תוכנית חמש האצבעות

תוכנית חמש האצבעות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המפה לא כוללת את כרם עצמונה ואת חבל ימית

תוכנית חמש האצבעות (בקיצור: תוכנית האצבעות) הייתה תוכנית אסטרטגית–התיישבותית שמטרתה שלטון ישראלי ברצועת עזה, באמצעות ביתור חלקיה הערביים על ידי חמש "אצבעות" – גושי התיישבות יהודיים המשנים את אופייה של הרצועה כגוש אתני ערבי אחד שתכשיר את סיפוחו לישראל.

את התוכנית הגה אריאל שרון אשר הציג אותה ב-1971.

התוכנית מומשה חלקית ולא קויימה למעשה.

תכנון והצגה

אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון הציג את התוכנית ביולי 1971 לוועדת שרים לענייני התיישבות על דיונת חול עליה הוקמה מאוחר יותר נצרים.

האצבעות

בתוכנית כלולות חמש אצבעות, שמטרתן לבתר את חבל עזה לארבעה חלקים. חמש האצבעות, מצפון לדרום:

• התוחמת הצפונית – גוש התיישבות הכולל שלושה יישובים בקצה הצפוני של חבל עזה, מטרתו להרחיב את "אזור אשקלון" עד לפאתי בית חאנון ומטרופולין עזה.
• אצבע נצרים, בין העיר עזה והיישובים הסובבים אותה לאזור נחל הבשור ויישובי מרכז הרצועה. בראשית ההתיישבות הישראלית בחבל עזה לאחר מלחמת ששת הימים תוכננו באצבע שלושה יישובים, מהם עלה לקרקע רק נצרים, בקצה המערבי של האצבע. לאחר הסכמי אוסלו נשארו בשליטת צה"ל רק ציר נצרים, ונצרים עצמה, שהפכה למובלעת מבודדת.
• מסדרון כיסופים נועד להפריד בין דיר אל-בלח ושאר יישובי מרכז הרצועה לח'אן יונס וסביבותיה, אך נבנו בו יישובים רק בצידו המערבי, שהיוו את יישובי צפון גוש קטיף, וכפר דרום. לאחר הסכמי אוסלו נותר מהמסדרון רק ציר כיסופים, דרך הגישה היחידה לגוש קטיף.
• מסדרון סופה, בין ח'אן יונס לרפיח, תוכנן להימתח בין קיבוץ סופה לים. הוקמו בו מספר יישובים, היחיד בהם שאינו חלק ממערב האצבע הוא מורג, ועבר בו כביש 240 לרוחבו. כל יישובי האצבע היו, בעקבות היותם בחלקה המערבי, דרום גוש קטיף. הסכמי אוסלו לא הותירו בידי ישראל ציר החוצה את הרצועה בתוך האצבע, ולכן תושביה נאלצו לצאת אותה דרך ציר כיסופים שבמסדרון כיסופים.
• חבל ימית שבפתחת רפיח נועד לחצוץ בין רפיח לחצי האי סיני. הוקמו בו 15 יישובים, נוסף על העיר ימית ושדה התעופה הצבאי איתם. בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים ופינוי חבל ימית ב-1982, הוקם ציר ציר פילדלפי.

השטח הנותר

על פי התוכנית, שאר הרצועה שאינו חלק מהאצבעות יהיה נתון לשליטה ישראלית.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

יישום

ב-1970, במקום שעתיד להיות מרכז מסדרון כיסופים, הוקם מחדש כפר דרום – היישוב הראשון בחבל עזה לאחר מלחמת העצמאות, והיה ליישוב היהודי היחיד בחבל עד 1972. בחבל ימית הוקמו בין כיבושו במלחמת ששת הימים עד לשנה זו נאות סיני, דקלה ושדות.

תחילת יישום התוכנית (1972–1976)

בדיונים בממשלת ישראל החמש עשרה שהביאו להקמת כפר דרום, הוחלט על היותו מקרה בוחן להקמת שלוש היאחזויות נח"ל מאוחר יותר: נצרים, נח"ל קטיף ונח"ל מורג.

בתחילת מאי 1972 עבר חבל עזה מאחריות פיקוד הדרום של אריאל שרון לאחריות פיקוד המרכז של רחבעם זאבי, שפעל גם הוא להקמת היאחזויות נח"ל אותן יהיה ניתן להפוך בעתיד ליישובים אזרחיים. התנאים הטובים להתיישבות באותה תקופה הובילו לכך שבשנה זו הוקמו נצרים באצבע נצרים ומורג באצבע סופה.

בתקופה זו נבנו יישובים גם בחבל ימית, שם התצטרפו לשלושת יישוביו הראשונים גם אבשלום, נתיב העשרה, חרובית והעיר ימית, שתוכננה לגדול ולאכלס כרבע מיליון איש ולהיות עיר החוף השלישית בגודלה בישראל.

גל בנייה (1977–1980)

מיד לאחר המהפך, בשנים 1977 עד 1980, פקד גל בנייה גדול את מערב אצבע סופה ואת חבל ימית (אצבעות 4 ו-5). אצבעות אלה היו מחוברות דמוגרפית ביניהן.

במערב מסדרון סופה נבנו היישובים בדולח, בני עצמון, שליו וגני טל.

באצבע כיסופים, כ"ב שבט ה'תשל"ז (1977), אוזרח היישוב הראשון בגוש קטיף וכלל חבל עזה – נצר חזני. מאז ביצוע תוכנית ההתנתקות מצוין יום זה כיום גוש קטיף.

בחבל ימית הוקמו בתקופה שישה יישובים, למרות האיום המתמיד בפינוי, שבסוף אכן התממש. ששת היישובים הם: עצמונה, פריאל, פרי גן, תלמי יוסף, ניר אברהם וחולית. איום הפינוי המתמיד הוביל אף להקמת המאחז חצר אדר במרחב ב-1981, שפונה אף הוא.

פינוי חבל ימית (1982)

בעקבות חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים בידי מנחם בגין ב-1979, פינתה ישראל את חבל ימית ב-1982, כחלק מפינוי כל הישראלים מחצי האי סיני. עקירה זו הייתה קץ קיומה של האצבע החמישית, חבל ימית.

המשך הבנייה (1982–1984)

נמשכה הבניה ברצועה למרות פינוי ימית. נבנו בהמועצה האזורית חוף עזה, 7 יישובים נוספים: 2 מתוך 3 יישובי התוחמת הצפונית (אלי סיני וניסנית), ארבעה יישובים חדשים במערב אצבע סופה (גדיד, גן אור, כפר ים ורפיח ים) ואת נוה דקלים, שלא הוקם כחלק מאצבע סופה אלא בין מערבה לבין מערב מסדרון כיסופים, כמרכז התיישבותי שאיחד את היישובים לגוש יישובים – הוא גוש קטיף.

הקמת נוה דקלים גם הפכה את "מערב מסדרון כיסופים" ל"צפון גוש קטיף" ואת "מערב אצבע סופה" ל"דרום גוש קטיף".

סוף דבר

לאחר סיום עיקר הבנייה ועד הסכמי אוסלו, הקימה ישראל רק את היישובים פאת שדה (1989), דוגית (1991) ותל קטיפא (1992).

בשנים אלה, החזיקה ישראל רק את היישובים הקיימים. חריג יחיד לכלל זה היה כפר דרום, שהיה המשך ליישוב שעלה לקרקע במסגרת 11 הנקודות ב-1946 וננטש במלחמת העצמאות, ולכן יכל לקום רק סביב אותו אזור.

כך, בפועל, הוקמו 3 התנחלויות בצפון מזרח הרצועה, באזור שכונה התוחמת הצפונית, התנחלויות בגוש קטיף בדרום מערבה ומספר יישובים מבודדים בשאר הרצועה.

פריסת ההתיישבות "השאירה את הגדר פרוצה" בין חלקי החבל הערביים במקום לבתר אותם, וישראל השאירה את היישובים הישראליים כ"אי" אתני בתוך "ים" של ערבים.

הסכמי אוסלו (1993–1995)

הסכם אוסלו ב' בספטמבר 1995, כחלק מהסכמי אוסלו, בהם חולקו יהודה ושומרון וחבל עזה לשטחי A, B ו-C, ביטאו גישה המנוגדת לתוכנית. רוב הרצועה הוגדרה כשטח A וממשלת ישראל לא יזמה הקמת יישובים חדשים.

רצועת עזה לפני ההתנתקות. ההתנחלויות מוצגות בכחול, שאר שטח C בכחול בהיר, שטח B מודגש בצהוב

ההתנתקות (2005)

ערך מורחב – תוכנית ההתנתקות

במסגרת הקמת ממשלת שרון השנייה ב-2003 נפגש אריאל שרון עם חבר הכנסת עמרם מצנע, מנהיג מפלגת העבודה, והלה התנה את הצטרפות מפלגתו לקואליציה בפינוי נצרים. שרון סירב, וטבע את המשפט "דין נצרים כדין תל אביב". מפלגת העבודה אכן לא הצטרפה לקואליציה. עם זאת, לפי עדותו של ארנון סופר שפרסם מחקרים בנושא ה"סכנה הדמוגרפית" כהגדרתו, כבר בליל הניצחון ביקש ממנו שרון מפה ובה הצעתו "לקו ההתנתקות". ואכן, עוד באותה שנה הודיע שרון בכנס הרצליה השלישי על כוונתו לפנות את יישובי חבל עזה.

ראו גם

• התנחלויות
• תוכנית אלון
• פינוי חבל ימית
• הסכמי אוסלו
• תוכנית ההתנתקות

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תוכנית חמש האצבעות בוויקישיתוף