חסידות בויאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האדמו"ר מבויאן בעת עריכת טיש בסוכות (2009)
בית הכנסת המרכזי של החסידות בירושלים וישיבת רוז'ין
תלמוד תורה "תפארת מרדכי ושלמה" ע"ש האדמו"ר מרדכי שלמה

חסידות בויאן (נכתב ביידיש באיאן) הוא שמה של חצר חסידית מהעיירה בויאן בבוקובינה (כיום באוקראינה) שנוסדה על ידי רבי יצחק פרידמן מבויאן, נכדו של רבי ישראל מרוז'ין. חסידות בויאן מונה כ-1500 בתי אב ברחבי העולם והיא כיום החסידות הגדולה ביותר מבין החסידויות המשתייכות לבית רוז'ין.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדור הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייסד חסידות בויאן היה רבי יצחק פרידמן, ה"הפחד יצחק", בנו הגדול של רבי אברהם יעקב מסדיגורה (הראשון). רבי יצחק כיהן באדמו"רות מתרמ"ג (1882) עד פטירתו, בי"ז באדר תרע"ז (1917). לאחר שלוש שנים בהן הנהיג את החצר יחד עם אחיו הצעיר רבי ישראל מסדיגורה, החליטו שני האחים להיפרד ולחלק את הירושה. רבי ישראל קיבל את הנכסים בסדיגורה, כולל ביתו המפואר של סבם רבי ישראל מרוז'ין וכן את חלקת הקבר בה נקברו אבותיהם, ואילו רבי יצחק קיבל את נשיאות כולל ווהלין ואת זכות הדלקת מדורת ל"ג בעומר בקבר רבי שמעון בר יוחאי. בי"ח בחשוון תרמ"ז (1886) רבי יצחק העתיק את משכנו לעיירה בויאן הסמוכה, בה הקימו עבורו חסידיו בית מדרש ובית מגורים ובהם ניהל את עדתו.

רבי יצחק היה חתנו של רבי יוחנן מרחמסטריווקא. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עבר לווינה, כמו שאר אדמו"רי בית רוז'ין, כיוון שפחדו מהשלטון הרוסי, שעדיין שמר טינה למייסד השושלת, רבי ישראל מרוז'ין. הרוסים החריבו את ביתו ובית מדרשו בבויאן. בווינה המשיך האדמו"ר לנהל את חצרו. לאחר פטירתו נתמנו ארבעת בניו לאדמו"רים, תחילה בווינה ואחר כך התפזרו.

הדור השני והשלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי מנחם נחום עם חסידיו במירון, קיצוני משמאל החסיד ר' חיים טוביה וייטמן
אחריו שימשו באדמו"רות בניו רבי אהרן ורבי מרדכי שרגא, שסירבו באופן רשמי ליטול את כתר האדמו"רות, אך למעשה ערכו שולחנות יחד ואמרו דברי תורה, כשרבי אהרן היה המרכזי שבהם. רבי אהרן (תר"נ -י"ד בחשוון תש"ב) נפטר במגפת טיפוס במהלך שנות השואה ונקבר בווערחיווקי. רבי מרדכי שרגא (-ט"ז בטבת תש"ב) היה חתנו של רבי ישראל מויז'ניץ, נפטר ונקבר אף הוא בווערחיווקי.
בנוסף, חתנו רבי משה (משה'ניו) פרידמן, בן לאדמ"ורי הוסיאטין, החל לכהן כאדמו"ר מבויאן בווינה לאחר מעבר חמיו לצ'רנוביץ. בהמשך עבר לקראקא. לאחר פטירת חמיו, חלק גדול מחסידי בויאן, בפרט מארץ ישראל, היו לחסידיו. היה תלמיד חכם מפורסם וכיהן כחבר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל וכנשיא ישיבת חכמי לובלין. נרצח בג' באלול תש"ג.
  • הבן השלישי, רבי אברהם יעקב, כיהן בלמברג (לבוב), מעריה המרכזיות של גליציה, שרבים מתושביה נמנו על חסידי בית רוז'ין. בשנת תש"ב נרצח בחצר ביתו יחד עם אשתו ומשמשו. לא הניח אחריו צאצאים.


האדמו"ר הנוכחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי מרדכי שלמה פרידמן שהיה האחרון מבין בניו של ה"פחד יצחק" נפטר ב-1971 בארצות הברית. במשך ארבע עשרה שנים לא עמד אדמו"ר בראשות החסידות, כיוון שבניו לא ראו עצמם מתאימים לתפקיד. נכד רבי מרדכי שלמה, רבי נחום דב, שהוא בנו של רבי מנחם מנדל ברייאר ומלכה בתו של ר' מרדכי שלמה, סומן כיורש. נחום דב עלה לארץ ולמד תקופה קצרה בישיבת ההסדר הר עציון, ומאוחר יותר בישיבת "תפארת ישראל" של החסידות. הוא נישא בשנת 1980 לשושנה בת הרב משולם זושא בן רבי אברהם יהושע השיל מקופיטשניץ ומאז הם מתגוררים בירושלים. לאחר נישואיו הוכתר לאדמו"ר, אך הוא סירב למעשה להתנהג באדמו"רות וערך לראשונה טיש בשנת תשמ"ה (1984). דברי תורתו של האדמו"ר הנוכחי כונסו לכמה קבצים בשם "אמרי קודש".

מדי שנה בל"ג בעומר מגיע האדמו"ר מבויאן למירון כדי לממש את זכות ההדלקה המסורתית לכבוד רבי שמעון בר יוחאי, זכות השמורה לאדמו"רי בויאן עוד מסוף המאה ה-19[1].

החסידות בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי נחום דב ברייאר, האדמו"ר מבויאן

אבי השושלת, רבי יצחק פרידמן, ויתר על החצר בסדיגורה לאחיו הצעיר רבי ישראל, בתמורה לקבלת נשיאות כולל ווהלין וזכות הדלקת המדורה בל"ג בעומר במירון. חסידי רוז'ין בארץ ישראל, בהם העסקן ניסן ב"ק, השתייכו לחסידות בויאן. גם רובם של מתפללי בית הכנסת תפארת ישראל בעיר העתיקה היו חסידי בויאן וזאת בין היתר בשל העובדה שאת כספי החלוקה של כולל ווהלין קיבלו החסידים בארץ דרך חצר הקודש בבאיאן‏[2]. כמו כן לחסידות היו בתי כנסת בצפת ובטבריה. בשל מרכזיותה של החסידות ביישוב הישן, הצטרפו לחסידות חסידים רבים, כמו משפחת רבינוביץ (צאצאי אדמו"רי פוריסוב) ומשפחת ברים (שהשתייכו לחסידות צאנז שהתנגדה לחסידות רוז'ין), שהיוו את אבן היסוד לתקומת החסידות לאחר שנכחדה באירופה בשואה. ארבעת בניו של רבי יצחק ביקרו בארץ ישראל, ואחד מהם, רבי ישראל, אף התגורר בה בסוף ימיו.

בשנת תרס"ח נבנתה שכונת בתי אורנשטיין לטובת כולל ווהלין. הנדיב היה חסיד בויאן, ומשכך חסידי בויאן קיבלו חלק גדול מבתי השכונה, וכן בית המדרש ('קלויז') השכונתי היה שייך להם. קלויז זה היווה את מרכז החסידות לאחר חורבן בית הכנסת תפארת ישראל בשנת תש"ח, ובו גם הייתה ישיבת תפארת ישראל (שנוסדה בשנת תשי"ג), עד לבניית המרכז הגדול והמפואר ברחוב מלכי ישראל בשכונת גאולה (נחנך בט"ו באב תשכ"ז), בו כיום מרכז החסידות והישיבה הגדולה. בסמוך לקלויז בבתי אורנשטיין נמצאת הישיבה הקטנה של החסידות. פליטי העיר העתיקה, יוצאי בתי הכנסת "ווארשעווער שול", הקימו בית כנסת בשם "תפארת ישראל" בקטמון. בית כנסת זה נסגר לאחר התמעטות החסידים בשכונה.

בחסידות ישנו דגש על אחווה בין החסידים, ובעקבות זאת נהוג בחסידות לפתוח בתי כנסת רבים ("קלויז'ן"), כך שבתי הכנסת לא יהפכו להמוניים. בירושלים נסגרו חלק מבתי הכנסת הקטנים עקב מגוריו של האדמו"ר הנוכחי בירושלים, אך חלקם עדיין פעילים בתפילות ואירועים אליהם האדמו"ר לא יוצא לבית הכנסת המרכזי. לאדמו"ר עצמו ישנו בית כנסת ליד ביתו בו הוא מתפלל בימות החול.

תלמוד התורה של החסידות (נפתח בשנת תשל"ג) נמצא במבנה של בית הספר למל בפאתי שכונת זיכרון משה. בסוף שנות ה-80 נפתח תיכון לבנות החסידות בשם "בית חוה" (על שם אשתו של האדמו"ר רבי מרדכי שלמה). תיכון זה אף שמקבל תקציבים ממשלתיים, דומה במתכונת הלימודים ובאופיו לסמינרים של העדה החרדית ואין בו לימודי מסלול (שנים ה' ו').

החסידות מונה כיום כ-1800 בתי אב בארץ ובעולם, כשרובם הגדול מתגוררים בישראל‏[3]. מרכז החסידות הוא בירושלים אך הקהילה הגדולה של החסידות היא בביתר עילית, אליה פנו האברכים הצעירים מיום היווסדה, והיא מונה כ-500 משפחות. בביתר קיימת רשת של כוללים ומוסדות חינוך. קהילות נוספות קיימות בבני ברק, מודיעין עילית, בית שמש, קריית גת, בבורו פארק, בלונדון ובמקומות נוספים. בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 הוקם גוף בשם 'מרכז מוסדות רוז'ין - באיאן', שהוא ארגון על המאגד בתוכו את כל המוסדות הקהילתיים של החסידות.

לחסידות מכון הוצאה לאור "משכנות הרועים", בראשות דב רבינוביץ', גבאי האדמו"ר והיסטוריון החצר, המוציא ספרים ועלונים על תולדות האדמו"רים והחסידים. בין הספרים שהוציא המכון, אגרות הרה"ק מרוז'ין שלושה כרכים.

השתייכות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה פוליטית זוהתה חסידות בויאן בעבר עם גוש שלומי אמונים שבתוך מפלגת אגודת ישראל, וחבר הכנסת מטעם גוש זה מאיר פרוש היה נמנה עם חסידי בויאן, עד לפרשת הבחירות בעיר החרדית ביתר עילית, שאז פרץ ויכוח ביניהם. פרוש בחר לתמוך במועמד שהתנגד לו רבו, ובחסידות בויאן ראו בכך פגיעה באדמו"ר[4]. בביתר הצטרפה בויאן למפלגה של חסידות ויז'ניץ. בדרך כלל נוטה השקפת האדמו"ר והחסידים לימין המפה הפוליטית, אך בשנים האחרונות מצטרפת החסידות באופן גורף לעמדותיה של חסידות גור ומנהיגה הפוליטי יעקב ליצמן, כשבתמורה זוכה החסידות לסיקור אוהד ומחמיא בבטאונה הרשמי של חסידות גור - "המודיע".

חסידים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום בולטים בחסידות הרב צבי שרייבר - רבה של החסידות (נכדו של הרב שלמה), הרב צבי רבינוביץ' - ראש ישיבת רוז'ין (בנו של הרב פישל), הרב דב רבינוביץ' - רב החסידות בבויאן והרב אביש ציינויירט - מקובל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קובי נחשוני ואחיה ראב"ד, 400 אלף חוגגים ל"ג בעומר במירון, באתר ynet‏, 2 במאי 2010
  2. ^ לאחר מלחמת ששת הימים הוחלט על חלוקת הזכויות בין חסידות סדיגורה לחסידות בויאן.
  3. ^ פנקס הטלפונים של הקהילה בישראל בשנת תשס"ז מונה יותר מ-1000 בתי אב.
  4. ^ נטע סלע, פרוש סולק מהחסידות, באתר ynet‏, 4 בנובמבר 2007