בנציון נתניהו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בנציון נתניהו
1910 –‏ 2012
Benzion Netanyahu 2007.jpg

בנציון (בן־ציון) נתניהו (מיליקובסקי) (י"ד באדר ב' תר"ע, 25 במרץ 1910‏‏[1] - ח' באייר תשע"ב, 30 באפריל 2012) היה ממנהיגי התנועה הציונית בארצות הברית, היסטוריון ישראלי-אמריקאי ופעיל ציוני. כיהן כפרופסור עמית באקדמיה למחקר יהודי, היה חבר באקדמיה המלכותית לאמנויות יפות ומדעי ההיסטוריה בספרד, ופרופסור באוניברסיטת קורנל. אביהם של יונתן נתניהו שהיה מפקד סיירת מטכ"ל, בנימין נתניהו ראש ממשלת ישראל וד"ר עדו נתניהו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתניהו נולד בוורשה (אז חלק מהאימפריה הרוסית, כיום בירת פולין), בשם בנציון מיליקובסקי לסופר ולפעיל הציוני הרב נתן מיליקובסקי, שעל-פי מסורת במשפחת נתניהו היה צאצא של הגאון מווילנה. בשנת 1920 עלתה המשפחה לארץ ישראל. לאחר ששהתה ביפו, בתל אביב ובצפת השתקעה המשפחה לבסוף בירושלים. בנציון למד בבית המדרש למורים העברי בהנהלת דוד ילין, ולאחר מכן המשיך את לימודיו באוניברסיטה העברית. הוא התמחה בהיסטוריה והיה לתלמידו המובהק של פרופ' יוסף קלוזנר. אביו, נתן מיליקובסקי, היה חותם על מקצת ממאמריו בשם נתניהו, שם שאותו אימץ בנו. על מאמריו חתם בנציון נתניהו לעתים בכינוי "ניתאי". כאשר חיפש בנו בנימין שם שיהיה קל להגייה, בעת שהייתו בארצות הברית, השתמש בשם "בן ניתאי".

לאחר רצח ארלוזורוב ב-1933 פעל לצד אביו הרב מיליקובסקי, שהיה מקורב לתנועה הרוויזיוניסטית, להקמת ועד ציבורי בראשות הרב קוק להגנה על הנאשמים ברצח חיים ארלוזורוב, צבי רוזנבלט, אברהם סטבסקי ואבא אחימאיר. לימים סיפר כי אביו הרב מיליקובסקי טען שעל פי נתונים שאסף, לא הם ביצעו את הרצח והוצאתם להורג עלולה להביא למלחמת אחים ולפגיעה במפעל הציוני.‏[2]

בעת לימודיו החל נתניהו להתקרב לחוגים רוויזיוניסטיים, והיה לידידו האישי של אבא אחימאיר. לאחר סיום לימודיו החל עובד כעיתונאי במערכת העיתון הרוויזיוניסטי "הירדן". לאחר שנסגר העיתון בפקודת שלטונות המנדט הבריטי יצא לניו יורק והיה שם לפעיל רוויזיוניסטי ולמזכירו האישי של זאב ז'בוטינסקי, בימי חייו האחרונים של ז'בוטינסקי, בשנת 1940. לאחר מותו של ז'בוטינסקי נשאר בניו יורק, והמשיך בפעילות ציונית. ב־1944 נישא לצילה (לבית סגל)‏[3], שאותה פגש בעת לימודיו בארץ ישראל. לשניים נולדו שלושה בנים - יונתן (1946), בנימין (1949) ועִדו (1952).

במהלך מלחמת העולם השנייה היה נתניהו ממנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית בארצות הברית. בניו יורק של שנות ה-40 הוא היה בין המעטים שהתריעו על התרחשותה של השואה, ולאחר שנתגלה היקף ההשמדה, היה איתן בדרישתו כי פליטי השואה יופנו לארץ ישראל. במקביל למד לתואר דוקטור בדרופסי קולג' בפילדלפיה, ועבודת הדוקטורט שלו עסקה בדון יצחק אברבנאל.

ב-12 בספטמבר 1947, לקראת ההצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה, נמנה עם החותמים על מודעה שפורסמה בניו יורק טיימס והביעה התנגדות לחלוקה. בתקופה זו היה פעיל במפגשים עם אנשי קונגרס בוושינגטון, אך לאחר הקמת מדינת ישראל, בשנת 1949, החליט לשוב ארצה.

לאחר ששב ארצה, ניסה להשתלב בפוליטיקה ונפגש לשם כך עם מנחם בגין, אך הדבר לא הסתייע. בדעותיו היה איש הימין הרדיקלי של אותם הימים, והציג דעות שנראו קיצוניות אף לבגין. נתניהו לא השתלב בסגל האוניברסיטה העברית, ואף סבל מנידוי אקדמי. בהמלצתו של מורו יוסף קלוזנר, היה לאחד מעורכי ומרכזי האנציקלופדיה העברית. עם פטירתו של קלוזנר היה לעורכה הראשי עד 1962.

בשנות ה-50 המאוחרות ובשנות ה-60 של המאה ה-20 חייתה המשפחה לסירוגין בישראל ובארצות הברית (בין היתר, בין השנים 1963-1967 שהתה המשפחה בארצות הברית), עד שבשנת 1969 שב בנציון נתניהו באופן קבוע לניו יורק על מנת לערוך שם אנציקלופדיה יהודית, ולבסוף השתלב בהוראה באוניברסיטת קורנל.

לאחר מות בנו יונתן, במהלך מבצע יונתן לחילוץ בני הערובה ממטוס אייר פראנס באנטבה בשנת 1976, שבה משפחת נתניהו לארץ. בנו, בנימין נתניהו, בחר בקריירה פוליטית, והיה לראש ממשלת ישראל. בנו הצעיר, עדו נתניהו, הוא רופא וסופר. בנציון נתניהו התאלמן מרעייתו צילה בשנת 2000.

בסוף שנות ה-90 הביע נתניהו דאגה נוכח מה שראה כשילוב של האיום הערבי מול חולשת הדעת והשאננות הישראלית. הוא ראה בהסכם אוסלו "מעשה טירוף", "מלכודת שאותה טמנו לנו הערבים ואויבינו בין האירופים בכוונה תחילה" ומי מבינינו שנלכד בה מתוך "עיוורון גמור", משך את כולנו לתוכה ואין יודע כיצד נחלץ ממנה. נתניהו האמין ששלום לא-מושלם בין ישראל ושכנותיה הוא אפשרי, אך רק אם יתבסס על הרתעה חזקה.‏[4] כשבנו בנימין נתניהו כיהן כראש ממשלה והכריז כי הוא מסכים להעביר את חברון לשליטת הרשות הפלסטינית (כפי שסוכם בהסכמי אוסלו), ביקר אותו אביו בחריפות. נתניהו הבן העיד כי אביו, הידוע בדעותיו בזכות "ארץ ישראל השלמה" השפיע עליו יותר מכל.‏[5] גם בגיל מתקדם המשיך להיות פעיל פוליטית, ובספטמבר 2004 נמנה עם החותמים על עצומת אנשי רוח נגד תוכנית ההתנתקות, אשר כינתה את התוכנית "פשע נגד האנושות".

נתניהו היה פרופסור עמית באקדמיה למחקר יהודי, חבר באקדמיה המלכותית לאמנויות יפות ומדעי ההיסטוריה בספרד, ופרופסור, ולאחר מכן פרופסור אמריטוס, באוניברסיטת קורנל. בשנות חייו האחרונות השתתף בסרט הביוגרפיה אודותיו, "בֶּן צִיּוֹן - חייו ופועלו של פרופ' בנציון נתניהו", בבימויו של משה לוינסון.‏[6]

בנציון נתניהו נפטר בירושלים ב-30 באפריל 2012, בגיל 102.

 
 
 
 
 
 
נתן מיליקובסקי
(רב, מחנך ופעיל ציוני)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בנציון נתניהו
(פרופסור להיסטוריה ופעיל ציוני)
 
אלישע נתניהו
(פרופסור למתמטיקה)
 
שושנה נתניהו (לבית שנברג)
(שופטת בבית המשפט העליון)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יונתן נתניהו
(מפקד סיירת מטכ"ל)
 
 
עִדו נתניהו
(רופא וסופר)
 
נתן נתניהו
(פרופסור למדעי המחשב)
 
סיניה נתניהו
(כלכלנית)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מיקי הרן
(כימאית)
 
בנימין נתניהו
(ראש ממשלת ישראל)
 
שרה נתניהו (לבית בן ארצי)
(פסיכולוגית חינוכית)
 
 
 
 
 
 
 
 

כהיסטוריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתניהו החל לחקור את יהדות ספרד ואת תור הזהב של יהודי ספרד לאחר שעסק בחקר תולדות הלאום היהודי. יצירתו המרכזית עוסקת בסיבות להקמת האינקוויזיציה במאה החמש עשרה בספרד. בנושא זה הציג בספרו תפיסה שונה לחלוטין מהגישה שהייתה מקובלת במחקר, ושיוצגה בישראל בין היתר על ידי הפרופסור יצחק בער. לעומת גישתו של בער, שראתה בתופעת רדיפת האנוסים מקרה של קידוש השם ובחירה בחיים כפולים שיש בהם מידה של סיכון, כאשר מרכיב האמונה הינו המרכיב העיקרי בחיים אלו, הציג נתניהו את האנוסים כמי שלאחר שלב האינוס הראשוני היו למתבוללים ולמתנצרים מרצון, משום שאי אפשר היה להתקיים ולהתפרנס בחיים כפולים. לטענתו קמה האינקוויזיציה דווקא בשל הצלחת הנוצרים החדשים להיטמע בכל שטחי החיים של החברה הנוצרית בספרד, לאחר שהוסרו מהם ההגבלות שהוטלו על יהודים, הצלחה שיצרה קנאה פוליטית וכלכלית בקרב ההמון הספרדי שדרש גירוש או השמדה. כדי לרצות את ההמון הוקמה האינקוויזיציה כדי שזו תיטפל לכמה אלפי מומרים, אבל בו בזמן תשאיר מרביתם ללא פגע. עוד טען כי התעמולה האינקוויזיטורית ניפחה מקרים בודדים של מתנצרים שלא שמרו אמונים לדתם החדשה לכדי תנועה בעלת ממדים נרחבים.

לגישתו דחתה הסביבה הנוצרית את המומרים החדשים, מאותן סיבות שבגללן נדחה אלפרד דרייפוס על ידי ההמון הצרפתי. גרסה זו של אנטישמיות מהווה לדעתו מקרה ייחודי וראשוני של שנאת יהודים שלא על רקע דתי אלא על רקע אתני, ניצן ראשון של האנטישמיות החילונית שהתפתחה באירופה במאה ה-19. המקורות העיקריים שעליהם הוא מבסס את טענותיו על ההתנצרות היעילה של היהודים הם עדויות של רבני ספרד וצפון אפריקה, עובדה שהוזכרה לשלילה בחלק גדול מהביקורת על התאוריות שלו בהתחשב בהטיה האפשרית במקורות אלה. גישתו היא ציונית חילונית, והיא אינה נותנת למרכיב האמונה את החשיבות שמייחס לו בער. יש הרואים בוויכוח זה את הסיבה בגינה לא השתלב נתניהו בממסד האקדמי בישראל, בעת שהגיע לארץ. גם בספרד עורר פרסום הספר מחלוקת חריפה בקרב היסטוריונים מובילים במדינה, בהם חוסה אנטוניו אסקודרו ואנטוניו דומינגז אורטיז.

בספרו אודות הפילוסוף והמדינאי היהודי-ספרדי דון יצחק אברבנאל, מתאר נתניהו בין היתר את גדולתו כאיש רוח ומדינאי, ובו בזמן מצביע על חולשותיו ועל עיוורונו של אברבנאל, שנותן אמון במלך פרדיננד זמן קצר לפני גירוש ספרד, באופן שמזכיר את העיוורון של יהודי גרמניה ביחס למשטר הנאצי.‏[7] הספר יצא לאור לראשונה בשנת 1953 באנגלית ובספרדית. בשנת 2005 הופיע הספר בתרגום לעברית וזכה לשבחים.‏[8]

ב-21 בספטמבר 2011 העניקה עמותת דונה גרציה לנתניהו את מדליית דונה גרציה,‏[9] כאות הוקרה על פועלו בחקר אנוסי ספרד והתאוריה שפיתח, לפיה מיתוס האנוסים אינו נכון ונוצר רק עקב תעמולת מוסדות האינקוויזיציה ומסמכיה.‏[10].

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית:

  • חמשת אבות הציונות, בהוצאת ידיעות אחרונות, 2004
  • דון יצחק אברבנאל - מדינאי והוגה-דעות, הוצאת שוקן, 2005.

באנגלית:

בספרדית:

  • 2005: De la anarquía a la Inquisición Trad. Ciriaco Morón Arroyo. La Esfera de los Libros

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשנה לאחר פטירתו נחנך בירושלים מחלף על שמו.‏[11] ביוני 2013 נחנך בהתנחלות ברקן שבשומרון בית ספר יסודי על שמו.‏[12]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסי אחימאיר, "בנציון נתניהו בן מאה אינו נח, משלים כתיבת זכרונותיו", "האומה", גיליון 177, מרץ 2010, עמ' 84-77

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


מכּתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]