השמש

השמש

מידע כללי
סוג עצם:	כוכב
סוג כוכב:	ננס צהוב
סיווג ספקטרלי:	כוכב הסדרה הראשית מסוג G
על פי הרצשפרונג־ראסל:	כוכב מהסדרה הראשית מטיפוס G2V
מאפיינים תצפיתיים
מרחק ממוצע מכדור הארץ:	149,597,887 ק"מ (8.31 דקות במהירות האור)
בהירות נראית (V):	26.8m−
בהירות מוחלטת:	4.8999m
מאפיינים מסלוליים
מרחק ממוצע מהמרכז הגלקטי:	‎2.5×1017 ק"מ‎ (26,000-28,000 שנות אור)
תקופה גלקטית (a): (משך המסלול סביב המרכז הגלקטי)	225 עד 250 מיליון שנים (שנה גלקטית)
מהירות: – סביב מרכז הגלקסיה – ביחס לסביבה הגלקטית	217 ק"מ/שנייה 20 ק"מ/שנייה
שיפוע ציר: – ביחס למישור המילקה – ביחס למישור הגלקטי	7.25° 67.23°
משך זמן סיבוב: (בקו המשווה)	25 יום, 9 שעות, 7 דקות ו־13 שניות
מהירות סיבוב: (בקו המשווה)	7,174 ק"מ/שעה
מאפיינים פיזיים
קוטר ממוצע:	1,392,684 ק"מ (פי 109 מקוטר כדור הארץ)
רדיוס:	696,342 ק"מ
היקף:	‎4.379×106 ק"מ‎ (פי 109 מהיקף כדור הארץ)
שטח הפנים:	‎6.09×1012 ק"מ2‎ (פי 11,900 משטח פני כדור הארץ)
נפח:	‎1.41×1018 ק"מ3‎ (פי 1,300,000 מנפח כדור הארץ)
מסה:	‎ 1.988435×1030 Kg‎ (פי 332,946 ממסת כדור הארץ)
צפיפות:	1.408 גרם/סמ"ק (פי 0.26 מכדור הארץ, ו־1.409 ממים)
כבידה על פני השטח:	273.95 m s−2
כבידה יחסית על פני השטח:	27.9 ג'י
מהירות מילוט:	617.54 ק"מ/שנייה (פי 55 ממהירות המילוט בכדור הארץ)
טמפרטורה: – פני השמש – הילת השמש – ליבת השמש	5,785 קלווין ‎5.7×106 קלווין‎ ‎15×106 קלווין‎
נהירות: (LS)	‎3.827×1026 J s-1‎
הרכב הפוטוספירה
מימן:	73.46 %
הליום:	24.85 %
חמצן:	0.77 %
פחמן:	0.29 %
ברזל:	0.16 %
ניאון:	0.12 %
חנקן:	0.09 %
צורן:	0.07 %
מגנזיום:	0.05 %
גופרית:	0.04 %

השֶּׁמֶשׁ היא כוכב מהסדרה הראשית מסוג G (ננס צהוב) שנמצא במרכז מערכת השמש. כדור הארץ וגופים נוספים הכוללים כוכבי לכת, כוכבי לכת ננסיים, כוכבי לכת מינוריים, אסטרואידים, שביטים ואבק בין־כוכבי, חגים סביב השמש במסלולים קבועים עקב כוח המשיכה שלה.

מסת השמש היא 99.86% מכל המסה הידועה של מערכת השמש, והשפעתה על הגופים השונים בה רבה מאוד. כוכבי הלכת במערכת השמש סובבים את השמש עקב כוח הכבידה שלה שמחזיק אותם במסלול ומונע מהם לברוח לחלל הרחוק. מסלולי הסיבוב הם אליפטיים בקירוב. כל גוף במערכת השמש מושפע במידה קטנה גם מגופים אחרים במערכת זו. כוח הכבידה הגדול של השמש מושך אליה חומר, ואילו רוח השמש שנפלטת כתוצאה מהפעילות התרמו־גרעינית שבתוכה דוחפת חומר החוצה ממנה.
האנרגיה של קרינת השמש תומכת בחיים על כדור הארץ ומניעה את האקלים ואת מזג האוויר הגלובלי.

השמש נמצאת בבועה המקומית על זרוע אוריון שבגלקסיית שביל החלב. השמש היא כוכב־התקן של המחלקה הספקטרלית G2V.

השמש ידועה גם בשם "חמה", ולעיתים מכונה בשם הלטיני סוֹל (Sol) או בשם היווני הֶלְיוֹס (Helios). במיתולוגיה הכנענית קרויה אלת השמש "שפש" או "שמש". במיתולוגיה היוונית והרומאית היא קרויה אפולו.

הסמל האסטרולוגי והאסטרונומי של השמש מורכב מעיגול שבמרכזו נקודה: . על אף שנראה שהסמל מציין את מיקום השמש במרכז מערכת השמש, הוא קדם לתפיסה ההליוצנטרית.

מידע כללי

הטמפרטורה על פני השמש היא 5,785 מעלות קלווין (כ־5,512 מעלות צלזיוס), ואילו במרכזה היא מגיעה לכ־15.7 מיליון מעלות. החום הרב השורר במרכז השמש מאפשר קיום תהליכים תרמו־גרעיניים, ובפרט היתוך גרעיני, שהם מקור האנרגיה של השמש. קוטר השמש הוא 1,392,000 קילומטר, ונפחה גדול פי יותר ממיליון מנפח כדור הארץ. מסתה גדולה ממסת כדור הארץ פי 300,000 בקירוב, והיא עשויה בעיקר ממימן (74%) ומהליום (24%). היא מכילה בשיעורים קטנים גם חמצן, פחמן, חנקן, ניאון, ברזל, צורן, מגנזיום, גופרית ויסודות אחרים.

השמש סובבת סביב צירה אך היא אינה גוף קשיח, וזאת ניתן לראות בכתמי השמש, שהם תוצאה של פעילות מגנטית חזקה על פני השמש. צבעם כהה יותר מפני השמש בגלל הטמפרטורה הנמוכה שלהם יחסית לפני השמש. מחזור הסיבוב של השמש סביב צירה משתנה בהתאם לקו הרוחב והוא המהיר ביותר באזור קו המשווה, כ־25 יום ואיטי ביותר קרוב לקטבים, למעלה מ־35 יום.

גילה המוערך של השמש הוא 4.567 מיליארד שנים. היא נעה במסלול בגלקסיית שביל החלב במרחק של כ־26 אלף עד 28 אלף שנות אור ממרכז הגלקסיה, ומשלימה סיבוב סביבו בכ־226 מיליון שנים.

קרני אור שיוצאות מהשמש מגיעות לפני כדור הארץ כעבור כ־8:15 דקות. הסיבה לכך היא המרחק שבין כדור הארץ לשמש (כ־150,000,000 ק"מ, או יחידה אסטרונומית אחת), והעובדה שהאור נע במהירות סופית.

לעיתים מסתיר הירח את השמש מעיני צופים הנמצאים על כדור הארץ. תופעה זו קרויה ליקוי חמה, ובמשך דורות רבים הטילה אימה על האדם.

סיווגה של השמש בדיאגרמת הרצשפרונג־ראסל הוא G2V שמשמעותו כי השמש היא כוכב צהוב מהסדרה הראשית, הנמצא בשלב בעירת המימן.

מחזור חיים

ההיסטוריה של השמש ועתידה

קיומם של יסודות כבדים במערכת השמש, כגון ברזל, זהב ואורניום, מצביע על כך שהשמש לא נמנית עם הדור הראשון של הכוכבים, כלומר, היא נוצרה משרידיהם של כוכבים קדומים יותר אשר יצרו יסודות כבדים אלה. הדרך הסבירה ביותר להופעת יסודות כאלה היא התהליכים הגרעיניים המתרחשים בהתפרצות של סופר נובה או מהתמרת יסודות דרך ספיגת נייטרונים בליבה של כוכב מסיבי מן הדור הראשון.

מסת השמש היא כ־1.9891x10³⁰ קילוגרם, קטנה מן הגבול התחתון ליצירת חור שחור (עבורו נדרשת מסה של 20 מסות שמש) או אף לכוכב נייטרונים (ליבה מינימלית של 1.44 מסות שמש, גבול צ'נדראסקאר). לפיכך, על פי המודל המקובל של מחזור החיים של כוכב, בעוד כחמישה מיליארד שנים יותכו כ־90% מהמימן שבליבתה להליום, והיא תהפוך לענק אדום. בשלב זה יתחיל היתוך נמרץ של גרעיני הליום בתהליך שנקרא "הבזק הליום", ואז תעלה טמפרטורת הליבה שלה לכ־300 מיליון מעלות, והשכבות החיצוניות של השמש יתפשטו אל מעבר למסלולו הנוכחי של כדור הארץ. בהמשך, תנודות בטמפרטורה יגרמו לשמש להשיל את שכבותיה החיצוניות, שיהפכו לערפילית פלנטרית, וליבת השמש תהפוך לננס לבן המצטנן לאיטו בחלל. בחלוף הזמן תרד בהדרגה תדירות הקרינה, והננס הלבן יהפוך לננס שחור.

מסת השמש

ערך מורחב – מסת שמש

מסת השמש מוערכת בכ־1.9891x10³⁰ קילוגרם. מסה זו נחשבת ל־1 מסת שמש, ומסומנת לרוב ב־$M_{\odot }$. מסת השמש היא יחידת ייחוס להערכת מסות של כוכבים אחרים.

צבע השמש

השמש מצולמת בצבעה הטבעי, בעזרת שימוש במסנן החוסם את אורה החזק.

צבעה האמיתי של השמש הוא לבן, ולכן קרני השמש נקראות "אור לבן". את צבעה הלבן ניתן לראות מחוץ לאטמוספירת כדור הארץ, כלומר בחלל. כאשר צופים בשמש על פני כדור הארץ במשך היום, היא נראית בגוון צהבהב בשל פיזור ריילי, והיא נוטה במקצת לצבע הכתום בזמני הזריחה והשקיעה בשל פיזור מיי.

מבנה

השמש מורכבת משני חלקים, פנימי וחיצוני, המחולקים למספר מקטעים. חלקה הפנימי מורכב מליבת השמש, מהחלק הקרינתי ומהחלק ההסעתי. החלק החיצוני של פני השמש, זה הנראה לעין ושממנו נפלטת קרינת השמש לחלל, הוא הפוטוספירה, שעוביה כמה מאות קילומטרים. מעל הפוטוספירה מצויה האטמוספירה של השמש, צבעה כתום והיא מכונה כרומוספירה. מעבר לכרומוספירה מצויה שכבת מעבר שעובייה כ־75,000 קילומטר, ומעבר לה מצויה העטרה שבה ניתן לחזות בשעת ליקוי חמה מלא.

ליבת השמש

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ערך מורחב – ליבת השמש

רדיוס ליבת השמש הוא 20-25% מהרדיוס הכולל של השמש. אזור זה מהווה את מקור האנרגיה של השמש שכן רק בו מתקיים היתוך גרעיני. התנאים השוררים בליבת השמש על מנת לאפשר היתוך גרעיני קיצוניים ביותר, צפיפותו הממוצעת עומדת על כ־150,000 קילוגרם למטר מעוקב (פי 150 מהצפיפות של מים), הטמפרטורה בו היא כ-15,700.000 מעלות צלזיוס.

התהליכים המתרחשים בליבת השמש מהווים את המקור לאנרגיית האור והחום המאפשרות את קיום החיים בכדור הארץ. מקור האנרגיה הוא בתהליכי היתוך גרעיני המתקיימים בליבת השמש, שבהם ארבעה אטומי מימן עוברים היתוך לאטום הליום אחד. מסתו של אטום הליום קטנה במעט מזו של ארבעה אטומי מימן, וכ־0.71% מהפרש המסות מומר לאנרגיה, בהתאם למשוואה היחסית של שקילות מסה ואנרגיה E=mc², שגילה אלברט איינשטיין, שבה E היא האנרגיה, m המסה ו־c² מהירות האור בריבוע. השמש ממירה מדי שנייה כ־685 מיליון טון מימן להליום, ומאבדת בתהליך זה מסה של כ־4 מיליון טונות ההופכים לאנרגיה. לפי הערכות עדכניות, במהלך חייה של השמש ככוכב סדרה ראשית, הומרה עד עתה לאנרגיה מסה הגדולה פי 100 ממסתו של כדור הארץ.

מבנה השמש - כוכב הסדרה הראשית מסוג G:

1. ליבת השמש 2. האזור הקרינתי 3. האזור ההסעתי 4. פוטוספירה 5. כרומוספירה

6. עטרה 7. כתם שמש 8. גִּרְעוּן 9. התפרצות סולרית

האזור הקרינתי

צילום של פני השטח של השמש

האזור הקרינתי שרוחבו כ 45% מרדיוס השמש, מהווה השכבה העבה ביותר של השמש. הוא משתרע מהליבה ועד לרדיוס של 70% מרדיוס השמש, והאנרגיה מועברת דרכו בעיקר על ידי קרינה: פוטונים שנפלטו מליבת השמש נקלטים באטומים ונפלטים, וחוזר חלילה. באיזור זה נופלת הטמפרטורה מ-7 מליון מעלות ל-2 מליון מעלות, בקירוב, ככל שמתרחקים ממרכז השמש כלפי חוץ.

האזור ההסעתי

האזור ההסעתי מאופיין בכך ש"בועות" חומר עולות בו מהאזור הקרינתי ועד לפוטוספירה. לאחר הגעתן אל פני השמש, החומר בבועות מתקרר, והחומר עתה יורד אל האזור הקרינתי, שם יחומם שוב. תנועה זו של בועות חומר אל פני השמש גורמת למראה המנוקד של השמש. לפי תאוריית הדינמו, תופעה זו היא אשר ממלאת את פני השמש באזורי צפון־דרום מגנטיים.

ההפרדה בין האזור ההסעתי לאזור הקרינתי נובעת מהבדלים בצפיפות, בטמפרטורה ובקצב ירידת הטמפרטורה כמרחק ממרכז השמש.

פוטוספירה

ערך מורחב – פוטוספירה

הפוטוספירה היא שכבה המהווה את פני השמש הנראים, ובה מתרחשות כל התופעות הנראות על השמש.

הטמפרטורה השוררת בפוטוספירה היא כ־5,500 מעלות צלזיוס. פני השמש אינם חלקים, אלא דמויי גרעיני חמנית, הנוצרים מזרמי בועות הגז, שעולים משכבת ההסעה ומעלות את הפוטונים אליה. הקצוות הכהים של הגרעינים הם גז שהצטנן, היורד חזרה לשכבת ההסעה. עובי הפוטוספירה הכולל הוא 550 ק"מ.

כרומוספירה

ערך מורחב – כרומוספירה

הכרומוספירה היא שכבה המהווה את האטמוספירה התחתונה של השמש, והיא בעלת צבע אדמדם. עובייה כ־2,000 ק"מ והיא אינה נראית לעין הבלתי מזוינת, אלא רק בזמן ליקוי חמה. בשכבה זו מופיעות לשונות השמש.

עטרה

ערך מורחב – עטרה (שמש)

העטרה, הנקראת גם הילת השמש, מהווה את האטמוספירה העליונה של השמש. היא נראית רק בזמן ליקוי חמה. עובי ההילה אינו מוגדר והוא מתמזג עם רוח השמש.

ההילה סימטרית כאשר פעילות השמש מינימלית, וגועשת כאשר פעילות השמש מקסימלית. טמפרטורת ההילה מגיעה לשני מיליון מעלות צלזיוס. בהילה ישנם אזורים שחורים (אזורי־X) הנקראים גם חורים בהילה. חורים אלה, גדולים בהרבה מכתם שמש ממוצע, ולכן משך חייהם ארוך יותר. החור "נסגר" תוך ארבעה חודשים והוא משלים סיבוב ב־27 ימי ארץ. מתוך החור זורם זרם חזק במיוחד של רוח שמש.

פעילות סולרית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

כתמי שמש מחזור סולרי

כתמי השמש מופיעים במחזור לא לגמרי סדיר של כ־11 שנים. בשיא המחזור מתעצמת כמות הכתמים פי 10 ויותר. מאחר שהכתמים נוצרים מהפעילות המגנטית של השמש ומהתפרצויות המשחררות לחלל חלקיקים טעונים הבאות בעקבותיה, יש למחזור הכתמים השפעה גם על כדור הארץ. דוגמה להשפעה ברורה היא הפרעות תקשורת, הנוצרות מהגעת החלקיקים הטעונים לאטמוספירה. כמו כן ההשפעה על התגברות תופעת זוהר הקוטב. לא ברור אם קיימת השפעה על האקלים בכדור הארץ. ידוע רק שבסוף המאה השבע עשרה ותחילת המאה השמונה עשרה חלה תקופת התקררות (תקופת הקרח הקטנה) בכדור הארץ, במקביל להפסקת תופעת כתמי השמש. שיא כתמי השמש האחרון התרחש בשנים 2000–2001.

השפעה על כדור הארץ

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

שדה מגנטי

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

חקר השמש

ערכים מורחבים – יוליסס (גשושית), Parker Solar Probe

• יוליסס היא גשושית לחקר השמש שנבנתה על ידי סוכנות החלל האירופית ושוגרה באמצעות מעבורת החלל דיסקברי (משימה STS-41) ב־6 באוקטובר 1990. הגשושית הפסיקה לפעול ב־30 ביוני 2009.
• הגשושית Parker Solar Probe שוגרה במהלך שנת 2018 במטרה לחקור את אטמוספירת השמש. זאת תוך שמירה על מסלול אליפטי המאפשר לה להתקרב עד מרחק של 5.9 מיליון קילומטרים מפני השמש.

• טלסקופ החלל SOHO
• Solar Dynamics Observatory – DSO

השוואת גדלים בין גרמי שמים (בכל תמונה מימין לשמאל):
1. כדור הארץ > נוגה > מאדים > כוכב חמה
2. צדק > שבתאי > אורנוס > נפטון > כדור הארץ
3. סיריוס > השמש > פרוקסימה קנטאורי > צדק
4. אלדברן > ארקטורוס > פולוקס > סיריוס
5. ביטלג'וז > אנטארס > ריג'ל > אלדברן
6. UY במגן > NML בברבור > VY בכלב גדול > ביטלג'וז

מקור האנרגיה של השמש

השתקפות אור השמש על פני החול והים

השמש כפי שהיא נראית מכדור הארץ, מבעד לעננים

משחר ההיסטוריה ידוע שקרינת השמש חיונית לחיים על כדור הארץ, אך לקדמונים לא הייתה כל דרך למצוא מה גורם לשמש לבעור.

את הניסיון הראשון בכיוון זה עשה ב־1848 רופא גרמני בשם יוליוס מאייר (Mayer), שחישב כי אם השמש (שממדיה כבר היו ידועים באותה עת) הייתה עשויה כולה פחם, היא הייתה יכולה לספק אנרגיה בקצב הנוכחי במשך 5,000 שנה בלבד. הוא בחן גם את האפשרות שמקור האנרגיה של השמש הוא מטאוריטים הפוגעים בה, אלא שכדי להקרין די אנרגיה באופן כזה, היה על המסה של השמש לעלות עם הזמן במידה משמעותית, בניגוד לתצפיות האסטרונומיות.

ב־1854 הציעו פון הלמהולץ ולורד קלווין שמקור האנרגיה של השמש בהתכווצות הגז המרכיב אותה. הם חישבו שבאופן כזה תוכל השמש לבעור כשלושים מיליון שנה. בתחילת המאה העשרים שיער אדינגטון שהשמש מנצלת תגובות גרעיניות. מכניקת הקוונטים לא הייתה קיימת אז, וכך לא יכול היה אדינגטון להוסיף פרטים להשערה זו.

בשנת 1925 הייתה ססיליה פיין־גפושקין לאדם הראשון שקיבל דוקטורט באסטרונומיה מאוניברסיטת הרווארד. בתוקף עבודתה הייתה הראשונה שפירשה נכון את ספקטרום אור השמש, והראתה שהשמש עשויה בעיקר ממימן ומעט הליום.

ב־1938 הציע הנס בתה סדרה מורכבת של תגובות גרעיניות המתאימות לטיפוסי הקרינה הנפלטים מן השמש; תגובות אלה הן הבסיס למה שמכונה היום "המודל הסטנדרטי של השמש". לפי בתה, בשרשרת תגובת של היתוך גרעיני המכונה שרשרת פרוטון־פרוטון, בסה"כ 4 אטומי מימן הופכים לאטום אחד של הליום (למעשה, 6 אטומי מימן מגיבים ליצור אטום הליום אחד, תוך פליטה של 2 אטומי מימן). 0.71% מהמסה החסרה הופך לאנרגיית חום, הקורנת מן הפוטוספירה. בקצב הקרינה שלה השמש יכולה לפעול כ־10 מיליארד שנים, וכיוון שהיא כבר קיימת כ־4.6 מיליארד שנים, הרי שנותרו לה עוד 5.4 מיליארד שנים להקרין אנרגיה.

השמש בתרבות האנושית

ערך מורחב – אל השמש

ליפן המכונה גם "ארץ השמש העולה", דגל שבו עיגול אדום המסמל את דיסקת השמש על גבי רקע לבן. משמעות שמה של יפן ביפנית היא "מקור השמש".

לאורך ההיסטוריה האנושית, ראו תרבויות שונות בשמש גוף מקודש. היסטוריונים למדו מהספרות ומהמיתולוגיות השונות כי עמים סגדו לשמש והאנישו אותה בדמות אלי שמש שונים. פעמים רבות ייחסו תרבויות שונות יכולות וכוחות גדולים יותר לאלי השמש שלהם ביחס לשאר האלים.

כמעט בכל תרבות ניתן למצוא אל שמש: בהינדואיזם מתוארת השמש בצורה הנראית של אלוהים שאותה יכולים לראות הכול מדי יום ביומו וסוריא הייתה אלת השמש הראשית. בתרבות הכנענית השמש הייתה אלה ששמה היה שפש או שמש, וכינויה היה "מנורת האלים". במיתולוגיה מצרית אל השמש היה רע. אמונה רווחת הייתה כי האל שט בסירת השמש, ובלילה הוא עובר בשאול, מתחת לפני הקרקע או במנהרה תת־קרקעית. בפירמידות שונות נמצאו סירות שמש שמטרתן הייתה להשיט את נשמתו של הנפטר לעבר השמש אל חיי נצח. גם תרבויות עתיקות באמריקה, כדוגמת בתרבות האינקה ותרבות האצטקים סגדו לשמש ולאלים שלה.

באסטרולוגיה העתיקה חולקו ימי השבוע לשבעת כוכבי הלכת כך שיום ראשון הוא בשליטת השמש. מכך נובע במספר שפות שיום ראשון נקרא מילולית "יום־השמש" (כגון, אנגלית: Sunday, גרמנית: Sonntag, דנית: Søndag).

יהדות

על פי התורה, אלוהים ברא את השמש ביום הרביעי של ששת ימי הבריאה. היהדות אוסרת על כל אמונה בשמש כאל ועל פולחן אליה. בתפילת שחרית, אותה מתפללים לפי היהדות בכל בוקר, הוקדשה ברכה מיוחדת המשבחת את ה' על יצירת המאורות, ביניהם השמש. בנוסף, ברכת החמה, בה מודים ומשבחים את האל על בריאת השמש וקיומה, נאמרת בכל תחילת מחזור של 28 שנים כאשר השמש מגיעה לנקודה שבה הייתה בשעת בריאתה (לפי סיפור הבריאה בספר בראשית) באותו יום בשבוע (רביעי) ובאותו זמן ביממה (תחילת הלילה).

הלוח העברי מבוסס בעיקרו על מחזוריות של היראות הלבנה תוך כדי תיאום לשנה השמשית. מדי כשנתיים או שלש שנים, על פי מחזוריות קבועה, מוסיפים חודש (אדר א') לשנה, מעשה הנקרא עיבור השנה, כדי לתאם את שנת החמה עם חודשי הלבנה, כך שחג הפסח יישמר בעונת האביב, כמו שכתוב בפסוק ”שָמור את חֹדש האביב”.

לוח השנה במגילות קומראן, שנוסד על פי ספר מהלך המאורות, מבוסס על מהלך השמש בלבד. השנה מחולקת לארבע תקופות, המתחילות בשתי נקודות השוויון ובשתי נקודות ההיפוך.

בהלכה

ערך מורחב – לא תעשון אתי

הפסוק ”לא תעשון אִתי” פורש על ידי חז"ל כמקור לאיסור ליצור תבליט של שמש. ישנה מחלוקת האם גם ציור או תחריט של שמש בכלל האיסור, או רק תבליט.

יוון

בתקופות מאוחרות המשיכו גם היוונים בהאנשת השמש במיתולוגיה שלהם והאל הליוס אשר רכב על כרכרת אש בשמים, היה יוצר את היום, ואז רוכב למחילה תת־קרקעית ובכך יוצר את הלילה. בשלבים מאוחרים היה אפולו אל השמש הראשי של היוונים.

רומא

בחמש מאות שנות שלטונה של האימפריה הרומית אומצו האלים השונים מהתרבות היוונית ואת הליוס החליף אל השמש סול. הכינוי "סול אינביקטוס" (Sol Invictus) שמשמעותו "השמש הבלתי מנוצחת" אומץ למספר אלי שמש נוספים והוטבע על מטבעות רומיים שונים במהלך המאה ה־3 והמאה ה־4.

נצרות

חוקרי האיקונוגרפיה הנוצרית מצאו דימויים רבים המזהים את ישו עם השמש, כגון הכתר הזוהר, הכרכרה הבהירה, ויש המשערים כי המשיכה הנוצרית ל־25 בדצמבר מקורה בטקסים פגניים לציון אל השמש.

לקריאה נוספת

• צפריר קולת, אטלס השמים הישראלי, מפה, 2004
• טימותי פריס, מכת שמש, נשיונל ג'יאוגרפיק, יוני 2012

קישורים חיצוניים

• אשכול כתבות על השמש, באתר "הידען"
• הערך "השמש", באתר אסטרופדיה
• כתבות ומאמרים בנושא השמש, באתר סוכנות החלל הישראלית
• הערך "תצפית בשמש", באתר אסטרופדיה
• הערך "אפימרידים של השמש", באתר אסטרופדיה
• הספר העולמי: השמש, באתר נאס"א (באנגלית)
• דף נתונים על השמש, באתר נאס"א (באנגלית)
• שירות הידען, ‏עונות בשמש (על פעילות כתמי השמש), באתר "הידען", 17 בנובמבר 2003
• צילום וידאו של השמש, באתר נאס"א
• אתר טלסקופ החלל Solar Dynamics Observatory, באתר נאס"א
• עודד כרמלי, הפעילות המגנטית של השמש הולכת ונחלשת, באתר סוכנות החלל הישראלית, 9 ביולי 2017
• השמש, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• עדי זריפי, תיעוד: התפרצות סולרית, באתר N12, ‏ 22 בפברואר 2022
• השמש בתצלום הקרוב ביותר ממרחק 75 מיליון ק"מ, באתר N12, ‏ 28 במרץ 2022
• שמש, דף שער בספרייה הלאומית