שמיטה

ביהדות, שמיטה הוא כינויה של השנה השביעית במחזור בן שבע שנים "שני שמיטה". בשנת השמיטה נוהגות מספר מצוות מן התורה. כיחידה, מכונות מצוות אלו "מצוות שמיטה". מצוות אלו עוסקות בשמיטת ועזיבת אחיזתו של האדם בנכסיו הגשמיים: שמיטת קרקעות - איסור על עבודת האדמה והנאה מתוצרתה - ושמיטת כספים - מחיקת חובות. שמיטת קרקעות, המצווה העיקרית בשנת השמיטה, היא מצווה התלויה בארץ.

בשל השלכותיהן הכלכליות המיידיות של מצווֹת שנת השמיטה ואורח החיים החקלאי בארץ ישראל, הייתה מצוות השמיטה אחת הקשות ביותר לקיום במהלך הדורות, והתורה מפליגה בברכות לשומרי השמיטה כהלכתה. רבים בימי המקרא, המשנה והתלמוד, לא הקפידו על קיום מצוות השמיטה. מעמדה ההלכתי של מצוות השמיטה בעידן שלאחר נפילת יהודה וחורבן בית המקדש השני, והמציאות החדשה בה אין רובו של העם היהודי יושב בארץ ישראל - תנאי-יסוד של מצוות היובל, מצווה משלימה למצוות השמיטה - התערער מעמדה של מצוות השמיטה, ותוקפה כחיוב מן התורה שנוי במחלוקת. להלכה, נהוג לתת למצוות השמיטה תוקף של מצווה דרבנן, הגדרה הבאה לידי ביטוי בעיקר במצבי ספק.

חידוש החקלאות היהודית בארץ עם העלייה הראשונה הפך את מצוות השמיטה שוב למצווה מעשית, שהציבה אתגר גדול לפתחו של היישוב המתחדש ומאמציו בפיתוח חקלאות מודרנית בארץ. דיון בין פוסקי ההלכה, במטרה למצוא פתרון הלכתי שיאפשר באופן חלקי את המשך העבודה החקלאית בשנת השמיטה, הביא לפתרון היתר המכירה, על פיו נמכרות הקרקעות לגוי ובכך נפטרות ממצוות שמיטה (שאינה חלה בקרקעות שבבעלות גויים). היתר המכירה מהווה עד היום אחד מסלעי המחלוקת העיקריים בתוך החברה הדתית בעידן המודרני, בין החרדים לרובם של הדתיים לאומיים. מחלוקת זו מכונה פולמוס השמיטה.

תושב חולון מודיע כי הפירות על העצים בחצרו הם הפקר לרגל שנת השמיטה.

כדי למנוע מצב של פגיעה בציוד החקלאי, בעצים ובשתילים, התעוררה דרישה למנוע את הגעת הקהל הרחב לשדות ולפרדסים שבעליהם הפקירו את תוצרתם. כדי להימנע מאיסור מכירת פירות שביעית, נעשה שימוש ב"אוצר בית דין", לקטיף מאורגן של פירות השנה השביעית הצומחים בשדות, וחלוקתם/מכירתם לציבור באופן מפוקח, כך שהמחיר לצרכן מגלם רק את הוצאות הקטיף וההובלה וכדומה, ולא את מחיר הפירות עצמם.

מצוות השמיטה בתורה

שדה לא מעובד בסוכות שנת שמיטה תשס"ח

מצוות שנת השמיטה נכתבו בתורה, במקומות שונים:

מצוות שמיטת קרקעות בפרשת משפטים ובפרשת בהר, בפסוקים הבאים:

וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ; וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ, לְזֵיתֶךָ.

— ספר שמות, פרק כ"ג

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם - וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ - שַׁבָּת לה': שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה - לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ: תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.

— ספר ויקרא, פרק כ"ה

בעקבות הציווי על הימנעות מעבודת הקרקע, התפרשה בתורה הבטחה לחקלאים שומרי השביעית, שלא יגרם להם נזק כלכלי:

וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ?: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים: וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ, תֹּאכְלוּ יָשָׁן.

— ספר ויקרא, פרק כ"ה

מצוות שמיטת כספים נכתבה בפרשת ראה, בפסוקים הבאים:

מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה--שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ: לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו, כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לה'. אֶת-הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ; וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת-אָחִיךָ, תַּשְׁמֵט יָדֶךָ. אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן...

— ספר דברים, פרק ט"ו

טעמי המצווה

למצות השמיטה ניתנו טעמים שונים, המבוססים בעיקר על הניסוחים השונים בתורה למצווה (שמות כ"ג, ויקרא כ"ה, דברים ט"ו, דברים ל"א). המרכזיים שביניהם:

ערעור יכולת הקניין על האדמה: טעם זה מבוסס בעיקר על הציווי בספר שמות, "ואכלו אביוני עמך". המטרה ברמה החברתית היא לתמוך בחלוקה שיוויונית של תוצרת האדמה והעבודה, תוך ערעור על עצם הבעלות האנושית על האדמה ברמה הרוחנית. אף אחד לא מעבד את הקרקע, אם יש פרי - כולם מוזמנים לאכול. בשנת השמיטה האל הוא המזין את העם בגידולים שגדלו בעזרתו בלבד, ויש בכך מימד של חיזוק הביטחון בבורא עולם שידאג לפרנסת החקלאים גם כשאינם עובדים. בדרך זו הלך בין השאר הרמב"ם בספרו מורה נבוכים.

מנוחת האדמה: מבוסס בעיקר על הציווי בספר ויקרא, המציג דגש על האדמה: "ושבתה הארץ שבת לה'". הדגש הוא על מנוחת הארץ ואמונה בבורא העולם שברא את העולם בשישה ימים ונח בשביעי. היחס לאדמה הוא כאל ישות עצמאית (מזכיר את היחס הדומה אל האדמה כישות נפרדת בסיפור בריאת העולם). גם טעם זה קשור להכרה בבעלות האלוהית על הקרקע, "כי לי הארץ" (שם). בדרך זו הלכו בין השאר ספר החינוך ועוד.

ביטול רעיון החוסר: הציווי בדברים ט"ו מתייחס אך ורק לשמיטת כספים. יש בציווי זה מימד חברתי, כאשר המטרה המוצהרת היא למנוע לחלוטין תופעה של עוני (בשונה משמיטת הקרקעות, שרק נותנת לעני מזון). כמו כן, ישנם הקושרים את שמיטת הכספים לשמיטת הקרקעות, בכך שיש צורך להשמיט את החובות לחקלאים עניים שניזוקו מהשמיטה. הם למשל טוענים שלא ניתן לדרוש מהחקלאים לקיים את מצוות השמיטה בלי להתבסס על היתר מכירה כאשר הציבור בכללו אינו מקיים את השמטת החובות על ידי שימוש בפרוזבול. גם בציווי זה נכנסת ההצהרה על בעלותו של האל על הרכוש ועל יכולתו לכלכל את האדם בכל תנאי.

פנאי לעיסוק רוחני: עזיבה זמנית של מלאכת החול (החומר) לטובת עיסוק בקודש (ברוח). היהדות שמה דגש על עיסוק משולב בחומרי וברוחני ולא על פרישה גמורה מכל עיסוק של חול לטובת העיסוק בקודש, לכן מדובר במחזור של שבע שנים ולא בצורת ההתנהגות המומלצת לכל עת. היום אומץ רעיון זה של התפנות מעבודה לצורכי לימוד על ידי מוסדות שונים המאפשרים לעובדיהם 'שנת שבתון' מדי שבע שנים. טעם זה מתאים לציווי בדברים ל"א, המפרט את מצוות הקהל: הקריאה בתורה, אל מול כל העם, בחג הסוכות בירושלים. חג הסוכות הוא חג האסיף, ובשנת השמיטה מתפנה כל העם ממלאכת האסיף שנאסרה עליו ובא לשמוע את קריאת התורה. בכך בא לידי ביטוי המימד הרוחני של השמיטה, שבה מתרומם האדם מעל העבודה בקרקע, ועוסק בתורה. בכיוון זה הלכו הרב קוק, הרב קאלישר ועוד.

שמירת האדמה: על פי ספר שמות, ניתן לראות בציווי טעם אקולוגי. התורה כותבת את תנובת השמיטה שלא יאכלו העניים, תאכל חית השדה. בכך התורה דואגת לשיקום המערך האקולוגי מהשפעת שימוש האדם בטבע ^{[דרוש מקור: שמיטת אדמה שנה אחת לא משקמת טבע שהושחת לצורך שדה]}. ישנם פרשנים המוסיפים גם את טיוב הקרקע. שמיטת הקרקע לשנה משפרת את איכותה ^{[דרוש מקור: די בזריעה של מינים שונים בשנים שונות.]}. טעם נוסף שניתן לשמיטה היא חיסול מזיקים אשר ימותו עקב מחסור בתוצרת ^{[דרוש מקור: דרוש מקור לכך ששנת השמיטה משפיעה באופן משמעותי על מזיקים]}.

מועד שנת השמיטה

ערך מורחב – שנת שמיטה

על פי התורה, השמיטה חלה שבע פעמים בכל מחזור של 50 שנה, ושנת החמישים היא שנת יובל, כך ששנות השמיטה בכל מחזור הן השנה השביעית, הארבע עשרה וכו'. ספירת השמיטות לא החלה בבריאת העולם, ולא במתן תורה, אלא לאחר כיבוש וחלוקת הארץ בידי יהושע בן נון.

שתי מחלוקות עקרוניות נפלו בחישוב השמיטה בין התנאים: האחת, האם שנת היובל היא השנה הראשונה במחזור השמיטה הבאה, או שמא רק בשנה החמישים ואחת מתחילים למנות מחדש לשמיטה הבאה וליובל הבא. המחלוקת השנייה היא, בהנחה ששנת השמיטה איננה מן המניין ורק לאחריה מתחיל מחזור חדש, האם גם כאשר היובל אינו נוהג, כמו בזמן הזה, קובעים את השמיטה לפי מחזורים של חמישים שנה או שכל שנה שביעית נקבעת לשמיטה, ללא הפסקות של שנת יובל.

כיום נוהגים לספור את השמיטות כל שבע שנים ללא רווחים ליובל. ניתן לדעת האם שנה היא שנת שמיטה על ידי חלוקת ערכה המספרי של השנה העברית (כולל האלפים) בשבע. אם אין בחלוקה שארית, השנה היא שנת שמיטה. עובדה זאת היא תוצאה מזה שמניין השנים בלוח העברי מתחיל מבריאת העולם ולא מבריאת אדם הראשון. למשל, שנת ה'תש"עא = 5771 לא מתחלקת בשבע ובגלל זה היא לא שנת השמיטה.

צורות השמיטה

שמיטת קרקעות

ערך מורחב – שמיטת קרקעות

שמיטת נכסי המקרקעין אינה כוללת הפקר ממשי של הקרקע, ברמת קנין הגוף, אלא מתייחסת לתוצרת החקלאית והפקתה מן הארץ. חלק זה של מצוות השמיטה הוא אחד מן המצוות התלויות בארץ, כלומר מצוות הנהוגות רק בארץ ישראל (אך מדרבנן נוהגת באופן חלקי גם בעבר הירדן ובסוריא). מצווה זו מכונה שמיטת קרקעות, והיא נחלקת לשתי רמות:

• איסור על עצם ביצוע מלאכות חקלאיות שתכליתן השבחת הגידולים, אך לא נאסרו מלאכות אחדות שתכליתן מניעת נזק עתידי.
• הפקרת כלל התוצרת החקלאית לרשות הכל.

העבודות האסורות בשביעית

ערך מורחב – מלאכות שביעית

בציר ענבים

מהתורה אסור בשנת השמיטה לזרוע ולזמור, שהן המלאכות הגורמות לצמחים לצמוח, וכן אסור לקצור ולבצור, שהן המלאכות בהן אוספים את היבול שגדל. למרות שהאיסור על זריעה וזמירה הוא מוחלט, האיסור על קצירה ובצירה היא רק כאשר הן נעשות כמלאכה חקלאית - "כדרך הקוצרים". מותר על פי התורה לאסוף מעט יבול לצורך תצרוכת עצמית.

בנוסף ישנן מלאכות השנויות במחלוקת האם הן אסורות מהתורה או מדרבנן, והן המלאכות שיש להן אותה מטרה, כמו נטיעה, הברכה, חרישה לאחר הזריעה (אשר יש טוענים שהוא גם מהתורה) ודישון. בנוסף, אסרו חז"ל מלאכות רבות המתלוות לפעילות החקלאית כמו יישור הקרקע לקראת זריעה. עם זאת, מותר לבצע עבודות על מנת למנוע מעצים וצמחים למות, כמו השקיה.

איסור מלאכות הקרקע אינו מצטמצם לימי שנת השמיטה עצמם אלא נוגע גם לתקופה שלפני תחילת השנה ולאחר סיומה. זוהי "תוספת שביעית". חז"ל נחלקו בשאלה האם עיקרה של תוספת השביעית היא מהלכה למשה מסיני, או מדרש מהפסוקים. בנוסף לתקופה הראשונית של תוספת השביעית, הייתה בדורות מסוימים הרחבה של התקופה מתקנת חז"ל. איסור תוספת שביעית משמעו שאין לעבד את הקרקע בסוף השנה השישית לצורך השנה השביעית, וכן איסור לקצור בשנה השמינית את תבואת השנה השביעית.

גידולי השמיטה

ערך מורחב – פירות שביעית

היבול שגדל בשנת השמיטה גדל מעצמו: מותר לאנשים פרטיים לאסוף אותו בעצמם ומה שנשאר נותר לחיות או נרקב. אולם מכיוון שהיו אנשים רבים שהיו זורעים את שדותיהם וטוענים שהתוצרת צמחה מעצמה, גזרו חז"ל איסור על תוצרת של צמחים חד-שנתיים הגדלים במהלך השמיטה גם אם צמחו מאליהם. איסור זה נקרא איסור ספיחין. איסור ספיחין אינו חל על פירות הגדלים על עצים וצמחים רב-שנתיים.

פירות שביעית: הפירות הגדלים בשנת השמיטה מיועדים לאכילה, ולחלק מהדעות יש מצווה לאכלם - "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה". עם זאת, פירות אלו קדושים בקדושת שביעית, ולכן אסור לסחור בהם, לאבד אותם שלא בדרך אכילה, לנהוג בהם בביזיון, להוציאם לחוץ לארץ ועוד. כך למשל, יין הקדוש בקדושת שביעית לא מכבים בו את נר ההבדלה כיוון שבכך מפסידים את היין. כמו כן, אסור להאכיל בהמות בפירות המיועדים למאכל אדם.

ביעור: פירות השביעית מותרים באכילה רק כל עוד נמצאים פירות ממינם על העצים וזמינים לבני אדם או חיות המעוניינים לאכול אותם. משאין יותר פירות ממין מסוים על העצים בכל האזור, מגיע זמן הביעור של אותו הפרי. לפי הרמב"ם והראב"ד בזמן הביעור יכול כל אחד לשמור לעצמו פירות לשלוש סעודות ושאר הפירות יש להשמיד. על מנת למנוע את ההשמדה, היו, לפי הראב"ד, מארגנים מרכז חלוקה של פירות ומי שהיו לו עודפי פירות היה מביאם לשם כדי שמי שאין לו פירות יוכל לקחת. לפי פוסקים אחרים, מספיק להפקיר את הפירות בזמן הביעור ואם אף אחד לא לוקח אותם מותר לאדם לזכות בהם חזרה ולהמשיך להשתמש בהם.

ספיחי שביעית: גידולים הצומחים מאליהם בשנה השביעית (הנקראים "ספיחים") אסורים באכילה מגזירה משום שאנשים היו זורעים וטוענים שהתוצרת צמחה מאליה. גזירת הספיחים אינה חלה על צמחים שלא נוהגים לזרוע אותם וגם לא על פירות האילן (שביעית פרק ט' משנה א').

דיני שמיטה הנוהגים בשנים השישית והשמינית

שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

אזור חיוב השמיטה הגאוגרפי

מצוות שמיטת הקרקעות, האיסורים על עבודת האדמה והחובה להפקיר את הפירות הגדלים מאליהם, חלה אך ורק בארץ ישראל ולא מחוצה לה. אולם במהלך הדורות, בגלל שינויים באזורים שהיו בשליטה יהודית ו/או התיישבות יהודית, גבולות האזורים בהם חלה מצוות השמיטה השתנו. המשנה במסכת שביעית ‏‏ מונה את האזורים הבאים:

1. אזורים בארץ ישראל בהם "החזיקו עולי בבל" - באזורים אלו חלות כל איסורי השמיטה. יש דעות שונות לגבי המשמעות של "החזיקו עולי בבל". על פי דעה אחת, הכוונה היא לאזורים שבהם הייתה התיישבות יהודית בראשית ימי בית המקדש השני, כתאריך קובע. על פי דעות אחרות, הכוונה היא לאזורים בהם יש התיישבות יהודית בהווה.
2. אזורים בארץ ישראל המובטחת שלא "החזיקו עולי בבל", אליהם מתייחסת המשנה כ"החזיקו עולי מצרים" - באזורים אלו אסורה עבודה בשמיטה אולם מותר לאכול את הפירות שצמחו. קיימת מחלוקת בין הראשונים האם יש לפירות מאזורים אלו קדושת שביעית וחובת ביעור. על פי הרמב"ם, כל ההבדל בין אזור עולי מצרים לאזור עולי בבל הוא בתחולת גזירת ספיחין, בעוד ראשונים אחרים פוסקים שבאזורים אלו כל האיסור של שמיטה הוא מדרבנן.
3. סוריא - אזור בצפון הארץ שהוכלל בארץ ישראל רק חלקית. באזור זה יש הקלות באיסורי שביעית
4. חוץ לארץ - אזורים בהם שמיטה כלל אינה חלה.

בימינו, יש מחלוקת האם שטחי מדינת ישראל מעצם קיומה של המדינה נחשבים לחלק מארץ ישראל לעניין שמיטה או שאזורים הנחשבים כמחוץ לתחומי ארץ ישראל אינם מחויבים במצוות שביעית גם אם הם כלולים בשטחי מדינת ישראל. המחייבים שמירת שמיטה בכל מדינת ישראל מתבססים על דברי הרמב"ם: "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא או שופט מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים" ‏‏. לשיטתם, גם אלו הטוענים שלמדינת ישראל אין דין מלך צריכים להודות שיש לה דין של שופט ועל כן עליהם להחיל את מצוות השמיטה בכל שטחי מדינת ישראל. אולם למעשה, רוב גופי הכשרות, כולל הציונים דתיים, מסתמכים לפחות חלקית על כך שלקיומה של מדינת ישראל אין השפעה על מצוות שביעית, אולי בהתבסס על הגרסאות המשובשות של המשנה תורה בהן לא מופיעות המילים "או שופט".

מחלוקת זאת נוגעת בעיקר לערבה, לגביה חלוקים הדעות היכן עבר גבול עולי מצרים. העדה החרדית היא הכי מקילה בעניין זה, וכמעט כל השטח מקצה ים המלח דרומה נחשב מבחינתם חוץ לארץ. גופי כשרות אחרים מחשיבים כחוץ לארץ רק אזורים בדרום הערבה. על פי דעות אחרות, כל שטחי מדינת ישראל של היום הם חלק מארץ ישראל המובטחת.

שמיטת כספים

ערך מורחב – שמיטת כספים

שמיטת החובות הכספיים נקראת שמיטת כספים, ועיקרה הימנעות המלווה מלתבוע את פרעון חובות הלווה שעברה עליהם שנת השמיטה. על פי מצווה זו, נמחלים בסוף שנת השמיטה (לדעת רוב הפוסקים) או בתחילתה (לדעת הרא"ש) כל החובות הכספיים שהגיע זמן גבייתם אך לא נפרעו. מלבד האיסור לתבוע חובות אלו, הוסיפה התורה איסור תומך, איסור להימנע ממתן הלוואה בשנים שקודם שנת השמיטה מחשש שמא לא תיפרע לפני השמיטה ותישמט, כדי למנוע מצב בו נמנעים אנשים מלהלוות לנצרכים. תקנת חכמים מאוחרת מאפשרת גביית חובות אלו באמצעות שטר פרוזבול, לאחר שהאיסור האמור בתורה לא מנע את תופעת ההימנעות מהלוואות בשנים הקרובות לשמיטה.

בקרב חוקרי מקרא רבים נפוצה הסברה כי אין הכוונה לביטול מוחלט של החובות, אלא לפסק זמן בגבייתם. כפי שהבעלות על האדמה אינה מתבטלת בשנת השמיטה, אלא רק נשמטת באופן זמני, כך גם הבעלות על החובות הכספיים נשמטת רק באופן זמני. יש הטוענים שהסיבה שהתורה הוסיפה עניין זה במצוות השמיטה, היא בשל הקושי הרב שיכול להיווצר לחקלאים לפרוע את חובותיהם בשנת השמיטה, בה אין להם הכנסות.

שמיטת הכספים (כלומר שמיטת החובות הפרטיים) הינה כיום בתוקף של דרבנן (ולא בתוקף של מצווה מהתורה), אך למעשה רבים חותמים לקראת סוף השמיטה (ויש הנוהגים שגם לקראת תחילתה) על פרוזבול, שהינו תקנה מסוף תקופת בית שני, ובאמצעותה מוסרים את החובות לגביה באמצעות בית דין, כך שהחובות אינם נשמטים.

קיום מצוות השמיטה לאורך ההיסטוריה

בימי בית ראשון

על פי אבות דרבי נתן, בעוון אי שמיטה - הארץ נשמטת מיד ישראל, מידה כנגד מידה: ”אמר להן הקדוש ברוך הוא, הואיל ואין אתם משמיטין אותה, היא תשמט אתכם. ומספר ירחים שאי אתם משמיטין אותה, היא תשמט מאיליה.”.

פרשן המקרא רש"י מפרש יותר את דברי חז"ל ומחשב כי מאז שישראל נכנסו לארץ ועד לגלות בבל, הם לא שמרו שמיטה במשך תקופות ארוכות שמסתכמות ל-430 שנים, ולכן היו עשרות שמיטות שלא נשמרו כהלכתן (רש"י מחשב שמספר השמיטות והיובלות שלא קויימו מספרם ביחד שבעים). הוא מבסס את דבריו על הפסוק הנבואי בספר ויקרא המדבר על תקופת הגלות: "אז תרצה הארץ את שבתותיה", ועל הכתוב בדבה"י ב': "לְמַלֹּאות דְּבַר-ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ, עַד-רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתוֹתֶיהָ, כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה, לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה." כלומר - הגלות היא העונש על אי קיום מצוות השמיטה והארץ תשלים את השמיטות החסרות בימים שהעברים לא יהיו בה יותר.

בימי בית שני המשנה והתלמוד

בספר נחמיה מקבלים עליהם ראשי העם, שחזרו מגלות בבל, לשמור מצווה זו. אולם, במקורות חז"ל מתוארים הקשיים הרבים שעמדו בדרכם של שומרי מצוות השמיטה. במדרש איכה רבה מתואר כיצד הגויים היו לועגים לישראל על שבשנת שמיטה הם היו אוכלים קוצים. במשנה יש הלכות רבות הנובעות מכך שרבים מעם ישראל לא הקפידו על שמירת שמיטה, כגון איסור למכור כלי עבודה חקלאית לאדם שאיננו יודעים אם הוא מקפיד לשמור שמיטה. בגמרא מסופר על רבי ינאי שקבע לעם שמותר לעבוד את הקרקע בשמיטה בגלל גזירות המלכות. עם זאת, היו ממלכי אומות העולם אשר פטרו את היהודים ממיסים בשנות שמיטה. יוסף בן מתתיהו מספר כי אלכסנדר מוקדון (קדמוניות יא, ח, ו) ויוליוס קיסר (קדמוניות יד, י, ו) פטרו את היהודים ממסים בשנות שמיטה.

הלל הזקן, נשיא הסנהדרין במאה הראשונה לספירה, תקן את תקנת הפרוזבול שביטלה למעשה את שמיטת הכספים. התקנה אפשרה למלווים להקנות את החובות לבית דין, ולגבות אותם בכל זמן שירצו.

לפי רוב הפוסקים, מצות השמיטה תלויה בהימצאותם של רוב היהודים על אדמתם, ולכן מאז גלות בית שני השמיטה אינה חלה מן התורה, אלא מתוקף דברי חכמים. כיוון שמאז המאה ה-7 חיו בארץ יהודים מעטים, אשר כמעט לא עסקו בחקלאות, מצות השמיטה כמעט לא הייתה רלוונטית.

בעת החדשה - פולמוס השמיטה

ערך מורחב – פולמוס השמיטה

עם הקמת המושבות הראשונות בימי העלייה הראשונה, התעורר הצורך להתמודד עם מצוות השמיטה, אשר בגלל התבססות כלכלת המושבות על חקלאות הייתה "לבעיית השמיטה". בין הרבנים אשר רצו להסתמך על היתר המכירה ובין השוללים התעורר ויכוח עז אשר נודע כפולמוס השמיטה.

היתר המכירה ניתן בראשית דרכן של המושבות הראשונות על ידי הרב יצחק אלחנן ספקטור, ורבנים נוספים בעקבותיו, אך הוא מזוהה בעיקר עם הרב קוק שנתמנה בתחילת המאה העשרים לרבה של יפו והמושבות, ונאלץ להיכנס לעובי הקורה של בעיית השמיטה. מצד אחד, רצה הרב קוק בכל מאודו לשמור את השמיטה. מצד שני, העריך הרב קוק ששמירת השמיטה כהלכתה תביא להרס של ההתיישבות בארץ אותה העריך מאוד, לאור ההישענות הרבה של היישוב היהודי בארץ על החקלאות. על כן הוא הורה באופן זמני לתמוך ב"היתר המכירה", שכבר נפסק על ידי רבנים שקדמו לו, ועל פיו ניתן למכור את הקרקע לגויים למשך שנת השמיטה, וליהנות בכל זאת מפרי הארץ. הרב קוק התנה שיהודים יעשו בקרקעות שנמכרו רק מלאכות האסורות מדרבנן. היתר זה הביא בקורת קשה על הרב קוק מצד הרידב"ז ורבנים אחרים שעמדו לימין האוסרים וטענו שגם אם ההיתר נחוץ עתה הרי שהשימוש בו עכשיו יביא לכך שישתמשו בהיתר גם בעתיד כשלא יהיה צורך בו.

במדינת ישראל

סטיקר "גם אני חקלאי שומר שמיטה"

עם הקמת מדינת ישראל היו רבנים, ביניהם הרב שלמה גורן שטענו שהבעלות הכוללת של המדינה על הקרקעות מונעת את השימוש בהיתר המכירה, אולם השימוש בהיתר המכירה נמשך, וגם הרב גורן בהיותו רב ראשי היה שותף בהחלת הסכם המכירה. עם זאת, בהיותו רב ראשי, הרב גורן עשה שיפורים שונים בהיתר המכירה.

בשמיטות האחרונות משרד החקלאות מקצה תקציב לסיוע לחקלאים הבוחרים שלא לעבד את שדותיהם בשמיטה.

חלק מרבני הציבור הדתי לאומי מחפש דרכים לשמור את השמיטה במלואה ולהוביר את השדות מבלי לפגוע בחקלאות היהודית. הרב זאב ויטמן, למשל, הוציא ספר בשם "שמיטה ממלכתית" בו הוא מציע דרכים לשמור את השמיטה בלי שימוש בהיתר המכירה. הרב חיים דוד הלוי הציע שהמדינה תכריז על אחוז מסוים של התוצרת אשר חייבים לגדל בשנת שמיטה ועליו יוחל ההסדר של רבי ינאי "פוקו וזרעו" (צאו וזרעו), ובשאר הקרקעות תשמר השמיטה במלואה והאדמות יוברו. עלתה גם ההצעה להקים קרן שבתון לחקלאים אליו יפרישו החקלאים חלק מרווחיהם לצורך קיומם בשנת השמיטה.

בתחילת 2008 אישרה הכנסת את חוק ועדת שמיטה ממלכתית [1], שמכוחו תוקם ועדת שמיטה ממלכתית, אשר תסייע בהיערכות מדינת ישראל לקראת שנת שמיטה. החוק קובע כי "הוועדה תעביר להכרעת הרבנות הראשית לישראל שאלות הלכתיות או סוגיות בעלות היבטים הלכתיים, ופסיקתה בעניינים הלכתיים תחייב את הוועדה". כן מורה בחוק כי "הוועדה תיזום פעילות מחקרית בתחום החקלאי וההלכתי, במסגרת היערכות לקראת שנות שמיטה עתידיות, ותקדם יישום פתרונות בתחום הטכנולוגיה החקלאית לשמיטה, המותאמים להלכה". בראש הוועדה יעמוד הרב הראשי המכהן כנשיא מועצת הרבנות הראשית לישראל. תקופת כהונתה של הוועדה היא שבע שנים, שתחילתן בתום שנת השמיטה.

צרכנות בשמיטה

סימון ירקות בשנת שמיטה. הכרוב מסומן כמגיע מחו"ל, הגזר מסומן ב"שישית" (כלומר נקטף לפני ראש השנה תשס"ח) ושאר הירקות מסומנים כתוצרת נוכרי, כלומר גודלו על ידי גויים בשדה של גוי.

שלט מטעם הרבנות הראשית, המצהיר על קיום אוצר בית דין ואוסר על קטיפה חופשית של הפירות.

בעוד רוב גדול של הציונים הדתיים רואים כערך ראשון במעלה את המשך קיום החקלאות היהודית בשנת השמיטה, ולצורך כך תומכים בשימוש בהיתרים השונים, החרדים רואים בקיום מצוות השמיטה בהידור את המטרה הראשונית, אינם ששים להשתמש בתוצרת חקלאית יהודית של שנת השמיטה המבוססת על היתרים, ומעדיפים לקנות תוצרת מחו"ל או תוצרת המגודלת על ידי ערביי ישראל או הרשות הפלסטינית.

בציבור החרדי

הציבור החרדי נמנע משימוש בתוצרת חקלאית המגודלת על ידי יהודים בשנת השמיטה. הם קונים תוצרת המגודלת בארץ ישראל על ידי ערבים, תוצרת מיובאת, תוצרת משטחים אשר אינם נחשבים לפי חלק מהפוסקים כחלק מארץ ישראל ולעתים מגידולי מצע מנותק. חוגים שונים בחברה החרדית מעדיפים תוצרת ממקורות שונים, וגופי כשרות שונים חלוקים לגבי חלק מהמקורות.

תוצרת מחוץ לארץ נחשבת המהודרת ביותר, מכיוון שאין בה כל בעיה או ספק הלכתי. לעומת זאת, קנייה מתוצרת המגודלת על ידי ערבים בארץ ישראל נחשבת פחות מהודרת, בגלל שלפי חלק מהדעות, למשל זו של הרב יואל טייטלבוים, שמיטה חלה גם על האדמות של הנוכרים בישראל והיה צריך לאסור את תוצרתם בשביעית ‏‏. בנוסף, חלק ניכר מהציבור החרדי הליטאי נוהג בתוצרת חקלאית של נוכרים בשמיטה על פי פסקי המבי"ט והחזון אי"ש, שפסקו כי יש בהם קדושת שביעית. עקב זאת הם נמנעים מלקנות תוצרת זו בחנויות רגילות (בשל איסור "סחורה בפירות שביעית"), אלא בחנויות בהן חותמים הלקוחות על הסכם שליחות. כך קונה הלקוח את התוצרת ישירות מהחקלאי הגוי, כאשר בעל החנות אינו אלא שליח של הצרכן, והתוצרת נחשבת כמי שנקנתה ישירות על ידי הלקוחות מהגוי, באופן העוקף את איסור ה"סחורה". בנוסף לכך, חלק מהחרדים אינם ששים לקנות מערביי ישראל ו/או מהרשות הפלסטינית בגלל הסכסוך הישראלי פלסטיני.

מכיוון שרבים מהמפעלים מעוניינים בהכשר המקובל על חרדים, הם נמנעים מקניית תוצרת חקלאית יהודית ויש לעתים בעיות לחקלאים למכור את תוצרתם. בשנת 1987 לא הסכימה אף טחנת קמח בארץ לקנות את תוצרת החיטה של החקלאים היהודים והתוצרת הועברה בסופו של דבר לייצוא או לשימוש בהמות.

בציבור הדתי לאומי

חלק מהציבור הדתי לאומי רואה בחיזוק היתר המכירה עיקרון חשוב במאבק נגד הגישה החרדית המתנגדת למדינת ישראל. במיוחד הם מתנגדים לשימוש בתוצרת ערבית בעת שיש מאבק לאומי בין היהודים לערבים, ורואים חשיבות בחיזוק החקלאות היהודית. חלק אחר מהציבור הדתי לאומי מעדיף לקנות תוצרת המשווקת על ידי אוצר בית דין, בגלל הרצון למעט או להימנע מהשימוש בהיתר המכירה.

לגבי הפירות, המיועדים לאכילה אך אסורים בסחורה, ישנם המשתמשים ב'אוצר בית דין'. מדובר בגוף ציבורי, המבצע את איסוף הפירות במקום הבעלים, ללא מטרות רווח. החקלאי מהווה שליח של בית הדין, האחראי על חלוקת הפירות, ובית הדין משלם לחקלאי שכר על ההוצאות של הפועלים הגידול וההובלה. נוצר מצב שבו אין מכירה של פירות אלא תשלום על הובלה ואדמיניסטרציה בלבד. על פירות אלו חלים כל דיני קדושת שביעית, ויש לנהוג בהם קדושה ולא להפסידם. בדרך זו תמך החזון איש, שתמך בחקלאות היהודית אך התנגד להיתר המכירה, ולדעת רבנים רבים זו הדרך האידאלית להשתמש בפירות לכתחילה, כיוון שהפירות מיועדים לאכילה, והפקרתם תיצור מצב שבו רק עניים באזורים החקלאיים יוכלו ליהנות מן ההפקר, ולכן יש צורך ב'אוצר בית דין' שיפיץ את הפירות בכל הארץ.

לגבי הירקות האסורים באכילה, היתר אחד שהוצע הוא גידול תוצרת חקלאית על מצעים מנותקים. בשיטה זו מותר, לדעת המתירים, לעבד את האדמה מכיוון שהיא לא חלק מהקרקע אלא מנותקת ממנה. בעבר הביע הרב יוסף שלום אלישיב את הסכמתו להיתר זה, בתנאים מסוימים.

פתרון נוסף הוא גידול צמחים באזורים שאינם נחשבים חלק מארץ ישראל לעניין מצוות שמיטה, לדעת המתירים.

לקראת שנת השמיטה התשס"ח, הקים מכון התורה והארץ גוף בשם אוצר הארץ אשר חתם מראש על הסכמים לאספקת פירות וירקות בעזרת מגוון היתרים ובראש ובראשונה אוצר בית דין. "אוצר הארץ" ביקש מהצרכנים להתחייב מראש על קנייה מאוצר הארץ על מנת למנוע הפסדים שקרו בשמיטות קודמות, כאשר תוצרת תפוחי אדמה שגודלו במיוחד עבור אוצר בית דין נשארו ללא קונים ובכך נגרמו ל"בית הדין" נזקים של מיליוני שקלים.

לימוד הלכות שמיטה

במשנה, עוסקת מסכת שביעית שבסדר זרעים, בענייני השמיטה. במהלך הגלות, הוזנחו לימודי המצוות התלויות בארץ וביניהם הלכות שמיטה, משום שלא מקיימים אותם מחוץ לארץ ישראל. ההתמקדות בלימוד המצוות המעשיות החלה כבר בימי התלמוד, ובשל היותה של מצווה זו מצווה התלויה בארץ שאינה מתקיימת בחו"ל, על מסכת זו לא נסדר תלמוד בבלי, וסוגיות הבבלי העוסקות בנושאי שמיטה פזורות במקומות שונים. מאידך, כבשאר סדר זרעים, דן התלמוד הירושלמי באריכות במסכת שביעית. נושא השמיטה כמעט ולא נידון בהלכה החל מתקופת הראשונים ועד ראשית תקופת העלייה הראשונה, בשל העדר כמעט מוחלט של חקלאות יהודית בארץ ישראל. מסיבה זו גם בספרות ההלכה הבסיסית, בטור ובשולחן ערוך, אין התייחסות למצווה זו (למעט התייחסות למצות שמיטת כספים). פסיקת ההלכה המאוחרת בדיני מצוות השמיטה, מתבססת בעיקר על משנה תורה להרמב"ם שעסק גם במצוות שאינן נוהגות בחיי היומיום כמו מצוות הקורבנות, ובכללן "הלכות שמיטה ויובל".

עם השיבה לארץ ישראל הייתה התעוררות רבה ללימוד ההלכות התלויות בארץ בכלל והלכות שמיטה בפרט. רבנים נאלצו להשיב לשאלות של חקלאים יהודים ועל כן התרבו מאוד התשובות וההוראות הלכה למעשה בעניין שמיטה, ועל פיהן יצאו לאור ספרים ומאמרים רבים בנושא, בהלכה ובמחשבה. בין השאר, לפני קום המדינה, הרב קוק, החזון איש, רב יואל טייטלבוים והרב שאול ישראלי עסקו בענייני שמיטה. במדינת ישראל הוקמו מספר מכונים וכוללים העוסקים בהלכות התלויות בארץ וביניהם בהלכות שמיטה והנחלתם לעם.

במערכת החינוך הציונית דתית, הושם דגש רב על לימוד הלכות שמיטה, בין השאר מתוך רצון לחזק את הקשר בין התורה לערכי התיישבות. החמ"ד נדרש לנושא לקראת כל שנת שמיטה ומקיים ימי עיון לרבני בתי ספר ולצוותי ההוראה. כמו כן מפתחים חומרי למידה שונים ודואגים להפצתם במערכת החינוך. לאחרונה החלו בחלק מהישיבות הציוניות (כגון עתניאל וירוחם) ללמוד את ענייני השמיטה בתור נושא מרכזי בלימוד העיון, וזאת בשינוי מהנוהג הוותיק בישיבות שהלימוד המרכזי הוא סביב מסכת של התלמוד הבבלי.

השקפות על השמיטה

השמיטה ביהדות הקראית

בקרב היהודים הקראים מקובלת הדעה כי מצוות השמיטה אינה רלוונטית בזמן הזה היות שאנו עומדים במצב "שאין אנו חיים במסגרת החוקים והאפשריות לקיום החוקים הנ"ל בדיוק כמו הקורבנות, טקסי ההיטהרות (פרה אדומה, מצורע) ודינים נוספים." (הרב משה בן יוסף פירוז). מצב זה מוגדר כ"גולה" או "גלות", ולכן לא ניתן לקיים מספר מצוות התלויות בביטול המצב הזה.

כמו כן מסכימים רוב הקראים כי היום אי אפשר לקיים את מצוות השמיטה משתי סיבות:

1. אין לכל אחד מעם ישראל נחלה (אדמה השייכת לו ואותה הוא מעבד ע"מ לאכול את יבולה).
2. כיום, אין אנו יכולים לקחת פירות וירקות מהירקן השכונתי או מסופר מרקט ללא תשלום (כמו בזמן שהשמיטה נהגה לפני אלפי שנים).

שתי סיבות אלו מהוות מעין תנאים לקיום מצוות השמיטה בעיני הקראים.

ספרי הלכה על השמיטה

• רבי ישראל משקלוב, פאת השולחן.
• הראי"ה קוק, שבת הארץ.
• חזון איש, פירוש על מסכת שביעית.
• מדרש בני ציון, ישועות הארץ.
• הרב חנוך זונדל גרוסברג, תורת השמיטה.
• הרב קלמן כהנא, שנת השבע.
• סוד הארץ, ספר + שתי חוברות עבודה לתלמיד נערך על ידי "מכון התורה והארץ" בהוצאת "דני ספרים"
• קטיף שביעית, מכון התורה והארץ (תשס"ז)
• הרב אברהם חיים עדס, ושבתה הארץ: דיני שביעית הלכה למעשה.
• הרב שמואל זעפרני, תלמי השדה.
• הרב יוסף צבי רימון, שיעורי שביעית
• הרב עובדיה יוסף, חזון עובדיה תרומות ומעשרות
• הרב בן ציון אבא שאול, אור לציון שביעית

קישורים חיצוניים

• אתר השמיטה של אתר דעת
• אפליקציה שמיטה
• חוברת הנחיות לשנת השמיטה מאת הר"ז זרמתי באתר תורת אמ"ת.
• תני גולדשטיין, שנת שמיטה: לא רק בחקלאות, ynet
• פורטל השמיטה, אתר שטייגן
• מדור שמיטה בנוסח תימן, פורטל קהילות תימן
• "שמיטה ויובל", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
• השמיטה איננה מצווה חברתית, הרב ישראל רוזן בעלון שבת בשבתו
• תערוכה וירטואלית פולמוס השמיטה: כרוזים ומסמכים היסטוריים, באתר הספרייה הלאומית
• תבנית:אתרישיבה
• תבנית:אתרישיבה
• תבנית:המעיין
• תבנית:המעיין
• דוד גליקסברג האם נשמטה נשמתה של שמיטת קרקעות?, מתוך דעות 33, אלול תשס"ז באתר נאמני תורה ועבודה
• אריאל פיקאר השמיטה כמדבקה - האם אפשר ליישם את השמיטה בחברה המודרנית?, מתוך דעות 33, אלול תשס"ז באתר נאמני תורה ועבודה