גוגל ישראל

ערך מורחב – גוגל ישראל

גוגל ישראל מפעילה את האתרים והשירותים בעברית מהאתר Google.co.il. היא מחזיקה בישראל מרכז מחקר ופיתוח עם משרדים במגדל אלקטרה בתל אביב-יפו ובפארק מת"ם בחיפה. בראשות המרכז הישראלי עומד פרופסור יוסי מטיאס ואת תחום המכירות מנהל ברק רגב.

במרכז הפיתוח הישראלי פותחו מספר תכונות במוצרי גוגל, ביניהן מנגנון הצעת מילות החיפוש המשולב במנוע החיפוש (Google Suggest), תיקון שגיאות כתיב במילות חיפוש, יכולת הוספת שכבות ביוטיוב, יישומי תחרויות ביוטיוב, את Google Trends ו-Google Insights for Search, יישומי מעבדה ב-Gmail, שיטה חדשה למכרזי פרסומות לטלוויזיה ו-Google Visualization.

מוצרי החברה

מנוע החיפוש

ערך מורחב – גוגל (מנוע חיפוש)

המוצר בזכותו התפרסמה החברה הוא מנוע החיפוש "גוגל", שהפך למנוע החיפוש הפופולרי ביותר ברשת האינטרנט זמן קצר לאחר השקתו.[55]

מנוע החיפוש כה דומיננטי שבאנגלית המילה Google משמשת כפועל שמשמעותו לחפש ברשת, ובעברית הפועל "גיגול" או "לגגל", הנמצא בשימוש בשפה היומיומית, נגזר משמה של החברה.

מנוע החיפוש "גוגל" מבוסס על טכנולוגיה המכונה PageRank (שיטת דירוג הנקראת על שם ממציאה לארי פייג'), שיטה הקובעת את "חשיבותו" של דף אינטרנט על בסיס אלגוריתם סטטיסטי. הרעיון שעומד בבסיס האלגוריתם הוא ספירה של מספר הפעמים בהם מגיעים אל הדף בשיטוט אקראי ברשת. מדד כזה, לוקח בחשבון שיקולים גלובליים של המבנה הכולל של הרשת ולא רק שיקולים לוקאליים כמו מספר ההפניות לאותו דף.

מנוע החיפוש של גוגל מושך קהל גדל והולך של משתמשים, בזכות איכות תוצאותיו וממשק המשתמש הפשוט שלו. בשנת 2000 החלה גוגל לפרסם מודעות טקסט פשוטות, על פי מילות החיפוש, בצד תוצאות החיפוש שהציגה. בנוסף, קיימת אפשרות להציג אתר, תמורת תשלום, ברשימה נפרדת בראש תוצאות החיפוש.

פעמים רבות, בזמן כתיבת מחרוזת החיפוש, מציע גוגל להשלים אותה על פי מחרוזות השמורות אצלו.[56] למנוע החיפוש ממשק משתמש בשפות רבות, ובהן עברית.

בדף הבית של מנוע החיפוש נכללים, בנוסף לחיפוש הכללי באינטרנט, גם מדורים אחדים:

  • חיפוש חדשות: גוגל חדשות הוא אתר חדשות של גוגל, אשר מאגד לתוכו חדשות מאתרי חדשות רבים ומסדר אותם לפי אלגוריתם מיוחד. החל ממרץ 2006. השירות מאפשר גם קבלת עדכונים בדואר אלקטרוני על חדשות העוסקות במילים שהגדיר המשתמש (למשל קבלת כל עדכון חדשות העוסק ב"מפלגת העבודה"). גם שירות החדשות מבית גוגל תומך בגרסה העברית.
  • חיפוש תמונות: גוגל תמונות מאפשר חיפוש תמונות ברשת.
  • גוגל מפות
  • כונן גוגל
  • חיפוש וידאו: בעבר היה קיים השירות גוגל וידאו, אך לאחר שהחברה רכשה את אתר הסרטונים הפופולרי YouTube, פחת השימוש בגוגל וידאו. בשנת 2012 הודיעה החברה על ביטול השירות של גוגל וידאו ו-YouTube הפך לשירות הווידאו הרשמי של גוגל.
מכונית הצילום של גוגל מפות מתעדת את אזור הכותל המערבי בירושלים
כיכר טרפלגר כפי שהיא נראית בעזרת Google Earth
צילום מסך של שירות google Sites, אתר לדוגמה

במכשירים ניידים (טלפונים ומחשבי לוח) ובמחשבים שולחניים, בתוך דפדפן "כרום" - גוגל גם מציגה את שירות Google Now המהווה סוג של "עוזר וירטואלי" המציג "כרטיסי מידע" והתראות מתפרצות לגבי נושאים שלדעת "גוגל" עשויים לעניין את המשתמש. Google Now כולל גם הפעלה קולית, יכולת לחיפוש קולי ויכולת "לשוחח" עם המשתמש בשפה "כמעט טבעית".

בסך הכול, גוגל עושה מאמצים ניכרים על מנת לשמור את המשתמש "בתוך" האתר שלה.

שירותי פרסום

  • Google Adwords: פרסום במנוע החיפוש שלה
  • Google AdSense: גוגל מאפשרת לבעלי אתרים להוסיף לאתרם פרסומות, ולקבל תשלום על כל לחיצה של הלקוח על אחת מפרסומות אלו. ניתן גם להוסיף תיבת חיפוש לאתר, ואם גולש יחפש מידע וילחץ על קישור ממומן, בעל האתר יתוגמל על כך.
  • גוגל פרטנרס
  • DoubleClick

מוצרי אינטרנט עיקריים

בנוסף למנוע החיפוש מספקת גוגל שירותים נוספים, כגון סרגל כלים הניתן להתקנה בדפדפן, שירותי תרגום מכונה עבור מספר שפות, קבוצות דיון, מדריך אתרים ידני, דואר אלקטרוני בשם Gmail, גוגל חדשות.[57]

  • YouTube: אתר הווידאו השיתופי המוביל ברשת, אותו רכשה החברה באוקטובר 2006, בעסקת חילופי מניות בסך 1.65 מיליארד דולר.
  • Gmail: (ג'ימייל) מאפשר גישה בעזרת דפדפן לתיבת דואר אלקטרוני בעלת קיבולת של כ־15 ג'יגה בייט, שגדלה באופן קבוע. בנוסף ניתן להשתמש בתיבה זו באמצעות פרוטוקולי POP3 ו-IMAP, אשר נתמכים על ידי כל תוכנות הדואר האלקטרוני.
  • גוגל+ הרשת החברתית של גוגל המתחרה בפייסבוק ומתממשקת עם מרבית השירותים של גוגל. מאפשרות בין השאר לקיים שיחות ווידאו מרובות משתתפים, לשתף תמונות, ועוד. Google+ נסגרה ב-2 באפריל 2019, וזאת לאחר פרצות אבטחה שגרמו לדליפת פרטים של מיליוני משתמשים.[58][59] גוגל מצדה הודיעה כי גוגל+ נסגרת "עקב שימוש מועט".[60]
  • גוגל כרום: דפדפן מבית גוגל אשר נכתב על מנוע V8 שפותח עבורו. הדפדפן נחשב מהיר במיוחד.
  • גוגל מפות: מציג את מפת העולם במספר שכבות מידע, מאפשר חיפוש וניווט, וכן תצוגת צילום 360 מעלות בחלק גדול מרחובות העולם.
  • יומן גוגל: מאפשר ניהול יומן ברשת.
  • כונן גוגל: מאפשר לפתוח ולנהל בחינם מסמכים, גיליונות אלקטרוניים ומצגות באינטרנט – כתחליף לתוכנות אופיס של מיקרוסופט וכן שירות של אחסון קבצים בענן.
  • Blogger: מאפשר יצירת בלוג אישי.
  • גוגל תרגום: מאפשר תרגום מכונה המבוסס על סטטיסטיקה. השירות מיועד גם לתרגום דפי אינטרנט שלמים.
  • Google Earth היא תוכנה חינמית מדמה כדור גלובוס אותה קנתה גוגל מחברת keyhole. התוכנה מאפשרת לצפות בתצלומי לוויין של כדור הארץ, ואף ניתן להתקרב למיקום מסוים קרוב עד לרמת הרחוב בעזרת תצלומי לוויין ותצלומי אוויר רגילים. נכון ליולי 2005 היה ניתן לצפות לפרטי פרטים (דהיינו - תצלומי אוויר) רק במקומות נבחרים מעטים (צרפת, הוותיקן, הפירמידות בגיזה וכולי) בעוד בשאר האזורים (תל אביב, ביירות וכולי) היו תצלומי לוויין מפורטים פחות, או תצלומי אוויר מגובה רב בלבד. עם הזמן התפתחה התוכנה מאוד, כך שניתן לצפות בצילומים בעלי רזולוציה ורמת פירוט גבוהים כמעט בכל מקום בעולם. לתוכנה נוספו אפשרויות רבות: הצגת מקומות נבחרים בעולם בתלת-ממד, צפייה בתמונות שהעלו המשתמשים, גבולות מדיניים ומוניציפליים והצגת שכבות מידע על גבי המפה או תצלום הלוויין הכוללות: סמלונים של מקומות לינה, מסעדות, אתרים ארכאולוגיים, ועוד. בנוסף לגרסה הבסיסית, הניתנת חינם, ישנן שתי גרסאות מורחבות של התוכנה שהן בתשלום: Google Earth Plus, בעלת מערכת GPS, ביצועים גרפיים משופרים ויכולות הדפסה משופרות, ו-Google Earth Pro העסקית.
  • Picasa תוכנה לניהול תמונות במחשב ואתר. התוכנה מאפשרת יצירת אלבומים בקלות, עריכת תמונות, חיפוש תמונות במהירות והצגת תמונות בפני אנשים. התוכנה מושלמת על ידי אתר ייעודי המאפשר את אחסון התמונות והצגתן, הן ישירות באתר והן מתוך גוגל+. מדובר בתוכנה מאוד קלה ושימושית לבעלי מצלמות דיגיטליות או לאנשים שמאחסנים הרבה תמונות במחשב.
  • Google Play: היא חנות האפליקציות (וגם המוצרים) הרשמית של גוגל לאנדרואיד, הנכללת בתוך המכשירים, google play מתחרה בחנות האפליקציות App Store של אפל.
  • Google Pay (אנ') מאפשר העברת כספים ותשלום דרך האינטרנט (מחליף את Google Checkout), השירות דומה לשירות הוותיק PayPal ומתחרה בו.[61]
  • Google Cloud Platform חבילת שירותי ענן ומוצרים לעסקים המאפשרים להריץ יישומים, מכונות וירטואליות, אלגוריתמים ומערך מחשוב ארגוני על התשתית של גוגל.
  • Google Finance אתר פיננסי הכולל חדשות פיננסיות, מידע על חברות ציבוריות, גרפים וציטוטי מניות שהושק במרץ 2006.[62]

מוצרי אינטרנט נוספים

  • Chrome OS: מערכת הפעלה על בסיס קוד פתוח המיועדת למחשבים אישיים, בעיקר מסוג נטבוק וטאבלט.
  • Hangouts: לשעבר גוגל טוק. תוכנת מסרים מיידיים אשר מאפשרת לבצע שיחה קולית באינטרנט (VoIP). התוכנה מאפשרת לקבל גם התראות על מיילים חדשים (Gmail) ותזכורות מ-Google Calendar. גרסת דפדפן משולבת ב-Gmail
  • גוגל קבוצות: הקמת קבוצות דיון והשתתפות בקיימות.
  • Google Trends: מאגר מידע על המילים המבוקשות מדי יום במנוע החיפוש. על בסיס מאגר מידע זה יצרו במרכז המחקר והפיתוח בישראל את Google Insights for Search המציג באיזו מידה גולשים חיפשו מילה מסוימת במנוע ביחס לציר הזמן באותו יום, וכן מאמרי חדשות וקטעי בלוגים באותו נושא. ניתן גם להשוות בין מספר מילות חיפוש שונות ולהגדיר אזור זמן שבו החיפוש יתבצע ומדינה.
  • Google Moon: מאפשר מבט על פני הירח עם נקודת נחיתה של טיסות אפולו ותמונות מהם.
  • Google Mars: שירות מפות המאפשר לראות את פני השטח של מאדים באמצעות תמונת לוויין באור תת-אדום, או גובה פני השטח. כמו כן מסופק מידע נוסף שנאסף בעקבות שיתוף פעולה עם מדעני נאס"א.
  • גוגל ספרים: שירות רב-לשוני לעריכת חיפושי טקסט בספרים שגוגל סרקה, המרה לטקסט באמצעות זיהוי תווים אופטי ואחסנה במסד הנתונים הדיגיטלי שלה. ספרים הנמצאים ברשות הציבור זמינים לתצוגה מלאה באתר ולהורדה בחינם.
  • Google Apps: מקבץ שירותים לארגונים. משלב את Gmail, Google Talk, Google Calander, Google Docs ועוד. השירות מאפשר לארגון לעבוד ביחד בצורה אפקטיבית על ידי שיתוף הנתונים. השירות ניתן לבעלי שם מתחם.
  • Google Sites: שירות המאפשר פתיחת אתר אישי. בשירות הנוכחי אפשר לשלב שירותים אחרים של גוגל, כגון תמונות ולוח שנה.
  • Google Health: שירות הפועל בינתיים רק בארצות הברית ומאפשר לפתוח באינטרנט תיק רפואי שנגיש מכל מקום.
  • Notebook: מאפשר פתיחת מחברות ושמירת הערות בהן.
  • Google Product Search: מאפשר חיפוש מוצרים וקנייתם. השירות מתחרה ב-eBay.
  • Google Friend Connect: שירות לבעלי אתרים, המאפשר להוסיף לאתר תכונות של רשתות חברתיות מקוונות.
  • Google Latitude: מאפשר לאנשים לאתר את חבריהם על מפת העולם באמצעות הטלפון הסלולרי (לא נתמך בישראל).
  • Google Toolbar הוא תוסף לדפדפן אינטרנט אקספלורר מבית מיקרוסופט. דרכו ניתן לחפש בקלות באתר גוגל, לגשת לדפים שונים של גוגל ועוד. ניתן בתוסף לגשת לדפים שונים של גוגל, כגון: חדשות (Google News), מערכת בלוגים (Blogger) ועוד. ניתן אפשרות לחסימת חלונות קופצים (pop-up). אפשרות צביעה של אותיות - במקרה ואתם מחפשים מילה מסוימת (או כמה מילים) בדף כלשהו, אתם יכולים לכתוב אותו בחיפוש, ללחוץ על כפתור הצביעה והמילים יצבעו וכך תוכלו למצוא אותם במהירות. אפשרות של מילוי אוטומטי (Autofill). ב-Toolbar ניתן לכתוב את כל הנתונים עליכם (שם, כתובת, דוא"ל וכו'), ובמקרה שתצטרכו למלא טופס, במקום למלאו, תוכלו ללחוץ על כפתור אחד והטופס ימלא את עצמו לפי הנתונים שרשמתם. אפשרות של חיפוש במחשב כמו Google Desktop Search.
  • Google Pack מדובר בחבילת תוכנות חינמיות למערכת ההפעלה חלונות שכוללת את רוב התוכנות של גוגל ותוכנות צד שלישי כמו StarOffice של סאן מיקרוסיסטמס, נורטון אנטי וירוס, Adobe Reader ו-Google Pack .SpyDoctor מגיע עם רכיב בשם Google Updater שתפקידו לעזור להוסיף, להסיר ולעדכן את התוכנות שבחבילה. Google Pack כוללת גם בשומר מסך ייחודי Google Photos Screensaver אשר בעזרת מנוע החיפוש התמונות של גוגל מוצא תמונות נוף באיכות גבוהה ומוסיף אותם, שומר המסך מאפשר גם הוספת תמונות מ-Picasa וערוצי RSS.
  • Gboard - מקלדת וירטואלית בעלת למעלה מ-100 מיליון משתמשים שהופצה לראשונה ב-12 במאי 2016.
  • Google Classroom - מערכת ניהול לימודית, שפותחה על ידי חברת Google.
  • Google Contacts - מערכת המאפשרת ניהול של אנשי הקשר בשירות מקוון וחינמי. האפליקציה פותחה על ידי חברת גוגל, המשלבת את השירותים של גוגל פלוס, gmail ועוד.

מערכות הפעלה

  • אנדרואיד: מערכת הפעלה פתוחה המבוססת על לינוקס שפיתחה גוגל עבור טלפונים סלולריים ועבור מחשבי לוח. מערכת ההפעלה פותחה על ידי חברת .Android INC שנרכשה על ידי גוגל והקמתו של Open Handset Alliance שכולל 50 חברות חומרה, תוכנה ותקשורת. מערכת ההפעלה הוצגה לראשונה ב-5 בנובמבר 2007 עם הקמתו של ארגון ה-OHA בראשות גוגל. לפי IDC, ב-2012 החזיקה מערכת ההפעלה נתח של 70% מכלל שוק הטלפונים החכמים העולמי.
  • Chrome OS: מערכת הפעלה למחשב. גוגל מפעילה תוכנת קוד מקור פתוח לפיתוח מערכת זו בשם Chromium OS
  • Google TV: מערכת הפעלה לטלוויזיה.

סמארטפונים ומחשבים

  • Google Nexus: סדרת טלפונים חכמים המפותחים על ידי גוגל ומיוצרים על ידי מספר חברות חומרה הנבחרות על ידה.
  • Google Play Editions:
  • Chromebook:
  • Google Pixel: סדרת טלפונים חכמים המהווה סדרת המשך המחליפה את סדרת Nexus הקודמת.

מוצרים בפיתוח

יישומים ושירותים שנזנחו או נסגרו

  • Google Wave: היה מיועד להיות כלי מקוון לתקשורת ועבודה בזמן אמת, כלומר שירות מבוסס אינטרנט אשר מבצע מיזוג של דואר אלקטרוני, מסרים מיידיים, ויקי ורשתות חברתיות. חוזקה של המערכת הוא בשיתוף פעולה בזמן אמת הכוללת הרחבות רבות כמו איות, בדיקת דקדוק, תרגומים בזמן אמת ועוד הרחבות רבות נוספות. התוכנה כתובה בשפת Java באמצעות OpenJDK, וממשק האינטרנט שלה כתוב בסביבת Google Web Toolkit.[66][67] את המוצר פיתחו האחים לארס וינס ראסמונדסן, מפתחי גוגל מפות, לשירות לא נרשמו מספיק גולשים וגוגל החליטה לזנוח אותו, אך בהמשך, שילבה חלקים ממנו בפלטפורמת Google Docs שלה.
  • Google Page Creator: איפשר יצירת אתר אישי ואחסונו בנפח המוגבל ל-100 מגה בייט ללא תשלום. השירות כלל עורך WYSIWYG מבוסס דפדפן. (Google Page Creator) השירות נסגר וכל הדפים שנוצרו באמצעותו הועברו לשירות Google Sites.
  • Google Labs: ריכוז השירותים החדשים של גוגל, כשהם עוד בגרסת בטא, באופן המאפשר למשתמשים להתנסות בפיתוחים חדשים ולעזור בהכרעה אם יתווספו למוצרי החברה השונים. ביולי 2011 הודיעה גוגל על סגירת השירות.[68][69]
  • Google Buzz: רשת חברתית מקוונת המשולבת בתוך Gmail.
  • Google News Archive: הרחבה של Google News שנועדה לספק גישה חופשית לארכיונים סרוקים וקישורים לאתרים של ארכיבים של עיתונים אחרים ברשת, הן בחינם והן בתשלום. ב-2011 הודיעה גוגל שמעתה ואילך לא יתווספו תכנים חדשים לפרויקט.[70] ב-14 באוגוסט 2011, הפכה גוגל את עמוד הבית של הפרויקט ללא נגיש, ללא התראה מראש. השירות התמזג עם Google News.
  • Google Reader: במרץ 2013 חברת גוגל הודיעה על סגירת קורא ה-RSS הפופולרי שלה, שנסגר רשמית ביולי 2013.
  • Google Audio Indexing: איפשר לחפש מילים אשר צוינו בתוך וידאו הלקוח מ-YouTube. השירות עבד רק בערוץ הפוליטיקה. לדוגמה השאילתה Israel, גרמה להצגת סרטונים בהם הוזכרה המילה "Israel".
  • iGoogle: התאמת דף בית אישי, עם רקע לפי בחירה ואפשרות לתוספות רבות לדף הבית כגון שעון, משחקים, חדשות, תמונות או תזכורות אישיות.
  • Knol: אוסף מאמרים שנכתבים על ידי הגולשים.
  • Search ‏Google Desktop (נקראה גם בשם הקיצור GDS) הייתה תוכנה לחיפוש קבצים בתוך המחשב, שהתאימה למערכות ההפעלה חלונות, לינוקס ומק. היא איפשרה להתקין אייקון קטן ב-Deskbar, שסרק את הקבצים הקיימים במחשב ויוצרה אינדקס של כל הקבצים, כך שהיה ניתן לחפש קבצים במהירות וללא מאמץ. החיפוש היה יכול להתבצע באתר Google, דרך לשונית Desktop שהתווספה לאחר התקנת התוכנה, או באמצעות חיפוש רגיל בגוגל; מופעי החיפוש במחשב יוצגו בצד וגם בדף אינטרנט דמוי דף הבית של גוגל. מבין אפשרויות החיפוש שהיו בתוכנה: חיפוש בתוך קובצי טקסט (txt, קובצי Word, Powerpoint, Excel), חיפוש בדוא"ל (דרך תוכנות Outlook), חיפוש בתוכנת המסרים המידיים AOL, וחיפוש בהיסטוריית הגלישה בדפדפן אינטרנט אקספלורר. תוכנה זו סיפקה גם שירותי-אינטרנט בתוך המחשב באמצעות סרגל הכלים שנמצא כברירת-מחדל בצד הימני של שולחן העבודה. גודל התוכנה היה מגה בייט וחצי.
  • 'Google Web Accelerator יישום להאצת הגלישה באינטרנט משנת 2005 שהתמיכה בו הופסקה בשנת 2008.

הפולמוס סביב השפעת גוגל על החברה

במהלך השנים נקלעה גוגל מספר פעמים למרכזו של פולמוס ציבורי. החברה הואשמה בפגיעה בפרטיות, בפגיעה בזכויות יוצרים ובשיתוף פעולה עם משטרים המפירים זכויות אדם. נושאים נושאים בהם הועלו שאלות על התנהלות החברה היו סביב: זכויות יוצרים, תשלום מיסים, התנהלות לא תחרותית והעדר נייטרליות במערכת החיפוש. בעניין חוסר התחרותיות צפוי להיפתח משפט בספטמבר 2023[71].

פרטיות

מכונית הצילום של גוגל. החברה הואשמה בצילום אנשים ללא הסכמתם ובהאזנה לרשתות תקשורת

המידע הרב הנגיש לגוגל על אנשים רבים ברחבי העולם, הוא חסר תקדים בכמותו ובהיקפו. המידע משמש את גוגל להצגת פרסומות מותאמות למשתמש ולמקסום רווחיה מפרסום. הרווחים הגדולים מפרסום הם אלו שמאפשרים לגוגל להציע את שירותיה בחינם למשתמשים הפרטיים ולאסוף עליהם מידע רב נוסף. גוגל מחזיקה ביכולת לגלות, מי הם חבריו של אדם, מה הם הנושאים המעניינים אותו, והיכן הוא נמצא בכל שעה ביום. יכולת שגורמת לדאגה בקרב גופים העוסקים בהגנת הפרטיות, בקרב רגולטורים, ובקרב משתמשים רבים.

בדצמבר 2009 בראיון נשאל מנכ"ל גוגל, אריק שמידט, האם הגולשים צריכים לחלוק מידע עם גוגל כאילו היה חבר קרוב: ”אם יש לכם משהו שאתם לא רוצים שאף אחד יידע, אולי אתם לא צריכים לעשות את זה מלכתחילה. אם אתם באמת צריכים מידה של פרטיות, המציאות היא שמנועי החיפוש - כולל גוגל - שומרים מידע זה זמן מה וחשיבות הדבר היא, למשל, שכולנו כפופים לחוק הפטריוט אמריקאי וייתכן שכל המידע הזה יועמד לרשות הרשויות.”[72][73] מבקריו של שמידט טענו כי הוא מפנה את האחריות לגולשים ואף מאיים עליהם. למעשה, זכות הפרטיות של הגולשים אינה נשמרת על ידי ענקית האינטרנט, כשהיא "מתחבאת" מאחורי החוק האמריקאי.[74]

באחד במרץ 2012, גוגל שינתה את מדיניות הפרטיות שלה ואפשרה שימוש במידע לחברות בת ואתרי צד שלישי המשתמשים בשירותי Google AdSense ו-Google Analytics. מבקרים טענו ששינוי המדיניות מונע חדשנות באינטרנט ופוגע בגולשים.[75]

מחקר שבצעה אוניברסיטת אוקספורד בשנת 2018, שניתח את זרימת המידע שאוספות מיליון אפליקציות - לרבות היסטוריית גלישה, מידע אישי כללי והיסטוריית מיקום - הראה שכ-88% מהמידע שאספו אותן אפליקציות הגיע לחברת האם אלפאבית, כאשר כמעט כל המידע (87.57%) הועבר ישירות לשימוש חברת גוגל.[76][77]

גוגל שומרת על שרתיה מידע רב שיצרו המשתמשים במודע: תכתובות דואר, תוכני וידאו ומסמכים וכן מידע שיצרו המשתמשים אגב שימושם בשירותי החברה, כדוגמת מילות החיפוש בהם השתמשו, והסרטים בהם בחרו לצפות. בנוסף מתעדת החברה את מיקומם של משתמשי מערכת ההפעלה אנדרואיד בכל רגע נתון.[78] גוגל מבטיחה כי המידע נעשה בשימוש רק לצורך התאמת פרסומות וכי אף אחד מעובדי החברה ומבעלי בריתה אינו מורשה להשתמש בו לצרכיו[דרוש מקור].

ב-2010, חשפה גוגל מידע אישי של משתמשי שירות הדואר שלה, כאשר השיקה את רשת חברתית חדשה בשם Buzz. גוגל ניסתה לקדם את הרשת החברתית באופן אגרסיבי, על ידי צירוף אוטומטי של כל בעלי חשבונות ג'ימייל לרשת והוספת האנשים איתם התכתבו כחבריהם ברשת החברתית בצורה הגלויה למשתמשים אחרים. הביקורת החריפה על המהלך, ומספר תביעות משפטיות שהוגשו נגד גוגל גרמו לה לבטל את המהלך.[79]

גוגל שומרת מידע על משתמשיה בטלפונים החכמים ובמחשבים בהם הם משתמשים, אך פעמיים בעבר לא הקפידה על מחיקת המידע לאחר פרק זמן סביר. מה שמעלה את הנזק שעלול להיגרם למשתמש אם אדם זר יפרוץ למחשב או לטלפון החכם של המשתמש. מקרה ראשון היה כאשר מנוע החיפוש של גוגל השתמש בעוגיות ארוכות-טווח לשמירת מידע על זהות המשתמש, העדפותיו והיסטוריית החיפוש שלו, והגביל את משך שמירת המידע עד לשנת 2036. מקרה שני היה חשיפת העובדה שמערכת ההפעלה אנדרואיד לטלפונים חכמים, שומרת את היסטוריית המיקום של אדם בקובץ שאינו נמחק לעולם. בשני המקרים הביקורת הציבורית גרמה לחברה לשנות את מדיניות שמירת המידע. גוגל הודיעה שתגביל את משך פעולת העוגיות לשנתיים ותצנזר מידע אישי לאחר תאריך זה.[80][81] גוגל מצנזרת את כתובות ה-IP של החיפושים שביצעו משתמשים לאחר תשעה חודשים ותוכן עוגיות לאחר שנה וחצי.[82]

במאי 2018 נכנסו לתוקף תקנות הפרטיות של האיחוד האירופי, ובעקבות הפרה שלהן הטילה בשנת 2019 הרשות להגנת הפרטיות הצרפתית (CNIL) קנס של 50 מיליון אירו על גוגל, בגין הפרת פרטיות.[83]

בתגובה למחקרים השונים שיצאו נגדה וגררו קנסות חוזרים, הכריזה גוגל על מספר שינויים מתוכננים במדיניות הפרטיות שלה, בהם צמצום הרשאות של אפליקציות בחנות האנדרואיד, כך שתוגבל כמות המידע שיוכלו לגשת אליו במכשירים השונים.[84]

צנזורה

ביקורת חריפה כלפי גוגל נשמעה על שיתוף הפעולה שלה עם צנזורת האינטרנט בסין. החברה נכנעה לתכתיבי השלטונות בסין והסכימה לצנזר תוצאות חיפוש של ערכים, בהתאם לדרישת השלטון הסיני. חיפוש של מושגים דוגמת "דלאי למה", "כיכר טיאננמן", "טאיוואן" במנוע החיפוש, הניב הודעה בנוסח "לא ניתן למצוא אתר בנושא". מעבר לכך, גוגל ושלל שירותיו יפסיקו לעבוד לדקות ספורות אם יהיו ניסיונות חוזרים לחפש את המילים המסומנות. לתפיסת רבים היה בכך שיתוף פעולה של גוגל עם רודנות השלטונות בסין.[85] בסוף מרץ 2010, צמצמה החברה את פעילותה בסין, בעקבות פריצות שביצע הממשל בסין לשרתי החברה ולחשבונות הדואר האלקטרוני של פעילי זכויות אדם. הגולשים לאתר גוגל סין הופנו לאתר גוגל הונג קונג, מהלך שהפסיק את הצנזור.[86] ב-10 בינואר 2020, הכריזה גוגל כי היא מתכננת להפסיק את הצנזורה במנוע החיפוש שלה בסין.[87]

בשנים 2021, ו-2022, התמודדה החברה עם לחץ רב מצד ממשלת רוסיה.[88]

זכויות יוצרים

מנוע החיפוש של גוגל מציג בתוצאות החיפוש תמצית מהאתר, שלעיתים מייתרת את הצורך בגלישה לאתר, התנהגות שפוגעת בבעלי האתר שייצר את התוכן. מנוע החיפוש של גוגל מחזיק גרסת מטמון של אתרים רבים, ובמקרה אחד לפחות, פנה עיתון הניו יורק טיימס לגוגל בבקשה להסיר עותקים של דפי ארכיון של העיתון מגרסת המטמון. בפסק הדין .Field v. Google, Inc קבע בית משפט מחוזי של מדינת נבדה כי גרסת המטמון שמחזיקה גוגל אינה מהווה הפרה של זכויות יוצרים.[89] גוגל מאפשרת למנהלי אתרים למנוע מהזחלן שלה לשמור גרסת מטמון של דפים באמצעות שימוש בקובץ Robots.txt.[90]

בשנת 2003 החלה גוגל ספרים תוכנית סריקה למיליוני ספרים במטרה להעלותם לאינטרנט. גוגל לא ביקשה את אישורם של המוציאים לאור או הסופרים לסריקה ומרבית הספרים היו עדיין תחת זכויות יוצרים. שתי תביעות הוגשו נגד גוגל בשנת 2005 בנושא הפרת זכויות יוצרים: האחת, על ידי איחוד הסופרים האמריקאי שייצג שלושה סופרים והשנייה על ידי איחוד ההוצאות לאור האמריקאי. גוגל ביקשה להגיע להסכם פשרה עם שני התובעים והציעה לשלם על עבודות שנסרקו בעבר על ידה, בניית מערך תשלומים עבור סריקה של ספרים עתידיים ואפשרות של סופרים ומוציאים לאור לפרוש מהתוכנית. הסכם הפשרה זכה לביקורות רבות ממספר סיבות: ההסכם התייחס לספרים מכל רחבי העולם, כלל ספרים שלא הודפסו יותר, אך עדיין היו תחת זכויות יוצרים וחיזק את מעמדה של גוגל כמונופול בענף האינטרנט. הצעת הפשרה נוסחה מחדש תוך התייחסות לחלק מהחששות, אך נתקלה בביקורת דומה, ובסופו של דבר ההסדר נדחה בשנת 2011, ושתי התביעות התאחדו (Authors Guild, Inc. v. Google, Inc.).[91] בסוף 2013, לאחר שהתביעה הייצוגית נדחתה, בית המשפט המחוזי נתן פסק דין מקוצר לטובת גוגל ודחה את התביעה. בית המשפט אישר שפרויקט גוגל ספרים עומד בכל הדרישות החוק לשימוש הוגן. בית המשפט לערעורים אישר את פסק הדין המקוצר של בית המשפט המחוזי באוקטובר 2015, וקבע כי "הפרויקט של גוגל מספק שירות ציבורי מבלי להפר את חוק הקניין הרוחני".[92][93]

מונופול

גוגל הואשמה במקרים שונים בכך שניצלה את כוחה כמונופול בתחום מנועי החיפוש כדי למנוע תחרות. עיקר המהלכים במישור זה בוצעו על ידי האיחוד האירופי, אך לא רק.

ב-2015 פתחה נציבות התחרות של האיחוד האירופי בהליכים נגד חברת גוגל, בחשד שניצלה לרעה את כוחה המונופוליסטי בתחום מנועי החיפוש. ביוני 2017 הטילה הממונה על ההגבלים העסקיים באיחוד האירופי קנס בסך 2.42 מיליארד יורו על אלפאבית, חברת האם של גוגל, בנימוק שמנוע החיפוש העניק עדיפות לשירותי השוואת מחירים הקשורים לגוגל.[94] החברה ערערה על הקנס בבית הדין הכללי של לוקסמבורג.[95] בשנת 2018 הטיל האיחוד האירופי קנס נוסף על גוגל - 5 מיליארד יורו בגין הפרת תקנות הגבלים עסקיים.[96] במרץ 2019 הטיל נציבות ההגבלים העסקיים האירופית קנס של כ-1.5 מיליארד אירו בשל פגיעה בפרסומות של מתחרים.[97]

לאחר איסוף ממושך של ראיות, הגיש באוקטובר 2020 משרד המשפטים האמריקאי תביעה נגד גוגל, בטענה שהפרה מספר חוקי הגבלים עסקיים גם בארצות הברית על מנת לקבע את מעמד החברה כמונופול וכשומר סף של האינטרנט.[98] אל התביעה הצטרפו תובעים כלליים מ-11 ממדינות ארצות הברית. בין היתר נטען בתביעה שהיא מנצלת את כוחה כמונופול מול מתחרותיה בתחום הפרסום המקוון.[99] משרד המשפטים האשים את גוגל בפגיעה בתחרותיות באמצעות תשלום לחברות טלפונים ניידים שיטמיעו את מנוע החיפוש של גוגל כברירת מחדל בטלפונים.[100] בהמשך תובעים מ-38 מדינות וטריטוריות בארצות הברית הגישו תביעה נוספת.[101] בשנת 2023 אתר דה ורג׳ חשף כי גוגל שילמה 26.3 מיליארד דולר במצטבר לחברות על מנת להיות ברירת מחדל למנוע החיפוש בדפדפני אפל, פיירפוקס ואחרים[102].

הימנעות ממס

במהלך העשור השני של המאה ה-21, האיחוד האירופי ערך הליכי חקירה לענקיות הטכנולוגיה, בהן גוגל, בשל הימנעות ממס במיליארדי דולרים. ההליכים העלו חשד כי גוגל וענקיות הטכנולוגיה הנוספות, נמנעו במשך שנים מתשלום מס חברות אמריקאי באמצעות תכנון מס המכונה אירי כפול עם כריך הולנדי, שבאמצעותו שילמה גוגל במשך שנים מס אפקטיבי בשיעור 2.4% בלבד.[103] בעשותה כך, גוגל נמנעה מתשלום מס בסכום כולל של 2.4 מיליארד דולר במהלך שנת 2016,[104] ובין השנים 2015–2018 העבירה רווחים של עשרות מיליארדי דולרים לברמודה, בכל שנה, עד שהודיעה בסוף שנת 2019 כי תפסיק להשתמש בשיטה.[105]

במסגרת הסדר שנערך עם האיחוד האירופי הסכימה חברת גוגל לשלם קרוב למיליארד יורו לרשויות הצרפתיות בגין המס אותו החסירה.[106]

אפליה מגדרית

בשנת 2017 הואשמה גוגל באפליה מגדרית על ידי הממשלה הפדרלית של ארצות הברית.[107]

גוגליזציה

"גוגליזציה" הוא מונח שנטבע על ידי ג'ון בטל ואלכס סלקאבאר בשנת 2003. המונח נגזר מהמילה גלובליזציה, ומביע את התפיסה לפיה גוגל משולבת בחיי היומיום של בני האדם בכל רחבי הגלובוס.[108]

לקריאה נוספת

ספר: חברת גוגל
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.
  • ג'ון בטל, החיפוש - כיצד גוגל ומתחרותיה שינו את פני התרבות וכתבו מחדש את חוקי עולם העסקים, הוצאת "עברית" ו"כתר", 2006.
  • דייוויד א' וייז ומארק מאלסיד, הסיפור של גוגל - ההצלחה העסקית, התקשורתית והטכנולוגית החמה ביותר של זמננו, הוצאת מטר, 2006.
  • אריק שמידט וג'ונתן רוזנברג, גוגל - כך זה עובד, הוצאת מטר, 2015.
  • Steven Levy, In The Plex: How Google Thinks, Works, and Shapes Our Lives, Simon & Schuster, 2011

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ראה אתר החברה(הקישור אינו פעיל, 11.5.2020)
  2. ^ Google: One Million Servers And Counting
  3. ^ "גוגל חושפת את שאילתות החיפוש בפוליטיקה"
  4. ^ מקור 1, מקור 2, מקור 3, ומקור 4
  5. ^ גוגל באתר דירוג אתרי האינטרנט Alexa
  6. ^ "גוגל גרועה בפרטיות", "שומרים על גוגל"
  7. ^ An evening with Google's Marissa Mayer
  8. ^ "אבני דרך בהיסטוריית גוגל"(הקישור אינו פעיל, 11.5.2020)
  9. ^ "מערכת פייג'ראנק: מביאים סדר לרשת", מסמך הנכתב על ידי פייג' וברין
  10. ^ הסבר על הטכנולוגיה באתר גוגל(הקישור אינו פעיל, 11.5.2020) ומאמר שכתב לארי פייג'
  11. ^ "הולדת גוגל", באתר Wired.
  12. ^ עמוד ה"אודות" הראשון של החברה
  13. ^ האתר תחת שרת סטנפורד
  14. ^ "השיא החדש של גוגל"
  15. ^ Brin, Sergey; Page, Lawrence (1998). "The anatomy of a large-scale hypertextual Web search engine" (PDF). Computer Networks and ISDN Systems. 30 (1–7): 107–117. CiteSeerX 10.1.1.115.5930. doi:10.1016/S0169-7552(98)00110-X.
  16. ^ Barroso, L.A.; Dean, J.; Holzle, U. (29 באפריל 2003). "Web search for a planet: the google cluster architecture". IEEE Micro. 23 (2): 22–28. doi:10.1109/mm.2003.1196112. We believe that the best price/performance tradeoff for our applications comes from fashioning a reliable computing infrastructure from clusters of unreliable commodity PCs. {{cite journal}}: (עזרה)
  17. ^ על המימון של גוגל
  18. ^ מאמר ב"ביזנסוויק", כמו כן: דיווח של חברת גוגל עצמה
  19. ^ "ציפיות גדולות מהנפקת גוגל"
  20. ^ מאמר באתר cnet
  21. ^ מניית גוגל מגיעה ל-700 דולר
  22. ^ כתבה ב-cnn
  23. ^ "בניין מבורך בהצלחות"
  24. ^ "פלאנט גוגל"
  25. ^ היסטוריה רשמית(הקישור אינו פעיל, 11.5.2020)
  26. ^ הניו יורק טיימס, החיפוש אחר נוסחת ההצלחה של גוגל, באתר TheMarker‏, 20 באפריל 2003
  27. ^ גוגל עוברת
  28. ^ אתר למנויים בלבד נעמה ריבה, המתחם החדש של גוגל יוצא דופן, באתר הארץ, 23 במאי 2022
  29. ^ הבלוג הרשמי של החברה
  30. ^ רשימת הרכישות המלאה של גוגל, בוויקיפדיה האנגלית
  31. ^ אהוד קינן, תחרות ל-Flickr: גוגל השיקה שירות אלבומי תמונות, באתר ynet, 14 ביוני 2006
  32. ^ 1 2 גל מור, גוגל רכשה את YouTube עבור 1.65 מיליארד דולרים, באתר ynet, 9 באוקטובר 2006
  33. ^ ניצן סדן, גוגל רכשה את On2, באתר ynet, 20 בפברואר 2010
  34. ^ יוסי גורביץ, גוגל רכשה חברה לעריכת מסמכי אופיס אונליין, באתר כלכליסט, 7 במרץ 2010
  35. ^ אהוד קינן, גוגל רכשה את שירות עריכת התמונות פיקניק, באתר ynet, 2 במרץ 2010
  36. ^ מעיין כהן, 140, גוגל רכשה את לאבפיקסיז הישראלית, באתר nana10‏, 27 באפריל 2010
  37. ^ ynet, האם גוגל בדרך לרשת חברתית? רכשה את Slide, באתר ynet, 9 באוגוסט 2010
  38. ^ גוגל רכשה חברת סטארט-אפ שפיתחה כסף וירטואלי, באתר אנשים ומחשבים, 16 באוגוסט 2010
  39. ^ רשמית: גוגל רכשה את קוויקסי הישראלית ב-10–15 מיליון דולר, באתר גלובס, 14 בספטמבר 2010
  40. ^ מצמצמים הפסדים: גוגל רכשה את הפטנטים של מודו ב-17 מיליון שקל, באתר nrg‏, 19 במאי 2011
  41. ^ גוגל תרכוש את מוטורולה מוביליטי - הודעה לעיתונות של גוגל, 15 באוגוסט 2011
  42. ^ עודד ירון, גוגל רוכשת את חטיבת הניידים של מוטורולה, באתר הארץ, 15 באוגוסט 2011
  43. ^ Erick Schonfeld,‏Google Goes Soup-To-Nuts On Android With Bid For Motorola, באתר TechCrunch, ‏15 באוגוסט 2011
  44. ^ יוסי גורביץ, בעקבות עסקת מוטורולה: S&P מורידה את ההמלצה על מניות גוגל ל"מכור", באתר כלכליסט, 17 באוגוסט 2011
  45. ^ עומר כביר, גוגל בורחת משוק ממירי הטלוויזיה, באתר כלכליסט, 15 באפריל 2013
  46. ^ יוסי גורביץ, גוגל מכרה את מוטורולה ללנובו ב-2.91 מיליארד דולר, באתר כלכליסט, 30 בינואר 2014
  47. ^ אסף גלעד, "הגענו למסקנה שגוגל היא השותף הטוב ביותר עבור Waze", באתר כלכליסט, 11 ביוני 2013
  48. ^ צחי הופמן, ‏גוגל רכשה את חברת בוסטון דיינמיקס שמפתחת רובוטים לפנטגון, באתר גלובס, 15 בדצמבר 2013
  49. ^ טל פרוסט, גוגל הופכת ליישות-על, באתר ynet, 20 בדצמבר 2013
  50. ^ עומר כביר, גוגל רכשה את DeepMind ב-400 מיליון דולר, באתר כלכליסט, 27 בינואר 2014
  51. ^ אסף גלעד, רכישת כשרונות: גוגל קנתה את SlickLogin הישראלית, באתר כלכליסט, 16 בפברואר 2014
  52. ^ אתר למנויים בלבד גוגל רוכשת מ-HTC ב-1.1 מיליארד ד' את החטיבה האחראית על הטלפון פיקסל, באתר TheMarker‏, 21 בספטמבר 2017
  53. ^ Welcoming new teammates from HTC to our hardware organization, בבלוג של גוגל, 30 בינואר 2018
  54. ^ Google Couldn’t Kill 20 Percent Time Even if It Wanted To, באתר מגזין Wired, ‏21 באוגוסט 2013
  55. ^ דניאל נלסון, Search Engine Trends in 2008, באתר wiliam‏, 10 בדצמבר 2008
  56. ^ Google Suggest
  57. ^ עוד מוצרי גוגל
  58. ^ Google+
  59. ^ ניצן סדן, פרצת אבטחה נוספת בגוגל פלוס חשפה מידע של 52 מיליון איש, באתר כלכליסט, 11 בדצמבר 2018
  60. ^ גוגל, Shutting down Google+ for consumer (personal) accounts on April 2, 2019, support.google.com, ‏30 בינואר 2019
  61. ^ אתר המיזם
  62. ^ רויטרס, גוגל השיקה אתר מידע פיננסי שיתחרה באתר "יאהו פייננס" ודומים לו, באתר הארץ, 21 במרץ 2006
  63. ^ VirusTotal - Antivirus products and Website/domain scanning engines & datasets list
  64. ^ אתר למנויים בלבד ישראל פישר, המהפכה הבאה של גוגל: סמארטפון עם חיישני תלת-ממד, באתר TheMarker‏, 21 בפברואר 2014
  65. ^ עודד ירון, מוטורולה הציגה את פרויקט Ara: טלפון מודולרי עם חלקים מתחלפים, באתר הארץ, 29 באוקטובר 2013. (חטיבה שגוגל יצרה במוטורולה מוביליטי כשהייתה אצלה, וגוגל השאירה אצלה חטיבה זו)
  66. ^ גל מור, אלפא-בטא: גוגל והגל החדש, באתר ynet, 20 ביולי 2009
  67. ^ סרטונים על תוכנת Google Wave באתר יוטיוב (באנגלית)
  68. ^ אסף לבנון‏, גוגל סוגרת את המעבדה, באתר וואלה‏, 21 ביולי 2011
  69. ^ מערכת אנשים ומחשבים, גוגל סגרה את Google Labs, באתר אנשים ומחשבים - פורטל חדשות היי-טק, מיחשוב, טלקום, טכנולוגיות, ‏2011-07-21
  70. ^ Josh Halliday ,Google ditches newspaper archive plan, from The Guardian, 20 May 2011
  71. ^ McCabe, David; Kang, Cecilia (2023-09-06). "In Its First Monopoly Trial of Modern Internet Era, U.S. Sets Sights on Google". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2023-09-08.
  72. ^ Richard Esguerra, Google CEO Eric Schmidt Dismisses the Importance of Privacy, Electronic Frontier Foundation, ‏2009-12-10 (באנגלית)
  73. ^ Cade, Metz (7 בדצמבר 2009). "Google chief: Only miscreants worry about net privacy". The Register. {{cite news}}: (עזרה)
  74. ^ John C. Dvorak, Eric Schmidt, Google and privacy, MarketWatch, ‏Dec. 11, 2009 (באנגלית)
  75. ^ Cohen, Adam (2012-03-05). "Will We Ever Get Strong Internet Privacy Rules?". Time (באנגלית אמריקאית). ISSN 0040-781X. נבדק ב-2020-10-23.
  76. ^ רפאל קאהאן, מחקר של אוקספורד: כ-88% מכל המידע האישי שאוספות אפליקציות נוחת בידי גוגל, באתר כלכליסט, 25 באוקטובר 2018
  77. ^ Third Party Tracking in the Mobile Ecosystem, ארכיון אוניברסיטת קורנל
  78. ^ אתר למנויים בלבד עודד ירון, מחקר: גוגל אוספת מידע על משתמשים גם כשהטלפונים שלהם אינם פעילים, באתר הארץ, 23 באוגוסט 2018
  79. ^ גוגל באזז מעורר תגובות סוערות: "הפרה שערורייתית ובלתי מקובלת של פרטיות הגולשים", באתר TheMarker‏, 11 בפברואר 2010
  80. ^ Google cookies will 'auto delete'‎, באתר ה-BBC,‏ 17 ביולי 2007
  81. ^ Jacqui Cheng,‏ Google cookies to expire after two years?as long as you don't return, באתר ars technica,‏ 16 ביולי 2007
  82. ^ מרכז הפרטיות - שאלות נפוצות בנושא פרטיות, כיצד מגינה Google על פרטיותי?, באתר גוגל
  83. ^ אתר למנויים בלבד רפאלה גויכמן, צרפת קנסה את גוגל ב-50 מיליון יורו בגין הפרת תקנות פרטיות של האיחוד האירופי, באתר TheMarker‏, 21 בינואר 2019
  84. ^ גוגל מאיימת להסיר עשרות אלפי אפליקציות לגיטימיות מהחנות שלה, באתר גיקטיים
  85. ^ נמרוד הלפרן, גוגל משתיקה את הספקנים: זינוק של 31% ברווח הרבעוני ל-1.31 מיליארד דולר - מעל לתחזיות, באתר TheMarker‏, 17 באפריל 2008
  86. ^ דורון פישלר, גוגל נגד סין, באתר nana10‏, 13 בינואר 2010
  87. ^ Ramzy, Austin (2010-04-13). "Breaking News, Analysis, Politics, Blogs, News Photos, Video, Tech Reviews". Time (באנגלית אמריקאית). ISSN 0040-781X. נבדק ב-2020-10-23.
  88. ^ עתליה אוקון, ‏הדילמה הגדולה של גוגל מול פוטין: להיכנע או לנטוש את רוסיה, באתר גלובס, 12 בינואר 2022
  89. ^ פסק הדין באתר ויקיטקסט (באנגלית)
  90. ^ סטפני אולסן, Google cache raises copyright concerns, באתר cnet.com, ‏9 ביולי 2003
  91. ^ Authors Guild v. Google, The Authors Guild (באנגלית)
  92. ^ Ax, Joseph (2015-10-16). "Google book-scanning project legal, says U.S. appeals court". Reuters (באנגלית). נבדק ב-2020-10-31.
  93. ^ Robinson Meyer, After 10 Years, Google Books Is Legal, The Atlantic, ‏2015-10-20 (באנגלית)
  94. ^ אתר למנויים בלבד קנס שיא: גוגל תשלם 2.4 מיליארד יורו לאיחוד האירופי, באתר TheMarker‏, 27 ביוני 2017
  95. ^ יואב סטולר, גוגל מערערת על קנס המיליארדים שקיבלה באיחוד האירופי, באתר כלכליסט, 12 בספטמבר 2017
  96. ^ אתר למנויים בלבד גם קנסות הענק של אירופה לא יצליחו לשנות את גוגל, באתר TheMarker‏, 25 ביולי 2018
  97. ^ אתר למנויים בלבד שלב נוסף במלחמתה של אירופה בגוגל, באתר TheMarker‏, 20 במרץ 2019
  98. ^ Shirin Ghaffary, Why the US government is suing Google, Vox, ‏2020-10-20 (באנגלית)
  99. ^ רועי בהריר-פרל, "מנצלת לרעה את כוחה": תביעת ענק נגד גוגל, באתר אייס, 21 באוקטובר 2020
  100. ^ Ovide, Shira (2020-10-20). "Why the Government Is Suing Google". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-03-27.
  101. ^ אתר למנויים בלבד דפנה מאור, "הם המגיש, החובט והשופט": התביעות שעשויות לחרוץ את גורלה של גוגל, באתר TheMarker‏, 19 בדצמבר 2020
  102. ^ David Pierce, Google paid a whopping $26.3 billion in 2021 to be the default search engine everywhere., The Verge, ‏27/10/2023
  103. ^ סוכנויות הידיעות, מקלט המס האירי של גוגל חסך לה 3.1 מיליארד דולר, באתר כלכליסט, 21 באוקטובר 2010
  104. ^ עומר כביר, נחשפו תרגילי המס של גוגל, שחסכו לה מיליארדי דולרים באירופה, באתר כלכליסט, 3 בינואר 2018
  105. ^ "Google to end 'Double Irish, Dutch sandwich' tax scheme". Reuters (באנגלית). 2019-12-31. נבדק ב-2022-10-02.
  106. ^ שירות כלכליסט, גוגל תשלם בצרפת כמיליארד יורו כפיצוי על העלמות מס, באתר כלכליסט, 12 בספטמבר 2019
  107. ^ "Google accused of 'extreme' gender pay discrimination by US labor department". The Guardian. 2017-04-07.
  108. ^ Rogers, Richard (2009). "The Googlization Question, and the Inculpable Engine" (PDF). Deep Search: The Politics of Search Beyond Google.