נשים בשואה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נשים וילדים בין הנכנעים בעת דיכוי מרד גטו ורשה

נשים בשואה הוא תחום דעת המתייחס למצבן של נשים יהודיות משנת 1933 ועד תום מלחמת העולם השנייה ב-1945. התחום הגאוגרפי עליו מדובר הוא בעיקרו אירופה, ובנוסף האזורים שנכבשו על ידי הגרמנים בצפון אפריקה. יש המוסיפים לתחום זה גם את הנשים הלוחמות כנגד הנאצים, בין אם באחד הצבאות הסדירים ובין אם כפרטיזניות וכן את הצנחניות הארץ ישראליות.

סממניה הראשונים של השואה החלו עם עליית המשטר הנאצי. באפריל 1933 החלו לבצע פעולות מאורגנות נגד היהודים, במטרה לנדותם מכל מוקדי ההשפעה בחברה. בשנת 1935 נחקקו חוקי נירנברג, אשר הביאו לביטול האזרחות היהודית בגרמניה. רדיפת היהודים ובידודם מהחברה נמשכו עד לפרוץ המלחמה ב-1 בספטמבר 1939. בתקופה זו, כל יהודי אירופה נקלעו למשבר, למלחמת קיום ולמשבר זהות.

נשים יהודיות שעברו תקופה זו, התמודדו עם הקשיים בדרכים שחלקן היו זהות לדרכי הגברים וחלקן בעלות יחוד משלהן.

התמודדות ושמירה על צלם אנוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניהול חיי שגרה בגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי תיאורים שכתבו יהודים על החיים בתקופה זו, היה ניסיון לנהל חיים נורמליים ככל האפשר בגטו. יושבי הגטאות קיימו קונצרטים, הצגות ומופעים שבהם השתתפו נשים רבות. רבות מן הנשים הקפידו על שמירת הסדר והניקיון בחדרים. בנוסף, תוארו הנשים כמקפידות על שמירה על היגיינה גם כשמשימה זו הייתה קשה. הרחצה הייתה במים קרים כשהייתה להן אפשרות.

היו נשים שכתבו יומנים ושירים אשר בהם הביעו את הכאב, הסבל והקושי שהן עוברות. שתי דוגמאות מפורסמות לנשים אשר ניהלו יומן בשואה הן אנה פרנק ואתי הילסום ההולנדיות. כמו כן נעשה שימוש באמנות כדי לשכוח את המציאות הקשה שבה נמצאו. אחת הדרכים הייחודיות שנשים נקטו לשמירה על שפיותן הייתה כתיבת מתכונים. על גבי ניירות שהשיגו, נכתבו מתכוני אוכל של מאכלים אשר מזה זמן ממושך לא הגיעו לפיהן ושלא היה באפשרותן לאכול. במתכונים אלה הן הפריזו בכמויות החומרים, והוסיפו חומרים שלא קיימים במתכון המקורי. [1]

אחד הנושאים שעלה בעדויות של ניצולות שואה היה נושא הדלקת נרות שבת[2]; על פי עדויות אלו, נשים ייחסו חשיבות רבה להדלקת הנרות, הן מהבחינה של מילוי מצווה דתית והן מהפן של המשכיות ומתן צביון "נורמלי" להוויה בה נמצאו.

עזרה לזולת ויצירת חברויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים רבות נצלו את כישוריהן כעקרות בית וכאימהות, ופיתחו אותם לכדי עבודה ציבורית ופעילות סיעודית: הן טיפלו בילדים במקומות המסתור ובבתי היתומים, עבדו כמורות, טיפלו בחולים ובקשישים ועבדו במטבחים ציבוריים. היו שעבדו כאחיות ורופאות עוד בטרם המלחמה, ובמהלך השואה המשיכו בעבודות אלו בגטאות, במחנות ובקבוצות הפרטיזנים.

במחנות הריכוז הופרדו הנשים ממשפחותיהן, וחלקן אף היו עדות לרציחתן. בעדויות על החיים במסגרת המחנות תיארו נשים רבות את החברות עם אסירות אחרות כאמצעי לשמור על כוחן ושפיותן ולנחמן על היעדר המשפחה. נשים רבות תוארו כמחַזקות, כתומכות וכעוזרות; היו שחילקו ביניהן את המזון והציוד המועט שברשותן. היו נשים אשר עשו כל שביכולתן ואף סיכנו את חייהן למען חברותיהן, למשל: החלפת כרטיסיות בין נשים שנפטרו עם נשים שיועדו לתאי הגזים, החבאת נשים רזות במיוחד או מבוגרות בזמן הסלקציה ודאגה שנשים חלשות יותר יעבדו בעבודות קלות יחסית ותחת מחסה.

דאגה לכלכלת המשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטרם המלחמה, מרבית הנשים היהודיות לא נטלו חלק בכלכלת המשפחה, והבעל היה לרוב המפרנס העיקרי.

נשים יהודיות באירופה (כמו נשים בכל העולם) הן אלו שהיו האחראיות הבלעדיות על הזנת בני המשפחה, באירופה של לפני המלחמה, המטבח היה ממלכה נשית. לרוב שהו בו בצוותא מספר נשים ותוך כדי הכנת האוכל גם דיברו, פינקו ילדים (ובעלים) שנכנסו למטבח, תכננו בו אירועים משפחתיים ודנו בחיי הבית. אחת הסיבות למרכזיותו של המטבח, פרט לאוכל, היה התנור שעמד במרכזו והיה מקור חום בימות החורף הקרים.

במהלך החיים בגטו נאלצו נשים רבות להיות המפרנסות היחידות של המשפחה, מכיוון שגברים רבים ברחו, איבדו את מקום עבודתם, חלו או נרצחו. נשים חיפשו הזדמנויות הכשרה לעבודות חדשות, והיו עוברות מתעסוקה אחת לאחרת כאשר זו לא פרנסה את בעליה. נשים עבדו כרופאות ואחיות, כפועלות במפעלים ובבתי אריזה וכמנקות. הן עברו מרחקים ארוכים למקומות עבודה מחוץ לגטו. נשים רבות הצליחו לכלכל עצמן ולהחזיק בחוג לקוחות, גם כאשר לא ניתן להן רישון עסק. במקביל המשיכו הנשים בתפקידן המסורתי של טיפול במשפחה לצד העבודה.

התנאים בגטאות היו קשים, והיהודים חיו בצפיפות, דוחק ורעב. נשים מכרו את חפציהן תמורה למזון, וסיכנו עצמן ביציאה מהגטאות על מנת להשיג מזון הן למשפחתן והן לצורכי מסחר. היו שמצאו דרכים מקוריות לחלוקת המזון המועט בין כל בני המשפחה כשרבות מהאמהות ויתרו על האוכל שלהן על מנת שילדיהן יאכלו, והיו גם ששמרו למשפחתן את מנת המזון הנוספת שקיבלו בעבודה.

במחנות, הופרדו הנשים משאר בני המשפחה כך שאיבדו אף את תפקידן כאחראיות הזנת המשפחה. הרעב והדאגה לאוכל גרמו לחלקן להעלות על הכתב את התפריטים המשפחתיים, וככל שגבר הרעב כך תפש הדיבור על אוכל מקום מרכזי יותר בשיח הנשי.

התמודדות עם גורל הילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים נאלצו להתמודד עם ההחלטה ללכת עם ילדיהן אל המוות או לבחור בחיים. היו מקרים שבהם הופרדו הנשים מילדיהן בכוח ונאלצו להתמודד עם חוסר הידיעה על העולה בגורלם או עם הידיעה שהם נשלחים למותם. כשהופעלו האקציות ובזמן חיסול הגטו, נשים ניסו בכל דרך להגן על חיי ילדיהן, למשל על ידי החבאתם במקומות מסתור או על ידי הרדמתם עם סמי הרדמה על מנת שלא ירעישו וייתפסו. באקציות ניסו חלקן להשיג אישור חדש להן ולילדיהן להישאר בגטו. היו שקנו מסמכים אריים, ובזכות החזות האירית של ילדיהן והשליטה בשפה או על ידי שוחד לשוטרים הוציאו את ילדיהן מחוץ לגטו. היו נשים שאף בחרו ללכת עם ילדיהן למוות. בזמן חיסול הגטו, על אף הידיעה שאנשי האס אס בודקים כל חבילה שבידי היהודים, הסתכנו נשים והוציאו את ילדיהן בתיקים ובשקים. במקרים מעטים נתנו נשים חסדים מיניים לשוטרים ובכך אפשרו לילדיהם העברה למחנות עבודה במקום להשמדה.

הריון ולידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור הריון ולידה בגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנת 1942 התפרסמו בגטאות פקודות האוסרות היריון ולידה. בפקודות אלה נקבע מועד אחרון לביצוע הלידות. על הרופאים, האחיות והמיילדות נאסר להגיש עזרה לנשים בלידתן לאחר המועד הנקוב. לא היו אמצעי מניעה, ועל כן המשיכו הנשים להרות. אלה שהרו נאלצו להתמודד עם ההתלבטות לגבי קיום הפקודה לצד הרצון ללדת. העונש על הפרת פקודות אלה היה מוות. אישה שנמצאה בהיריון נענשה, היא ובני משפחתה. מחסור באמצעים רפואיים מתאימים ותנאים גרועים אילצו את הרופאים לבצע הפסקות היריון וזירוז לידות בדרכים לא בטוחות אשר סיכנו את חיי הנשים והתינוקות; ניתוחים בוצעו על גבי תנורים, בחדרים חשוכים, במקומות צרים ובתנאים לא סניטריים. בעקבות האיסור אירעו מקרים שבהם הועברו נשים בכפייה על ידי משטרת הגטו לבתי החולים לשם ביצוע הפלות. בחלק מהגטאות איים היודנראט על מפרות החוק בהפסקת כרטיסי המזון, בפגיעה בעבודה, במניעת עזרה רפואית מהאישה ואף בהסגרת המשפחה למשטרת הביטחון של הגטו.

בעקבות איסור ההיריון והלידה נאלצו נשים להתמודד עם ההחלטה לבצע הפלה או להמשיך בהיריון. היו שביצעו הפלה באופן מידי, היו שביצעו הפלה מלאכותית לאחר התלבטות ארוכה יותר והיו שסירבו לבצע הפלה חרף הסיכון. בין הנשים שהחליטו להמשיך בהריונן היו שעשו זאת מתוך רצון להמשיך את שושלת הבעל שנספה או מתוך רצון ליצור חיים במקום בו נלקחים חיים. בגטו וילנה הוקמה במרפאת הגטו תחנת ייעוץ לנשים הרות, אשר סיפקה אמצעי מניעה שפיתח ד"ר פינגרהוט ושחולקו בין היתר על ידי נשות המחלקה האפידמיולוגית שהיו ממונות על שמירת ההיגיינה בדירות ובבתים בגטו. בגטאות אחרים ביצעו הפלות ולידות מוקדמות על מנת להתמודד עם האיסור, והיו מקרים שבהם תינוקות שנולדו-חיים הומתו על ידי הרופאים בהסכמת האם מתוך הבנה לסיכון הגדול. נשים שבחרו להמשיך בהיריון נאלצו להסתתר בחודשי ההיריון האחרונים וללדת (לפעמים ללא סיוע רפואי) בסתר. ילדים אלו נרשמו כילדים שנולדו לפני הכניסה לגטו. היו מקרים שבהם הצליחו האימהות להוציא את ילדיהן בחבילות ובתיקים מהגטו למקום מסתור.

הריון ולידה במחנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחנות היה המצב שונה. הפקודות בדבר היריון ולידה לא היו חד משמעיות, והשתנו בהתאם לקפריזות של המפקדים והאחראים בדרגות השונות. כך, ניתנו פקודות המורות לשלוח את העוברים לצורכי ניסויים או לשלוחם למשרפות בעוד שהאמהות יכולות להישאר בחיים, אך בפועל נשים הרות היו מוצאות מחוץ למחנה. עדויות תיארו שוטרי מחנה שהיו מכים נשים בבטנן, משסים בהן כלבים וזורקים אותן חיות למשרפות. היו פקודות המאשרות לנשים ללדת ולתינוק לחיות אך במקביל מנעו מהאמהות תוספות מזון החיוניות להנקה או שמנעו מהן להיניק וכך תינוקות גססו למוות. [וולף-הוניגמן]

במחנות, בניגוד לגטאות, פעלו רופאות ללא צוות רפואי תומך, ולכן כל החלטה לעזור ולטפל באישה הרה הייתה בחירה ויוזמה אישית שלהן. ביצוע הפלות וכל התערבות בהריונות במחנה הנשים הוו סיכון לרופאה ואף על פי כן היו רופאות שסייעו לנשים הרות בהסתרת הריונן, בביצוע הפלות ובהרג התינוקות, על מנת להצילן.

רוב ההפלות בוצעו על רצפות הצריפים ללא מכשירים וכלים רפואיים. בוצעו גם לידות, אם כי מעטות, והתינוקות הומתו על ידי האמהות, נשים אחרות או הנאצים. במקרים בודדים נמסרו התינוקות לאימוץ.

ידוע על מספר תינוקות יהודיים שנולדו באושוויץ ונותרו בחיים[3]

נשיות בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעללות מינית נגד הנשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשים היהודיות בשואה חוו התעללות מינית ואונס מצד גרמנים ובעיקר מצד משתפי הפעולה. היו גזרות מיוחדות שאילצו את הנשים היהודיות לעבור בדיקות משפילות בעירום, וביניהן בדיקות גינקולוגיות בידי רופא גרמני, חוויה אשר נחקקה בזיכרונן כקשה ביותר. מספרות השואה עולה, כי ההתייחסות אל נשים הייתה כשעשוע וכאל חפץ, וכי הן נפלו באופן זה קורבן לניצול מיני מצד הנאצים.

הנשיות כגורם מסייע[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים בגטו נשלחו לעבודות כפייה פיזיות וקשות. היו מקרים בהם היחס לנשים בעבודות אלו היה שונה מהיחס לגברים, והיו חיילים שהיו שנהגו בנשים באופן לא אלים ואף העבירו להם תוספת של מזון. יופי היווה יתרון בתקופה זו, שכן נשים יפות נשלחו לעבודות במקומות אזרחיים, שם זכו לעתים ליחס אנושי מהעובדים במקום. לפני הסלקציות היו נשים מורחות את עצמן בסומק כדי להיראות בריאות יותר.

נשים בתנועות ההתנגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו נערות צעירות שהשתייכו לתנועות הנוער שפעלו לפני המלחמה, ואשר לקחו חלק בארגוני הלוחמה כדוגמת "החלוץ הלוחם" ו"איסקרא". בארגונים אלה הן תפקדו ברוב המקרים כמטפלות, כמבריחות וכקשריות; מעטות היו בין המנהיגים. הסוכנות עברו מגטו לגטו בעודן מבריחות נשק, חומר נפץ ועיתונות מחתרתית. הן עזרו בניהול העבודה הטכנית, בריגול, במציאת מקומות מסתור, בזיוף תעודות ובהפצת חומר חינוכי. הן טיפלו באנשים שהסתתרו ובילדים שהוחבאו או התייתמו מהוריהם. בנוסף, הן ספקו אווירה משפחתית, חום ודאגה ללוחמים.

גם במחנות הקימו נשים ארגוני התנגדות. הן יצרו קשרים עם המחתרות של מחנות הגברים והתעדכנו בכל התפתחויות המלחמה. הן ידעו על אקציות ופעולות שונות לפני ביצוען וכך הודיעו עליהם לשאר הנשים וייעצו להן כיצד לנהוג. הן ספקו מזון, ביגוד תרופות ועוד.

היו נשים שלקחו חלק בפעולות הפרטיזנים. בקבוצות הלא יהודיות לרוב לא היו נשים רצויות, ומשהתקבלו עסקו בניקיון או בטיפול, או שהיוו בנות זוג ללוחמים.

על אף הסיכון הגבוה, הכרוך בהשתתפות בארגוני התנגדות, נשים הצטרפו לארגונים מסיבות מגוונות: הרצון לנקום, המאבק למען העתיד, למען כבוד האומה היהודית, הערצה למנהיגים שונים או לחץ חברתי.

מודעות לנושא כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנושא "נשים בשואה" נחקר כיום כחלק מחקר השואה ומהווה נדבך משמעותי בהבנת תקופה זו. עם המודעות הפמיניסטית ההולכת וגדלה, נחקרים תחומים שונים הנוגעים לנשים וכך גם גדלה המודעות לנושא זה. בשנים 2002 ו-2003 התקיימו לראשונה כנסים העוסקים בנושא זה, בבית ברל, בבית לוחמי הגטאות ובית טרזין. במורשת הוצגה התערוכה "פנים להתנגדות – נשים בשואה", אשר בה מונצחים סיפורי חייהן והתנגדותן של עשרות נשים.

על פי חוק הזיכרון לשואה ולגבורה, הוצגה ביד ושם ב-2007 תערוכה העוסקת בנשים בשואה בשם "כתמים של אור - להיות אישה בשואה", אשר בה מוצגים פריטים של נשים מתקופת השואה, שירים, מתכונים ויומנים אישיים שנכתבו בידיהן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נ' וולף-הוניגמן, דרכי התמודדות עם איסור ההיריון והלידה בתקופת השואה, בתוך: חמדעת, 4, 2002–2003, עמ' 126–134.
  • אסתר הרצוג, נשים ומשפחה בשואה, אוצר המשפט, 2006
  • שרון גבע, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, הקיבוץ המאוחד, 2010
  • לאה פרייס, סוגיות של רפואה, אתיקה ומוסר בגטאות וילנה, קובנה ושאוולי, ילקוט מורשת, בהוצאת בית מורשת, 71, 2001, עמ' 23–41.
  • פליציה קראי, הנשים בגטו קרקוב, ילקוט מורשת, בהוצאת בית מורשת, 71, 2001, עמ' 109–129.
  • מרגריטה שוואלב, יהודיות מסלובקיה במחנה אושוויץ, ילקוט מורשת, בהוצאת בית מורשת, 53, 1992, עמ' 93–101.
  • דורית שריר, דמות האישה בשואה ובציונות בספרי ק' צטניק, מאזנים: ירחון לספרות, ע"א(6), 1997, עמ' 52–55.
  • רחל הודרה, "האישה היהודיה בפולין מראשית הכיבוש ועד לגירוש למחנות", יד ושם קובץ מחקרים 32 (2004), עמ' 352-325.
  • דליה עופר, "נקודת ראותה מבעד למבטי: צצליה סלפאק מספרת על נשים בגיטו ורשה", ילקוט מורשת 75 (2003), עמ' 111- 130.
  • מריון א' קפלן, "לעמוד בעין הסערה ולשמור על ארשת שלוה: נשים יהודיות וחיי היום יום בגרמניה הנאצית", בשביל הזיכרון 18 (1996), עמ' 18-10.
  • יהודית תידור באומל, "הנצחת נשים באנדרטאות לזכר השואה במדינת ישראל", בשביל הזיכרון 12 (אדר-ניסן תשנ"ו\מארס 1996), עמ' 13-9.
  • Joan Ringelheim, Women and the Holocaust: A Reconsideration of Research, in: Signs, Vol. 10, No. 4, Communities of Women (Summer, 1985), The University of Chicago Press, pp. 741-761.
  • C Rittner & JK Roth, Different voices: women and the Holocaust, New York: Paragon House, 1993.
  • D Ofer & LJ Weitzman, Women in the Holocaust, Yale University Press, 1998.
  • S. Milton, Women and the Holocaust: The Case of German and German-Jewish Women, R. Bridenthal et al.
  • Renate Bridenthal, Atina Grossmann & Marion Kaplan (Editors), When Biology Became Destiny: Women in Weimar and Nazi Germany, New York, 1984, pp. 297-333.
  • Fuchs, E. (Editor). Women and the Holocaust: Narrative and Representation. Lanham & Oxford: University of America Press. 1999.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ישראל גוטמן בשיחה עם יהודית ענבר, יוני 2006 קיימות עדויות דומות במכון משואה וכן במחברת מתכונים ששרדה ממחנה הריכוז לנשים רוונסבריק
  2. ^ מתוך הרצאה של שולמית אימבר,יד ושם
  3. ^ נולדה באושוויץ
השואה
מושגים מרכזיים
מונחוןכרונולוגיה של השואהאנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
Yellow star Jude Jew.svg
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספיםנשים בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקובמורדים יהודים בשואה
מודעות ותגובות לשואה
תגובת העולם לשואהתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודיתרודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץספר עדותסחורה תמורת דםהצלה בשואהחסידי אומות העולם
בעקבות השואה
הפליטיםמשפטי נירנברגמשפט אייכמןפוגרום קיילצהזיכרון השואה: זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספיםאנדרטאות להנצחת השואההסכם השילומיםהשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואהמצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןהכחשת השואההנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס - סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
סרטי השואה "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואהפרויקט הנצחת השואה
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשוחוקרי שואה נוספים
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל