יהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

במסגרת תוכנית "הפתרון הסופי", לא חפצו הנאצים רק בהשמדת היהודים המצויים באירופה, אלא גם, למעשה, בחיסול כל העם היהודי בכל תפוצותיו. ניתן להצביע על מספר מקרים וראיות בנושא.

הראיה הראשונה, לכך שמטרת הנאצים הייתה רצח-העם היהודי ככללו, נמצאת ביחסם של הנאצים ליהודים כגזע אחד, השולט בעולם. לפי נאום שנשא היטלר עצמו באוזני אאוגן קווטרניק, ב-21 ביוני 1941, בל תהיה מדינה שתארח ולו משפחה יהודית אחת, כי זאת "תהיה הבסיס לחתרנות חדשה". בה-בעת, היו אנשיו שוקדים על תוכניות ה"שמורות": לכתחילה, רצו לעודד הגירת יהודים מגרמניה לישראל, אפס במשך-הזמן נתרצו לפתרון קשה יותר: ריכוז היהודים ב"שמורות": ההצעה הראשונה הייתה אזור לובלין, שהיה משופע ביצות והושם תחת פיקודו של אודילו גלובוצניק, נאצי אכזרי במיוחד, הנאצים קיוו, איפוא, שהיהודים יכלו במיתה "טבעית" בשמורה הסגורה. התוכנית הבאה, שמורת מדגסקר, נועדה להכיל כ-20 מיליון יהודים (ומניין יהודי אירופה בואנזה היה רק 11 מיליון), ועוד הייתה מיועדת לשימוש באסורי מדגסקר כ"בני-ערובה" במאבק עם יהדות ארצות-הברית.

בוועידת ואנזה, מנה אייכמן את יהודי אירופה לארצותיהם. ברם, ברשימה ההיא נכללו יהודי צפון-אפריקה במניין יהודי צרפת, וכן נכללו כלל יהודי ברית-המועצות, יהודי ארצות בנות-ברית או נייטרליות (שווייץ, איטליה, פורטוגל) ויהודי ספרד, טורקיה אנגליה ואירלנד. יתרה-מזאת, באלבניה היו רשומים אך 200 יהודים, וההקפדה עליהם מראה היטב את כוונתם של הנאצים להשמידם עד-אחד בם.

התעמולה הנאצית פעלה ברחבי-העולם, וכיוונה לעשות נפשות במערכה-כלל-עולמית נגד היהודים. כך, למשל, היה מבצע ברנהרד מכוון נגד יהודי בריטניה, שכן כוונתו הייתה להוכיח לבריטים שהם אכן נלחמים את מלחמת היהודים.

יהודי צפון-אפריקה בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית "הפתרון הסופי" שאפה לחסל גם את יהודי צפון אפריקה. היהודים במדינות שהיו תחת חסות צרפת קיוו בראשית המלחמה לקבל את הגנתה. לאחר תבוסת צרפת ב- 1940 וביסוס משטר וישי, החמיר מצב היהודים.

יהודים לובים ניצולי ברגן בלזן חוזרים ללוב. על הרכבת ניתן לזהות את הכיתוב "To Tripoli"

יהודי אלג'יריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטון וישי (ששלט בה מ- 1940) ביטל את אזרחות היהודים והטיל עליהם את ההגבלות שחלו על יהודי צרפת (ואסר עליהם לעבוד עבור הממשלה, להיות בנקאים, מורים ותלמידים, כמו כן הוגבל מספר היהודים שאושרו לעבוד במקצועות חופשיים). ב-1941 הוחרם רכוש היהודים. הפגיעה ביהודי אלג'יריה הייתה קשה, בגלל מעמדם הגבוה בחברה קודם לכן. ב-1941 הצטרפו יהודים למחתרת האנטי-נאצית. יהודים רבים נתפסו ונשלחו למחנות עבודה או הוצאו להורג. היודנראטים נדרשו לסייע בהכנת משלוחים להשמדה. בנובמבר 1942 שחררה ארצות הברית את אלג'יריה. לרוע מזלם של היהודים, המשחררים האמריקנים שיתפו פעולה עם אנשי וישי, ורבים מיהודי המחתרת סבלו למרות סיועם לאמריקנים. ב- 1943 בוטלו ההגבלות על יהודי אלג'יריה.

יהודי תוניסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוניסיה הייתה גם היא תחת משטר וישי עם אותן הגבלות כמו במרוקו ואלג'יריה, לאחר נפילת צרפת ב1940. בנובמבר 1942 עבר השלטון בתוניסיה לגרמנים. הנאצים הקימו יודנראט מקומי, לקחו בני ערובה, החרימו את רכוש היהודים והטילו על הקהילה עונשים כספיים כבדים. הקהילה נדרשה לספק את צורכי הצבא הגרמני, ובית-הכנסת בבירה תוניס הפך למחסן גרמני. היהודים סומנו בטלאי הצהוב, 4,000 יהודים נשלחו למחנות ריכוז בתוניסיה ומעטים גם נשלחו למחנות ההשמדה. יהודים רבים נורו למוות בבתיהם, הומתו בצעדות מוות, רעב, מחלות והפצצות. תוניסיה שוחררה על ידי בנות הברית במאי 1943, והושם קץ לרדיפת היהודים.

יהודי מרוקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1940 עברה גם מרוקו לשלטון וישי. חוקי האפליה פגעו ביהודי מרוקו יותר מיהודי אלג'יריה ותוניס, על אף שהאוכלוסייה המוסלמית במרוקו, בשונה מהמדינות האחרות, לא ניצלה את המצב לפגיעה ביהודים. יהודי מרוקו ביצעו עבודת כפייה בפיקוח צרפתי. יהודים רבים נרצחו באכזריות, ו-300 יהודים נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942 נכבשה מרוקו בידי ארצות הברית, וביוני 1943 בוטלו החוקים שהפלו את היהודים לרעה.

יהודי לוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שואת יהודי לוב

החל משנת 1911 היה שטחה של לוב תחת שלטון איטליה. בשנת 1936 נוסד ציר רומא-ברלין כשנחתם הסכם שיתוף פעולה בין איטליה הפשיסטית לבין גרמניה הנאצית. בשנת 1938 פורסמה באיטליה ההצהרה אודות הגזע ובעקבותיה חוקקו חוקי גזע שהטילו מגבלות על היהודים באיטליה ובארצות הנשלטות על ידה. עם זאת, החלת חוקי הגזע על יהודי לוב הייתה איטית וחלקית בעקבות התערבותו של מושל לוב איטלו באלבו. באלבו ייחס חשיבות רבה לפיתוח לוב לכן עיכב את החלת ההגבלות הכלכליות על היהודים, בשל חשיבותם לכלכלת לוב. אף על פי כן, מספר חוקים נכנסו לתוקף כגון פיטורין של חלק מהיהודים משירות המדינה, הוצאת הילדים מבתי הספר הממלכתיים, הגבלת התנועה, איסור יציאה מהבתים בשעות הערב והלילה וציון הגזע על מסמכים רשמיים שנשאו יהודים.

במהלך מלחמת העולם השנייה נפגעו יהודי לוב מהאיטלקים ומהאוכלוסייה המוסלמית המקומית. הפגיעה ביהודים גברה עם התדרדרות מצבן של מדינות הציר במלחמה וגידול המעורבות של גרמניה הנאצית בנעשה בלוב.

עם כניסת איטליה למלחמה ביוני 1940, בוצע באופן חלקי צו שהורה לכלוא את נתיני מדינות האויב בלוב, ובכללם יהודי לוב בעלי נתינות זרה, במחנות הסגר בקרבת הערים טריפולי ובנגזי. בתחילת 1942 פונו כל בעלי הנתינות הזרה מלוב. בעלי נתינות צרפתית ותוניסאית גורשו לתוניסיה (בהם כ- 1600 יהודים), ובעלי נתינות בריטית הועברו למחנות פליטים באיטליה (בהם כ- 300 יהודים). לאחר תפיסת השלטון באיטליה על ידי גרמניה, נשלחו קבוצות היהודים ממחנות הפליטים באיטליה לברגן בלזן ולמחנה הריכוז באינסברוק.

בפברואר 1942 הורה מוסוליני על "דילול האוכלוסייה היהודית בקירנאיקה", שהייתה זירת הקרבות העיקרית בלחימה עם הבריטים. כ- 2600 יהודים נשלחו למחנה ג'אדו וכ- 400 שוכנו בבתים בודדים בעיירות סמוכות.

החל מיוני 1942 הורחבו בלוב חוקי האפליה הגזעית וגברים בני 18-45 גויסו לעבודות כפייה. בלוב הוקמו המחנות ג'אדו, סידי אל-עזיז ובוקבוק.

יהודי אתיופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשל האיטלקי גילה יחס עוין כלפי יהודי אתיופיה ורבים מהם הצטרפו לכוח גדעון - הכוח הקיסרי ולתנועת הפטריוטים האתיופית [1]. חוקי הגזע שפורסמו באיטליה והוחלו גם על מזרח אפריקה האיטלקית לא הטיבו עם יהודי אתיופיה ובשנת 1940 חוסלו כ-44 ממנהיגי יהדות אתיופיה, שהואשמו בבגידה והמרדה [2]. בשנת 1941 הגיעו פקודות מרומא להוציא לפועל את התוכניות להשמדת יהודי אתיופיה במקביל לתהליך ההשמדה של היהודים על ידי גרמניה הנאצית באירופה, אך תבוסת איטליה לבעלות הברית במהלך מלחמת השחרור האתיופית מנעה את מימוש ההוראות [3].

יהודי המזרח-הרחוק בתקופת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יפן הקיסרית הייתה בת-בריתה של גרמניה הנאצית, אלא שלא הייתה שותפה לעקרונותיה הגזעניים והאנטישמיים. עם זאת, האנטישמיות פשטה בקרב רבים מאנשי-השררה שביפן, וזה התגבר לרקע תעמולה נאצית. חסיד אומות העולם, פנג שאן הו, השיג אשרות כניסה ליהודים גרמניים ליפן, וזאת כנגד הוראות הממשלה, אשר שיחררה אותו מתפקידו.

היפנים הקימו את גטו שאנגחאי (שנגהי) ליהודים המקומיים ולפליטים שנמלטו מגרמניה. ככל שהתקדמה המלחמה, הפכה השפעת הנאצים על יפן והלחץ שהפעילו לקשים יותר. הנאצים דרשו את הסגרת יהודי שאנגחאי לידיהם. היפנים לא נענו לדרישות אלו.

ב-18 בפברואר 1943 הוקם "אזור מיוחד המיועד לפליטים חסרי מדינה" וכל מי שהגיע לעיר לאחר 1937 צווה לעבור לגור בו בתוך שלושה חודשים. אף שהמקום לא נקרא בשם זה, היה זה גטו. באזור בן ארבעה קילומטרים רבועים שהוקף בגדר תיל, והיה במשטר של עוצר ובו סיירו חיילים יפנים, נדחסו כל אלפי הפליטים היהודים.

על פי ד"ר דייוויד קרנצלר - "כחצי מאוכלוסיית הפליטים שהתגברו על מכשולים רבים ומצאו אמצעי מחיה ומגורים ראויים מחוץ ל"אזור המיועד" הוכרחו להשאיר מחוץ לגטו את בתיהם ומקורות מחייתם, ולעקור בפעם השנייה לאזור צפוף, שבו חיו בתנאי מחסור 100,000 פליטים וסינים.[4]

למרות שניתנו אישורים זמניים לעבוד מחוץ לגטו, אלו ניתנו בשרירות, ולעתים נלקחו לאחר שנה. אך העובדה שהאוכלוסייה הסינית המקורית עדיין גרה בתחומי הגטו פירושה היה כי היהודים לא בודדו. עם כל זאת תנאיהם החמירו, ההכרה הפסיכולוגית במציאות הגטו הייתה קשה, והרעב שרר בכל. בסוף דצמבר 1943 התאפשרה שוב קבלת חבילות סיוע מארצות הברית בעקבות החלטה של משרד החוץ ומשרד האוצר בארצות הברית. החלטה זו שיפרה את מצב יהודי הגטו, ואיפשרה את שרידתם.

ב-1944 החלו הפצצות אוויריות על שאנגחאי. הגרועה ביותר אירעה ביולי 1945, כאשר בהפצצה על תחנת רדיו יפנית ברובע הונגקיו נהרגו 31 מהפליטים, וחמש מאות נפצעו. רבים נותרו ללא קורת גג.

חלק מן היהודים בגטו השתתפו בתנועת מחתרת שמטרתה להשיג מידע ולהשתתף בפעולות חבלה במתקנים יפניים, וכן לסייע לטייסים אמריקנים שהופלו להימלט לטריטוריה סינית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תולדות השואה צרפת, עורך: אשר כהן, יד ושם, ירושלים, תשנ"ו
  • רוברט סטלוף, בין צלב הקרס לסהרה, יד ושם ודביר.‏[5]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תאמרת עמנואל, בית הספר לילדי היהודים באתיופיה עם פלישת איטליה, עמודים 98 - 103.
  2. ^ אברהם אדגה, המסע אל החלום, עמוד 159.
  3. ^ עמנואלה טרוויזן סימי, קולוניאליזם פאשיסטי ויהודי אתיופיה, עמוד 28.
  4. ^ Japanese, Nazis and Jews: The Jewish Refugee Community in Shanghai, 1938–1945 by David Kranzler, p.491.
  5. ^ באתר טקסט