פורטוגל והשואה
פורטוגל הייתה באופן רשמי מדינה נייטרלית במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה. פורטוגל נשלטה על ידי אנטוניו דה אוליביירה סלזאר שבתקופתו שלטונו פורטוגל לא הושפעה באופן משמעותי מהאנטישמיות בקרב מדינות הציר והייתה אהודה יותר בקרב בעלות הברית מאשר ספרד הפרנקואיסטית השכנה שהייתה יותר קרובה למדינות הציר אך הייתה אף היא נייטרלית באופן רשמי במהלך המלחמה.
הפלישות הגרמניות למדינות רבות באירופה הביאה להגעה של מספר ניכר של פליטים, כולל כמה יהודים, לפורטוגל ב-1939 וב-1940. מחשש להשלכות כלכליות ופוליטיות החמיר משטר סלזאר את חוקי ההגירה והקשה את התנאים שאיפשרו הנפקת אשרות מעבר ליהודים על ידי פורטוגל בנובמבר 1939.
על אף התנגדות הממשל הפורטוגלי, היו בכירים רבים שעברו על החוקים והמשיכו להנפיק אשרות ליהודים שרצו לברוח לפורטוגל. העיקרי שבהם היה ארישטידש דה סוזה מנדש, שהיה הקונסול של פורטוגל בבורדו שבצרפת. סוזה מנדש הציל מספר גדול מאוד של פליטים, מתוכם בין 60,000 ל-80,000 יהודים שחלקם הקטן השתקעו בפורטוגל והשאר עברו לארצות הברית ואמריקה הלטינית. עיריית ליסבון אף הרשתה למספר ארגוני סיוע יהודים להקים משרדים בשטחה.
משטר סלזאר היה מודע ברוב המקרים לסכנה הנשקפת ליהודים במדינות שהיו תחת הכיבוש הנאצי ונקט כמה צעדים להחזרת יהודים עם אזרחות פורטוגלית מצרפת של וישי ומהמדינה ההלנית. לעומת זאת, יוזמה של הכלכלן הפורטוגזי משה בן-שבת אמזאלג להצלת יהודים ספרדים שהתגוררו בהולנד נכשלה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
פורטוגל נשלטה מ-1933 על ידי משטר פוליטי אוטוריטרי בשם "אסטדו נובו" (שהייתה ידועה גם כרפובליקה הפורטוגזית השנייה) בהנהגת אנטוניו דה אוליביירה סלזאר. פורטוגל נשארה נייטרלית לאורך כל מלחמת כל מלחמת העולם השנייה, פורטוגל הייתה אהודה יותר בקרב בעלות הברית מאשר המדינה הספרדית שהייתה אף היא נייטרלית אך תמכה אידאולוגיית בגרמניה הנאצית ולכן הייתה מנודה מספר שנים לאחר המלחמה. שלטונו של סלזאר היה חריג בקרב דיקטטורות אירופאיות מאחר שלא שילב באופן מפורש אנטישמיות באידאולוגיה שלו. סלזאר סבר כי האידאולוגיה הנאצית הגזענית אינו עולה בקנה אחד עם הקתוליות והלאומיות הפורטוגזית. עקב הצנזורה הממשלתית על העיתונים, הציבור הפורטוגזי לא היה מעודכן לגבי היקף ואופי המדיניות האנטישמית הנאצית.
למרות זאת, הקהילה היהודית במדינה נותרה זעירה ולא עלתה על 1,000 לפני פרוץ המלחמה. פורטוגל נותרה ברובה לא מפותחת וחקלאית לאורך כל התקופה ובניגוד למדינות רבות אחרות, לא חוותה הגירה משמעותית של יהודים גרמנים או יהודים ממזרח אירופה שעברו אליה במהלך התקופה שבין המלחמות. זו גם הייתה אחת הסיבות לכך שפורטוגל לא השתתפה בועידת אוויאן אותו יזם נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט במטרה לפתור את בעיית הפליטים היהודים שברחו מגרמניה הנאצית[1].
פליטים מאירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדיניות הפליטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
צרפת ובריטניה הכריזו על גרמניה בעקבות פלישת גרמניה הנאצית לפולין בספטמבר 1939. מדינות רבות באירופה סגרו את גבולותיהן מחשש לכך שקבוצות פליטים רבים ייכנסו למדינה[2]. בהיעדר חלופות, ניסו מהגרים רבים להגיע למדינה שלישית דרך פורטוגל. בין ספטמבר לדצמבר 1939 נכנסו כ-9,000 פליטים. הממשל הפורטוגזי נאלץ לשנות את מדיניות ההגירה ואף פירק מספר כנופיות שזייפו דרכונים פורטוגזים לפליטים.
ב-11 בנובמבר 1939 שלחה ממשלת פורטוגל הוראות לכ-14 קונסולים שלה באירופה ובו תיארה פליטים שמשטרת המעקב וההגנה ההגנה הממלכתית החשיבה כ"מסכונים", בהם "זרים, בעלי חוסר אזרחות, אזרחים רוסים, בעלי דרכון ננסן או יהודים שגורשו ממדינותיהם" שאסור להנפיק להם אשרות ללא אישור מוקדם ממשרד החוץ[3].
למרות טענות לאפליה, רבים טענו כי המשטר הפורטוגזי לא הבין בין יהודים ללא יהודים אלא בין יהודים זרים עשירים ומבוססים כלכלית ליהודים עניים. כמו כן, טענות רבות היו שהמשטר חשש מהשפעה זרה על המדינה ובפרט, מהגעתם של יהודים קומוניסטים שנמלטו מגרמניה.
כיבוש צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]
לנוכח כיבוש צרפת ביוני 1940, 30,000 פליטים, מתוכם 10,000 יהודים, התכנסו בבורדו, סמוך לחופי מפרץ ביסקאיה, במטרה לברוח בבטחה מצרפת. הקונסול הפורטוגזי בעיר, ארישטידש דה סוזה מנדש, החל להנפיק אשרות בעבור חלק נרחב מהפליטים תוך התעלמות מהוראות המשטר. תחילה הורה שר החוץ לסוזה מנדש שיעצור בפעילותו וכאשר סירב נשלח דיפלומט מטעם המשרד להסדיר את המשמעת של הנהגת הקונסוליה. כאשר הגיעו החדשות הללו לאוזני סלזאר, הוא שלח באופן פרטי טלגרף אל הקונסוליה והורה לסוזה מנדש להתייצב באופן מיידי בפני ועדת משמעת. סלזאר, עם זאת, לא ביטל את האשרות שסוזה מנדש כבר הנפיק ואפשר את הגעתם של הפליטים אל פורטוגל. סוזה מנדש עבר בפעילותו גם על הוראה נוספת של סלזאר מלבד הענקת האשרות ללא הבחנה, כאשר סירב דווקא להעניק אשרות בעבור פליטים בריטיים, אשר להם סלזאר אפשר במפורש לקבל אשרות ללא הבחנה. במהלך המשפט של סוזה מנדש, הוא נמצא אשם אך עונשו הוקל. נוסף על כך, סלזאר וידא באופן פרטי שלאחר השעיה מתפקיד הקונסול, סוזה מנדש יפוטר וייצא לגמלאות ללא פנסיה[4]. סלזאר יצא נגד סוזה מנדש לאחר לחץ מהמדינה הספרדית של פרנקו, אשר דרכה החלו לנוע לפתע 20,000 פליטים מהגבול עם צרפת בהרי הפירנאים, פליטים שהתכוונו להגיע לפורטוגל. סלזאר וידא כי סוזה מנדש יקבל עונש חריף כדי להסדיר משמעת בשליחויות הדיפלומטיות, מחשש שחזרה על מצב שכזה תגרור עליית מתיחות ביחסיה של פורטוגל עם גרמניה הנאצית, שהיו מלאי חשדות על כל מקרה.
ב-26 ביוני 1940, ארבעה ימים לאר חתימת הסכם שביתת הנשק בין גרמניה הנאצית וצרפת אישר לסלזאר לאנשי הסניף הצרפתי של הארגון היהודי-אמריקאי, היאס להעביר את משרדיהם הראשיים מפריז לליסבון. ארגונים נוספים כמו הג'וינט והקונגרס היהודי העולמי קיבלו אישור לפעול אף הם מליסבון.
השימוש בפורטוגל כדרך מילוט נעשה קשה עוד יותר כאשר ביוני 1940 כאשר ארצות הברית הקשיחה עוד יותר את תנאיה לקליטת פליטים מאירופה. זה יצר בעיה לכל הפליטים שרצו להשתמש בפורטוגל כמדינת מעבר בדרך לארצות הברית, רוב הפליטים החליטו לוותר על הגירה לארצות הברית ומפורטוגל נסעו לאמריקה הלטינית[5]. פליטים קבים שהשתקעו בפורטוגל נהנו מחופש אך רבים מהפליטים שנתפסו ללא הניירת הנכונה גורשו בחזרה לאירופה.
מספר הפליטים שעברו בפורטוגל במהלך המלחמה נע בין כמה מאות אלפים למיליון, אך היהודים היוו רק חלק קטן ממספר זה. במהלך המלחמה כולה, ההערכה היא שכ-60,000 עד 80,000 פליטים יהודים עברו דרך פורטוגל בדרכם לארצות הברית, אמריקה הלטינית ומדינות נוספות.[6]
השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מודעות ותגובה לשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר תחילת מבצע ברברוסה בו פלשו הגרמנים לברית המועצות החו גורמים גרמנים לפעול למניעת בריחת יהודים מאירופה על מנת שבמקום שיברחו, יוכלו הגרמנים לתפוס אותם ולרצוח אותם (כחלק מהפתרון הסופי). ביולי 1942 שאלו אנשי המשרד הראשי לביטחון הרייך את הדיפלומטים הגרמנים בליסבון האם יש דרך למנוע הגירה של יהודים דרך פורטוגל. בספטמבר של אותה השנה, ייעץ הקונסול הגרמני בליסבון למשרד החוץ הגרמני שאין טעם לבקש ממשלת פורטוגל להסגיר את היהודים שמוצאם מגרמניה או משטחים שנכבשו על ידי גרמניה כי הממשל הפורטוגזי יסרב בטענה כי מדובר בסוגיה הומניטרית. השלטונות הפורטוגזים כלל לא היו מודעים באותה תקופה לדיונים בין הגרמנים.
החזרת יהודי פורטוגל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפברואר 1953, הודיעו השלטונות הנאצים לפורטוגזים כי יהודי פורטוגל המתגוררים בשטחים שכבשו הגרמנים באירופה לא ייהנו ממעמד מוגן ונתנו להם חלון זמנים קצר להחזירם לפורטוגל. באופן כלל, המשטר הפורטוגזי היה מוכן לסייע למספר קטן של יהודים שנחשבו בעיניהם ל"פורטוגזים" אך בסופו של דבר הממשל הגן על מספר קטן מאוד של יהודים מתוך אלו שביקשו עזרה (כ-137 יהודים ספרדים ממוצר פורטוגזי הוחזרו מצרפת של וישי בין 1943 ל-1944), כ-19 יהודים פורטוגזים הוחזרו מסלוניקי.
משה בן-שבת אמזאלג, כלכלן פורטוגזי שהיה מקורב למשטר ועמד בראשות הקהילה היהודית בליסבון מאז 1926 פעל להצלת יהודי פורוטוגל. סלזאר ובן שבת אמזאלג פעלו להצלת כ-4,300 יהודים פורטוגזים-ספרדים שחיו בהולנד (שהייתה כבושה על ידי הנאצים באותם ימים). במרץ 1943 הורה סלזאר לאנשי השגרירות הפורטוגזית בברלין לבדוק האם השלטונות הגרמניים יאפשרו להתייחס אל אותם יהודים כאזרחים פורטוגזים שניתן לפנות אותם אך הגרמנים לא התגמשו ודחו את בקשתו של סלזאר. השמדת יהודי הולנד החלה ב-1944 ומרבית היהודים ההולנדים הושמדו. רק כ-400 נשים מהקהילה הפורטוגזית מהולנד שרדו את המלחמה
ב-1943 אמזאלג הקים משלחת הצלה ליהודי אירופה. ביחד עם פרנסיסקו דה פאולה לייטה פינטו, המנהל הכללי של קו רכבת שהפועל מפיגיירה דה פוש לגבול ספרד-פורטוגל. הם ארגנו מספר רכבות שהביאו פליטים (בהם יהודים רבים) מברלין וערים אחרות בגרמניה לפורטוגל.
בעקבות הפלישה הגרמנית להונגריה, שבעבר הייתה בעלת ברית גרמנית ואף הייתה חלק ממדינות הציר, סלזאר החזיר את השגריר הפורטוגלי והשאיר את קרלוס דה ליז-טקסיירה ברנקוויניו כממונה על היחסים[7]. ברנקוויניו הנפיק דרכונים לכ-1,000 יהודים הונגרים באישור סלזאר. בסופו של דבר, ברנקוויניו חזר לליסבון בסוף אוקטובר 1944. המקרה של ברנקוויניו היה פחות מפורסם מהמקרה של סוזה מנדש, ככל הנראה בגלל שהדבר בוצע באישורו של סלזאר ולא כחלק ממאבק של שגריר פשוט ב"עריץ".
הצלת יהודים בהונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-4 באפריל 1944, קרלוס סמפאיו גארידו, שגריר פורטוגל בהונגריה, שלח לממשלתו מברק בו תיאר את מצוקת היהודים בהונגריה ואת הגזרות האנטי-יהודיות שנועדו "להשפיל, לשדוד ולרדוף אותם". לצד הממונה על היחסים בבודפשט, הצליח גארידו להשיג את הסכמתו של סלזאר בעבור הנפקת אשרות שהייה בפורטוגל, מושבותיה או ברזיל. כדי לטפל בפליטים היהודים בשגרירות, כלל הפעילות להבריח את הפליטים היהודיים אל פורטוגל נעשתה בהסכמה עם הממשלה ובהבטחה עבור סלזאר כי הפליטים לא יפעלו להשתכן בפורטוגל אלא ישתמשו בה כמדינת מעבר למדינות אחרות אליהן יהגרו. לא ברור אם סלזאר היה מודע לעובדה שהפליטים שהוברחו דרך השגרירות היו יהודים, אך בכל מקרה המהלך הוביל להצלתם של מספר אלפי יהודים מפני זוועות השואה בהונגריה. השגריר שכר בית בגלגגיורק כ-60 ק"מ מבודפשט, והעביר את משרדי השגרירות וביתו למקום החדש. במעונו החדש אירח תריסר אזרחים הונגרים, רובם יהודים, בדיוק כדי להגן עליהם מפני הסכנה בעיר. סמפאיו גארידו לא הודיע לממשלת סלזאר על הברחת היהודים במברק. ב-23 באפריל 1944 ובעקבות כיבוש גרמניה של הונגריה, החליט סלאזר להורות לשגריר שלו לחזור לליסבון ולהשאיר את מילוי התפקיד מאחוריו. לפני ששב גארידו לליסבון, נעצר בידי המשטרה ההונגרית ונשלח לבודפשט שם נאבק עבור שחרורם של המתארחים במעונו. לבסוף הכריזה עליו הממשלה ההונגרית, שהונהגה בידי מפלגת צלב החץ הפרו-נאצית, בתור "אישיות בלתי רצויה"[8].
טענות לקבלת זהב גנוב מגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פורטוגל ייצאה עפרות טונגסטן לגרמניה הנאצית לאורך כל המלחמה. המתכת, ששימשה להקשחת פלדה המשמשת לחימוש, נקנתה בתחילה באסקודו, אך סלזאר התעקש מאוחר יותר שהתשלום יתבצע בזהב על רקע החששות בבנקו דה פורטוגל שהמשטר הגרמני משתמש במטבע מזויף.
המשרד לשירותים אסטרטגיים העריך כי ממשלת פורטוגל קיבלה בסך הכל מהגרמנים כ-400 טון זהב, יותר זהב מכל הזהב שקיבלו שותפות הסחר של גרמניה באותה תקופה. שגריר בריטניה בפורטוגל, רונלד קמפבל אמר לסלזאר כי חלק ניכר מהזהב הגיע מ"מקור שנוי במחלוקת" אך סלזאר התעלם מטענה זו. ב-1998 טענה ארצות הברית כי חלק גדול מהזהב שניתן לפורטוגל נגנב מקורבנות השואה על ידי הרשויות בגרמניה. שנה לאחר מכן, הוחלט להקים ועידת חקירה בראשות מריו סוארש בה בדקו את הטענות האלו. הוועדה הגיעה למסקנה כי ממשלת פורטוגל לא ידעה על מקורו של הזהב בזמן קבלתו ולפיכך לא הייתה סיבה שעל פורטוגל לפצות את ניצולי השואה[9].
בדצמבר 2019 הצטרפה פורטוגל לכוח המשימה הבין-לאומי להנצחת זכר השואה[10]. המוזיאון הראשון של פורטוגל המוקדש לשואה נפתח בפורטו בפברואר 2021[11].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Milgram 1999, p. 4.
- ^ Altares, Guillermo (19 ביוני 2017). "When the world shut its doors to the Jews". EL PAÍS (באנגלית).
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Gallagher 2020, p. 126.
- ^ אריסטידס דה סוזה מנדס - פורטוגל, באתר יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה
- ^ Blum, Matthias; Rei, Claudia (1 בפברואר 2018). "Escaping Europe: Health and Human Capital of Holocaust Refugees". European Review of Economic History. 22 (1): 3–4. doi:10.1093/ereh/hex014. ISSN 1361-4916.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Pimentel 2018.
- ^ Milgram p. 264
- ^ מאגר חסידי אומות העולם - קרלוס סמפאיו (The Righteous Among the Nations Database - Sampaio Carlos), באתר יד ושם (באנגלית)
- ^ "Portugal Spared Payments". The New York Times. Associated Press. 3 ביולי 1999. p. 5.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Bandler, Aaron (4 בדצמבר 2019). "Portugal Becomes 34th Member of the International Holocaust Remembrance Alliance". Jewish Journal. נבדק ב-20 באפריל 2021.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Portugal: Holocaust Museum in Porto has opened, the first on the Iberian peninsula". Jewish Heritage Europe. 9 בפברואר 2021. נבדק ב-2 באפריל 2021.
{{cite news}}: (עזרה)
