שירות האיתור הבינלאומי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "ITS" מפנה לכאן. לערך העוסק במערכות תבוניות לתחבורה, ראו איגוד ITS.
בניין מטה שירות האיתור הבינלאומי, בבאד ארולסן

שירות האיתור הבינלאומיראשי תיבות: ITS) הוא ארגון שמטרתו איתור נעדרים, בעיקר נעדרים בעקבות מלחמת העולם השנייה. הארגון ממוקם בבאד ארולסן בגרמניה, הבסיס החוקי לפעולתו נגזר מהסכם בון, הוא מנוהל על ידי הצלב האדום וממומן על ידי ממשלת גרמניה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1943 הורתה המפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית (SHAEF) למחלקה הבינלאומית של הצלב האדום הבריטי להקים שירות לרישום ואיתור נעדרים. הארגון הוקם ב-15 בפברואר 1944 בכפיפות למיפקדת בעלות הברית וכונה "משרד האיתור המרכזי". עם התמשכות המלחמה, הועבר המשרד מלונדון לורסאי, מאוחר יותר הועבר לפרנקפורט ולבסוף לבאד ארולסן, שנחשב מיקום מרכזי בתוך השטחים שנכבשו על ידי בעלות הברית.

ב-1 ביולי 1947 הועבר ניהול המשרד לארגון הפליטים הבינלאומי. ב-1 בינואר 1948 שונה שמו לשם הנוכחי - שירות האיתור הבינלאומי. באפריל 1951 סמכויות הניהול של השירות הועברו אל הוועדה העליונה של בעלות הברית לגרמניה. מאז ביטול סטטוס הכיבוש של גרמניה ב-1954, השירות כפוף מינהלתית לצלב האדום.

ב-1990 חידשה גרמניה, לאחר דיונים, את התחייבותה המתמשכת למימון פעולות השירות.

הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירות האיתור הבינלאומי מופעל על ידי ועדה בינלאומית, שמיוצגות בה איטליה, ארצות הברית, בלגיה, בריטניה, גרמניה, הולנד, יוון, ישראל, לוקסמבורג, פולין, צרפת. מנהל הארגון, שחייב להיות אזרח שווייצרי, ממונה על ידי הצלב האדום. כ-370 עובדים מועסקים בשירות האיתור הבינלאומי.

פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז הקמתו אסף השירות מידע אודות 17.5 מיליון אנשים. המידע נאסף ממקורות רבים, בין השאר ממסמכים ורשימות של הנאצים שנמצאו על ידי חיילי בעלות הברית, מרישומים של ניצולים ששוחררו מהמחנות, מרישומים של הגעת פליטים למדינות שונות וכדומה. בשירות האיתור הבינלאומי נפתח תיק עבור כל שם שלגביו נמצא מידע. לעתים נפתחו מספר תיקים עבור אותו אדם, ששמו נמצא ברשימות שונות. במקרים אחרים רוכז מידע ממספר מקורות על אדם מסוים בתיק אחד.

המידע מצוי ב-50 מיליון תיקים. הארכיב כולל 25,000 מטר של שטח מדפים, 225,000 מטר של מיקרופילם ויותר מ-100,000 תיקים. ישנה מגמה למחשב את התיקים הן כדי להקל על החיפוש בהם והן כדי לשמר את התיעוד ההיסטורי.

מאז שנות ה-40 נתן השירות מענה ל-11 מיליון פניות. קיים פיגור של כשנתיים בטיפול בפניות. בכל שנה נערכות כ-200,000 חקירות. התיקים אינם פתוחים למחקר כללי אך ניתן לבצע מחקרים הנוגעים לאנשים ספציפיים. החל משנת 1996 תיקים שאינם נוגעים ליחידים (כגון תיקי רקע על מחנות וכדומה) נפתחו למחקר. בשלבי הכנה רשימה ממוחשבת של תיקי היחידים כהליך מקדים לפתיחתם למחקר.

שירות האיתור הבינלאומי שימש כאחד ממקורות המידע עבור המדור לחיפוש קרובים של הסוכנות היהודית.

רוב המידע מתיקי השירות הנוגע לשואה צולם והועבר לארכיון יד ושם בשנות ה-50. בשנות ה-2000 הועתק חלק מהמידע דיגיטלית והועבר הן ליד ושם והן למוזיאון השואה האמריקאי בוושינגטון.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל מופעל השירות על ידי יחידת האיתור הבינלאומית של מגן דוד אדום בשיתוף עם יד ושם. במסגרת היחידה הוכשרו קציני איתור בקורס שנערך בהשתתפות הצלב האדום הבינלאומי, אשר מגן דוד אדום הינו חלק ממנו.

ביקורת ומחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים נמתחה כלפי השירות ביקורת על כך שאינו פותח את גנזכיו לציבור. השירות, בגיבוי הממשל בגרמניה, הסתמך על חוק הארכיבים הגרמני, המחייב תקופה של מאה שנים לפני שחרור רשומות, ממניעים של צנעת הפרט. המבקרים משיבים מנגד, כי הארגון הוקם על ידי הצלב האדום ומצוי באחריותו ועל כן אינו כפוף לחוק הגרמני.

הועלתה אף טענה כנגד גרמניה ושירות האיתור הבינלאומי כי אינם פותחים את הארכיבים על מנת להסתיר מידע אודות השואה. המבקרים מצטטים את העובדה כי כל אחת עשרה המדינות החברות בוועדה המפקחת על השירות אישרו את הצהרת סטוקהולם מינואר 2000, הכוללת קריאה לפתיחת ארכיונים מתקופת השואה. אולם מאז אישור ההצהרה כמעט לא חל שינוי בפועל בפעילות הארגון, וזאת למרות משא ומתן חוזר ונשנה בין שירות האיתור הבינלאומי והצלב האדום לבין מגוון קבוצות מייצגות של יהודים וניצולי שואה.

הודעה לעיתונות של מוזיאון השואה האמריקאי מ-7 במרץ 2006 האשימה כי "אולם בפועל, שירות האיתור הבינלאומי והצלב האדום סירבו בעקביות לשתף פעולה עם מועצת הוועדה הבינלאומית והותירו את הארכיב סגור" [1].

בתחילת 2006 מספר מאמרי עיתונים העלו תהיות לגבי טיב הניהול של השירות ולגבי המניעים לפיגור שנצבר בטיפול בפניות, בהציגן טיעונים כי התנהלות זו נובעת ממניעים של הכחשת השואה [2] [3] [4] .

פתיחת הארכיב לציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 2006 פורסם כי גרמניה הסכימה לפתוח את הארכיב ולאפשר חשיפת המידע האצור בו [5]. עד סוף 2007 כל 11 המדינות החברות במועצת שירות האיתור אישרו את ההסכם שנחתם ב-2006 לגבי פתיחתו לציבור‏[6]. הארכיון נפתח לציבור ב-30 באפריל 2008 ‏‏[7].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]