ממשלת ישראל התשע עשרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ממשלת ישראל ה-19)
ממשלת ישראל התשע עשרה
ממשלת ישראל ה-19 בראשות מנחם בגין ב-6 באוגוסט 1981, יום לאחר השבעתה, בבית הנשיא יצחק נבון
מידע כללי
5 באוגוסט 198110 באוקטובר 1983 (שנתיים ו־9 שבועות)
תחום שיפוט ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
ראש ממשלה מנחם בגין
הקבינט הקודם ממשלת ישראל השמונה עשרה
הקבינט הבא ממשלת ישראל העשרים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ממשלת ישראל התשע עשרה, בראשות מנחם בגין, הושבעה ב-5 באוגוסט 1981 (ה' באב ה'תשמ"א). בממשלה זו נמשכו מגמות שונות, אשר את שורשיהן ניתן למצוא בממשלה הקודמת, כדוגמת המדיניות הכלכלית הליברלית והסכמי השלום עם מצרים. בין מהלכיה הבולטים של הממשלה היו החלת החוק הישראלי על רמת הגולן, ופתיחה במלחמת לבנון הראשונה. ראש הממשלה מנחם בגין התפטר ב-28 באוגוסט 1983, עם הכרזתו בישיבת ממשלה "איני יכול עוד", והממשלה סיימה את כהונתה עם השבעתה של הממשלה ה־20 בראשות יצחק שמיר ב-10 באוקטובר 1983 (ג' בחשוון ה'תשמ"ד), ממשלה שהייתה דומה מאוד בהרכבה לממשלה זו.

סיעות הכנסת ערב כהונת הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלת ישראל ה-19 בראשות מנחם בגין סמוך למשכן הנשיא. משמאל לימין: אהרן אבוחצירא, דוד לוי, יעקב מרידור, זבולון המר, חיים קורפו, מרדכי צפורי, גדעון פת, יצחק שמיר, מנחם בגין, יצחק נבון, שמחה ארליך, יוסף בורג, אריאל שרון, משה נסים, יורם ארידור, אליעזר שוסטק, אברהם שריר, יצחק מודעי, יצחק ברמן ואריה נאור מזכיר הממשלה

תוצאות הבחירות לכנסת העשירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימה ראש הרשימה מנדטים מספר קולות אחוז מהקולות מושב הערות
הליכוד מנחם בגין 48 718,941 37.1 קואליציה רשימה משותפת למפלגות חרות, המפלגה הליברלית ולע"ם
המערך שמעון פרס 47 708,536 36.6 אופוזיציה רשימה משותפת למפלגות העבודה ומפ"ם
מפד"ל יוסף בורג 6 95,232 4.9 קואליציה
אגודת ישראל 4 72,312 3.7 קואליציה
החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון 4 64,918 3.7 אופוזיציה
תמ"י אהרן אבוחצירא 3 44,466 2.3 קואליציה
התחייה יובל נאמן 3 40,700 2.3 קואליציה
תנועה להתחדשות ממלכתית משה דיין 2 30,600 1.6 קואליציה
שינוי אמנון רובינשטיין 2 29,837 1.5 אופוזיציה
ר"צ שולמית אלוני 1 27,921 1.4 אופוזיציה

גושים בכנסת העשירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גוש שמאל - המערך, חד"ש, ר"ץ. סה"כ: 52 מנדטים.
  • גוש מרכז - תל"ם, שינוי. סה"כ: 4 מנדטים.
  • גוש ימין - הליכוד, התחייה. 51 מנדטים.
  • גוש חרדים - דתיים - מפד"ל, אגו"י, תמ"י. סה"כ: 13 מנדטים.
  • גוש שמאל-מרכז - המערך, תל"ם, שינוי, ר"ץ. סה"כ: 56 מנדטים.
  • גוש ימין-חרדים-דתיים - הליכוד, מפד"ל, אגו"י, התחייה, תמ"י. סה"כ: 64 מנדטים.

סקירה כרונולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות לכנסת העשירית היו שונות בתוצאותיהן מהבחירות הקודמות, ובישרו מגמה העתידה להימשך ב-20 השנים הבאות - תיקו פוליטי בין שמאל-מרכז (ואחר כך שמאל-מרכז-ערבים) לבין ימין-חרדים-דתיים. מאז 1977 אירעו אירועים שהשפיעו על הבחירות באופן דרסטי - "המהפך הכלכלי", הסכם השלום עם מצרים, המהפכה האיסלאמית באיראן, עלייתו לשלטון של סדאם חוסיין בעיראק ו"מבצע אופרה". בפוליטיקה ובחברה הישראלית אירעו שינויים כמו ההתפלגויות בציבור הדתי בכלל ובמפד"ל בפרט, על רקע עדתי ועל רקע מדיני; פרישתם של פוליטיקאים מהליכוד והקמת מפלגת "התחייה", שסימנה את ראשיתו של הימין הקיצוני בישראל; ותופעה שהחלה כבר ב-1977, אשר נמשכה גם בבחירות אלו (ובבחירות שהתקיימו גם שנים רבות אחר כך) - "מפלגות מצב רוח", מפלגות שקמו לאור מצב רוחו הנוכחי של הציבור, ונעלמו זמן מה אחרי שנכנסו לכנסת.

הקמת הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערב הבחירות נדמה היה כי ישנו שוויון בין המערך והליכוד, שקיבלו כל אחד קרוב ל-50 מנדטים. הליכוד ניצח את המערך בהפרש של עשרת אלפים קולות, והנשיא יצחק נבון הפקיד בידי מנחם בגין את הרכבת הקואליציה. בגין הצליח להקים קואליציה מבוססת על רוב דחוק של 61 ח"כים, והממשלה יצאה לדרכה ב-5 באוגוסט 1981, ה באב ה'תשמ"א. ביולי 1982 הצטרפה סיעת התחיה לקואליציה, וזו גדלה ל-66 ח"כים. ב-5 ביולי 1982 הצטרפה סיעת היחיד "התנועה להתחדשות ציונית חברתית", ונציגה, מרדכי בן-פורת, מונה לשר בלי תיק.

ציוני דרך ומדיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירועים שקדמו לכהונת הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הסכם השלום עם מצרים: ב-26 במרץ 1979 נחתם הסכם השלום בין ישראל ומצרים. בחוזה הוסכם, בין היתר, על נורמליזציה של היחסים בין המדינות (דהיינו, הקמת שגרירויות, קיום תיירות דו צדדית ויחסים כלכליים), שיתוף פעולה בנושאים ביטחוניים וכן הוסכם על הגבול המנדטורי כגבול בינלאומי. הסוגיה העיקרית הייתה החזרת חצי האי סיני לידי מצרים, קרי, פינוי היישובים הישראלים ממנו. החוזה עצמו התבסס על החלטות 338 ו-242 של האו"ם, והיה אמור להוות בסיס לשלום כולל במזרח התיכון. בכנסת התנגדו לו חברי הכנסת הקומוניסטים, חברי הכנסת מהמפד"ל ומספר ח"כים מהליכוד, ביניהם שר החוץ העתידי, יצחק שמיר; שר האוצר לימים, יגאל הורביץ ושר החוץ והביטחון בממשלות ישראל השונות, משה ארנס. בעקבות הסכם השלום אירעו התפלגויות במפד"ל ובליכוד. בעקבות הסכם השלום פונה חצי האי סיני, והפינוי משפיע על הפוליטיקה והחברה הישראלית עד היום.
  • "מבצע אופרה": מטוסי חיל האוויר השמידו ב-6 ביולי 1981 את הכור הגרעיני של עיראק, באחת הפעולות הנועזות ביותר של החיל. 16 טון פצצות הונחתו על הכור במשך שתי דקות. מומחה גרעין עיראקי אחד נהרג והכור הושמד כליל. נשיאה של עיראק, סדאם חוסיין, העמיד לדין את מפקדי סוללות הטילים שמסביב לכור על שלא התקיפו את המטוסים הישראליים, שיצאו בלא נזק. ההפצצה נעשתה לאחר שהקבינט הביטחוני-מדיני קיבל לידיו דו"ח מודיעיני, שקבע כי הכור יופעל בתוך חודש, ואז הפצצתו תגרום לנשורת רדיואקטיבית בעיר בגדאד. יו"ר האופוזיציה דאז, שמעון פרס, הובא בסוד העניינים על ידי פרופסור עוזי אבן, אז בכיר במערכת הביטחון, ולימים חבר הכנסת. פרס שיגר מכתב לבגין, בו ביקש ממנו להמתין, ולנסות לעצור את התפתחות הגרעין של עיראק באמצעות גורמים דיפלומטיים. בגין דחה את הפעולה ביותר מחודש, ואחרי התלבטויות רבות, אישרה הממשלה את המבצע, כאשר תומכיה העיקריים היו ראש הממשלה בגין והשרים יצחק שמיר ואריאל שרון. העיתוי שבו נערך המבצע, 3 שבועות לפני הבחירות, עורר ביקורת בישראל על כך שהמבצע היה בגדר תעמולת בחירות. ארצות הברית, בפרט, ובעולם, בכלל, גונתה הפעולה, אם כי 9 שנים מאוחר יותר, בפרוץ מלחמת המפרץ הראשונה, הודו אישים ביטחוניים מכל רחבי העולם כי הפעולה הייתה מוצדקת, ומנעה מלחמה גרעינית בין עיראק למדינות המערב. רבים טוענים כי המבצע הוא זה שהביא לניצחון הליכוד בבחירות לכנסת העשירית.

אירועים מרכזיים במהלך כהונת הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סיפוח רמת הגולן: ב-14 בדצמבר 1981 אושר בכנסת חוק רמת הגולן, שסיפח את האזור לישראל והחיל עליה את החוק הישראלי. בעדו הצביעו 63 ח"כים, רובם מן הקואליציה, והשאר שמונה ח"כים מהמערך שהצביעו כנגד החלטת מפלגתם. החוק (ועצם אישורו בכנסת) היווה מפנה במדיניותה של ישראל. הן בשמאל והן בקהילה הבינלאומית התנגדו לחוק, אבל בגין הצדיק בנאומו מאותו היום, את החוק:"...לא ימצא איש... שלמד את תולדותיה של ארץ ישראל, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים הייתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ... מאז חידוש עצמאותנו... הסורים עשו את חייהם של רבבות אזרחים (ישראלים) לגיהנום... שבתי ואמרתי כי אני מוכן לצאת לדמשק למען פתיחת משא ומתן על השכנת שלום ביננו. הסורים דחו את ידנו המושטת, בשלילה מוחלטת של זכות קיומנו כמדינת היהודים".
בעולם, בכלל, ובסוריה בפרט, הגיבו כנגד ההחלטה בחריפות. שר ההגנה הסורי אף טען כי דרך הכוח היא הדרך הטובה ביותר להגיב להחלטה זו, ולאור דבריו הוכן צה"ל למלחמה עם סוריה. החלטת או"ם קראה לביטול מיידי של החוק. ארצות הברית ביטלה את יישום מזכר ההבנה בין ישראל וארצות הברית ואת הרכש הישראלי. זכורה תגובתו של בגין לכך:"האם אנחנו מדינת וסאלים שלכם? האם אנחנו רפובליקת בננות?"
  • השלמת פינוי סיני: באפריל 1982 השלים צה"ל את פינוי חצי האי סיני, כשפינה את העיר ימית. כוח צבאי גדול הגיע ב-21 לחודש לפנות את אחרוני המתנגדים לנסיגת ישראל מחצי האי. רבים מהמפונים התבצרו על גגות העיר. בין המסרבים להתפנות היו הרבנים משה צבי נריה וחיים דרוקמן, ולצידם חברי הכנסת יובל נאמן, גאולה כהן וחנן פורת. קבוצת מתבצרים סירבה להתפנות ואיימה בהתאבדות. במטרה לשכנע אותם להתפנות הוזעק הרב מאיר כהנא. בין המתבצרים היה סטודנט צעיר בשם צחי הנגבי, לימים חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. במהלך הפינוי היו מתבצרים שנקטו באלימות: הבערת צמיגים ולפידים, מטחי יריות באוויר ויידוי אבנים ובקבוקי זכוכית לעבר החיילים. ארבעה ימים מאוחר יותר הושלם פינוי העיר ובהוראת שר הביטחון אריאל שרון היא נהרסה באמצעות דחפורים. מצרים קיבלה את חורבותיה של העיר הישראלית הגדולה ביותר שהוקמה על שטח שנכבש במלחמת ששת הימים.
  • מבצע שלום הגליל: מבצע צבאי שהחל ב-5 ביוני 1982, לאור התקפות מצד קיני המחבלים של אש"ף בדרום לבנון. שר הביטחון, אריאל שרון, הורה לצה"ל לחסל את קיני המחבלים, ובנאומו בכנסת הודיע כי המבצע ייערך שבועיים, וצה"ל לא יעבור את קו ה-40 ק"מ מהגבול הבינלאומי. לאחר זמן מה המבצע הסתבך, וצה"ל נאלץ להגיע עד לביירות, שם איים על חברי הפרלמנט הלבנוני ואלה בחרו בנשיא פרו-ישראלי. המבצע החל בקונצנזוס רחב, גם מצידה של האופוזיציה, אם כי לאור ההסתבכות במהלכו הפך למוקד לוויכוח, שאף החריף אחרי טבח סברה ושתילה, אשר בעקבותיו הוקמה ועדת כהן שחקרה ומצאה כי חלק מהגורמים הפוליטיים והביטחוניים לא עשו דבר על מנת למנוע את הטבח. בעקבות אותו דו"ח חקירה התפטר שר הביטחון אריאל שרון.
  • רצח אמיל גרינצווייג: במהלך הפגנה של תנועת "שלום עכשיו", ב-10 בפברואר 1983, נזרק רימון תוצרת צה"ל לכיוון המפגינים וגרם למותו של אחד המפגינים, אמיל גרינצווייג. אחרי רציחתו האשים מחנה השמאל את הממשלה ואת מפלגות הימין בהסתה כנגד מחנה השמאל. רוצחו, צעיר ירושלמי בשם יונה אברושמי נעצר מספר חודשים מאוחר יותר וטען כי הושפע מתעמולה. הוא נידון למאסר עולם.

מדיניות חוץ וביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם השבעתה, היה ברור כי הממשלה תמשיך בתהליך השלום עם מצרים שהחל כבר ב-1977. פינוי סיני עוד לא הושלם, והתקפות המחבלים מדרום לבנון הובילו לפלישת ישראל לדרום לבנון. מבצע של"ג הפך במהרה למלחמת לבנון הראשונה, שהובילה, אחרי לחץ ציבורי, להתפטרות שר הביטחון אריאל שרון. ראש הממשלה בגין נטל את תיק הביטחון במקומו למשך זמן מה ואחריו מונה משה ארנס. שר החוץ, שכיהן לאורך כל כהונת הממשלה היה יצחק שמיר (שאחר כך היה ראש הממשלה בעצמו).

מדיניות כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמשכה אותה מדיניות כלכלית שהנהיגה הממשלה הקודמת. שר האוצר יורם ארידור ניסה לייצב את המשק בלא הצלחה. האינפלציה, שעלתה בקצב איטי מאמצע שנות השבעים וזינקה החל מ-1977 (בעקבות המעבר החד לכלכלה ליברלית) הפכה לתלת ספרתית.

התנגדות לממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל העובדה שהממשלה הייתה ממשלה צרה מאוד, כמו גם בשל העובדה שהאופוזיציה מולה הייתה חזקה מאוד (הן מבחינת מספר מושביה בכנסת והן מבחינת התמיכה הציבורית) היא ספגה ביקורת והתנגדות רבה. יחד עם זאת, כאשר יצא צה"ל למבצע שלום הגליל היה זה בקונצנזוס ציבורי ופוליטי רחב. רק אחרי התרחבות המבצע הפך הקונצנזוס להתנגדות עזה, שהובילה, שלוש שנים מאוחר יותר, לנסיגת צה"ל לרצועת הביטחון.

סיום כהונת הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה התפטרה בעקבות התפטרותו של ראש הממשלה מנחם בגין, שאמר בישיבת ממשלה דרמטית, "איני יכול עוד להמשיך". בגין לא הסביר עד יום מותו מדוע התפטר ופרש מן החיים הפוליטיים. לסיבת התפטרותו הועלו מספר השערות: פטירתה של אשתו עליזה; ההסתבכות בלבנון ומספר הקורבנות הרב במלחמה; המצב הכלכלי, שהיה בכי רע ומה שהייתה הסיבה הרשמית - מצב בריאותי קשה. בכל אופן, התפטרות בגין הובילה להרכבתה של ממשלת ישראל העשרים על ידי יצחק שמיר. ממשלה זו התמודדה עם השלכות המדיניות שהונהגה והאירועים שאירעו בתקופת כהונתה של הממשלה ה-19.

סיעות הקואליציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיעה מנדטים משרדי השרים משרדי סגני השרים תחילת חברות בממשלה סיום חברות הערות
הליכוד 48 משרד ראש הממשלה, משרד החקלאות,
משרד הבינוי והשיכון, משרד האוצר,
משרד האנרגיה והתשתית, משרד הביטחון,
משרד הבריאות, משרד החוץ,
משרד הכלכלה והתיאום הבין משרדי, משרד המשפטים,
משרד התחבורה, משרד התיירות,
משרד התעשייה והמסחר, משרד התקשורת,
3 שרים בלי תיק
משרד האוצר,
משרד הביטחון,
משרד הבינוי והשיכון,
משרד החינוך, התרבות והספורט,
משרד החקלאות,
משרד התחבורה,
משרד ראש הממשלה
5 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
מפד"ל 6 משרד הדתות, משרד הפנים,
משרד החינוך, התרבות והספורט
המשרד לענייני דתות,
משרד החוץ
5 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
אגו"י 4 5 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983 הייתה חברה בקואליציה ללא ייצוג בממשלה
תמ"י 3 משרד העבודה והרווחה, המשרד לקליטת עלייה משרד העבודה והרווחה,
המשרד לקליטת עלייה
5 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
התחיה 3 משרד המדע והטכנולוגיה 26 ביולי 1982 10 באוקטובר 1983
תל"ם 2 שר בלי תיק 5 ביולי 1982 6 ביוני 1983 עד להתפרקות הסיעה
התנועה להתחדשות
ציונית חברתית
1 שר בלי תיק 6 ביוני 1983 10 באוקטובר 1983 החל מיצירת הסיעה לאחר התפרקות תל"ם
מספר הח"כים החברים בקואליציה:

הרכב הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה מנתה בעת השבעתה 17 שרים, ושבוע לאחר מכן עלה מספר השרים ל-18. הרכב הממשלה היה דומה לזה של הממשלה השמונה עשרה בסוף כהונתה, ללא שני שרי ד"ש שנעלמה, וחיים לנדאו מתנועת החרות, בתוספת חמישה שרים נוספים של הליכוד: מרדכי ציפורי, חיים קורפו, יעקב מרידור, אברהם שריר ויצחק ברמן.

בעקבות הצטרפות התנועה להתחדשות ממלכתית והתחייה לממשלה ביולי 1982, עלה מספר השרים ל-20.

סך הכל כיהנו בממשלה 23 אנשים, מתוכם 14 כיהנו בעבר בממשלה (בגין, המר, בורג, ארליך, ארידור, אבוחצירא, אוזן, לוי, מודעי, נסים, שוסטק, שרון, שמיר ופת) ו-9 שרים כיהנו לראשונה בממשלה זו (שריר, קורפו, נאמן, מרידור, ברמן, בן-פורת, ציפורי, ארנס ודורון)

הליכוד מפד"ל תמ"י התחיה תל"ם תנועה להתחדשות ציונית חברתית
פער בין כהונותיהם של שרים שונים באותו המשרד, משמעו מילוי מקום על ידי ראש הממשלה
ממשלת ישראל התשע עשרה
ה' באב ה'תשמ"א - ג' בחשוון ה'תשמ"ד | 5 באוגוסט 1981 - 10 באוקטובר 1983
משרד שר מפלגה כהונה
שרי הממשלה
משרד ראש הממשלה ראש הממשלה

מנחם בגין

הליכוד ה' באב ה'תשמ"א - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 5 באוגוסט 1981 - 10 באוקטובר 1983
משרד האוצר יורם ארידור הליכוד ה' באב ה'תשמ"א - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 5 באוגוסט 1981 - 10 באוקטובר 1983
משרד האנרגיה והתשתיות יצחק ברמן הליכוד ה' באב ה'תשמ"א - י"ג בתשרי ה'תשמ"ג 5 באוגוסט 1981 - 30 בספטמבר 1982
יצחק מודעי הליכוד ב' בחשוון ה'תשמ"ג - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 19 באוקטובר 1982 - 10 באוקטובר 1983
משרד הביטחון אריאל שרון הליכוד ה' באב ה'תשמ"א - א' באדר ה'תשמ"ג 5 באוגוסט 1981 - 14 בפברואר 1983
משה ארנס הליכוד י' באדר ה'תשמ"ג - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 23 בפברואר 1983 - 10 באוקטובר 1983
משרד הבינוי והשיכון סגן ראש הממשלה

דוד לוי

הליכוד ה' באב ה'תשמ"א - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 5 באוגוסט 1981 - 10 באוקטובר 1983
משרד הבריאות אליעזר שוסטק הליכוד ה' באב ה'תשמ"א - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 5 באוגוסט 1981 - 10 באוקטובר 1983
משרד החוץ יצחק שמיר הליכוד ה' באב ה'תשמ"א - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 5 באוגוסט 1981 - 10 באוקטובר 1983
משרד החינוך והתרבות זבולון המר מפד"ל ה' באב ה'תשמ"א - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 5 באוגוסט 1981 - 10 באוקטובר 1983
משרד החקלאות סגן ראש הממשלה

שמחה ארליך

נפטר בכהונתו

הליכוד ה' באב ה'תשמ"א - ח' בתמוז ה'תשמ"ג 5 באוגוסט 1981 - 19 ביוני 1983
מנחם בגין הליכוד ח' בתמוז ה'תשמ"ג - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 19 ביוני 1983 - 10 באוקטובר 1983
משרד הכלכלה והתכנון יעקב מרידור הליכוד ה' באב ה'תשמ"א - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 5 באוגוסט 1981 - 10 באוקטובר 1983
משרד המדע והפיתוח יובל נאמן התחיה ו' באב ה'תשמ"ב - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 5 באוגוסט 1981 - 10 באוקטובר 1983
משרד המשפטים משה נסים הליכוד ה' באב ה'תשמ"א - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 5 באוגוסט 1981 - 10 באוקטובר 1983
משרד העבודה והרווחה אהרן אבוחצירא תמ"י ו' באב ה'תשמ"ב - ט' באייר ה'תשמ"ב 5 באוגוסט 1981 - 2 במאי 1982
אהרן אוזן תמ"י י"א באייר ה'תשמ"ב - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 4 במאי 1982 - 10 באוקטובר 1983
המשרד לענייני דתות יוסף בורג מפד"ל ה' באב ה'תשמ"א - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 5 באוגוסט 1981 - 10 באוקטובר 1983
משרד הפנים
המשרד לקליטת עלייה אהרן אבוחצירא תמ"י ו' באב ה'תשמ"ב - ט' באייר ה'תשמ"ב 5 באוגוסט 1981 - 2 במאי 1982
אהרן אוזן תמ"י י"א באייר ה'תשמ"ב - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 4 במאי 1982 - 10 באוקטובר 1983
משרד התחבורה חיים קורפו הליכוד ה' באב ה'תשמ"א - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 5 באוגוסט 1981 - 10 באוקטובר 1983
משרד התיירות אברהם שריר הליכוד ה' באב ה'תשמ"א - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 5 באוגוסט 1981 - 10 באוקטובר 1983
משרד התעשייה והמסחר גדעון פת הליכוד ה' באב ה'תשמ"א - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 5 באוגוסט 1981 - 10 באוקטובר 1983
משרד התקשורת מרדכי צפורי הליכוד ה' באב ה'תשמ"א - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 5 באוגוסט 1981 - 10 באוקטובר 1983
ללא תיק יצחק מודעי הליכוד ה' באב ה'תשמ"א - ב' בחשוון ה'תשמ"ג 5 באוגוסט 1981 - 19 באוקטובר 1982
אריאל שרון הליכוד א' באדר ה'תשמ"ג - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 14 בפברואר 1983 - 10 באוקטובר 1983
מרדכי בן-פורת תנועה להתחדשות

ציונית חברתית

י"ד בתמוז ה'תשמ"ב - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 5 ביולי 1982 - 10 באוקטובר 1983
שרה דורון הליכוד י"ד בתמוז ה'תשמ"ב - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 5 ביולי 1982 - 10 באוקטובר 1983
סגני השרים
משרד האוצר חיים קופמן הליכוד כ"ו באב ה'תשמ"א - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 26 באוגוסט 1981 - 10 באוקטובר 1983
משרד הבינוי והשיכון משה קצב הליכוד י"א באב ה'תשמ"א - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 11 באוגוסט 1981 - 10 באוקטובר 1983
משרד החוץ יהודה בן-מאיר מפד"ל י"א באב ה'תשמ"א - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 11 באוגוסט 1981 - 10 באוקטובר 1983
משרד החינוך והתרבות מרים גלזר-תעסה הליכוד י"א באב ה'תשמ"א - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 11 באוגוסט 1981 - 10 באוקטובר 1983
משרד החקלאות מיכאל דקל הליכוד י"א באב ה'תשמ"א - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 11 באוגוסט 1981 - 10 באוקטובר 1983
פסח גרופר הליכוד י"א באב ה'תשמ"א - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 11 באוגוסט 1981 - 10 באוקטובר 1983
משרד העבודה והרווחה בן-ציון רובין תמ"י י"א באב ה'תשמ"א - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 11 באוגוסט 1981 - 10 באוקטובר 1983
המשרד לענייני דתות חיים דרוקמן עצמאי ז' באדר ה'תשמ"ב - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 11 באוגוסט 1981 - 2 במרץ 1982
המשרד לקליטת עלייה אהרן אוזן תמ"י י"א באב ה'תשמ"ב - ט' באייר ה'תשמ"ב 11 באוגוסט 1981 - 2 במאי 1982
משרד התיירות דוד שיפמן

נפטר בכהונתו

הליכוד י"א באב ה'תשמ"ב - א' בחשוון ה'תשמ"ג 11 באוגוסט 1981 - 18 באוקטובר 1982
משרד ראש הממשלה דב שילנסקי הליכוד י"א באב ה'תשמ"א - ג' בחשוון ה'תשמ"ד 11 באוגוסט 1981 - 10 באוקטובר 1983

חילופי שרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השר היוצא סיעה משרד עילת סיום התפקיד תאריך סיום התפקיד השר המחליף סיעה תאריך כניסה לתפקיד
גדעון פת הליכוד משרד התיירות מסירת התיק לשר במשרה מלאה 11 באוגוסט 1981 אברהם שריר הליכוד 11 באוגוסט 1981
אהרן אבוחצירא תמ"י משרד העבודה והרווחה התפטרות 2 במאי 1982 אהרן אוזן תמ"י 3 במאי 1982
אהרן אבוחצירא תמ"י המשרד לקליטת עלייה התפטרות 4 במאי 1982 אהרן אוזן תמ"י 4 במאי 1982
יצחק ברמן הליכוד משרד האנרגיה והתשתית התפטרות 30 בספטמבר 1982 יצחק מודעי הליכוד 19 באוקטובר 1982
אריאל שרון הליכוד משרד הביטחון התפטרות 14 בפברואר 1983 משה ארנס הליכוד 23 בפברואר 1983
שמחה ארליך הליכוד משרד החקלאות פטירה 19 ביוני 1983 מנחם בגין הליכוד 19 ביוני 1983
חיים דרוקמן מפד"ל סגן שר במשרד הדתות התפטרות 2 במרץ 1982 לא מונה מחליף
אהרן אוזן הליכוד סגן שר במשרד לקליטת עלייה מונה לשר העבודה והרווחה 3 במאי 1982 לא מונה מחליף
דוד שיפמן הליכוד סגן שר במשרד התחבורה פטירה 18 באוקטובר 1982 לא מונה מחליף

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הקודם:
ממשלת ישראל השמונה עשרה
1977–1981
ממשלת ישראל התשע עשרה
5 באוגוסט 198110 באוקטובר 1983
הבא:
ממשלת ישראל העשרים
1983–1984