מוסררה
 | |
| בניין מוסררה בית הספר הרב תחומי לאמנות וחברה ע"ש נגר ברחוב הע"ח, אחד מהרחובות הראשיים בשכונה. | |
| מידע | |
|---|---|
| עיר |
 ירושלים |
| מדינה |
 ישראל |
| אוכלוסייה | 2,500 |
| קואורדינטות | 31°46′57″N 35°13′32″E / 31.7825°N 35.22555556°E |
|
(למפת ירושלים רגילה)   מוסררה | |
  | |
מוסררה (בערבית: مصرارة, בתעתיק מדויק: מצרארה), או בשמה הרשמי בעברית מורשה, היא שכונה בירושלים הגובלת בשכונות מאה שערים ובתי נייטין בצפון, מגרש הרוסים וכיכר ספרא במערב, הרובע הנוצרי והרובע המוסלמי בדרום, ומזרח ירושלים במזרח. השכונה כוללת כ-860 בתים, מהם 350 נבנו בשנות החמישים בעוד השאר הם בתים ערביים מן התקופה הקודמת. שטח השכונה כ-160 דונם ומספר התושבים בעשור הראשון של המאה ה-21 עמד על לערך 4,500.[1]
הצירים המרכזיים בשכונה הם: רחוב שבטי ישראל, החצי המזרחי של רחוב הנביאים והחצי המערבי של רחוב סולטאן סולימאן.
היסטוריה וגבולות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוסררה הוקמה בסביבות שנת 1889 על ידי ערבים מהעיר העתיקה בירושלים בני המעמד הגבוה, ביניהם בני משפחת חוסייני, בתקופת "היציאה מן החומות" בשלהי המאה ה-19. בחצי הראשון של המאה ה-20, עד קום מדינת ישראל, הייתה מוסררה שכונת יוקרה ערבית ונבנו בה וילות פרטיות. בין היתר התגוררו בשכונה באותה עת מוסא אל-עלמי, ההיסטוריון עארף אל-עארף, הרופא ד"ר תאופיק כנעאן, סוחר הטקסטיל תאופיק ואפא דג'אני ועוד. בשכונה התגוררו גם משפחות יהודיות אחדות, ובהן משפחת רחל וצבי שוורץ ובנותיהן רות וראומה.[2]
במלחמת העצמאות התנהלו בשכונה חילופי ירי וקרבות. החל מחודש אפריל 1948 נטשו תושביה הערבים של מוסררה את בתיהם, חלקם ללבנון, ובסיום המלחמה נותרה השכונה מפוצלת בין שני צדי "הקו העירוני" שהיווה את גבול ישראל-ירדן בגזרת ירושלים. מאותו שלב ואילך, הצד המערבי של השכונה, שנותר בשטח ישראל, שמר על שיוכו וזיהויו עם השכונה, בעוד שהחלק המזרחי נטמע במזרח העיר.
בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל נוצר מחסור רב במקומות דיור לעולים החדשים ולכן החליט משרד השיכון לאכלס את בתי מוסררה הנטושים בעולים חדשים יוצאי מדינות צפון אפריקה. עקב חלוקת ירושלים הפכה מוסררה לשכונת ספר שעמדה בחזיתו של הגבול החדש. תושבי השכונה נחשפו לצלפים ירדנים שהתבצרו בעמדות לאורך הגבול, ומדי יום ניסו לפגוע בחייהם של התושבים. חששות אלה הפכו לשגרה עד לאיחוד העיר בעקבות מלחמת ששת הימים.[3] במאי 1965 נרצחו בשכונה נערה בת 16 וגבר מירי של צלפים ירדנים על השכונה.[4]
כיום מונה שכונת מוסררה כ-2,500 תושבים.
המרקם החברתי של מוסררה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1971 קמה בשכונה תנועת מחאה של צעירים מבני הדור השני של עולי ארצות האסלאם אשר כינו עצמם בשם "הפנתרים השחורים". התנועה צמחה על רקע תחושת הקיפוח והאפליה של יוצאי ארצות האסלאם מאז קום המדינה. האש שהוצתה במוסררה התפשטה לכל אזורי שכונות המצוקה המאוכלסות מזרחים עניים ומובטלים. לימים הפכה התנועה לתנועה פוליטית.
במוסררה מוסדות נוצריים רבים וותיקים, כגון אכסניית נוטר-דאם, כנסיית סנט פול, בית החולים הצרפתי סן לואי, הכנסייה הרומנית, מנזר האחיות הסאלזיאניות ועוד.
השכונה נמצאת בימינו בתפר בין השכונות הערביות ממזרח והיהודיות ממערב, ובין השכונות היהודיות-חרדיות מצפון והחילוניות ממערב. בשני העשורים האחרונים בחלק מהשכונה התיישבו יהודים חרדים רבים.
ארכיטקטורה בשכונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מוסררה מהווה כיום עדות חיה להיסטוריה המגוונת של השכונה ושל ירושלים במאה ושלושים השנים האחרונות. לכל שלב ארכיטקטוני היסטורי ניתן למצוא בשכונה רליקטים עומדים. ניתן להפריד בין 3 שלבים עיקריים בתולדות השכונה:
השלב הראשון הוא השלב הערבי, בו נבנו בתי-מידות גדולים ומפוארים על ידי ערבים עשירים שנחלצו מצפיפות העיר העתיקה בשלהי המאה ה-19. בתים אלה הם בעלי כניסות מפוארות, משקופי-אבן מסוגננים וגגות-רעפים, דוגמת בית החלונות שברחוב הע"ח.
השלב השני התחיל עם מלחמת העצמאות, עת הפכה השכונה לזירת קרבות וננטשה ברובה, המשיך דרך שנותיה של העיר המחולקת ועד סוף שנות השבעים. בתקופה זו הייתה השכונה שכונת מצוקה. האבטלה וההזנחה פשטו בה, וממנה יצאה תנועת הפנתרים השחורים שהעלתה על סדר היום הציבורי את מצבם הקשה של העולים החדשים יוצאי צפון-אפריקה.
השלב השלישי התחיל בתחילת שנות השמונים ופרויקט השיקום שהחליטה העירייה לקיים בשכונה. הוגדרו תקנות שמטרתן להחזיר לשכונה את תפארתה הישנה. עבודות השיקום והשיפוץ נדרשו להיעשות תוך נאמנות לסגנון הערבי המפואר של המאה ה-19, ועם זאת בבניינים רבים כיום ניתן לראות בבירור את קו-התפר בין השלב הערבי המקורי של קומת הקרקע והבנייה המודרנית של הקומות העליונות.
מוסררה כמרכז תרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]כיום משמשת שכונת מוסררה כמרכז של מוסדות תרבות ואמנות. עם מוסדות התרבות הפועלים בשכונה נמנים מוסררה בית הספר הרב תחומי לאמנות וחברה ע"ש נגר, בית ספר "מעלה" לקולנוע, בית מדרש קהילתי של 'מילתא – מרכז לתורה שבעל פה', בית הספר למוזיקה מן המזרח, מרכז האמנות של עיריית ירושלים, מכון פוליס, סדנת ההדפס ירושלים, מוזיאון על התפר, מוזיאון אסירי המחתרות ומרכז היצירה של עמותת "יד לקשיש". האקדמיה לאמנות בצלאל מתכננת לעבור למגרש הרוסים השוכן בקרבת השכונה. במינהל הקהילתי של שכונת מורשה "בית קנדה" פועל הארגון "צעירים במרכז", המשמש כזרוע הביצועית של עיריית ירושלים ביישום מדיניות הצעירים של העיר. כמו כן, פועלת במקום המכינה הקדם צבאית "רוח נכון", מכינה מעורבת לאומנים צעירים לפני צבא. במינהל הקהילתי נפתחו גם מוסדות תרבות כמו מחול שלם לרקדנים ירושלמים ותיאטרון קומקום. קבוצת מוסללה, שפועלת במרחב הציבורי, מאפשרת לאמנים לבחון אפשרויות חיבור חדשות בין אמנות ומרחב אורבני, מתוך ניסיון להתבונן במורכבות ההיסטורית של השכונה.
החינוך בשכונת מוסררה לאחר קום המדינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מצב החינוך בשכונת מוסררה בשנותיה הראשונות של המדינה, מחייב אותנו להבין את מאפייני השכונה ותושביה בעת ההיא. שכונת מוסררה הייתה שכונת ספר (מקביל לעיירות הפיתוח שמוקמו בספר של יישובים או בפריפריה) שישבה על הגבול בין מדינת ישראל לממלכת ירדן, כחלק מתפיסת המדינה באותה תקופה – יושבו בתי השכונה הערבית בעולים חדשים (בעיקר העלייה מצפון אפריקה).
תושבי השכונה חיו בצפיפות רבה, כמה משפחות בבית אחד. בין בתי השכונה נבנו מספר קטן של שיכונים שמטרתם הרחבה של הקיים ולא מענה מספק לגודל האוכלוסייה. מאפיינים כמו אכלוס בתים ערבים נטושים, תפיסת מרחב גאוגרפי ושיכונים שנבנו במהרה דומים למאפייני עיירות הפיתוח שקמו במדינה המתפתחת באותה עת.[5]
המציאות המורכבת של חיים במדינה חדשה לצד התנאים הקשים והעדר פניות לחינוך בזמן שהדאגה העיקרית היא לפרנסה – הביאו ילדים רבים בשכונה לעבודות מזדמנות ברחובות ירושלים (בכיכר הגרעינים – כיכר ציון) ואף לפשעים של "סחיבה וגניבה".
בשכונה פעלו שני בתי ספר של הזרם העצמאי לבנים ולבנות וב-1952 הוקם בית הספר הממלכתי על שם דוד רמז. בתי הספר לא נתנו את המענה הנדרש מסיבות רבות כמו צפיפות כיתות, אלימות, תחלופה רבה של מורים ומורות והתאמה לאוכלוסיית השכונה כפי שמופיע בתיק המועצה לפיתוח מורשה בארכיון המדינה.[6]
על בעיות החינוך בשכונת מוסררה אנו מוצאים כתבות רבות ובהן הטחת האשמות[7] בין המפלגות השונות בכנסת, משרדי הממשלה ועיריית ירושלים.
בעקבות ביקורו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון בשבעה באוגוסט 1962, שודרה תוכנית ברדיו והוקמה ועדה בראשות מר חיים אדלר שמטרתה הייתה לבחון ולבדוק את המצוקות השונות בשכונה ובדגש על חינוך והסללה.[8] ועדת אדלר פעלה יחד עם גורמי מקצוע שונים ומסקנותיה ציירו את המציאות הקשה והעגומה שמתוכה נוצרה התסיסה שהביאה לבסוף למאבקם של הפנתרים השחורים.
מציאות זו אפיינה שכונות ספר שונות בירושלים כמו ממילא וימין משה. השוואתן אל השכונות המבוססות של ירושלים הביאה למאבק ורצון לשנות את המציאות העגומה. עיירות הפיתוח אשר מאפייניהן דומים לשכונות אלו, פחות פגשו את המציאות הזו מכיוון שלא היה להם בסיס להשוואה באותה עיירה/עיר.
שכונה מוסררה הייתה צמודה לבנייני משרד החינוך ובמקביל היא חלק מעיר הבירה של מדינת ישראל, שתי עובדות אלו הציפו את בעיית החינוך בשכונה משני היבטים – האחד הוא ההשוואה המתבקשת[9] אל מוסדות השלטון המרווחים שישבו בשכונה והשנייה היא הרצון להראות את ירושלים כעיר בירה במיטבה ולא בהכרח מתוך דאגה לחינוך הנוער.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דוד קרויאנקר, ירושלים - רחוב הנביאים, שכונת החבשים, שכונת מוסררה, ירושלים: יד בן צבי, 2000, מסת"ב 9650708766
- דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים, הבניה הערבית מחוץ לחומות, כתר, 1987
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שכונת מוסררה באתר עיריית ירושלים
- אוסף מוסררה – אוסף צילומים ישנים של השכונה מטעם מוסררה בית הספר הרב תחומי לאמנות וחברה ע"ש נגר
- תמונת ישנות של מוסררה מתוך אוסף התצלומים הלאומי
- ניצה אבירם, סיור בשכונת מוסררה, באתר ynet, 12 במאי 2001
- להורדת מפה לסיור של קבוצת מוסללה
- חן רוזנק, "ילדות בשטח ההפקר" במוסררה: לגדול בשכונה של "הפנתרים השחורים", באתר וואלה, 7 בדצמבר 2011
- רותי קדוש, זה היה ביתם: תערוכה חדשה חושפת את שכונת מוסררה, באתר nrg, 11 בדצמבר 2011
משה גלעד, שכונת מוסררה שבלב ירושלים נאבקת על אופייה, באתר הארץ, 23 במאי 2016- מרב בטיטו, הפנתרים לא גרים כאן יותר, באתר "ידיעות אחרונות", 20 בינואר 2017
- מיכאל יעקובסון, מוסררה. לא מה שהייתה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 1 ביולי 2021
- י. אבן חן, מהווי הבירה, כיכר הגרעינים, מתוך עיתונות יהודית היסטורית, הצופה, 25 מרץ 1951
- כתריאל, ילדי מוסררה, מתוך עיתונות יהודית היסטורית, הארץ, 16 באוקטובר 1957
- יוסי עילם, בית הספר בשכונת מוסררה בירושלים "נחנך" בחורבה של בית ערבי, מתוך עיתונות יהודית היסטורית, הבקר, 1 בנובמבר 1963
- אתי י. ביצור, גם להם יהיו כיתות חדשות, מתוך עיתונות יהודית היסטורית, מעריב, 10 ביוני 1964
- תצפית אגב – למה אין בי"ס ממ"ד במוסררה, מתוך עיתונות יהודית היסטורית, הצופה, 21 ביוני 1964
- יצחק שור, חינוך ופער, מוסררה - שמורת עוני ירושלמית (ג), מתוך עיתונות יהודית היסטורית, על המשמר, 16 באוקטובר 1964
- יוסף צוריאל, שכונת מוסררה הוכנסה למבחנה, מתוך עיתונות יהודית היסטורית, מעריב, 20 במרץ 1967
- יצחק שור, מתיחויות בחינוך הירושלמי, מתוך עיתונות יהודית היסטורית, על המשמר, 1 באוקטובר 1968
- אהרון גבע, 5% מתנכלים ל-95%,נהקושי בחינוך ילדים – קשיי הסתגלות, מתוך עיתונות יהודית היסטורית, למרחב, 18 בדצמבר 1970
- לואיז כהן, הוועד לתעודת בגרות לכל, מתוך עיתונות יהודית היסטורית, מעריב, 28 באוקטובר 1975
- עופר אדרת, הפרופ' שגילה למה אין אף תלמיד תיכון במוסררה, באתר הארץ, 12 באפריל 2021
מורשה (ירושלים, ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אתר עיריית ירושלים
- ^ דוד קרויאנקר, רחוב הנביאים ושכונת מוסררה, ירושלים 2000, עמוד 258
- ^ מוסררה - שכונת דלות ועוני, קול העם, 13 ביולי 1961
- ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1965
- ^ צבי צמרת, אביבה חלמיש, אסתר מאיר-גליצנשטיין, פרק אלישע אפרת, עיירות הפיתוח בישראל, עיירות הפיתוח, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2009, עמ' 38
- ^ תיק המועצה לפיתוח מורשה, ארכיון המדינה, באתר ארכיון המדינה
- ^ צבי אמיתי, מפנקס הכנסת על הנוער העזוב, באתר עיתונות יהודית היסטורית, על המשמר 10 בינואר 1960
- ^ לשכת השר ישראל גלילי, דו"ח ועדת מוסררה (אדלר), באתר ארכיון המדינה
- ^ יהושע ביצור, חולין בעיר הקודש, באתר עיתונות יהודית היסטורית, מעריב 10 ביוני 1964
