העידן המודרני של הקומיקס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המשבר בעולמות האינסופיים, אחד הסממנים לתחילת העידן המודרני של הקומיקס (Crisis on Infinite Earths #3, יוני 1985, אמנות מאת ג'ורג' פרז).

העידן המודרני של הקומיקסאנגלית: Modern Age of Comic Books) מתייחס לפרק זמן היסטורי בשוק הקומיקס האמריקאי שנמשך מאמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 ועד לזמן ההווה. תקופה זו היא ממשיכתו של תור הארד של הקומיקס. בתקופה זו, דמויות הקומיקס הפכו לאפלות יותר ומורכבות יותר מבחינה פסיכולוגית, יוצריהן הפכו למפורסמים יותר וחברות קומיקס עצמאיות כמו אימג' קומיקס הוקמו. תקופה זו נקראת גם העידן האפל של הקומיקס הודות לרומנים גרפיים כמו "באטמן: האביר האפל חוזר" של פרנק מילר, "השומרים" ו"ונדטה" של אלן מור.

התפתחויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת הזמן הסובבת את העידן המודרני של הקומיקס לא מוגדרת כראוי ובמקרים רבים נתונה למחלוקת בידי מעריצי קומיקס והיסטוריונים כאחד. השפעות רבות מתור הארד של הקומיקס חפפו עם תחילתו של העידן המודרני. עבודות של אמני חברת מארוול קומיקס כמו ג'ון ביירן (אלפא פלייט, ארבעת המופלאים), כריס קלרמונט (איירון פיסט, אקס-מן) ופרנק מילר (דרדוויל) נשאו פירות כבר בתור הארד אך ההשפעה שלהן הורגשה בעידן המודרני. חוברות אקס-מן הן הדוגמה המובהקת ביותר לאותה השפעה, וזאת כאשר דמויות מתור הארד כוולברין וסייברטות' זכו להצלחה רבה והשפיעו על יקום מארוול בשנות ה-80 ואילך.

בחברת DC קומיקס, אירוע כמו המשבר בעולמות האינסופיים עזר לגשר בין שתי תקופות הזמן. התוצאה הייתה ביטולן של חוברות פלאש (מגיליון מספר 350), סופרמן (גיליון מספר 423) ו-וונדר וומן (גיליון מספר 329). ביקום DC שלאחר המשבר, וולי וסט הפך לפלאש החדש, הכותב ג'ון ביירן החל לכתוב סיפורים חדשים של סופרמן, וג'ורג' פרז החל לעבוד על הרצה מחודשת של וונדר וומן. גם באטמן קיבל עיצוב מחודש עם פרסומו של הסיפור "באטמן: שנה ראשונה", שזכה להצלחה והפך לסיפור באטמן הפופולרי ביותר. עיבוד אנימטיבי של הסיפור יצא בשנת 2011.

מספר התפתחויות חשובות התרחשו במהלך העידן המודרני. התפתחויות אלו החלו ברצף כרונולוגי מאז תחילתו ורבות מהן קשורות אחת לשנייה:

צמיחתם של מפרסמים עצמאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20, יוצרים מוערכים החלו לעבוד עבור מפרסמים עצמאיים. הגעתו של ג'ים שוטר כעורך ראשי בחברת מארוול קומיקס הביאה לעזיבתם של יוצרים מרכזיים כמו סטיב גרבר, מארב וולפמן ואחרים. בחברות חדשות אלו, אותם יוצרים היו חופשיים ליצור סיפורים אישיים ביותר. סיפורים כמו "ג'ון סייבל" של מייק גרל, "פלאג האמריקני" של הווארד צייקין (משחק מילים ל"דגל אמריקני"), "נקסוס" של מייק בארון וסטיב רוד, "רוקטיר" של דייב סטיבנס ו"גרים-ג'ק" של ג'ון אוסטרנדר, משכו תשומת לב רבה וזכו בפרסים. העורך הראשי של חברת DC קומיקס מייק גולד שכר את שירותם לכתיבת סיפורים כמו "החץ הירוק: ציידי הקשת הארוכה" (גרל), "בלאקהוק" (צייקין) ו"עולם הנץ" (טים טרומן). עם אמנים כאלן מור, פרנק מילר וסיפורים כמו "מאוס - סיפורו של ניצול" של ארט ספיגלמן (שאף קיבל פרס פוליצר), תקופה זו מסמנת את פסגת אמנות הקומיקס.

פנטזיה, אימה ומתח מתוחכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כותרים מז'אנר ספרות אימה ומדע בדיוני היו חסרים בשוק הקומיקס המודרני מאז ביסוסו של קוד הקומיקס המגביל בשנות ה-50 של המאה ה-20. אולם, היו מפרסמים עצמאיים כמו "גולד קי קומיקס" שהתחילו לפרסם סיפורי אימה מאז תחילת 1965. עם תחילת תור הארד, חברת מארוול החייתה את הז'אנרים האלה עם כותרי הפנטזיה ואימה החדשים שלה, כמו קונאן הברברי של רוי תומאס ו"קברו של דרקולה". עבודתו של גרבר ("אדם-דבר" והווארד הברווז) השפיעה מבחינה פילוסופית על התקופה הזו בכך שהיא הטילה ספק בחברה. כותרים אלו יהפכו להיות הבסיס של העתיד לבוא באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 בעידן המודרני.

עבודתו פורצת הדרך של אלן מור על היצור מן הביצה של חברת DC קומיקס בתחילת שנות ה-80 הביאה לשילובם של מאפייני מדע בדיוני ופנטזיה בחוברות קומיקס של אימה, מתוך שאיפה לסטנדרטים אמנותיים חדשים. דוגמאות נוספות כוללות את סאנדמן של ניל גיימן (ובהמשך גם "פריצ'ר" של גארת' אניס וסטיב דילון). חותם ורטיגו של DC תחת עריכתה הראשית של קארן ברגר החל בהרצה בשנת 1993, מתוך מטרה להתמחות בז'אנר ספציפי זה. כותרים קיימים כמו הלבלייזר, איש החיה, פטרול האבדון, ושייד, האיש המשתנה יובאו לתוך חותם חדש זה. מאוחר יותר, סדרות פופולריות כמו "ספרי הקסם", "החלימה", "הבלתי נראים", "לוציפר" ו"תיאטרון המסתורין של סאנדמן" ימשיכו להרחיב את השפעת חותם ורטיגו, שימשיך להתפרסם גם במאה ה-21. סדרות כמו "100 כדורים", "בתולה אמריקאית", "פייבלס", "Y האיש האחרון" ו"אמריקן ספלנדור" של הארווי פיקאר ימשיכו לבסס את חותם ורטיגו כאלטרנטיבה לז'אנר גיבורי-העל.

מאז תחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 ולאורך שנות ה-2000, מספר עיבודים קולנועים מצליחים של ספרי קומיקס עזרו להרחיב את קהל היעד, בחלקו בגלל השיפורים שבטכנולוגיית האפקטים המיוחדים. הם עזרו למשוך את תשומת לבם של קוראים חדשים שעבר לא התעניינו כלל בקומיקס. הדבר הוביל גם לפיתוחם של עיבודי קומיקס מוכרים פחות כמו קונסטנטין וונדטה.

צמיחתם של האנטי-גיבורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע שנות ה-70, אנטי גיבורים של חברת מארוול כמו וולברין, המעניש, וגרסתו האפלה של פרנק מילר לדרדוויל איתגרו את המודל המסורתי של גיבורי-העל ההומניטרים והחייכניים. מילר יצר גם את אלקטרה, שדמותה מטשטשת את הגבול בין מושא אהבתם של גברים לבין נבלת-על.

שתי מיני סדרות משפיעות מבחינה אמנותית של חברת DC קומיקס תרמו לטרנד הקיים של אנטי גיבורים: "באטמן: האביר האפל חוזר" של מילר ו"השומרים" של אלן מור ודייב גיבונס. שתי הסדרות הכילו עומק פסיכולוגי וכיכבו בהם גיבורים בעלי מצוקות.

עד לסוף שנות ה-80, חברת DC קומיקס פרסמה סדרות בוגרות כדוגמת הלבלייזר, היצור מן הביצה ולובו. סדרות אלו הציגו גיבורים שנויים במחלוקת כמו ג'ון קונסטנטין הציני ולובו חובב האלימות, וכן הכילו תוכן למבוגרים שהבדיל אותן מקומיקס המיינסטרים. בהמשך הדרך, חברת DC קומיקס הפרידה את הכותרים האלה שבחותם ורטיגו אל מחוץ ליקום DC הרגיל.

עד לתחילת שנות ה-90, האנטי גיבורים הפכו יותר לשולטים במדיום מאשר לחריגים. בין הדמויות הפופולריות נמנו ונום וקייבל של מארוול קומיקס וספון של אימג' קומיקס.

הטרנד של יצירת דמויות בעלי עומק פסיכולוגי שפעלו בגבולות השחור-לבן השפיעו גם על נבלי-על. כך למשל, הג'וקר אויבו המושבע של באטמן, תואר פחות כפושע מרושע ויותר כפסיכופת חולה נפש שאינו מסוגל לשלוט במעשיו. גלקטוס, אוכל הכוכבים של מארוול, הפך לכוח טבע שאינו מתכוון לאיים בכך שהוא ניזון מעולמות. מגנטו, אויבה של קבוצת אקס-מן, הפך לדמות חביבה יותר וסימפטית כאדם שנלחם עבור עם מדוכא, לעתים באמצעים לא מקובלים.

התפתחות זיכיון אקס-מן[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד אמצע שנות ה-80, חוברות אקס-מן הפכו לפופולריות ביותר בשוק הקומיקס. חברת מארוול החליטה לרכוב על ההצלחה ולפרסם מספר סדרות ספין-אוף. סדרות אלה כוללות את המוטנטים החדשים (אקס פורס לעתיד), אקס פקטור, אקסקליבר וסדרת סולו של וולברין.

בתחילת שנות ה-90, חוברות אקס-מן הפכו לזיכיון הגדול ביותר בקומיקס, ועד לאמצע העשור, מעל לתריסר חוברות אקס-מן פורסמו מדי חודש. כל שנה, באופן קבוע, בוצע קרוס-אובר עלילתי בין חוברות האקס השונות, מה שהוביל לקפיצה במכירות. הצלחה זו הובילה גם למכירתם של פרטי אספנות כאקשן פיגרס, משחקי מחשב וקלפי אספנות. גם אקס-מן: סדרת האנימציה תרמה להצלחה זו, סדרה שעלתה לשידור בשנת 1992 ומשכה קהל מעריצים צעיר.

בתחילת שנות ה-2000, סדרת סרטי אקס-מן שוברי קופות שמרה על הזיכיון חי וקיים גם אל מחוץ לשוק הקומיקס. בין השנים 1999-‏2000 שודרה סדרת אנימציה בשם אקס-מן: הדור הבא, וצעצועים חדשים נמכרו מאז הצלחת הסרט הראשון בסדרה. הקומיקסים עצמם שוכתבו מחדש, עם כותרים כמו "אקס-מן החדשים" של הכותב גראנט מוריסון ואולטימייט אקס-מן, שכמו סדרות אחרות ביקום אולטימייט מארוול עסק ביקום חלופי. דבר זה נעשה לכותרי אקס-מן ולחוברות אחרות מתוך חשש החברה שריבוי היסטוריות מורכבות ירחיק קוראים חדשים.

השפעה על קומיקסים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרבה סדרות ניסו לחקות את המודל אותו הטמיעה סדרת אקס-מן כזיכיון. חברות מארוול ו-DC הרחיבו כותרים פופולרים כמו המעניש, ספיידרמן, באטמן וסופרמן עד לכדי סדרות ספין-אוף משלהם. כמו חוברות האקס, כמה מחוברות הספין-אוף התמקדו בדמויות המשנה של הסדרה הראשית. דמיון נוסף לחוברות האקס היה פרסומם של קרוס-אוברים, בהם סיפור עלילתי אחד התפרסם במספר חוברות של אותה "משפחה". מבחינה זו, סיפורי סופרמן בין השנים 1991-‏2000 נכתבו על בסיס שבועי. היה צורך לקרוא את חוברות Superman, Adventures of Superman, Action Comics, Superman: The Man of Steel ו-Superman: The Man of Tomorrow כדי לעקוב אחרי הסיפור בכללותו. אם אספן היה קונה רק חוברת אחת, הוא היה קורא רק 25 אחוזים מהסיפור.

שכתובים ואתחולים של היקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירתם של הזיכיונות זכו לחיזוק בעזרת רעיון העיצוב מחדש של הדמויות. המשבר בעולמות האינסופיים היה הדוגמה הראשונה לכך, כאשר סופרגירל מתה בחוברת מספר 7 והפלאש בארי אלן מת בחוברת מספר 8. הידיעות על מותו של אלן גרמו להלם, מכיוון שהדמות הייתה ותיקה מאז ימי תור הכסף של הקומיקס. המלחמות הסודיות של מארוול קומיקס עזרו לבסס שינוי זה, וספיידרמן החל ללבוש תלבושת שחורה.

ההתעניינות הרבה בשוק הספסרות של תלבושת ספיידרמן החדשה הובילה לשינויים נוספים במארוול בשנות ה-80. איירון מן קיבל חליפת שריון כסופה-אדומה בחוברת מספר 200; קפטן אמריקה פוטר מתפקידו וחזר בתור "הקפטן", תוך שהוא לובש חליפה שחורה בחוברת מספר 337; הענק הירוק חזר לצבע האפור המקורי בחוברת מספר 325; חוברת מספר 300 של האוונג'רס הביאה שינוי הרכב שכלל את מיסטר פנטסטיק והאשה הבלתי נראית מארבעת המופלאים; צבע תלבושתו של וולברין הוחלפה לצבעי צהוב-חום; תור הוחלף בדמותו של ת'נדרסטרייק; ארכאנג'ל הפך למקבילו האפל של חבר האקס-מן אנג'ל לאחר ששירת כאחד מפרשי אפוקליפס. רוב השינויים האלה בוטלו בתחילת שנות ה-90.

שנות ה-90 הביאו שינויים דומים ביקום DC, בין היתר "מותו של סופרמן" בשנת 1992; קשת הסיפור "באטמן: נפילתו של אביר", שבו באטמן הפך לנכה בידי ביין והוחלף בעזראל; וונדר וומן הפסידה באתגר ודיאנה הוחלפה בארטמיס כוונדר וומן החדשה (חוברת מספר 92), שמתה לאחר מכן בחוברת מספר 100; גאי גרדנר הפך מגרין לנטרן ללוחם בעל כוחות חייזריים. השינוי היחיד שהחזיק מעל לעשר שנים היה הפיכתו של הגרין לנטרן האל ג'ורדן לנבל פאראלקס, שהשמיד את חיל הפקחים הירוקים. קייל ריינר הפך לגרין לנטרן החדש, וג'ורדן הקריב את חייו באירועי "הלילה האחרון" כדי להפוך לספקטר.

בנוסף לשינויים אינדיבידואליים, המשבר בעולמות האינסופיים הביא לטרנד חדש של אתחולים מחודשים, שכתובים או המצאה מחודשת של היקום הבדיוני של אותה הוצאה לאור בטווח זמן של בין חמש לעשר שנים. דבר זה הוביל לעתים לכתיבה מחדש של סיפור המקור, שכתובי היסטוריה וכיוצא בזה. המצאות מחודשות אלה היו הן בקנה מידה גדול של שינוי נקודות עלילתיות מרכזיות והן הצגתם/הסרתם של אלמנטים מסוימים מאותו יקום. אירועי המשבר הובילו גם לפרסומן של מיני סדרות בעלות היסטוריה משוכתבת, כמו "באטמן: שנה ראשונה", "סופרמן: איש הפלדה", ו-"וונדר וומן: אלים ובני תמותה". דוגמה לשינוי פחות שאפתני היה במיני סדרה "החץ הירוק: ציידי הקשת הארוכה", שלא ממש שכתבה את ההיסטוריה של החץ הירוק, אלא שינתה את הרקע ומספר אלמנטים בזמן ההווה, בעוד העבר נותר בשלמותו. טרנד זה נמשך גם כיום, עם מיני סדרות כגון המשבר האינסופי של DC קומיקס, ובית אם ומלחמת האזרחים של מארוול קומיקס, שהשלכותיה עדיין מורגשות ביקום מארוול.

אימג' קומיקס ומחלוקות יצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ק קירבי, יוצר-שותף לרבים מגיבורי-העל הפופולריים, הגיע למחלוקת עם חברת מארוול בשנות ה-80 בנוגע להיעלמותם של דפי אמנות מקוריים מכמה מכותריו המפורסמים. אלן מור, פרנק מילר ורבים אחרים הביעו תמיכה בו ושימשו כדובריו. עד לתחילת שנות ה-90, מאורעות אלו בנוסף להשפעותיה של תמיכה בפרסום עצמאי, עזרו למספר מאמני מארוול להקים חברה משלהם. חברה זו, אימג' קומיקס, מהווה דוגמה ניצחת לפרסום קומיקס שבבעלות היוצר. אמני מארוול כמו ג'ים לי (אקס-מן), רוב ליפילד (המוטנטים החדשים/אקס פורס) וטוד מקפרלן (ספיידרמן) היו פופולרים ביותר והיו מודל להערצה בידי קוראים צעירים בדרכים שדומות יותר לאתלטים מקצועיים או מוזיקאי רוק מאשר אמני קומיקס. מספר מאיירים, יחד עם אותם שלושה אמנים, לא אהבו את העובדה שהדמויות אותן יצרו לא היו שייכות להם. יחד הם הקימו את חברת אימג' קומיקס בשנת 1992, חממה אחת משותפת שבה התקיימו מספר חברות-בת בעלות אוטונומיה ויצירות משלהן‏[1]. זיכיונות של אימג' קומיקס כמו ויצ'בלייד, דארקנס, WildC.A.T.S ובמיוחד ספון של מקפרלן סיפקו תחרות רעננה לגיבורי-על ותיקים. חברה זו ידועה גם בידי מספר מבקרי אמנות כתורמת לתנאים אשר הביאו בסופו של דבר לקריסת שוק הספסרות, בשל העובדה שאימג' קומיקס העדיפה להשתמש בכריכות חלופיות, כריכות אלומיניום וקומיקס אספנות[2].

יוצרים פופולרים רבים הלכו בדרכה של אימג' וניסו להשתמש במוניטין שלהם כדי להריץ סדרות משלהם, כאלו שיהיו להם זכויות יוצרים משלהם ושליטה על העריכה. כריס קלרמונט, כותב ותיק של כותרי אקס-מן, יצר את "שבעת השליטים" (Sovereign Seven) עבור חברת DC קומיקס, ג'ו מדוריארה יצר את "רודפי הקרב" עבור חברת ויילדסטורם, ואלכס רוס, קורט בוזיאק וברנט אנדרסון יצרו את אסטרו סיטי עבור חברת אימג'.

מיילסטון קומיקס וגיוון גזעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1993, קבוצת כותבים ואמנים אפרו-אמריקנים ייסדו את מיילסטון קומיקס, באמונתם כי דמויות של בני מיעוטים לא יוצגו כהלכה בקומיקס האמריקאי. כמה מהסדרות המוכרות של החברה נכתבו בידי דוויין מקדאפי, והן כוללות את "סטאטיק" - נער אפרו-אמריקני שהפך לדמות המפתח של החברה, "הארדווייר" - דוגמה לעתידנות אפרו-אמריקנית, "אייקון" - חייזר שמחקה את מראהו של אפרו-אמריקני ו"סינדיקט הדם" - כנופיה בין-גזעית של גיבורי-על. בשנת 1997, יקום מיילסטון התמזג לתוך יקום DC.

צמיחתו וקריסתו של שוק הספסרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד סוף שנות ה-80, חוברות קומיקס חשובות המציגות לראשונה דמות קלאסית או החוברות הראשונות בהרצה ממושכת נמכרו באלפי דולרים. עיתוני מיינסטרים פרסמו דיווחים שחוברות קומיקס היו השקעה פיננסית טובה, ועד מהרה אספנים רבים קנו כמויות רבות של קומיקסים מתוך מחשבה שהם יהיו יקרי ערך בעתיד.

המפרסמים הגיבו לכך על ידי הפקתם של פריטי אספנים כמו קלפי אספנות ומהדורות מוגבלות של חוברות מסוימות, המציגות כריכה מיוחדת או חלופית. הגיליונות הראשונים של אקס פורס, אקס-מן כרך שני וספיידרמן הפכו לדוגמאות הידועות ביותר לטרנד זה. טרנד נוסף שהחל היה כריכות בחותמת אלומיניום. הראשון שבהם היה גיליון מספר 50 בכרך השלישי של הגולש הכסוף (יוני 1991), ולאחריו כריכה זוהרת בחושך של גוסט ריידר כרך שלישי, גיליון מספר 15 (יולי 1991). הדבר הוביל לפריחה בשוק הקומיקס, היכן שחנויות לממכר אספנות וחברות הוצאה לאור זכו לרווחים גדולים, ומספר חברות - גדולות וקטנות כאחד - זכו להגדיל את הכותרים שלהם. אימג' קומיקס הפכה לידועה לשמצה בכך, כשרבים מסדרותיה יצאו בכריכות חלופיות, שימוש נרחב בכריכות מודגשות ובחותמת אלומיניום ומאפייני אספנות נוספים.

טרנד זה לא היה שמור לקומיקס בלבד. מוצרי זיכיון נוספים כמו צעצועים, אקשן פיגרס וקלפי אספנות זכו לרווחים נאים. חברת "מקפרלן צעצועים" ראויה לציון, שכן היא יצרה מגוון רחב של אקשן פיגרס המבוססות על דמויות מהקומיקס ספון. אולם, רק מעטים משפע הסדרות החדשות החזיקו באיכויות אמנותיות ארוכות טווח. זאת ועוד, הפריטים אשר נחזה כי יהיו יקרי ערך לא הפכו לכך, לרוב עקב מחזורי הדפסה גדולים מאוד שגרמו להם להיראות שגרתיים למדי. במידה וקריסה כלכלית התרחשה, היקף המכירות צנח, מאות חנויות לממכר אספנות נסגרו ורבים מהמפרסמים צמצמו בהוצאות. ואכן, בשנת 1996, חברת מארוול קומיקס - הגדולה שבתעשיית הקומיקס - הכריזה על פשיטת רגל. למרות שמאז החברה התאוששה, לא הייתה זו התאוששות מלאה.

הקריסה הכלכלית הובילה גם לנפילת הזיכיונות הגדולים וכותרי הקומיקס המקושרים יחדיו אשר הביאו לפריחת מסחור האספנות. בשעה שכותרי זיכיונות גדולים עדיין החזיקו במספר רב של סדרות חודשיות ומוצרי מיסחור, כולם נפלו ברמתם מהתקופה שלפני הקריסה. מספר זיכיונות העלו שוב את רף הפופולריות. במקרה של אקס-מן מבית מארוול קומיקס, היה זה בזכות סרטי הלייב אקשן X-מן ו-X-מן 2. במקרה של חברת DC קומיקס, היה זה בזכות סדרות האנימציה כדוגמת ליגת הצדק והטיטאנים.

צמיחתו של פורמט האוגדנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שמכירות חוברות הקומיקס צנחו בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, המכירות עלו עבור אוגדנים - מהדורות נבחרות שבהן מספר גיליונות חודשיים קובצו והודקו יחדיו, ונמכרו גם בחנויות ספרים בנוסף לחנויות קומיקס. כמו כן, פורמט פרסום זה זכה למנת כבוד כסיפורת עד אשר הפך לחלק חשוב באוספי חנויות ספרים וספריות ציבוריות.

כמה סדרות ניצלו מביטול אך ורק בגלל היקף מכירות האוגדנים וקשתות סיפור של רבות מהסדרות הפופולריות של ימינו (דוגמת JLA ובאטמן של DC; אולטימייט ספיידרמן ואקס-מן החדשים של מארוול) מאוגדים ישירות לאחר סיומה של קשת הסיפור.

לאוגדנים ניתנים מדי פעם מספרי כרכים, מה שהופך אותם לסדרה המשכית. עקב כך, כותבים רבים מחשיבים מראש את עלילותיהם לפי מהדורת האוגדנים, יוצרים תסריט שנמשך על פני ארבע עד תריסר חוברות, היכולות להיקרא כ"רומן גרפי".

הפופולריות של האוגדנים הביאה גם להדפסות מחודשות של חומר ישן. ליין האוגדנים Essential Marvel הדפיס מחדש גיבורי-על כספיידרמן וארבעת המופלאים והציגו את סיפורי תור הכסף של הקומיקס לדור חדש של קהל קוראים. מהדורות אלו דומות לספרי טלפונים בכך שהן עבות מאוד ומודפסות בשחור-לבן כדי למנוע עלויות גבוהות. חברת DC יצאה עם ליין משלה בשם Showcase Presents. ארבעת הראשונים כללו את סופרמן, גרין לנטרן, ג'ונה הקס ומטאמורפו איש האלמנטלים. דמויות נוספות כללו את החץ הירוק, משפחת סופרמן, הטיטאנים הצעירים והאיש המוארך.

הצלחת יוצרי קומיקס המיינסטרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה שרבים מאמני וכותבי קומיקס הפכו לנודעים בידי קהל קוראיהם עוד מאז שנות ה-40 של המאה ה-20, כמה מיוצרי הקומיקס של סוף שנות ה-80 ושנות ה-90 נודעו כבר לציבור כולו. אמנים אלה כללו את טוד מקפרלן, ניל גיימן, אלן מור ופרנק מילר. כמה מהם, כמו גיימן, המשיכו ליצור נובלות מצליחות מבחינה מסחרית. אחרים, כמו מילר, הפכו לתסריטאים ובמאי קולנוע בהוליווד.

בניגוד לכך, במאי ומפיקי קולנוע וטלוויזיה החלו להיות מעורבים בתעשיית הקומיקס. ג'יי מייקל סטרצ'ינסקי, יוצרה של סדרת המדע בדיוני בבילון 5, נשכר כדי לכתוב את סדרת "ספיידרמן המדהים" של חברת מארוול קומיקס. במאי סרט הלייב אקשן ארבעת המופלאים רג'ינלד הדלין הפך לכותב הפנתר השחור. ג'וס וידון, יוצרה של סדרת הטלוויזיה באפי ציידת הערפדים, כתב בין היתר את "אקס-מן המדהימים" ואת Runaways של מארוול. ריצ'רד דונר, במאי הסרט "סופרמן" כתב בסדרת החוברות Action Comics על מעלליו של סופרמן, יחד עם עוזר המפיק שלו לשעבר ג'ף ג'ונס. פול דיני, המפיק והכותב של באטמן - הסדרה המצוירת וסופרמן: סדרת האנימציה, החל לכתוב עבור חברת DC במספר פרויקטים מיוחדים ולקח על עצמו את משרת הכותב בכותרי Detective Comics של באטמן בשנת 2006.

הקריירה של פיטר דייוויד כסופר התפתחה במקביל לקריירת הקומיקס שלו. ניל גיימן, כותבו של סאנדמן, זכה להצלחה ככותב פנטזיה וספריו נכללו ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. מייקל שייבון זכה בפרס פוליצר על הרומן "ההרפתקאות המדהימות של קבלייר וקליי" אודות תחילת תור הזהב של הקומיקס ובהמשך כתב עבור חברות DC קומיקס ודארק הורס. הכותב בראד מלצר זכה להצלחה בתחום הקומיקס עם פרסום המיני סדרה נתונת המחלוקת "משבר זהות", נוסף להרצת הסדרות החץ הירוק וליגת הצדק.

השפעת הקומיקס והאנימציה היפנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמצע שנות ה-80 ועד סופם, מגוון רחב של ספרי מאנגה יפנית תורגמו לשוק הקומיקס המערבי. מבין חברות ההוצאה לאור הראשונות לפרסם מאנגה מתורגמת הייתה אקליפס קומיקס, עם חוברות כמו "אזור 88", "קאמוי" ו"מאי, קוראת המחשבות", אשר נחשבו לחלק מהגל הראשון של חוברות מאנגה שתורגמו לאנגלית. יחד עם עיבודם של קומיקו ואטרניטי קומיקס לסדרת האנימציה של רובוטק, מספר חברות נוספות פרסמו קומיקס בסגנון מאנגה כמו "בית הספר לנינג'ות" ו"סמוראי". חברת דארק הורס הוציאה חוברות מאנגה מתורגמות רבות במהלך שנות ה-90. חותם "אפיק קומיקס" של מארוול קיבל רישיון להוצאת גרסה מתורגמת לאקירה של קצוהירו אוטומו. משנת 2010 ואילך, מרבית המאנגה המתורגמת הופצה על ידי חברות בת של המפיצים המקוריים, כמו קודאנשה, שוגאקוקאן ובנדאי. בעוד תרגומי מאנגה הוצגו בעבר בפורמט רגיל של מגזין קומיקס אמריקני, פרסומים בגודל מסורתי של מאנגה הפכו לשגרתיים. במספר מקרים, הספרים מוצגים בצורתם המקורית ומיועדים לקריאה מימין לשמאל. טוקיופופ הייתה חברת ההוצאה לאור הראשונה לשכור אמנים שאינם יפנים כדי להפיק ולשווק מאנגה מקורית בתרגום לאנגלית, אשר מחקה סגנון יפני, הן בסיפורת והן באיור. קומיקסים קודמים בסגנון מאנגה מורכבים בעיקר מהשאלת אלמנטים איוריים ואנימטיבים של מאנגה לעבודה שלאו דווקא נחשבת כמאנגה.

חוברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Bye Bye Marvel; Here Comes Image: Portacio, Claremont, Liefeld, Jim Lee Join McFarlane's New Imprint at Malibu," The Comics Journal #148 (February 1992), pp. 11-12
  2. ^ Newswatch: Industry Sales Records in 1993 Shadowed by Collapse of Speculator Boom: Image Receives Brunt of Criticism for Their Role in Market Crash," The Comics Journal #166 (February 1994), pp. 27-33