לילית (מיתולוגיה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
"תחריט ברני", תחריט אשורי עשוי טרה קוטה המתאר את לילית

לילית היא שדה במיתולוגיה היהודית שהייתה לפי המדרשים אשתו הראשונה של אדם, ולאחר מכן אשתו של המלאך סמאל. לילית מסמלת מרדנות, רוע לב וחוסר צניעות, ובעולם העתיק ייצגה את האנטיתזה לדמותה של האישה היהודייה הנשואה והכשרה, בתרבות הרבנית ובתרבות העממית. בשל תכונות אלה, יש הרואים בה כיום דמות פמיניסטית[דרוש מקור].

לפי המיתוס, לילית מסכנת את היולדות והיילודים, ולהרחקתה משמשים קמעות שנועדו לכך.

מקורות השראה לדמותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לילית מוזכרת פעם אחת בתנ"ך: "וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת-אִיִּים, וְשָׂעִיר עַל-רֵעֵהוּ יִקְרָא; אַךְ-שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית, וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ. שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט, וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ; אַךְ-שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת, אִשָּׁה רְעוּתָהּ" (ספר ישעיהו לד, יד), ולפי הפשט מדובר במין ציפור‏‏‏[1], אך יש שהבינו שהמדובר בשדה מכונפת (‏רש"י), והיו כאלו שסברו שמדובר באם השדים (מצודת ציון).

שם הדומה ללילית מוזכר לראשונה ברשימת שמות המלכים השומריים ב"כתבי לברטו" משנת 2400 לפנה"ס. נמצאה טבלה ובה נמנים שמו של גילגמש ושמו של אביו המוזכר כשד לילוּ, הוא אחד מארבעה שדים שהיו שייכים למעמד ערפדים או סוג של רוחות רפאים. כינויה של לילית הערפדית הזנותית הוא "בתולה יפהפייה" או "העלמה". בני התקופה האמינו שברגע שהיא בוחרת לה מאהב, היא לעולם אינה עוזבת אותו אך אף פעם אינה מאפשרת לו לבוא על סיפוקו. עוד מזכירים הטקסטים קבוצות שדים הגורמים לנזקים ומחלות וכן שדים פרטיים כמו למשתו בתה של אנו, הידועה בשל פגיעתה בנשים הרות, אמהות צעירות ותינוקות.

לילית בתרבות היהודית העממית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לילית פעפעה ליהדות כשדה בעלת אופי הדומה לזה של למשתו ואישתר - אלת האהבה הפריון והמלחמה, של אשור-אכד. דמות שתיהן מתלכדת לישות אחת ממנה בוקעת לילית היהודית, דמות בעלת מהות שדית העסוקה בשיטוט אין סופי ובחיפוש נצחי אחרי תינוקות אותם היא חונקת, ואחרי גברים בהם היא פוגעת ונוטשת או מתעללת והורגת[דרוש מקור].

מן המאה ה-4 החלו היהודים להשתמש באמצעי ייחודי ששימש כהגנה בפני שדים ולילית - קערות השבעה. הקערה היא סוג של קמע שנכתב על גבי קערות מחרס, ולאחר כתיבתן והריטואל הקשור בכך, נקברו מתחת לרצפת הבית הפרטי או הבניינים הציבוריים. מתוך הנוסחאות המאגיות של ההשבעות עולה כי השדה לילית מהווה איום מחריד יותר מאשר המתואר בתלמוד[דרוש מקור]. היא אינה "רק" איום לפיתוי גברים אלא היא מחרידה את בני האנוש ומרתיעה אותם בכך שהיא מאיימת על חיי תינוקות בני יומם, מפחידה נשים הרות, ומפתה ומחטיאה רבנים ותלמידי חכמים. באחת מקערות ההשבעה, YBC 2364, מסופר כי לילית הורסת את הבית, גוזלת את זרעו של הבעל, מקיימת יחסי מין עם האישה והורגת את ילדיהם. פגיעתה של לילית בבני אנוש היא פיזית ונפשית כאחד. מגוון ההתעללויות שלה בבני האדם הוא רב ומשקף את הפחדים והחרדות ולמעשה את השדים הפרטיים של כל איש ואישה בתקופה העתיקה[דרוש מקור].

בימי הביניים היו נפוצים קמעות יהודיים נגד לילית עם שמות המלאכים סנוי סנסנוי וסמנגלף. מקרים רבים של מיתת תינוקות בכלל ומקרים של מוות בעריסה בפרט יוחסו ללילית, הנוקמת את דם בניה. תינוקות בני פחות משמונה ימים, שטרם עברו טקס ברית מילה, נחשבו פגיעים במיוחד למעשיה של לילית[דרוש מקור]. להגנה על היולדות והיילודים מפני לילית, יש השמים בחדרה של היולדת קמעות[2], ובהם שמות המלאכים השומרים מפני לילית, סנוי סנסנוי וסמנגלף, יחד עם ציור דמותם. נוסח עברי ראשון של קמעות אלה מופיע באלפא ביתא דבן סירא, וקדם לו נוסח בארמית. לפי ספר שימוש תהלים, לאישה שמתים ילדיה כתבו קמע ובו מזמור קכו מתהלים ושמות שלושת המלאכים. בקמעות מופיעה לעתים לילית כשידיה כבולות.

לילית בספרות חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לילית, ציור של ג'ון קולייר, 1892

בתלמוד הבבלי מופיעה לילית כסוג של שֵׁדה, שזהותה אינה ברורה ("מגדלת שער כלילית"‏[3]; "אמר רב יהודה אמר שמואל: המפלת דמות לילית, אמו טמאה לידה. ולד הוא, אלא שיש לו כנפים. תניא נמי הכי, אמר רבי יוסי: מעשה בסימוני באחת שהפילה דמות לילית, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו ולד הוא אלא שיש לו כנפים"‏[4]; "אמר רבי חנינא: אסור לישן בבית יחידי, וכל הישן בבית יחידי אחזתו לילית"‏[5]; "אמר רבה: לדידי חזי לי הורמין בר לילית"‏[6]).

במדרשים מסוימים, בעיקר אזוטריים, מופיעה לילית כאשתו הראשונה של אדם הראשון, לפני חוה. המדרשים מנסים להסביר מדוע לאחר שכבר נכתב "זכר ונקבה ברא אותם", מסופר כיצד היה האדם בודד, והאישה נבראה מצלעו כדי להיות עזר כנגדו. המדרשים מציעים בעצם שהיו שתי נשים. לילית נבראה ראשונה, ואילו חוה נבראה מן הצלע.[דרוש מקור] על פי סיפור אחד, לילית הייתה אשה מרדנית ואגרסיבית מבחינה מינית, ולכן לא הסתדרה עם אדם.[דרוש מקור] על פי אגדה אחרת, אדם ראה אותה כשנולדה מתוך ריר ודם, נגעל ממנה, ולא רצה בה. גרסה שלישית מספרת כי לילית לא נבראה מעפר נקי, אלא מפסולת וזוהמה, ולכן לא עלה יפה זיווגה עם אדם.[דרוש מקור] בזרם המרכזי של דברי חז"ל אין זכר ללילית כאשתו של אדם הראשון, אולם רבי אברהם אבן עזרא בפירושו לתורה דוחה את המסורת הזו ומכאן שהכיר בה: "דבר לילית - דרש"\(בראשית,ב,כג) גם בספר "עץ חיים" מאת רבי חיים ויטאל מסופר: "ובזה יובן עניין אדם הראשון שהיה לו ב' נשים, א' נקרא לילית וב' היא חוה".‏[7]

האגדה המפורסמת ביותר הקשורה ללילית מקורה במדרש אלפא ביתא דבן סירא, והיא מספרת על בריחתה מאדם הראשון לים סוף וחבירתה לאשמדאי מלך השדים. לאחר שמאסה באדם, החליטה לילית לברוח ממנו. היא הגיעה לים סוף, פגשה את אשמדאי, וילדה לו מאות ילדי שדים מדי יום. אדם התלונן לפני אלוהים כי אשתו נעלמה, ואלוהים שלח שלושה מלאכים, סנוי סנסנוי וסמנגלף, אחרי לילית. המלאכים התבקשו לשכנע את לילית לחזור, אך לא להכריחה אם אין רצונה בכך. כשמצאו המלאכים את לילית, אמרו לה לחזור, ולא - יטביעוה בים. בתשובה ענתה להם לילית כי היא יודעת שאלוהים לא בראה אלא כדי להרוג תינוקות בנים בני פחות משמונה ימים (הגיל שבו תינוק עובר ברית מילה), ומקץ ימים אלה לא תוכל לגעת בהם. אך בנוגע לתינוקות בנות, לילית טענה שבמשך תריסר ימים תהיה לה יד חופשית בהן. בנוסף לכך, היא סיפרה להם שילדה לאשמדאי שדים, והרי אישה אינה יכול לחזור לבעלה לאחר שנאפה. שלושת המלאכים עזבו את לילית לנפשה, אך מכיוון שחששו מאיומיה, השביעו אותה שלא תיגע בתינוק לרעה אם תראה אותם במקום שבו הוא שוכן, או תראה קמע שעליו כתובים שמותיהם. בנוסף, על כל אחד מבני האדם שתהרוג, יהרגו מאה מבניה, ועל כן מתים מאה שדים כל יום.

בספרות הקבלה מתוארת לילית כשדה החונקת תינוקות והמחטיאה גברים בהוצאת זרע לבטלה‏‏‏[8]. בספר הזוהר ובספרי קבלה אחרים היא קרויה לילית הזונה, לילית הרשעה, לילית האוולת ולילית השחורה. בספרות הקבלה היא מוזכרת לראשונה כבת זוגו הקבועה של סמאל, מלכת ממלכת הסטרא אחרא. על-פי דברי האר"י לתלמידו רבי חיים ויטל, האיסור "ושם אלהים אחרים לא ישמע על פיך" מתייחס אף להזכרת שמות שדים כמו סמאל, ולכן יש הנוהגים לכנותה בשם 'פלונית'.

יש המזהים את לילית עם מלכת שבא. לדברי רבי יוסף אנג'לינו בספר לבנת הספיר, מלכת שבא בחידותיה לשלמה חזרה על פיתויי לילית את אדם הראשון.

אזכורים בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזכורים של לילית מופיעים בסדרות טלוויזיה אחדות:

  • בסדרת הטלוויזיה "דם אמיתי" מתוארת לילית כערפדה שהיא למעשה הערפדה הראשונה עלי אדמות והיוצרת הראשית של כל הערפדים בעולם. לפי הנבואה, כאשר לילית תקום לתחייה, יבוא לעולם שלטון נצחי של ערפדים, שיהיו ניזונים מדמם של בני האדם שישרתו אותם.
  • בסדרת הטלוויזיה האמריקאית "על טבעי" מתוארת לילית כשדה הראשונה שהשטן יצר ע״י עיוות נשמה אנושית, כמו כן לאחר מותה יפתח המנעול האחרון שנועל את כלא השטן וישחרר את השטן שיביא עימו את האפוקליפסה (אחרית הימים)
  • בסדרה "דיג'ימון" יש דיג'ימונית ששמה ליליתמון שהיא אחת משבעת דיג'ימוני השדים החזקים ביותר .
  • בסדרה הטלוויזיה "חצויה" (בעונה השנייה), מופיעה לילית כאם השדים ומלכתם.
  • בסדרת הטלוויזיה "מתים לרגע" יש אישה בשם יולה שמתה ומגלה בחיים שלאחר המוות שהיא לילית והיא חוזרת לחיים ומגלה עצמה בתור לילית שכוחה להשיג מה שהיא רוצה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אוהד אזרחי ומרדכי גפני, מי מפחד מלילית, הוצאת מודן.
  • דורית רוזנצויג, לילית - שדה בעלת הפרעת אישיות גבולית - 1000 שנים ראשונות של לילית היהודית, הוצאת DoLa Publication
  • יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית: העת העתיקה, מרכז זלמן שזר, תשס"ט, עמ' 537-532.
  • אסתר ליבס (עורכת), שדים, רוחות ונשמות - מחקרים בדמונולוגיה מאת גרשם שלום, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשס"ד, עמ' 102-60
  • מרק גלר, "לילית", בספר: פיליפ ווקוסבוביץ (עורך), לכל הרוחות והשדים - לחשים וקמיעות במסורת היהודית, מוזיאון ארצות המקרא ירושלים, 2010, עמ' 89
  • ניצה אברבנאל "חוה ולילית" הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]