לדלג לתוכן

בית בודנברוק

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית בודנברוק
Buddenbrooks. Verfall einer Familie
מידע כללי
מאת תומאס מאן עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת המקור גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה רומן ריאליסטי, רומן מפתח, סאגה
נושא הגרעה, אמנות, דת, עסק, משפחה, חברה, נישואים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום התרחשות ליבק, Breite Straße, Eimsbüttel, Kaufingerstraße (München), Mühlenstraße (Lübeck), באד שווארטאו, נמל טרוומונדה, Fischergrube, כנסיית מרי הקדושה, ברלין, Mengstraße, Buddenbrookhaus, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת התרחשות שנות ה-40 של המאה ה-19, שנות ה-70 של המאה ה-19, שנות ה-60 של המאה ה-19, שנות ה-50 של המאה ה-19, שנות ה-30 של המאה ה-19 עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
הוצאה עם עובד (בגרסה העברית החדשה ביותר)
תאריך הוצאה 1901 עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה בעברית
תרגום ראו תרגומי הספר לעברית
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 002022114, 001740685, 002325894, 002004125
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בֵּית בּוּדֶנבּרוֹק – שקיעתה של משפחהגרמנית: Buddenbrooks. Verfall einer Familie) הוא רומן רחב־יריעה מאת הסופר הגרמני תומאס מאן, אשר מגולל את קורותיהם של ארבעה דורות לבית בודנברוק – משפחה של סוחרים עשירים ורמי יחס בגרמניה של המאה ה-19. פרשת שקיעתה האיטית של המשפחה נהפכת בידיו של מאן לפרשת שקיעתו של עולם שלם – גסיסתה של הנפש האירופית, שדווקא משעה שהגיעה אל פסגות העידון הרוחני איבדה את רצון החיים.

"בית בודנברוק", הרומן הראשון של מאן, פורסם בשנת 1901, בהיות הסופר בן 26 בלבד. הרומן זיכה את מאן בפרס נובל לספרות לשנת 1929. "בית בודנברוק" נחשב לאחרון הרומנים הקלאסיים, לאחד הספרים החשובים ביותר בתולדות הספרות הגרמנית,[1] ונכלל ברשימת הספרים הטובים ביותר של כל הזמנים.[2]

תומאס מאן בשנת 1900, בסיום הכתיבה

מאן החל לכתוב את הרומן בעת שהותו בוונציה באוקטובר 1897, כשהיה בן 22 בלבד. הספר הושלם כעבור שלוש שנים, ביולי 1900, וראה אור באוקטובר 1901.

בתחילת הכתיבה תכנן מאן חיבור בקנה מידה קטן, כ"תרגיל כתיבה בלי תביעות יתירות",[3] אולם עם הזמן עבר לכתיבת סאגה משפחתית רחבת היקף, שבמרכזה קונפליקטים בין עולם העסקים לעולם האמנות, שנשאו מאפיינים אוטוביוגרפיים באותה עת.[4] מטרתו הייתה להתבסס על מסורת הכתיבה הריאליסטית של המאה ה-19 באירופה (כדוגמת "האדום והשחור" של סטנדל, "אנה קארנינה" של טולסטוי ו"מאדאם בובארי" של פלובר), ולא על מסורת הכתיבה שהייתה מקובלת בגרמניה באותה תקופה.[5]

לפני "בית בודנברוק" כתב מאן בעיקר סיפורים קצרים, שהתפרסמו בקובץ בשם "אדון פרידמן הקטן" (1898). מאן שאף לא רק להישג ספרותי, אלא גם להתעלות מעל אחיו, היינריך מאן, שזכה להצלחה כספית ומעמדית עם פרסום ספרו "במשפחה" (1894), ועמד לכתוב ספר חדש על החברה הבורגנית הגרמנית, "בארץ העדן" (הספר הופיע לבסוף ב-1901).[6]

כשסיים מאן את מלאכת הכתיבה, מיהר לשלוח אותו להוצאה לאור, עד כדי כך שלא רצה למסור אותו למהדיר לשם עריכה והעתקה. אשתו, קטיה מאן, כתבה על כך בספרה "זיכרונות שלא נכתבו"[7]:

משסיים את "בית בודנברוק" נטל את כתב היד, בלי שטרח להעתיקו, חתם אותו בחותמת שעווה (בשעת מעשה נכווה כוויות קשות), והביא אותו אל בית הדואר. אמר לפקיד שהיה רוצה לבטח את הצרור, שכן כתב יד הוא.

על כך אמר לו הפקיד: "כך, לבטח אתה רוצה? ובאיזה סכום?"

"לדעתי מן הראוי לבטחו באלף מארק." [שווה ערך לכ-9,200 דולר בשנת 1900]

"מה? אלף מארק? יהי כרצונך."

מבחינה היסטורית מכסה "בית בודנברוק" את השנים 1835–1877, שבמהלכן התרחשו מספר אירועים דרמטיים בהיסטוריה של גרמניה - בהם אביב העמים (מהפכת 1848), מלחמת שבעת השבועות (בין אוסטריה לפרוסיה), הקמת הקונפדרציה הצפון-גרמנית והקמת האימפריה הגרמנית. בספר עצמו משחקים אירועים אלו תפקיד משני, ולכן לא ניתן לומר כי "בית בודנברוק" הוא רומן היסטורי. עם זאת, נודעת חשיבות להזכרתם של האירועים ברומן, שכן מטרתו של מאן הייתה לתת לספר נופך היסטורי על ידי אזכור אירועים מן העבר, היוצרים אחידות מבחינת הזמן.

רוב המאורעות ההיסטוריים סובבים סביב עיר ההנזה ליבק, שבה התגורר תומאס מאן בילדותו. ליבק הצטיינה במסורת תרבותית ארוכה ומפוארת שלא הושפעה מהתמורות הפוליטיות שחלו בימי שלטונו של קיסר גרמניה וילהלם הראשון; כך, למרות הזמן הרב שחלף מהמאורעות ההיסטוריים ועד תחילת כתיבת הספר, הצליח מאן לתאר במדויק את האווירה ששררה בליבק באותה תקופה.

חרף הביקורת הקשה שהעביר ברומן על הבורגנות, לא התעלם מאן גם מן הפן החיובי של אריסטוקרטיית הממון של זמנו ומנהגיה. למעשה, ביצירותיו המאוחרות אף הפגין סימפתיה כלפי המוסריות והאתיקה הפרוטסטנטיות של הדמויות.

לאחר מלחמת העולם הראשונה לא כתב עוד מאן על המאה ה-19, משום שלא ראה צידוק להמשיך לבקרה, משום שהמאה ה-20 נראתה לו גרועה ממנה. עם זאת, לאחר מלחמת העולם השנייה שינה את דעתו השלילית על המאה ה-19. התפוררות העולם לאחר שתי מלחמות העולם הביאה אותו למסקנה שהמאה ה-19 הייתה, על אף הכול, טובה מאחרות לאנושות. ביקורתו השלילית על גרמניה בהווה באה לידי ביטוי ב"דוקטור פאוסטוס" שנכתב במהלך המלחמה. אם עסק בעבר, פנה בכתיבתו לתקופות רחוקות יותר, עד תקופת התנ"ך ב"יוסף ואחיו"[8]:

לא מילתא זוטרא [דבר פעוט] היא להיות בן הרבע האחרון של המאה הי"ט, הלא היא מאה גדולה של שלהי התקופה האזרחית-הליבראלית. וזכות היא למי שחי עוד בעולם זה ונשם מאווירתו! יש בזה, הייתי אומר מתוך גאוות-הזקנה מעין יתרון-תרבותי לגבי אלו שנולדו ממש בחיק ההתפוררות הנוכחית.

מהדורת הספר הראשונה (1901)

המהדורה הראשונה של הספר יצאה לאור בהוצאת פישר (Fischer) היוקרתית. הוצאת קנאור הגרמנית (Knaur-Verlag) שמכרה את ספריה במחירים זולים יותר במסגרת סדרת "יצירות קלאסיות מספרות העולם", רצתה להוציא לאור את "בית בודנברוק" במהדורה עממית של מיליון עותקים. היא אף הציעה לשלם למאן מאה אלף מארק במזומן אם יעבור אליה, משום שהיה הסופר החי היחיד שספר מספריו התאים לסדרה. מאן, שהיה זקוק נואשות לכסף לבניית בית מגוריו הראשון, שקל בכובד ראש את ההצעה, ועל כן נסע לברלין לשכנע את סמואל פישר, בעל בית ההוצאה S. Fischer למכור מהדורה עממית של הספר במחיר שווה לכול נפש:

מר פישר, אני זקוק לזה, הכסף דרוש לי בדחיפות. הרי לא אוכל לזלזל בסכום כזה; ומכיוון שאינך נוטה לעשות את העסקה אני ממליץ מאוד שדרמר [בעל הוצאת קנאור] יעשה אותה. זאת אשר לנקודת ראות חומרית, ואשר להיבט הרעיוני עליך להיווכח כי השתנו הזמנים. יש להתחשב עם רוח הזמן, ומהדורתו העממית של ספר שחיוניותו הוכחה במשך חיי אנוש, היא אמנם בבחינת חידוש בבית-הוצאה כגון זה של פישר, אולם אין היא, חס וחלילה, משום פגיעה בכבוד, משום עסק גרוטאות העלול לזעזע את מסחר הספרים ביסודותיו, אלא משום צו השעה. מלבד זאת תגיע מהדורה המונית וזולה כזאת אל קהל קוראים שונה לגמרי.

דברי תומאס מאן לסמואל פישר

בתחילה, סירב סמואל פישר להעניק לתומאס מאן את הזכות למהדורה מיוחדת זו ודחה את ההצעה. פישר טען כי לספריו "יש רק קהל קוראים אחד". קטיה מאן, שלא יכלה להשלים עם דבריו אמרה לו כי "יש סטודנטים, זבניות קטנות, ורבים רבים אחרים, שאין ידם משגת לקנות את ספרי פישר היקרים". לבסוף השתכנע פישר והמהדורה העממית יצאה בהוצאתו.

ואכן, כדברי קטיה מאן, הייתה זו הצלחה ענקית. עד מהרה לא יכול עוד בית הדפוס של פישר שבלייפציג לעמוד בעומס ההדפסה ולכן נאלץ פישר להסתייע בכמה בתי דפוס קטנים שהיו באזור. מכונות הדפוס סבבו רק על "בית בודנברוק" וכריכיות רבות כרכו את הספר בעת ובעונה אחת. ביום הופעת הספר בברלין נאלצה ההוצאה לשכור ארבעים משאיות כדי להביא את כל הספרים לחנויות הספרים. צילומים של מסע הספרים הופיעו בכל העיתונים הנפוצים.[9]

משאת נפשו של מאן, לראות את ספרו מצליח, התגשמה. "בית בודנברוק" ניצב בחזית ספריו הן במישור הספרותי והן במישור דעת הקהל, ואף מציב אותו בשורה הראשונה של הסופרים האירופיים.

הצלחתו הגדולה של מאן הייתה במיוחד בגרמניה, שבה הספר הפך לרב-מכר עצום עם מכירות של מעל מיליון ושלוש מאות אלף עותקים – דבר שהציב את הספר בצמרת רשימות רבי מכר הגדולים,[10] והפך אותו לאחד הספרים הרווחיים ביותר של הוצאת הספרים הגרמנית S.Fischer - ההוצאה הגדולה בגרמניה.[11]

הספר נחשב על ידי רבים כיצירה שלכדה בצורה הטובה ביותר את אווירת הבורגנות הגרמנית במאה ה-19, זאת בשל העובדה כי "בית בודנברוק" הוא ספר מעבר, המשלב בין הסגנון הריאליסטי של המאה ה-19 והנטורליזם והאינטרטקסטואליות של טון הכתיבה במאה ה-20.

בחודשים הראשונים לאחר יציאת המהדורה הראשונה לאור, לא נחל הספר הצלחה מרובה, והוא השאיר רושם עז רק על מבקר הספרות סמואל לובלינסקי.[12] לובלינסקי כתב בביקורתו שבעיתון "ברלינר טאגבלאט" משפט שהרבו לצטטו לאחר מכן, ושהייתה בו ראייה חדה של העתיד[13]:

ספר זה [בית בודנברוק] יצמח ויעלה במרוצת השנים, ודורות רבים יקראו אותו.

תיאודור לסינג

מלבד דברי לובלינסקי לא הייתה עדיין התייחסות מרובה לספר, ועל כך מאן החזיק לו טובה. כעבור זמן קצר, כאשר כתב הוגה הדעות תיאודור לסינג מאמר מזלזל נגד לובלינסקי ומאמרו על מאן, שהכיל רמיזות אנטישמיות בוטות (על אף שלסינג בעצמו היה יהודי שהתנצר ופעל נגד שנאת יהודים עצמית), מאן התרגז מאוד, ובשל רצונו להגן על כבודו של לובלינסקי הוא ישב לכתוב מאמר תגובה בשם "הדוקטור לסינג" (Der Doktor Lessing)[14] בו תקף את לסינג באופן חריף. כשקרא לסינג את מאמר התגובה הגיב בזעם רב ושלח למאן מברק בו כתב בין היתר: "קודם כל אשאלך, גם בשם בני משפחתי, אם תאבה להגן על דעותיך בנשק". מאן הראה את המברק לאביה של אשתו, אלפרד פרינגסהיים, אשר ייעץ לטלגרף: "מברקך נוגד את כל המסורת ואינו נהיר לי. פלוני המבקש לצאת לדו-קרב ומשגר את הסקונדנט שלו אבל אינו שואל אם יריבו מוכן להתייצב לקרב, האם במקרה שאין האיש נענה להזמנה כזאת, יקרא עליו תיגר בפומבי?". מאן עשה כדברי פרינגסהיים, ולסינג לא הוסיף להטרידו, אך מאז שררה שנאה עזה ביניהם.[15]

לא עבר זמן רב והספר נחל הצלחה מסחררת שאף גדלה עם יציאת המהדורה השנייה והזולה. מאן, שנבהל מכך, החליט לגזור על עצמו שתיקה למשך כמה שנים משום שלדעתו "אין אסון גדול לסופר מהצלחה כבירה של יצירתו הראשונה".[16] אף על פי כן, כעבור שנתיים, בשנת 1903, פרסם את הנובלה "טוניו קרגר" שזכתה להצלחה רבה. דמותו של הגיבור, טוניו, עוצבה בדמותו של האנו בודנברוק, הנער הרך והחולני מ"בית בודנברוק".[17] רק כעבור שמונה שנים, בשנת 1909, יצא לאור הרומן השני שלו, "הוד מלכות", שזכה אף הוא לשבחי הביקורת.[18]

תומאס מאן (יושב) ואחיו הסופר היינריך מאן בעת כתיבת "בית בודנברוק". 1900

היינריך מאן, אחיו של תומאס מאן, פרסם עם צאת "בית בודנברוק" לאור מסה על אמיל זולא בה רמז לעבר כתיבתו של אחיו, תומאס, והעביר ביקורת שלילית ויוצאת דופן על הצלחתו:

מנת-חלקם של הללו שנגזר עליהם להתנוון בעודם צעירים היא שמופיעים הם כבר בראשית שנות העשרים לחיים כבעלי תודעה העונים על דרישת העולם.

תומאס מאן הבין מיד שהדברים מופנים אליו והדבר הכאיב לו מאוד. במשך הזמן הובילה ביקורת זו לקרע בין האחים, שיושב רק בינואר 1922 בעת שחלה היינריך במחלה אנושה.[19]

למרות הביקורת החריגה של היינריך, רוב התגובות האחרות היו חיוביות ביותר גם לאחר שנים רבות מאז ראה הספר אור. החוקר ומבקר הספרות הגרמני, מרסל רייך רניצקי, כתב על "בית בודנברוק" בספרו האוטוביוגרפי "החיים והספרות"[20]:

מתומאס מאן התפעלתי, ולאחר קריאת "בית בודנברוק", חשתי כלפיו הערצה וכבוד.

חוקר הספרות יוסף ליכטנבום סיכם את עבודתו של מאן על "בית בודנברוק"[21][22]:

"בית בודנברוק" הוא אפוא עבודה קפדנית, כ"פיוט ומציאות" לגתה הוא בבחינת דין וחשבון, מתוך אריכות יתירה בלתי מצויה, דין וחשבון של אדם המבקש להוכיח את התהוותו [...] ועדיין לא קרה מעולם, כי יצירה ספרותית מובהקת, עמוסה פרטים ופרטי פרטים, אגב התפרקות רחבה של רשמים, חדורה אירוניה כולה, רוטטת כולה מעצבי האמן, תעורר אצל הקהל אמון וחיבה עד שתתגבר על חששות הביקורת לגבי הטכניקה והקומפוזיציה. כמיטב הרומנים הנאטורליסטיים מגלה "בית בודנברוק" הסתכלות נאטורליסטית וציור סביבה, ואולם מאן הוא אסתטיקן ואמן לאין ערוך יותר מנאטורליסטן. התיאור שלו נקבע על ידי אידאות ומוטיבי-לוואי והצורה הסגנונית ממלאה אצלו תפקיד אחר מאשר הנאטורליסטיים.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יוהאן בודנברוק
מייסד הפירמה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אנטואנטה
(1842–?)
לבית דושאן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יוהאן בודנברוק הזקן
(1765–1842)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יוזפינה
(1796–?)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ילדה בפרנקפורט
(מתה בפרנקפורט)
 
 
אליזבט
(1803–1871)
לבית קרגר
 
הקונסול יוהאן בודנברוק
(1800–1855)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גוטהולד
1796–1856
 
 
 
שטווינג
(1875–?)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פפיפי
(?–1824)
 
הנרייטה
(?–1823)
 
פרידריקה
(?–1822)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
זיורט טיבורטיוס
 
קלרה
(1838–1864)
 
כריסטיאן
(?–1828)
 
אלינה
לבית פופוגל
 
בנדיקס גרינליך
 
אנטוניה
(?–1827)
 
אלויס פרמאנדר
 
הסנאטור תומאס
(1826–1875)
 
גרדה
(?–1829)
לבית ארנולדסן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גיזלה
 
 
 
 
 
אריקה גרינליך
(?–1846)
 
 
 
הוגו ויינשנק
 
 
 
האנו
(1861–1877)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אליזבט ויינשנק
(?–1868)


  • יוהאן בודנברוק הזקן: בנו של מייסד הפירמה. אשתו הראשונה מתה בעת לידתה את בנו הבכור, גוטהולד, ולאחר מכן הוא נשא לאישה את אנטואנטה דושאן שילדה לו את הקונסול יוהאן בודנברוק ובת נוספת. שירת כספק צבאי עבור פרוסיה ובשל כך הפירמה עלתה ושגשגה. החרים את בנו הבכור בשל נישואיו לאישה מהמעמד הנמוך. מת מספר חודשים לאחר מות אשתו, בגיל 77.
  • הקונסול יוהאן בודנברוק: בעלה של אליזבת ואביהם של קלרה, כריסטיאן, טוני ותומאס. שימש כאב המשפחה וממשיך דרכו של יוהאן בודנברוק סבו, מייסד הפירמה. דמותו התאפיינה באיפוק ומתינות בהתאם להלכי הרוח באירופה באותה העת, ובדתיות רבה - המתבטאת בערבי חג המולד הפותחים בתפילה ובשירה, ובקריאה משפחתית מספר התפילות כל בוקר וערב. עם זאת הוא פעל נמרצות להאדרת שם המשפחה והפירמה, ולהגדלת נכסיהם. נמצא מת בחדר העבודה שלו על ידי אחת מן משרתות הבית והוא רק בן 55.
  • הקונסולית אליזבת בודנברוק: אשתו של הקונסול יוהאן בודנברוק ואמם של קלרה, כריסטיאן, טוני ותומאס. התאפיינה בהלך רוח אריסטוקרטי ותרמה רבות לארגוני צדקה ודת לאחר מות בעלה אשר השפיע עליה רבות מבחינה רוחנית. לעיתים קרובות כינסה בביתה כמרים ומיסיונרים, ועסקה בניהול משק הבית. מתה מיתה איטית מדלקת ריאות והיא בת 68.
  • אנטוניה בודנברוק\גרינליך\פרמאנדר: בתם של הקונסול והקונסולית. חוותה בחייה מאורעות קשים ביותר ביניהם נישואים על בסיס הנתונים הכוזבים שהציג גרינליך, מעבר קשה מצפון גרמניה למינכן שבדרום, נישואים שניים לאדון פרמאנדר שנכשלו בגלל בגידות בעלה, חתנה הוכנס לכלא לאחר שהואשם בפלילים, וגם בתה נאלצה להתגרש. יחסה לדת היה אמביוולנטי, כאשר מצד אחד היא שנאה את מוסד הנצרות אך מצד שני הייתה מאמינה אדוקה השמה את מבטחה באל. על אף מצבה, הייתה תמיד שופעת חיים, ובשעות הקשות כתף משען לכל בני הבית. בדמותה יש הרבה מן הדמות הקומית על סף הגרוטסקה. סופה אינו ידוע, אך היא סיימה את חייה ביגון וצער לאין שיעור אשר הפכו אותה לאישה מדוכדכת ושבורה.
  • כריסטיאן בודנברוק: בנם של הקונסול והקונסולית. כל חייו נעו בין מסבאות לאולמות למשחק ביליארד. ניסה את מזלו בעסקים וכשל, ובעקבות כך נאלץ לגבות את חלקו מהירושה המשפחתית בטרם עת - דבר שגרם לאחיו תומאס לשנוא אותו בליבו (ולפעמים אף בדיבורו). סבל מהיפוכונדריה וממרה שחורה, אשר התבטאו בתלונות על כך שאינו מרגיש חלקים בגופו. נשא לאשה גברת מפוקפקת עם שלושה ילדים, שמוצאם, יש להניח, היה מפוקפק. אושפז במוסד לחולי רוח בהוראת אשתו, וסופו אינו ידוע.
  • תומאס בודנברוק: בנם של הקונסול והקונסולית. החליף את אביו יוהאן בניהול הפירמה. בתחילת דרכו העלה את קרנה של הפירמה ואף נבחר לכהן כסנאטור בעיר. מנקודה זאת החל להרגיש כי הגיע למילוי הפוטנציאל שלו ושכעת אין לו אלא לרדת. מסיבה זו החל להתעסק בפילוסופיה ובמשמעות החיים על פי תורתו של שופנהאואר, אך גם אותה זנח לאנחות בתוך פרק זמן קצר. הקים בית מפואר ושיכן בו את אשתו ואת בנו האנו, שבו נהג תקיפות, על מנת שהילד יוכל להחליפו בניהול הפירמה בבוא העת. יחסו לדת היה צבוע במקצת, משום שכלפי חוץ העדיף להראות כי הוא מקבל בשלוות נפש את הטקסים הדתיים ואירוח המיסיונרים, אך בליבו בז להם. בעקבות טיפול שורש כושל נפל על פניו ברחוב וסיים את חייו באופן טראגי, בן 49 בלבד.
  • גרדה בודנברוק: סנאטורית למשפחת ארנולדסן אשר נישאה לסנאטור תומאס בודנברוק (על אף תכנונה לא להינשא לעולם) וילדה לו בן אחד. אורח רוחה היה מוזיקלי. היא ניגנה להפליא בכינור, ואף שכרה לבנה מורה שילמדהו מוזיקה. נחשדה בבגידה עם קצין מכובד שניגן עמה בפסנתר, אך למרות דברים אלו לא העז בעלה להאשימה בכך, מחשש שייראה קנאי וטיפש. לאחר מותם של בעלה ובנה חזרה לבית אביה באמסטרדם.
  • יוהאן (האנו) בודנברוק: בן הסנאטור והסנאטורית המייצג את הרוח ואת נפש האמן ביצירה. התאפיין בחולי תמידי ובביישנות וחרדות מפני העולם הזה. מצא את מפלטו ונחת רוחו במוזיקה, קומפוזיציה, ונגינה בהרמוניום. הוריו דרבנו אותו לרכוש חברים, אך הוא התיידד רק עם קאי, נער מרושל וחסר היגיינה אך בעל דמיון מופלא ויכולת לספר ולחבר סיפורים עד בלי די. האנו לא היה כשיר לשמש כראש הפירמה - דבר שהעציב את אביו עד מאוד. הוא שקע בחלומות על המוות ומאס בחיים. היה מועד להישאר כיתה בשל נזיפה אך דבר זה לא התקיים לבסוף בשל מותו מטיפוס והוא רק בן 16. לאחר מותו נמכר הבית החדש והמשפחה והפירמה התפרקו כליל.

תמצית העלילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומן נפתח בדברי האמונה של הקונסולית בודנברוק הראשונה, שעה שהמשפחה מתכנסת לחנוכת הבית החדש והמפואר אשר נרכש על ידי מייסד הפירמה יוהאן הזקן ממשפחה שירדה מנכסיה ונאלצה למכור אותו בעל כורחה:

"מה זה. – מה-זה..."

"כן, לכל הרוחות, c'est la question, ma trés chére demoiselle!" (זו השאלה עלמתי היקרה עד מאד, בצרפתית).

הקונסולית בּוּדֶנבּרוֹק, יושבת ליד חמותה על הספה ישרת-הקווים, המשוחה בלכה לבנה, שראש-אריה של זהב מעטר אותה והיא מחוּפה חיפוי צהוב-בהיר, העיפה מבט לעבר בעלה היושב לידה בכורסה ונחלצה לעזרת בתה הקטנה, הרכובה על ברכי סבה אצל החלון.

"טוני!" אמרה. "אני מאמינה, כי האלוהים-"

ואנטוניה הקטנה. בת שמונה שנים וענוגת גֵו, בשמלה של משי רך מאוד ועתיר גוונים, הסֵבה מעט את ראשה הצהבהב היפה להרחיקו מפניו של סבה, לטשה מתוך הרהור ומאמץ את עיניה האפורות-הכחולות אל חלל החדר בלי לראות מאומה, חזרה ושאלה: "מה זה," אמרה אט-אט: "אני מאמינה, כי האלוהים," ואז אורו פניה והיא הוסיפה בחָפזה: " - יצָרני עם כל בריותיו," ופתאום עלתה על דרך סלולה ומילמלה קורנת מאושר, ללא מעצורים, את כל הפרק כולו, מלה-במלה, על-פי נוסח הקַטֶכיזם שיצא לאור עתה-זה, בשנת 1835, ערוך מחדש ומאושר בידי סֶנאט עליון היודע את אשר לפניו. בשטף האמירה, אמרה בלבה, ההרגשה היא ממש כמו בחורף, כשגולשים עם האחים במזחלת הקטנה במורד הר-יֶרוּזָלֶם: כל המחשבות פורחות מן הראש, ואי-אפשר לעצור, אפילו כשרוצים.

"בית בודנברוק, תחילת הספר

כבר בפסקאות הראשונות מקבל הקורא רושם ברור של אווירת התקופה - המחצית הראשונה של המאה ה-19. באווירה זו משתלבת יפה משפחת בודנברוק, משפחת סוחרים אמידה ומהוגנת, שחייה סדורים למשעי בין שלושה עיקרים מחייבים - כנסייה, משפחה וממון, המסתכמים במעמדו של האדם בחברה ובעמדתו. טוני הקטנה נדרשת להציג למשפחתה את יכולת השינון והדיקלום שלה, אך לא את הבנת הדברים והפנמתם. הקטכיזם המעודכן קובע למאמינים במה עליהם להאמין, ואסור להם לפקפק בו. בהמשך מוצגים עיקרי אמונתם של הסוחרים ממשפחת בודנברוק, יחסם לכסף, והדרך הנכונה לדעתם לטיפול בכבשים שחורות ובעריקים מן השורה (אחיו החורג של הקונסול בדורו, וכריסטיאן בדור בניו). כל עוד מצייתים בני בודנברוק ואחרים במעמדם לחוקים המפורשים, דרכם אמורה להיפרש לפניהם נקייה מחתחתים, והקונסול מודה על כך ביומנו האישי לאלוהיו.

עם חלוף הדורות משתבשים הדברים. כריסטיאן קל הדעת, המרוכז בעצמו, שובר את המסגרות. טוני, בת התפנוקים היהירה, המתענגת על חייה ועל מעמדה הנעלה בחברה שאותו היא משווה ללא הרף למעמד יריבותיה, נתקלת באכזבה ושברון לב ראשון, כשתביעות החברה, המורשת והממון, מאלצות אותה לוותר על אהבתה הראשונה ולהינשא לגבר שהיא בזה לו. תומאס, יקיר המשפחה וממשיך דרכה, נושא לאישה את גרדה, כנרת הולנדית יפת תואר, שמעמדה החברתי אומנם מקביל לשלו, אך אישיותה כאמנית אינה מובנת לו ולמשפחתו. דבר זה בא ליתר ביטוי ביחסו לבנו האנו, אשר בניגוד לאמו כלל לא מוצא את מקומו במסגרת הבורגנית הקפדנית. חייו הקצרים הם מאבק נואש בעולם עוין, שרק המוזיקה וחברו קאי מאירים אותם. מלכתחילה ברור שהאנו לא יירש את אביו בעסק ההולך ומתערער עקב הוצאות בלתי צפויות, אך גם נישואיה של אריקה, בתה של טוני, אינם מניבים סיכוי להתאוששות ומסתיימים בפחי נפש. בשנותיו האחרונות מחפש הסנאטור תומאס דווקא את דרכו למוות, המצטייר לפניו מכתבי שופנהאואר כגאולה. מותו אומנם פתאומי, אך למעשה, לא בלתי צפוי. מותו של בנו, האנו, במחלת הטיפוס חותם את עלילותיה של משפחת בודנברוק, ורק טוני האומללה נשארת לחזות בהתמוטטות חלומותיה הזוהרים.

חלקים ראשון ושני

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית החולים "רוח הקודש" (הוקם ב-1260), שנהנה מצוואת הקונסול יוהאן הזקן

בחלק הראשון מתוארת לפרטים חגיגת חנוכת הבית החדש של הקונסול הזקן, אשר אליה הוזמנו אורחים ומכרים רבים. בחלק השני ממשיך מאן באקספוזיציה על רקע שנתיים ומחצה שחלפו ובהם עסקי המשפחה פרחו. עם תחילת הקיץ עוזבת אנטוניה בודנברוק, המכונה טוֹני, את בית הוריה ומשתכנת בבית סבה וסבתה המרעיפים עליה מכול טוב. בזמן זה שוקד אחיה תומאס, המתואר כפיקח ובעל חושים מחודדים, על לימודיו במגמה הריאלית של בית הספר הישן, וכל זאת בניגוד לאחיו כריסטיאן, שאומנם לא נפל מאחיו בכישוריו, אך היה קל דעת ונטה לשעשועים ולתענוגות העולם הזה.

עם בוא חודש ינואר הקר, נפלה מאדאם אנטואנטה למשכב ולבסוף הלכה לעולמה. עם מותה פקד משבר עמוק את יוהאן הזקן ובעקבות כך החליט הלה לפרוש מעסקיו ולהורישם ליוהאן בנו. כעבור מספר חודשים הוא מת מהצטננות קלה והוריש רבות מכספו למוסדות ציבור, קופות אלמנות וכיוצא בזה.

חלקים שלישי ורביעי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מר בנדיקס גרינליך מהמבורג, המציג את עצמו כאיש עסקים מצליח ובעל ממון רב, מצליח להסתנן אל בית המשפחה. הוא משתדל מאוד להתחבב על טוני, אך היא מצידה מלגלגת עליו. גרינליך מבקש מן הקונסול את יד בתו, והקונסול פונה אליה להסביר לה כי שידוכים אלו יטיבו עמה ועם הזמן היא תלמד לאהוב את בעלה ולכבד אותו, אך טוני מתעקשת לא להינשא לגרינליך.

פרוץ מהומות שנת 1848 או בשמם השני - "אביב העמים". 13 במרץ 1848. ברלין, גרמניה

בעצה משותפת מחליטים הקונסול והקונסולית המודאגים לשלוח את בתם "לנקות את הראש" בחופשה על חוף הים בחברת משפחה ידידה. בחופשה זו פוגשת טוני את מורטן, סטודנט צעיר לרפואה, ומתאהבת בו, אך כאשר מגיעה שמועה על כך אל גרינליך הוא נוסע מיד לבית הוריו של מורטן, ובעצה משותפת הם מחזירים את מורטן ללימודיו, וטוני נכנעת לרצון אביה וחוזרת לביתה, כאשר ליבה דואב על הזדמנות לאהבת אמת שלא תשוב עוד לעולם.

בפרקו הראשון של החלק הרביעי נודע לקורא כי טוני כבר נישאה לגרינליך וילדה בת, אֶריקה.

בהמשך מסופר גם על התפרעויות המונים ליד ביתו של הקונסול. בהתפרעויות אלו דורש הפרולטריון שוויון זכויות ואת ביטול מעמד האצולה (מהפכת 1848 - אביב העמים). הקונסול אינו נרתע ויוצא מביתו לישיבת מועצת העיר. שם הוא מודיע כי הוא אינו מוכן להיכנע להמון, יוצא החוצה בנחישות ומצליח לפזר את ההפגנה בדרכי נועם ולהשיב את הסדר על כנו.

באותו הזמן מגיעים נושים לבית גרינליך, אשר אגורה לא נותרה בכיסו ואין לו ברירה אלא להשיב פניהם ריקם. טוני משתכנעת לקרוא לאביה בתקווה שיוכל לעזור לגרינליך. אך אביה מגלה, כי סכום החובות עצום וכי גרינליך התחזה לעשיר גדול ואינו אלא נוכל, שקיווה כי נישואיו לבת הקונסול יבטיחו את כיסוי חובותיו. בגילוי לב מרגש מספרת טוני לאביה עד כמה היא אומללה וכי ברצונה להתגרש. אביה מביע את גודל צערו על העוול הנורא שנעשה לה, ומכה על חטאו שלו בשידוכיה לגרינליך. הקונסול מקבל את החלטתה להתגרש, והיא חוזרת לבית הוריה עם בתה הקטנה.

כעבור זמן, ביום ראשון חם ומעיק בשנת 1855 ממתינה המשפחה לקונסול כדי לצאת לטיול, אך משרתת מזעיקה אותם בבשורה שהקונסול מוטל במשרדו, ללא רוח חיים.

חלקים חמישי ושישי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
התיאטרון של ליבק בו ביקר כריסטיאן רבות

הקונסולית בטסי מתחילה לסכם את ההון המשפחתי שנותר לאחר מות הקונסול, ולראשונה מזה שמונה שנים מתקבצים כל בני המשפחה לאיחוד מלא, הכולל גם את כריסטיאן החוזר מ"מדינות אקזוטיות", ומפרט על ריגושיו האישיים בהרחבה.

לאחר ההלוויה ממונה תומאס בודנברוק - על פי צוואת אביו - לראש הפירמה. הקונסולית האלמנה נתפסת לאדיקות מופלגת בדת, המתבטאת בדרכי דיבור, בתפילות שהיא מנהיגה בביתה ואף בהזמנת אנשי דת להתארח אצלה באופן תדיר. אחד מהכמרים שובה את לבה הקפדני והמחמיר של הבת הצעירה קלרה, (שכמעט ולא מוזכרת בספר) והיא נישאת לו.

בקיץ של אותה שנה יוצאת המשפחה לחופשה בה מתחיל כריסטיאן לפתח תסמינים של סכיזופרניה, המתבטאים בין השאר בכאבים "סתומים" ברגלו, שבסיפורים עליהם הוא מלאה את משפחתו.

גרדה, חברתה של טוני בעבר, מחליטה להינשא לתומאס והזוג המאושר יוצא לירח דבש למשך שבעה חודשים באיטליה.

תמונה מייצגת של מר פרמאנדר כפי שהופיעה במגזין הזימפליציסימוס. נובמבר 1897

החלק השישי נפתח בנסיעתה של טוני לחופשה במינכן שבדרום, שם היא מתוודעת לאורח החיים שונה מכפי שהורגלה בביתה. על אף קשיים אלו היא מבלה יפה, ולאחר מספר חודשים היא חוזרת אל בית אמה.

בהמשך מתואר כיצד הוציא כריסטיאן את דיבת הפירמה, ולכן מתפתח בינו ובין אחיו תומאס ריב גדול שבסופו עוזב כריסטיאן את עבודתו כמתורגמן בפירמה ועובר לנהל מבשלת שיכר בהמבורג.

לאחר מכן הגיע לבית הבודנברוקים אלוֹיס פרמאנדר - בעל מבשלת שיכר שאותו הכירה טוני במינכן, ופיתח את היכרותו האישית איתה. תומאס, כמנהג אביו, חוקר ודורש בכספיו ובהליכותיו של מר פרמאנדר על מנת שטעויות העבר לא ישובו שנית, ואכן אלויס מבקש את ידה של טוני הנענית לבקשתו והשניים נישאים.

טוני עוברת לגור בבית בעלה במינכן, אך כעת היא איננה מצליחה להסתדר עם אורח החיים הדרומי כבעבר, ונוסף לכך, מר פרמנדר מוכר את מבשלת השיכר שבבעלותו ופותח בחיי בטלה הזרים למורשתה, ובתם המשותפת מתה בעת הלידה.

בשלהי 1858 שולחת טוני מברק למשפחתה בו היא מודיעה להם על עזיבת בעלה לאלתר ועל חזרתה לבית שברחוב מנג. היא מגיעה נסערת ומספרת שבעלה בגד בה עם עוזרת הבית בעודו שיכור ואף אמר לה דבר שלא יאמר. לאחר הפצרות רבות סיפרה כי אמר לה "לכי לעזאזל טינופִיה שכמותך".[23] טוני מתחילה לבדוק את האפשרות לפתיחת הליך גירושין, אך למרבה ההפתעה שולח מר פרמאנדר מכתב ובו הוא מודיע על רצונו להתגרש שכן נוכח לדעת כי "אין הם מתאימים זה לזה כלל וכלל"[24]- ומייד לאחר מכן מתבצעים הגירושים.

חלקים שביעי ושמיני

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרב סדווה. המכריע שבמלחמת שבעת השבועות
הבניין המשוער בליבק שבו שכנה הפירמה, בית גילדת המלחים (Haus der Schiffergesellschaft)

גרדה יולדת בן והמשפחה מתכנסת לטקס ההטבלה בכנסייה שבו נקרא הילד "יוהאן", על שם סבו המנוח, או בשם החיבה "האנו". כריסטיאן פונה לאחיו תומאס בבקשה להלוואה דחופה עבור עסקיו השקועים בחובות, אך אחיו משיב לו בבוז בטענה שמצבו נגרם לו בעקבות התרועעותו עם נשים מופקרות.

לאחר מותו של זקן הסנאטורים, מתמודדים הקונסול בודנברוק והקונסול האגנשטרום על המקום הפנוי בסנאט, ובסופו של מאבק צמוד מתמנה תומאס לסנאטור בעירו.

בשל מעמדו החדש והולדת בנו מחליט תומאס לבנות בית חדש ומפואר למשפחתו בסמטת הדייגים. עם סיום בניית הבית מתחילה רוחו של תומאס להיעכר עליו, ובשיחה עם אחותו טוני הוא מביע לפניה רגשות אלו, אלא שטוני איננה מבינה את פשרם, בעיקר לנוכח ההצלחות האחרונות.

לבסוף, חששותיו של תומאס מתממשים, כשנודע לו כי אמו החליטה לתת את כסף ירושתה של אחותו קלרה שמתה לא מזמן, מאה עשרים ושבעה אלף טאלרים, לבעלה הכומר האלמן; ועם ניצחונה המוחץ של פרוסיה על אוסטריה במלחמת שבעת השבועות נפלה גם פירמה גדולה בפרנקפורט שהייתה בקשרי מסחר הדוקים עם הפירמה "יוהאן בודנברוק", דבר שגרם להפסד נוסף של עשרים אלף טאלר.

בתחילת החלק השמיני אריקה גרינליך, בתה של טוני, חוגגת יום הולדת עשרים והיא מתאהבת במר הוגו ויינשנק, שהתמנה זה לא מכבר למנהל החברה העירונית לביטוח מפני שרפות. מר ויינשנק מבקש את ידה של אריקה שנענית לו בשמחה. הזוג נישא בכנסיית מריה, ועובר לגור בבית ששופץ ורוהט על ידי טוני.

טוני שומעת על מצבה העגום של משפחה שהתארחה אצלם בעבר ומחליטה לעזור להם באמצעות אחיה. היא פונה לתומאס ומציעה לו לבצע את עסקת חייו בקניית יבול בסיכון חצי מחיר. בתחילה תומאס מסרב, וטוען כי "עסקה שכזאת לא עשינו במאה שנות קיומה של הפירמה, ואין בדעתי להיות הראשון שייתן ידו למעשי ספסרות מפוקפקים."[25] אך לבסוף הוא משתכנע ומחליט לבצע את העסקה שלבסוף עלתה יפה.

טוני מחליטה לציין את יובל המאה לפירמה, שהוקמה ב-7 ביולי 1768, בחגיגות בהשתתפות כל תושבי העיר.

גרדה מגלה את כישרונו המוזיקלי של בנה ומזמינה את מר פפול ללמד את הילד אחת לשבוע נגינה בהרמוניום. להבדיל מגרדה וממר פפול, דעתו של תומאס אינה נוחה מאופיו הרגשני וחסר היציבות של יוהאן הקטן ומדרך התפתחותו, ועל כן הוא מנסה לעשות הכול כדי למשוך את ליבו של הילד לחיי המסחר. האנו פוגש בבית הספר את קאי, ילד שובב ומלא חיים המגיע ממשפחת אצולה שירדה מנכסיה, ועל אף השוני הבולט בין השניים, הם הופכים לחברים טובים.

בחג המולד של אותה השנה נפתח משפט נגד הוגו, בעלה של אריקה, בחשד לעבירות של מרמה, ובסוף החג נידון מר ויינשנק לשלוש וחצי שנות מאסר בפועל. מקרה זה הגדיש את הסאה מבחינת טוני, שעוברת להתגורר עם בתה, והיא מגיעה למסקנה כי נגזר עליה לחיות חיי סבל.

חלקים תשיעי ועשירי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונסולית חולה בדלקת ריאות ומתה. לאחר מותה מתחיל תומאס בהליכים למכירת הבית שברחוב מנג, למרות התנגדותה של טוני כי במקום זה חקוקים לעד זיכרונותיהם ושמחותיהם. תומאס מסכים עמה אך עומד בכל זאת על שלו ולבסוף, בתחילת 1872, הוא מוכר את הבית לידי יריביהם, משפחת האגנשטרום.

בחלק העשירי מתחיל תומאס לסכם את חייו ושוקע בדכדוך עמוק על אף גילו הצעיר יחסית. הוא שואל את עצמו שאלות פילוסופיות ומגיע למסקנה כי את פסגת חייו הוא לבטח כבר עבר מזמן.

האנו נשאר חלוש ורזה כפי שהיה מראשית חייו ואיננו מפיק תועלת מהוראות הרופא. כדי להיטיב עם בריאותו של האנו הצעיר מחליטה המשפחה לחרוג ממנהגה בשנים האחרונות ולנסוע לחודש של חופשה על שפת הים. אך הים, שאותו אוהב האנו בכל לבו, לא עזר הרבה לשיפור מצבו הבריאותי.

כיכר המסחר ליד הסנאט של ליבק, בה קיפח תומאס בודנברוק את חייו

בראשית שנת 1873 נענה הסנאט לבקשת החנינה של הוגו ויינשנק, חתנה המועל של טוני, והוא משתחרר מכלאו חצי שנה לפני תום תקופת המאסר שנפסקה לו, אך אריקה מחליטה, בעצה אחת עם אמה, להתגרש ממנו.

תומאס מתחיל לגלות עניין רב בספר פילוסופיה שמצא באחת מהמגירות בביתו,[26] אך כעבור חודש ימים הוא מחזיר אותו לארון ושוכח את כל מה שלמד. הרופא טוען כי תומאס אינו נמצא בקו הבריאות ועל כן עליו לצאת לחופשה שתיטיב עמו, ואכן תומאס יוצא להתרעננות במרחצאות בליווי אחיו כריסטיאן. לאחר חזרתו הוא שב לפעילות סדירה עד שבאחד הימים, בצאתו מישיבת סנאט, הוא חש בכאב עז באחת משיניו. הוא פונה לרופא השיניים שמנסה לעקרה, אך רק מחריף את המצב עוד יותר. הרופא מפציר בתומאס לסור למרפאה ביום המחרת לניסיון שני, אך בדרכו הביתה תומאס מתעלף מעוצמת הכאב, נופל על פניו באמצע הרחוב ונלקח משם שותת דם וחסר הכרה. לאחר פרק זמן קצר, נופח תומאס את נשמתו ומובל לקבורה במסע הלוויה מכובד.

חלק אחד עשר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפירמה עומדת לפני חיסול ורצונו של הסנאטור תומאס, אשר הובע מפורשות בצוואתו, היה כי יש לפרקה תוך שנה. גרדה שוכרת את שירותיהם של מקצוענים על מנת שיעזרו לה בעניין הפיננסי בחיסול הפירמה ובסיכום ההכנסות. היא מחליטה למכור את הבית ולעבור לבית אביה עם בנה, אך האנו נדבק בטיפוס ומת בדמי ימיו. גרדה עוזבת בודדה ושבה אל חייה משכבר הימים, לנגינה עם אביה, הכנר המפורסם.

הסיפור מסתיים בשיחה חזקה ונגעת ללב בין טוני, פרידריקה בודנברוק (קרובת משפחתה), וסזמי וייכברודט, מורתה הישישה של טוני, על משמעות האלוהים בחיי האדם ועל העולם הבא אשר בו יתחדש האיחוד המשפחתי לעתיד לבוא[27]:

"האנוֹ, האנוֹ הקטן," המשיכה מרת פרמאנדר, והדמעות התגלגלו על עור לחייה שהעלה פלומה וגונו נתעמם... "תוֹם, ואבא, וסבא, וכל השאר! היכן הם? שוב לא נראה אותם. אהה, כמה נורא, כמה עצוב!"

"שוב נשוב לראותם," אמרה פרידריקה בוּדנבּרוֹק ושילבה את ידה בחזקה והניחתן בחיקה והשפילה את עיניה וזקפה את חטמהּ.

"כן, כך אומרים... אהה, פרידריקה, יש שעות שאין למצוא בכך שום נחמה בכלל, יְיַסרני האלוהים על דברַי, יש שעות שהאדם מפקפק בַצדק ובַטוב... בכּוֹל. החיים, אתן יודעות, שוברים בתוכנוּ לא מעט, וגם האמונה יוצאת נפסדת. שוֹב נשוב לראותם... אילו כך היה באמת..."

אז קמה סזמי וייכברודט ונעמדה מלוא קומתהּ ליד השולחן, מגביהה עצמהּ ככל שיכלה. על קצות אצבעותיה עמדה ומתחה את צווארהּ והלמה בידהּ על לוח השולחן עד שנזדעזע השביס על ראשהּ.

"כך הדבר באמת!" אמרה בכל מאמצי כוחהּ והביטה בכולן כקוראת תיגר.

כך עמדה לה, מנצחת במאבקה החסוּד שנאבקה כל ימיה עם פיתויי תבוּנתהּ הספקנית, תבוּנת-מוֹרָה - גיבּנת, גמוּדה ומרעידה כולהּ מעוצם האמוּנה, נביאה קטנה, מתריעה ונלהבת.

"בית בודנברוק", סוף הספר

נושאים עיקריים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומן הגרמני

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פונטאנה, הריאליסט הגרמני הראשון

עד ספר זה של תומאס מאן, דגלה הספרות הגרמנית המסורתית בעיצוב עולמות פנימיים, מופנמים ומכונסים בעצמם, בניגוד מובהק לכותבי הרומנים ברוסיה ובצרפת, שדגלו בריאליזם ושאפו להאיר תהליכים חברתיים על ידי עיצוב הגיבורים באופן כזה, שבנוסף לפן האינדיבידואלי שלהם, הם גם ייצגו מעמד חברתי זה או אחר.

בדבקות הקנאית של מאן לתאר את העולם לפרטי פרטים יש ביקורת גלויה על הפרוזה הגרמנית המסורתית, ולגלוג סמוי על מסורת הכתיבה הגרמנית הרומנטית מבית היוצר של נובאליס וא.ת.א. הופמן,[28] שהעדיפו תמיד את דרך הכתיבה הספרותית, שמאן מייחס לנער קאי, חברו הטוב של האנו, כפי שהיא מובאת בספר[29]:

הנטייה לספר סיפורים, שקיננה בקאי מילדותו, הולידה ניסיונות ספרותיים, וזה לא מכבר הביאה לידי גמר יצירה שלמה, אגדת פלאים שכולה דמיון פרוע, נוגה בנוגה אפלולי, המגוללות סיפור מעשה המתרחש בין מרבצי מתכות ולהבות אש יוקדות ביקוד רזים, לפני ולפנים במעבה האדמה, בקודש הקודשים של מעמקיה ומעמקי נפש האדם; איתני הטבע וכוחות הנפש השתלבו בה אלה באלה, התמזגו, התעלו והגיעו לידי הזדככות...

תומאס מאן, '"בית בודנברוק"', חלק 11, עמ' 654
טולסטוי, מקור ההשראה העיקרי

מאן, שהיה מודע לנחיתותו של הרומן הגרמני בתחום זה, פנה להיעזר בספרי המופת של הרומן הריאליסטי האירופי בכלל, וברומן הצרפתי והרומן הרוסי בפרט. מאן מזכיר את האחים גונקור, טורגנייב, ובראש ובראשונה את טולסטוי (שתמונתו עמדה על שולחנו במשך כל התקופה שבה כתב את "בית בודנברוק") – כמקורות השראתו העיקריים, ואילו את תיאודור פונטאנה, שהיה הסופר הגרמני הריאליסט הראשון בעל שיעור קומה וחשיבות, כמקור השראה משני בלבד, שהשפעת יצירתו "אפי בריסט" על תומאס מאן ניכרת רק בתיאור אירוסיה הכפויים של טוני בודנברוק לבנדיקס גרינליך.[30]

"בית בודנברוק" מהווה אבן דרך בתולדות הספרות הגרמנית, והוא מסמל את תחילת המעבר של רוב הספרות הגרמנית שנכתבה לאחר מכן בתחילת המאה ה-20, ממופנמות ורומנטיקה לריאליזם.[30]

רומן חברתי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאן התגאה בזמנו בכך, ש"בית בודנברוק" הוא "הרומן הנטורליסטי הראשון והיחיד בספרות הגרמנית".[31] תפיסה זו של המחבר רואה בגורלה של משפחת בודנברוק, אשר מעמדה מתערער מדור לדור ולבסוף היא עוברת מן העולם, סמל לגורלה של הבורגנות האירופית כולה, שההגמוניה שלה על בימת ההיסטוריה הגיעה אל קיצה והיא נאלצת לפנות את מקומה לבני "המעמד הרביעי" - הבורגנים-הזעירים והפרולטריון.

אך למרות הצהרתו של מאן ורצונו לפרוץ את מסורת הכתיבה הגרמנית, ולמרות העובדה שעד "בית בודנברוק" לא ידעה הספרות גרמנית פרישה רחבה של המציאות והארה מפוכחת ומעמיקה של מכלול התהליכים המתחוללים בה, התיאור של בית בודנברוק כרומן חברתי אינו מדויק.

ראשית, עניין 'שקיעתה של הבורגנות' לא מעלה ולא מוריד מן היצירה. בפתח הרומן קונה משפחת בודנברוק את הבית הגדול מדי משפחת סוחרים שירדה מנכסיה (משפחת ראטנקמפּ). ואילו לקראת סוף הרומן, כשתהליך ירידתם של הבודנברוקים מתקרב אט אט אל קצו העגום, חוזר הבית הגדול ונמכר למשפחה אחרת של סוחרים עשירים, שהגיע תורם לפלס להם את דרכם למרום החברה (משפחת האגנשטרום). קניית הבית שברחוב מנג ומכירתו נטענות במהלך היצירה במשמעויות חברתיות כבדות משקל לגבי כל שלוש המשפחות שגורלן נקשר בו: קנייתו היא אות להצלחה, לשגשוג ולאושר ולעומת זאת מכירתו היא סימן להידרדרות ושקיעה. מכאן, שתהליך השקיעה והירידה אינו מעוצב ברומן כתהליך חברתי אלא כתהליך של "משפחה באה ומשפחה הולכת, והבורגנות לעולם עומדת",[32] ולמרות היריעה הריאליסטית הרחבה שנפרסת ברומן, קשה לראות תהליך זה כשינוי חברתי ופוליטי המשפיע על אירופה כולה.

שנית, הקונפליקט הטרגי בין ה"בורגני" הדבק בערכיו ובערכי החיים החיוביים לבין ה"אמן" שנפשו שרויה בצל המוות, הוא קונפליקט החיים לעומת האמנות שהרומנטיקה הגרמנית העלתה לראשונה לדיון והרבתה לעסוק בו יותר מכול דבר אחר, וכך למעשה חוזר מאן אל מקורותיו ואל הכתיבה הגרמנית המסורתית.[33]

השפעת המוזיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבני משפחת בודנברוק לא היו נטיות מוזיקליות למעט גרדה שנישאה לתומאס והאנו (וליוהאן בודנברוק הזקן שניגן לפרקים על חליל צד). כך הציג תומאס מאן ביתר שאת את הניגוד בין חיי האמנות והמוזיקה לחיי מעשה פעילים והישגיים. שתי צורות חיים אלו מועמדות, לשיטתו של מאן, בסתירה שלא ניתן ליישבה והדמויות מתייצבות בפני בחירה ביניהן.[34]

המשפיע המרכזי על האנו. ריכרד וגנר במינכן, 1871

למוזיקה ב"בית בודנברוק" יש גם משמעות נוספת, עמוקה יותר, המתבטאת אצל האנו, המייצג את נפש האמן. מר פפול, המלמד את האנו נגינה, המנגן בעוגב בכנסיית מריה ומעריץ את בטהובן – מסרב בתחילה ללמד את האנו את המוזיקה של וגנר שמבחינתו אין היא אלא גיבובים של שטויות[35]:

לא אנגן זאת, גברתי הנכבדה! משרתך הנאמן אני, אך לא אנגן זאת! זו אינה מוזיקה... האמיני לי... עד היום דימיתי בנפשי שאני יודע פרק במוזיקה! אין זה אלא תוהו-ובוהו, דמגוגיה, חילול-הקודש, טירוף! ענן של קטורת, שברקים מתרוצצים בו! זה סופו של המוסר באומנות! לא אנגן זאת!

דברי מר פפול לגברת גרדה בודנברוק

כעבור זמן מה מר פפול נכנע למוזיקה של ווגנר, והוא מפנים את הלך הרוח של המוזיקה בעת המודרנית.

נקודה זו מייצגת נדבך נוסף של ההבדלים בין הבורגנות (המוזיקה הישנה, בני משפחת בודנברוק שלא יודעים לנגן) והאמנות (המוזיקה החדשה, האנו, היודע לנגן).

אובדן רצון החיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארתור שופנהאואר, השפיע על מאן

הרומן מעוגן בתפיסותיו של ארתור שופנהאואר - הוגה הדעות שספרו "העולם כרצון וכדימוי" השפיע מאוד על תומאס מאן בצעירותו.[36] לפיכך, שני צירים מרכזיים ובסיסיים נמתחים בסיפור בין שני קטבים: קוטב הרצון, וקוטב הדימוי.[37]

  • את קוטב הרצון (שלפי שופנהאואר הוא רצון לחיים, והוא נטול תודעה או חשיבה עצמית) מייצגים בסיפור ההצלחה החומרית, הכישרון המסחרי, היכולת לעשות חיל בעסקים, להתעשר ולצבור נכסים.
  • את קוטב הדימוי (שלפי שופנהאואר הוא התבוננות עיונית בנעשה, תודעה עמוקה התוהה על עצם הקיום ופשרו) מייצגים העידון הרוחני, חיי נפש מורכבים ומלאי ספקות, ומעל הכול המוזיקה.

על הצירים המקבילים בין שני הקטבים הללו נעים ארבעת הדורות של משפחת בודנברוק בשני קווים מנוגדים, בכיווני עלייה וירידה:

  • מבחינת קוטב הרצון, הדבקות בחיים ובעולם המעשה, העסקים והמסחר, חלה ירידה ברורה מדור לדור, החל בדורו של יוהאן בודנברוק הזקן, שבימיו קונה המשפחה את הבית הגדול שברחוב מנג והפירמה מגיעה לשיא שגשוגה, וכלה בדור הרביעי, דורו של האנו בודנברוק הנטול כל כישרון מסחרי, שבימיו הפירמה יורדת מנכסיה, וכוח החיים של המשפחה אובד - דבר המתבטא ברפיסות גופו של האנו ובגעגועי המוות העזים שלו.
  • מבחינת קוטב הדימוי חלה עלייה ברורה מדור לדור, החל מדורו של יוהאן בודנברוק הזקן, שאינו נוטה לספקות ופקפוקים ולחשבון הנפש, כיוון שהוא נטוע בשתי רגליו בחיי המעשה ואינו חש כל צורך לתהות על מעשיו ולהרהר בהם, וכלה בהאנו, שכל הווייתו היא בבחינת רוחניות צרופה.

הקו היורד בעלילה, ההתרחקות מקוטב הרצון, מעוצב בפשטות על ידי תיאור ההידרדרות החומרית של בני משפחת בודנברוק. ניתן לזהות זאת בקלות על ידי סיכום הרכוש וסכומי הכסף של המשפחה בכל דור.

התנועה בצירים

לעומת זאת, הקו העולה לאורך ציר הדימוי מבוטא על ידי אמצעים ספרותיים מורכבים בהרבה, המשתנים מדור לדור:

  • בדור הראשון רצון החיים "העיוור" מתגלה במלוא עוצמתו, והרהורי לב אינם מפריעים ליוהאן הזקן לפעול בתקיפות כאשר הוא מחליט להעמיד את הפירמה מעל חוב מוסרי וכספי שהוא חב לבנו הבכור, גוטהולד; ולדיבורים על הדת ול"חובה הנוצרית" הוא מתייחס בזלזול גמור.
  • בדור השני, מכניס מאן סימן ראשון לעידון רוחני - האמונה הדתית הנלהבת של הקונסול בודנברוק ושל אשתו. אמונה זו מפריעה לו לעיתים לפעול בנחרצות תקיפה, כאביו. האמונה מעוררת בו את הצורך לתהות על טיב מעשיו - דבר העומד בסתירה לקוטב הרצון ולחיים התמימים, נטולי התודעה.
  • בדור השלישי המאבק בין הקטבים והסתירה ביניהם מגיעה לשיא אצל תומאס בודנברוק, ולעיצובה מקדיש מאן מקום נרחב ביצירה עד שנחשף כי קיומם העצמאי של אחיו ואחיותיו אינו אלא הסוואה, ומטרתם העיקרית היא להאיר פנים שונים ומגוונים באישיותו: אחותו קלרה ש"כל חייה התגעגעה למלכות שמיים" מאירה את הפן המופנם, החושף בתומאס געגועים למוות (לכיוון קוטב הדימוי); אחותו השנייה, טוני, מאירה את הצד הדבק בחיי המעשה, בהצלחה החומרית ובערכי המשפחה בתום לב (לכיוון קוטב הרצון); ואילו כריסטיאן עומד כנגד תומאס כדמות נלעגת ושבורה שלא יכלה להחזיק מעמד בתוך המערכת הזאת, ועל אף כמיהתה לנפש האמן שבתוכה היא שבויה במוסדות הקיום הישנים, והיא נאלצת להסתתר מאחורי חזות חיצונית בורגנית והגונה.

שופנהאואר מתאר את המוזיקה כצורה הצרופה והנעלה ביותר של ההכרה האנושית. לדידו, היא שמוליכה את האדם אל "המהות הפנימית העמוקה ביותר של ישותו".[38] אצל שופנהאואר המוזיקה היא "ההכרה העליונה", ההשתחררות מהכבלים המעיקים, והיא כרוכה בהכחדת רצון החיים, ששופנהאואר רואה בו:

טעות, משגה, דבר שטוב לו שלא היה משהיה, וכל תכליתם של החיים אינה אלא לתקן את המעוות הזה [...] ולשוב סוף סוף אל המנוחה.

ארתור שופנהאואר, "העולם כרצון וכדימוי"

תומאס מאן מושפע עמוקות מדברים אלו ומשתמש במוזיקה כדי לבטא את הסף העליון של התעלות הנפש אצל האנו, ולכן הוא מעצב את המוות כמשאת נפשו הגדולה ביותר של הנער.

חוקר הספרות ברוך קורצווייל כתב על נושא זה[39]:

איש רוח גדול ואמיץ זה [תומאס מאן] לא חדל מאז ביכורי עבודתו הספרותית להתייחס בהערצה ובחשדנות אירונית כאחת לדרך הרוח והתרבות האנושית. הקרבה שבין מחלה, תשישות הכוחות הפיזיים, חיי-סיכון גופניים תמידיים ובין היצירה הרוחנית, יחס-גומלין מוזר ומפליא זה, נושא מרכזי הוא מאז "בית בודנברוק" ועד "דוקטור פאוסטוס".

ד"ר רבקה שאול בן-צבי, תלמידתו של קורצווייל הוסיפה[40]:

והנה "בית בודנברוק", אותו רומן בשל, שנכתב בגיל צעיר מאוד, כמסע אפי למעמקי משפחה וחברה, מיוסד כמו שאר ספריו של מאן על הניגוד חיים ורוח, עדינות וחיוניות, ומעמת את היכולת להרגיש ולחוש עם היכולת להצליח.

תצלום בית משפחת מאן בליבק, כריכת הספר במהדורה הגרמנית

על אף ששם העיר בה מתרחשת עלילת הרומן אינו מופיע בספר ולו פעם אחת, מאן רומז לקורא פעמים רבות באמצעות רמזים מגוונים כי העיר בה מדובר היא עיר ההנזה ליבק:

  • ברומן מוזכר במפורש כי הבודנברוקים מתגוררים ב"עיר ההנזה החופשית".[41]
  • שמות הרחובות המרכזיים והאזורים המוזכרים בעיר שבה מתגוררת משפחת בודנברוק קיימים במציאות בליבק: רחוב מֶנג, רחוב יוהאניס, רחוב קֶניג, רחוב אַלְף, נהר הטראווה, רובע טראומונדה, שדרת הערמונים, רחוב יוצקי הפעמונים, רחוב ואל, גשר מילֶנבּריק, סמטת הדייגים, סמטת האופים ועוד.
  • גם מבני הציבור והכנסיות שמוזכרים ברומן קיימים בליבק, ותיאורם בסיפור תואם למציאות: כנסיית מריה, כנסיית יאקוב, חומות העיר, שער העיר (ובית העלמין ובית הכלא שסמוכים אליו), התיאטרון, בית החולים "רוח הקודש", שדה המצודה, בית הספר העממי (שברחוב מנג), כיכר השוק ועוד.
  • מאורעות היסטוריים שהתרחשו בליבק מתוארים בפירוש ביצירה - כדוגמת פלישת הכוחות הצרפתיים שבפיקוד ז'אן-בטיסט ברנדוט לליבק הנייטרלית שבפרוסיה (כחלק ממלחמות הקואליציה האנטי צרפתית הרביעית), ב-6 בנובמבר 1806, כאשר מנהיג הכוחות הפרוסיים הנסיך גבהרד לברכט פון בליכר שהה מחוץ לעיר.[42][43]
  • מאן עצמו נולד בבית שברחוב מנג, הבית בו מתגוררים הבודנברוקים. בילדותו עקרה משפחתו לבית גדול ומפואר שבנה אביו תומאס יוהאן היינריך מאן ב"סמטת האופים" - וכך עשה גם תומאס בודנברוק, שבנה לו בית גדול ומפואר באותה סמטה.
חדר האכילה ותיאטרון הבובות של האנו, בביתו של מאן

מאן ביקש לצייר "תמונת חיים של עיר האנזאטית במאה ה-19".[30] לדבריו, בעת כתיבת הספר הוא עבד בקפדנות על איסוף כל פיסת מידע שיכול היה למצוא על עיר ההנזה ליבק, על חיי המסחר והעסקים שבה ועל הדיונים הפוליטיים שהיו באותה עת. אמו של מאן שלחה לו חומר רב מן הארכיון המשפחתי - מכתבים ישנים, מסמכים, תעודות, שירים ואפילו מתכונים של תבשילים - שכולם הועתקו ככתבם וכלשונם אל תוך היצירה.[30] תמונת חיים זו לא מתבטאת רק בעיצוב הדמויות, אלא גם בתיאורים מפורטים ומדוקדקים של רחובות, בתים בעיר, תיאור מדויק של חדרי ביתו, הריהוט והכלים שהיו בו, ואף תיאור של מלבושים, תסרוקות ואופני הגייה שהיו נפוצים בליבק במאה ה-19.

מאן הרבה להזכיר בספרו יצירות, סופרים ואנשי תרבות מההיסטוריה הגרמנית. בין המחזות והספרים שמופיעים ביצירה נזכרו המחזה "פאוסט" של גתה, המחזה "וילהלם טל" של שילר, "אחוות סרפאיון" של א.ת.א. הופמן, אגדות האחים גרים ועוד.

כמו כן, כדי להדגיש את מוטיב "נפש האמן" של האנו בודנברוק, שילב מאן בתיאוריו קטעים של יצירות מוזיקליות מפורסמות והזכיר מלחינים ידועים מאותה תקופה - ז'אק אופנבך, ג'אקומו מאיירבר, יוהאן סבסטיאן באך, האופרה "פידליו" של בטהובן, האופרות "מייסטרזינגר", "לוהנגרין" ו"טריסטן ואיזולדה" של ריכרד וגנר ועוד.

מבט פנורמי על העיר ליבק בה מתרחשים המאורעות המרכזיים ב"בית בודנברוק".
מבט פנורמי על העיר ליבק בה מתרחשים המאורעות המרכזיים ב"בית בודנברוק".

"בית בודנברוק" הוא "רומן מפתח" מובהק,[44] ועם צאתו לאור סערו הרוחות במשפחת מאן, שרבים מבניה מצאו עצמם בין דפי הספר, העיר ליבק כולה הייתה כמרקחה, ותושביה התעסקו בניסיון לזהות את הדמויות המופיעות בסיפור למשך תקופה ארוכה.

ספרייה עירונית אחת הגדילה לעשות והתקינה טבלה עם מפתח שמות מדויק של הדמויות ביצירה. הספרנים התנו את השאלת הספר בהבטחה מפי הקורא להשתמש במפתח השמות בשעת הקריאה.[30]

למרות העניין הרב שעורר הספר, ההקבלה הייתה למגינת לבם של לא מעטים ממשפחת מאן. דוגמה לדבר ניתן למצוא במודעה מפי פרידריך מאן, דודו של תומאס מאן, אשר נתפרסמה בעיתון המקומי בעיר ליבק - עיר הולדתו של תומאס מאן - כשתים עשרה שנה אחרי הופעתו של בית בודנברוק[45]:

הופעת הרומן "בית בודנברוק" שנכתב בידי אחייני, מר תומאס מאן, היושב במינכן, גרמה לי במרוצת שתים עשרה השנים האחרונות אי נעימויות למכביר, ותוצאותיהן לגבי היו עגומות מאין כמותן (...) אי לכך רואה אני חובה לעצמי לפנות אל קהל הקוראים של ליבק ולבקש ממנו להתייחס אל הספר הנ"ל כראוי לו. אם חפצה נפשו של מחבר "בית בודנברוק" לצייר קריקטורות נלעגות של בני משפחתו הקרובים ביותר, להכפישם ברפש, ולמרבה השערורייה אף לחשוף לעין כל את גורלות חייהם, הרי ייאלץ כל אדם בר דעת להודות, שהדבר מגונה בתכלית. עלובה הציפור המטנפת את קנה.

פרידריך מאן, המבורג

פרידריך מאן, בן למשפחת סוחרי תבואה אמידים, היה נרגז ביותר. הוא מחה על כך שדמותו שימשה כבסיס שעליו עיצב אחיינו את דמותו הנלעגת והתמהונית של כריסטיאן בודנברוק, בן המשפחה הכושל בעסקיו, שאינו מוצא את מקומו בעולם הבורגני המקיף אותו, לוקה בהתקפי היפוכונדריה ומרה שחורה ונדמה לעיני כל כמשוגע.

תומאס מאן לא הגיב בפומבי לתלונות אלו, אך אשתו, קטיה, העידה בספרה כי על אף שהדמויות בספרו של מאן מבוססות על האנשים הסובבים אותו, הוא כלל לא התכוון לכתוב עליהם, אלא רק לשאול מתכונותיהם לטובת דמויותיו[46]:

כשהיה תומאס מאן כותב ספר מעודו לא חשב מה תהיה השפעתו על הבריות, שהשתמש בהם כדגם, פחות או יותר. מעודו גם אמר לי ובצדק: "כלל לא התכוונתי לאיש זה. נזקקתי לתכונות מתכונותיו שהלמו את הדמות הזאת."

לעומת הביקורת הקשה של פרידריך מאן, בניו ובנותיו של תומאס מאן אהבו מאוד את הספר והרגישו בעזרתו מחוברים למשפחה שלא יצא להם לראות.[47] גולו מאן, בנו של מאן אמר:

קראנו אנו, הילדים, כמובן, את הרומן "בית בודנברוק" בהיותנו צעירים, ורק לימים ידענוהו על בוריו. מה שהיה ברומן משום סיפור המשפחה, לא-כן, ומה ששייך כאן לתחום האמנות - בין שני אלה לא חצץ לגבינו כמעט כל גבול, ואכן אי-אפשר לתחום פה גבולות ברורים. בהיותי צעיר לימים עליתי פעם על קברו של סבי בליבק, כלומר על קבר הסנטור שב"בית בודנברוק". וכשעמדתי מול מצבת הקבר המרשימה הזאת שעליה הסמל וחקוק בה "סנטור היינריך מאן" וכו' שרתה עלי ההרגשה כי בעצם עומד אני מול מצבת קברו של תומאס בודנברוק.

ואילו אריקה מאן, בתו של תומאס מאן, אמרה:

תומאס בודנברוק, המוחזק בדרך כלל בעיני הבריות דיוקן גרידא, או לא דיוקן גרידא, אבל פחות או יותר דיוקנו של הסנטור מאן, אבי-אבי, אף איננו כזה, כמובן. כנהוג ברומנים, ביצירות אמנים, הכל מונח שתי-וערב, או ליתר דיוק - הכל ערוך ביד אמן, וכל אחת מדמויות אלו שב"בית בודנברוק", ובייחוד תומאס, צופנת בחובה הרבה מתומאס מאן; הוא הדין גם בכריסטיאן, גם בטוני, ובכל הדמויות, אם במעט בהרבה. ואנחנו כבר ידענו בגיל צעיר, יחסית, להבדיל היכן מהלכת רוח-הרפאים של האב הכפול והכין נטמעים קווי-האופי של אבינו בתוך דמות מן הדמויות.

תולדות משפחת מאן לא הרטיטו נימים רבות בנפשנו; הספר היה קרוב יותר לליבנו.

במחקר שנערך החל משנת 2001 על ידי חוקר הספרות והתרבות הגרמני יאיה אלזאגה (Yahya Elsaghe), במימון הקרן הלאומית השווייצרית, נבחן נושא היהדות בכתבי תומאס מאן, וכמו כן נחקרו הסטריאוטיפים שהוא העניק לדמויות היהודיות, שמופיעות ברוב יצירותיו.

מן המחקר עולה כי מאן, במיוחד ביצירותיו המוקדמות "בית בודנברוק", "טריסטן" ו"הוד מלכות", העניק לדמויותיו היהודיות דימויים דו-ערכיים שיכולים להתפרש כסטראוטיפים אנטישמיים.

כך למשל, ב"בית בודנברוק" מובלט סטריאוטיפ "האף היהודי", כאשר היהודי הרמן האגנשטרום מהמשפחה היריבה, מוצג כבעל "חוטם פחוס מעט מעל שפתו העליונה". לאחר מכן, בסצנה בה הרמן האגנשטרום מנסה לנשק את טוני בודנברוק,[48] היא נרתעת ומסרבת. מאן איננו מציין את הסיבה לכך, אלא רק כי "לא מפני הביישנות נמנעה טוני להתנשק עם האגנשטרום הצעיר". לכן, ניתן לפרש כי דווקא המיניות והחזות של האגנשטרום היא שהרתיעה את טוני מלנשקו.[49]

מלבד חזותם, גם מקצועם האישי של היהודים, מוצג על ידי מאן באמצעות דימויים אנטישמיים וטענות כי היהודי משתמש במקצועו על מנת להזיק לחברה ולהרוויח על חשבונה. דברים באור זה מובאים בשיחה בין תומאס לאחותו טוני בעניין יחסי המסחר המשפחתיים עם מעמד האצולה[50]:

את יודעת שרבים מהם [מהאצילים] אינם רוחשים כבוד רב לנו, לסוחרים - על פי שזקוקים הם לנו כשם שאנו זקוקים להם - ונוטים הם להטעים הטעמה יתירה את יתרונו של היצרן על המתווך - יתרון שגם אני מכיר בו במידה ידועה - הקיצור, בעיני רבים מהם הסוחר כמוהו כאותו רוכל יהודי שמאחַר שהוא רמאי אין מוכרים לו אלא בגדים משומשים.

דברי תומאס לטוני. "בית בודנברוק"

לדעת אלזאגה, מכיוון שמשפחת האגנשטרום מזרזת את השקיעה ב"בית בודנברוק", הרי שהיהודים הם המזרזים אותה. לדעתו, אמנם מאן נמנע מדימויים אנטישמיים ברורים ומזיהוי מפורש של הדמויות כיהודיות, אך הוא עיצב אותן באמצעות סימני היכר חיצוניים ופנימיים המשקפים ומאשרים דעות קדומות אנטישמיות שהיו לו, לפחות בתחילת דרכו. בנוסף ל"בית בודנברוק" מביא אלזאגה טיעונים נוספים מיצירות מוקדמות נוספות של מאן.

גישה שנייה התנגדה לתוצאות המחקר וטענה כי אין די בדמויות אחדות מיצירותיו המוקדמות כדי להצביע על אנטישמיות במכלול כתביו, ולראייה יצירתו הגדולה ביותר של מאן, הטטרלוגיה "יוסף ואחיו", המביעה הערכה ליהודים ואף הזדהות עמם. תומכי גישה זו טוענים כי ב"בית בודנברוק" מאן רק ציין את הלכי הרוח שרווחו בעולם הבורגני המוצג ביצירה בפרטי פרטים.

גישה שלישית התנגדה גם היא וטענה כי הפתרון לשאלת האנטישמיות בכתביו של מאן כלל אינו טמון במישורים האידאולוגיים והפוליטיים הטעונים, אלא במישור הספרותי. לפי גישה זו, האמביוולנטיות ביחסו של מאן ליהודים, כפי שהיא עולה מהפרוזה שלו, אינה אלא תוצאת האסתטיקה האירונית שלו, שבה הוא נמנע מפירוש חד משמעי, ודימויים סטריאוטיפיים שימשו לו חומר גלם חשוב לצורך עיצובן של דמויות רוויות סתירות.[51] לדעת התומכים בגישה זו ניתן למצוא דוגמה לכך בשיחה בין תומאס לאחותו טוני, כאשר היא מודיעה לו על ידידים שנקלעו לחובות, והיא מתכננת להציע לו לקנות מהם את היבולים מראש, עוד בטרם שיצמחו[52]:

"[למכור את השדות] בטרם צמיחה? הוֹ, ברנש אומלל!" והסנאטור, שהשתעשע במשקפי המצבט המונחים לפניו על השולחן, נד בראשו. "כמדומני, שאין הדבר מקובל כאן כלל. שמעתי שבהֶסֶן עושים עסקים שכאלה, ששם נפלו חוָאים לא מעטים בידי היהודים... מי יודע איזה פושט עור יעלה את מר מַייבּוֹם ברשתו...

"יהודים? פושטי עור?" קראה מרת פרמאנדר נדהמת... "הלא מדוּבר, תוֹם, בך!".

תומאס בודנברוק השליך מידיו את המשקפיִם והדפם ממנו והלאה עד שנתגלגלו והחליקו על העיתון הפרושׂ על השולחן. בבת אחת הסב את פלג גופו העליון ופנה אל אחותו.

"בי?" שאל, שׂפתיו נעות וקולו לא נשמע.

"בית בודנברוק", חלק שמיני

תומאס, המניח כי נמצא קונה ליבולים, מדבר קשות כנגד אותם סוחרים המסכימים לקנות יבול בטרם עת (כאשר היבול עדיין לא צמח, ושוויו רק מוערך ולא ידוע) מאנשים שנקלעו לחובות וזקוקים לכסף מיידי ולכן הם נאלצים לקיים את העסקה במחירי הפסד, על אף שגם הסוחרים יודעים כי היבול שיצמח יהיה שווה סכום גבוה בהרבה. למרבה האירוניה, תומאס מגלה כי אחותו לא באה לבשר לו על מצבם של הידידים אלא להציע לו לקנות את היבולים, ולחרדתו הוא מגלה כי לאור דבריו שאמר הוא נדמה לאחד מאותם "פושטי עור" המציעים להם לבצע את העסקים שהוא דיבר בגנותם.

תומאס מאן בשידוריו הרדיופוניים ב-BBC שנקראו "שמעי גרמניה!" (Deutsche Hörer!) שבהם התריע על אימי המשטר הנאצי ועל רציחות היהודים

לדעתם של תומכי הגישה הראשונה, השאלה בדבר האנטישמיות בכתביו המוקדמים של מאן, ובפרט בספרו בעל החשיבות "בית בודנברוק" שזיכה אותו בפרס נובל, טרם הוכרעה. כראייה הם טוענים כי אף בספריו המאוחרים יותר "הר הקסמים" (1924) ו"דוקטור פאוסטוס" (1947) מופיעות דמויות היהודיות בדימויים אנטישמיים, וכי ביומניו האישיים נמצאו התבטאויות בעלות גוון אנטישמי שכתב בשנת 1933, כגון תגובתו בדבר החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי כי "ניקוי מערכת המשפט מהשפעה יהודית, בסופו של דבר אינה אסון".[51][53]

לעומת זאת, שתי הגישות האחרונות טוענות שאף על פי שנראה כי מאן מבטא אמירות אנטישמיות ביצירותיו, לא כך הם פני הדברים, וכי ישנן ראיות מכריעות כי מאן כלל לא היה אנטישמי, אלא להפך[51]:

  • במסה שכתב מאן בשנת 1907, "פתרון השאלה היהודית" (Die Lösung der Judenfrage), אמר כי כוונתו היא להיות מליץ יושר להיהודים כ"פילושמי (תומך בגזע השמי, שהיהודים הם מייצגיו) נחוש ונטול ספקות".
  • מאן היה תומך נלהב של היהודים במהלך כל חייו והוא אף התחתן עם יהודייה, דבר שהפך דה פקטו את ששת בניו ובנותיו ליהודים.
  • מאן עזב את גרמניה עם עליית הנאצים בשנת 1933, בבקשה הרשמית של הנאצים לשלילת אזרחותו הנימוק הראשי היה "מאן הוא ללא ספק תומך נלהב של היהודים".
  • בחירתו של מאן להתחיל בשנת 1933 בכתיבת הטטרלוגיה "יוסף ואחיו" המאירה את הסיפור המקראי ואת עיקרי היהדות באור חיובי, מראה כי אף במישור האידאולוגי מאן היה מתנגד נחרץ לאנטישמיות.
  • במהלך מלחמת העולם השנייה מאן דיבר נגד גרמניה הנאצית בעודו יושב כפליט בארצות הברית, והוא אף היה מהסופרים הגרמניים הראשונים אשר התריעו, עוד במהלך המלחמה, על השואה המתבצעת ביהודים באושוויץ.[54]
  • ב-1948 מחה על כוונתה של ארצות הברית להסתייג מתוכנית החלוקה של ארץ ישראל.[55]

אמצעים ספרותיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי ש"בית בודנברוק" נכתב כרומן דקדנטי המתאר שקיעה של משפחה, תומאס מאן לא חסך בתיאורים אירוניים אף בנקודות הדרמטיות ביותר ביצירה, זאת כחלק מצורת הכתיבה האירונית שאפיינה אותו. דוגמה לדבר ניתן למצוא בוויכוח בין תומאס לכריסטיאן בנוגע לחלוקת הכספים לאחר מותה של הסנאטורית, אשר גלש לתחומים אישיים והגיע לכדי אבסורד, כאשר התווכחו מי מביניהם יותר חולה. הוויכוח נקטע על ידי טוני במילים[56]:

"כריסטיאן!" נצטעקה מרת פּרמאנדר באימה. "מה אתה סח!.. אלוהים אדירים, על מה אתם רבים, בעצם? כל השומע אתכם יחשוב שכבוד גדול הוא להיות חולה! אילו כך היה, יכולנו גם גרדה ואני, למרבה הצער, להוסיף איזה נופך משלנו!.. ואמא מוטלת כאן בסמוך!.."

בטענתה האחרונה לשניים אומרת טוני באירוניה, כי לוויכוח ביניהם יש מנצח וודאי - האם, שזה עתה מתה ממחלתה וגופתה מוטלת בחדר הסמוך.

בנוסף, מאן השתמש באירוניה כדי לחדד את הקונפליקט בין ה"חיים" לבין ה"אמנות". מטעם זה, האירוניה מופיעה רבות בתיאורים על האנו, שייצג את נפש האמן, שהמוות הוא משאת נפשו: התרופות היחידות שערבו לחיכו של האנו היו גלולות של זרניך; ניסיונה של המטפלת אידה יונגמן לשמור על האנו ולהרחיק אותו מחבריו בתואנות ש"כל בני גילו נגועים בתחלואים שונים והוא ניצל מפגיעתם" רק רופף את אמונו בשאר הבריות והרע את מצבו הבריאותי; לאחר שכול חייו היה שרוי האנו בעצב ובדיכאון, הוא פרץ בצחוק בלתי פוסק דווקא כאשר הכול היו שרויים באבל - במהלך עריכת רשימת האנשים שיוזמנו להלווייתו של אביו, ועוד.

ב"בית בודנברוק" הדמויות מאופיינות על ידי תנועות מסוימות או הרגלים ידועים, אשר מקלים על הקורא לזכור את הדמות ולהשריש את תכונותיה בו. מלבד זאת, ישנו גם אפיון על ידי משפטים או מילים ידועות שנעשה בהם שימוש חוזר ונשנה או ייחודי לדמות. דוגמאות רבות לדבר:

  • הגברת סזמי וייכברודט, ידידת המשפחה, נוהגת לומר באופן קבוע בחגיגות ובמיוחד לכלה אחרי הנישואין "היי מאוֹ-וֹ-שרת, ילדתי הטובה!".[57]
  • מאז שפגשה טוני בהיותה נערה את חברותיה גרדה ארנולדסן וארמגארד פון שילינג, בת האצילים, מחשבותיה היו נתונות באופן תמידי להידור עולמה ולהאדרת כבוד המשפחה.[58]
  • הנטיות הסנוביות של אידה יונגמן, האומנת, מוצאות ביטוי בגאוותה על כך, ששערה הלבין בשירות אדונים מן המעמד העליון ובדעתה, כי על בני משפחת בודנברוק להתרועע רק עם בני המעמד הגבוה.[59]
  • קלותילדה, קרובת המשפחה מרוסטוק, מתוארת באופן תמידי כ"עלובה" ו"כחושה".[60]
  • טוני חוזרת ואומרת לכול לאחר שפוקדת אותה צרה חדשה: "ילדה שוטה הייתי, אווזה פותה...", ולפני מאורע משמח שהתרחש הוסיפה: "כעת הזדקנתי, ושוב אינני כזו".[61]

ב"בית בודנברוק" נמצאים שמונה קטעי שירה אשר מבטאים את הלכי הנפש של הדמויות ואת מצב הרוח הכללי באותו החלק בספר. בחלק הראשון של הספר מובא השיר הארוך ביותר בספר אשר מבטא בצורה הטובה ביותר את עושרה הראשוני של החברה, הצלחת הפירמה ויחסה של החברה כלפי המשפחה:

יוהאן וולפגנג פון גתה
היינריך היינה
עמוד 30 המקור בשפה הגרמנית

מכובדַי! - שירי הדל
אעז לקרוא באָזניכם
בזה הבית הנאה,
מתנת-אלוֹה הוא לכם.

לךָ, רֵעי לשׂער שיבה,
ולרעייתך הנלבבה,
לילדכם, זה צמד-חמד,
יוקדש שירי ברוב חדוָה.

תבונת המעשה חָבה
בברית עם יופי בן-שמיִם:
וֶנוּס אַנַאדיוֹמֶנֶה,
ווּלקָן זריז ונבון-כפיים.

על חייכם, על עתידכם
אל-נא יעיב צל עננה.
כל יום ויום לוַאי יהי
מלא שמחה ורננה.

מה יעלוץ בי לבבי
לנוכח אָשרכם כי רב!
יהי רצון שלעולם
תהיו חוסים בצל כנפיו!

חיו בטוב במעון הפאר,
ואל-נא תשכחו, רֵעים,
את מי שבחדרו הקט
כתב את אלה הטוּרים!

Hochverehrte! - Nicht versäumen
darf es mein bescheiden Lied,
Euch zu nah’n in diesen Räumen
die der Himmel euch bescheid.

Dir soll’s, Freund im Silberhaare,
und der würd’gen Gattin dein,
Eurer Kinder trautem Paare
freudevoll gewidmet sein!

Tüchtigkeit und Zücht’ge Schöne
sich vor unserem Blick verband,
Venus Anadyomene
und Vulcani fleiß’ge Hand.

Keine trübe Zukunft störe
Eures Lebens Fröhlichkeit,
jeder neue Tag gewähre
Euch stets neue Seligkeit.

Freuen, ja unendlich freuen
wird mich euer künftig Glück.
Ob ich oft den Wunsch erneuen
werde, sagt euch itzt mein Blick.

Lebet wohl im präch’tgen Hause
und behaltet wert und lieb
den, der in geringer Klause
heute diese Zeilen schrieb!

בין היתר מוזכרים שירים המוטמעים כבדרך אגב בטקסט. שירים אלו מראים את השפעתם החיצונית של סופרים ומשוררים שונים על הסופר ועל דרכי כתיבתו, ביניהם ניתן למנות את גדולי השירה הגרמנית כדוגמת גתה והיינה: [62]:

אלא שעלי אדמות הכל אך משל

רמז לשורה "כל החולף אינו אלא משל" - "פאוסט" לגתה, שורת הסיום

על חוש הומור צריך לשמור, למרות הכול

שורה משיר של היינריך היינה

אשר הִתמיד לשאוף, לחתור...

מתוך "פאוסט" לגתה, חלק שני

פרס נובל לספרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיפלומת הנובל של מאן. ברקע מצוירים קווי הנוף של ליבק, עיר הולדת המחבר בה מתרחשת עלילת ספרו "בית בודנברוק", אשר בגינו זכה בפרס.

בשנת 1929, 29 שנים לאחר סיום כתיבת היצירה, זכה תומאס מאן בפרס נובל[63]:

בעיקר עבור הספר האדיר, "בית בודנברוק" שזכה בהתמדה להכרה מוגברת כאחת העבודות הקלאסיות של הספרות המודרנית

נימוק חבר השופטים, פרס נובל לספרות 1929

לדעת אשתו של מאן, הזכייה בפרס נובל לא הייתה מתרחשת אילולא פורסם הר הקסמים. וכך כתבה בספרה[64]:

אכן, פרס נובל לא בא כהפתעה גמורה, לאיש לא. זה זמן רב דיברו על כך: כבר שנה קודם לכן נקבו בשמו של תומאס מאן כמועמד לפרס. הקול שהכריע לטובת הענקת פרס נובל היה קולו של גרמניסטן, בֶק שמו, פרופסור בק. פרופסור בק לא חיבב את "הר הקסמים". כשראה הספר אור בשנת 1924 כתב, כי הספר הוא גרמני כה מובהק, גרמני באורח בלעדי שלא יתרגמו אותו לשום שפה אחרת [...] אולם "הר הקסמים" ביסס למעשה את תהילתו [של מאן] בתבל כולה. בזכותו אף זכה בפרס. אולם האדון בק הצדקני לא אבה להודות באמת הזאת, ובתעודה [של פרס נובל] אמנם כתוב, כי הפרס הוענק לתומאס מאן בראש ובראשונה בזכות "בית בודנברוק". הייתה זו כסילות מצד בק ומלבד זאת גם דבר שאין הדעת סובלתו, שהרי ככלות הכל ראה "בית בודנברוק" אור ב-1901. נמצא אפוא כי מן הדין היה להקדים את הענקת הפרס ב-25 שנה; בשנת 1929 לא היה עוד טעם לכך.

עיבודים קולנועיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כרזת הסרט "בית בודנברוק" (2008)
הסרט הראשון יצא לאקרנים בשנת 1959 וניקרא " Buddenbrooks - 1. Teil " . שיחקו בו השחקנים ליזלוט פולור, נדיה טילר, האנסיורג פלמי, האנס לותר, ליל דאגובר וורנר הינז.[66]
בשנה העוקבת יצא לאקרנים הסרט השני שנקרא ". Buddenbrooks - 2. Teil " כאשר השחקנים נותרו על כנם.[67]
  • בשנת 1984, בשנת 1979 ובשנת 1965 יצאה גרסה טלוויזיונית לספר בשם "בית בודנברוק".[68]
  • בשנת 2008 יצא לאקרנים עיבוד מחודש של הספר על ידי הבמאי היינריך ברלר, אשר לאחרונה אמר כי הגרסה הראשונה של הסרט היא זו שמשכה את ליבו לעולם הקולנוע ועל כן הוא החליט להוציא את העיבוד הקולנועי המחודש לספר.[69][70]

עיבודים לתיאטרון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • בשנת 2005, הומחז הספר לראשונה לתיאטרון על ידי ג'ון פון דופל, כאשר העלילה נסבה סביב חייהם ואמונותיהם של כריסטיאן, טוני ותומאס. הפרמיירה הועלתה בתיאטרון תאליה בהמבורג ב-3 בדצמבר 2005.
  • בשנת 2007, כעבור שנה ומחצה של שכלול המחזה, הוא הועלה בשנית בתיאטרון דוסלדורפר על ידי פון דופל. הפרמיירה הייתה ב-12 במאי 2007.
  • בשנת 2007, הועלה המחזה של פון דופל גם בתיאטרון ליבק (עיר הולדתו של תומאס מאן). הפרמיירה הייתה ב-29 בספטמבר 2007 ובוימה על ידי מנהל הדרמה פיט הולזווארט. גרסת המחזה לספר התקבלה בהתלהבות על ידי הקהל בליבק.

תרגומים לעברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אותה גרסת תרגום הוצאה לאור בשנית בשנת 2003 בגרסה מאוחדת בספריית הקלאסיקה של עם-עובד. גרסה זו נכללת ברשימת הרומנים המתורגמים שב"תוכנית הלימודים בספרות לחטיבה העליונה בבית הספר הכללי", מטעם משרד החינוך.[71]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • בארנד מ. קראסק, "Revolution und Schulalltag in Thomas Manns "Buddenbrook, הוצאת בית המסורת הספרותית, גרמניה, 2005
  • קן מאולדאן וגארו פון ווילפארט (עורכים), Buddenbrooks-Handbuch, שטוטגרט, 1988
  • קיצים, אנדארס יורס, Der Bankrott ‚protestantischer Ethik‘: Thomas Manns „Buddenbrooks“. Prolegomena einer religionsphilosophischen Romaninterpretation, in: Wirkendes Wort. Deutsche Sprache und Literatur in Forschung und Lehre, שנתון 44 (1944), עמודים 88–110
  • גאטג'אהר ורטראד (עורך), Buddenbrooks: von und nach Thomas Mann, הוצאת Königshausen & Neumann, וירצבורג, 2006
  • איקהולטאר מאנפראד, "Das Geld in Thomas Manns "Buddenbrooks, הוצאת Schmidt-Römhild, ליבק, 2003
  • טיאד רולף, Stereotypen vom Juden. Die frühen Schriften von Heinrich und Thomas Mann. Zum antisemitischen Diskurs der Moderne und seiner Überwindung, הוצאת מטרופול, ברלין, 1998 (בית בודנברוק כרומן אנטישמי)
  • בראנד תומאס, Thomas Mann: Buddenbrooks. Königs Erläuterungen und Materialien , חלק 264, הוצאת Bange Verlag, הולפלד, 2002
  • ברוך קורצווייל, מסכת הרומן והסיפור האירופי, עמ' 213–275. הוצאת שוקן, תל אביב, 1973 (מהדורה חדשה)
  • יוסף ליכטנבום, מספרי העולם, הוצאת אחיאסף, ירושלים, 1958.
  • קטיה מאן, זיכרונות שלא נכתבו (Meine ungeschriebenen Memoiren), הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר. תרגם ישראל זמורה, תל אביב, 1979

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית בודנברוק בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ עשרים הרומנים החשובים בשפה הגרמנית בעריכת מרסל רייך רניצקי(הקישור אינו פעיל, 3 ביולי 2017)
  2. ^ Greatest Literature of All Time באתר editoreric(הקישור אינו פעיל, 9 במרץ 2017)
  3. ^ "מספרי העולם" מאת יוסף ליכטנבום, עמוד 204.
  4. ^ "מלון הספרות החדשה" מאת אברהם שאנן, עמוד 478.
  5. ^ "מלון הספרות החדשה" מאת אברהם שאנן, עמוד 479.
    .Buddenbrooks בוויקיפדיה האנגלית
  6. ^ "מלון הספרות החדשה" מאת אברהם שאנן, עמוד 476.
  7. ^ "זיכרונות שלא נכתבו" מאת קטיה מאן. עמוד 69.
  8. ^ "לזכרו של תומאס מאן", ברוך קורצווייל, "תרבות וספרות", הארץ 26.8.55
  9. ^ "זיכרונות שלא נכתבו" מאת קטיה מאן. עמודים 33-34
  10. ^ Donald Ray Richards: The German Bestseller in the 20th Century. A Complete Bibliography and Analysis 1915-1940 Bern: Herbert Lang, 1968. 276 Seiten
  11. ^ הוצאת S.Fischer מתוך ויקיפדיה הגרמנית
  12. ^ Samuel Lublinski, German Literature Companion באתר Answers
  13. ^ "זיכרונות שלא נכתבו" מאת קטיה מאן. עמוד 60
  14. ^ Der Doktor Lessing באתר thomasmann של הוצאת fischerverlage
  15. ^ כל הסיפור על ציטוטיו מובא מ"זיכרונות שלא נכתבו" מאת קטיה מאן. עמודים 60-61
  16. ^ אריאנה מלמד, שיבוט גנטי, באתר ynet, 18 ביוני 2008
  17. ^ "מספרי העולם" מאת יוסף ליכטנבום. עמוד 210. ליכטנבום מכנה את טוניו קרגר "האנו בודנברוק שנותר בחיים".
  18. ^ הוד מלכות בויקיפדיה הגרמנית
  19. ^ "זיכרונות שלא נכתבו", קטיה מאן. עמודים 30-31
  20. ^ "החיים והספרות" מאת מרסל רייך רניצקי. עמוד 79.
  21. ^ "מספרי העולם" מאת יוסף ליכטנבום. עמודים 204-205
  22. ^ כשאומר ליכטנבום כי מאן היה נאטורליסטן הוא צודק באופן יחסי. המושג נטורליזם התפרש בזמנו כריאליזם.
  23. ^ "בית בודנברוק", חלק שישי, פרק אחרון, עמוד 360.
  24. ^ "בית בודנברוק", חלק שישי, פרק אחרון, עמוד 358.
  25. ^ "בית בודנברוק", חלק שמיני, פרק שני, עמודים 416-417
  26. ^ הספר, שתומאס מאן אינו מציין מפורשות ברומן, הוא חיבורו של ארתור שופנהאואר "העולם כרצון וכדימוי"
  27. ^ "בית בודנברוק", חלק 11, פרק אחרון, עמודים 688-687.
  28. ^ על הספרות הקלאסית הגרמנית המאופיינת ב"מופנמות גרמנית" (deutsche Innerlichkeit) ראו "סיפורי הופמן - רישומים בשולי 'האסכולה הרומנטית' הגרמנית" מאת מרדכי אבי-שאול
  29. ^ הדברים בהשראת הדמות רודריק אשר, מתוך סיפורו של אדגר אלן פו "נפילת בית אשר".
  30. ^ 1 2 3 4 5 ע"פ האחרית דבר מאת נילי מירסקי
  31. ^ על אף העובדה ש"אפי בריסט" פורסם ב-1894 לא ראה בו מאן רומן ריאליסטי לחלוטין שכן גם בו נותרו עקבות של שדים ורוחות ("רוחו של הסיני") המאפיינים את הכתיבה הרומנטית. ראו עוד בנושא באחרית הדבר ל"אפי בריסט" מאת נילי מירסקי.
  32. ^ "בית בודנברוק", פרק 11.
  33. ^ עלית קרפ, ריאיון עם נילי מירסקי, מאבק הרואי בשילוש הרומנטי הקסום, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2005
  34. ^ "מסכת הרומן והסיפור האירופי" מאת ברוך קורצווייל. חלק 'תומאס מאן' פרק שני. עמודים 221–240 (על הקשר בין המוזיקה לחיים בכתבי תומאס מאן)
  35. ^ "בית בודנברוק", חלק שמיני, פרק שישי. עמוד 454
  36. ^ "מסכת הרומן והסיפור האירופי" מאת ברוך קורצווייל. עמ' 232.
  37. ^ "מסכת הרומן והסיפור האירופי" מאת ברוך קורצווייל. עמ' 216.
  38. ^ על יחסו של שפונהאואר למוזיקה ראו,
    Daniel Albright (2004: p39, n34) Modernism and Music: An Anthology of Sources
  39. ^ "מסכת הרומן והסיפור האירופי" מאת ברוך קורצווייל, עמ' 242
  40. ^ "חולות הזהב ויוהן הקטן", ד"ר רבקה שאול (בן צבי), עיתון 77, תמוז תשס"ח.
  41. ^ בית בודנברוק, חלק שני, פרק ראשון, עמ' 53
  42. ^ בית בודנברוק, חלק ראשון, פרק רביעי, עמוד 21
  43. ^ Gebhard Leberecht von Blücher בויקיפדיה הגרמנית
  44. ^ "מסכת הרומן והסיפור האירופי" מאת ברוך קורצווייל. עמוד 252-253
  45. ^ Wysling, Hans und Ivonne Schmidlin: Thomas Mann. Ein Leben in Bildern. Zürich: Artemis 1994, S. 118
  46. ^ "זיכרונות שלא נכתבו" מאת קטיה מאן. עמוד 53.
  47. ^ "זיכרונות שלא נכתבו" מאת קטיה מאן עמוד 73
  48. ^ בית בודנברוק, חלק שני, פרק שני, עמודים 58-59.
  49. ^ Processes of transposition German literature and film מאת Christiane Schõnfeld, pp. 133-140
  50. ^ "בית בודנברוק", חלק שמיני, פרק שני, עמוד 419
  51. ^ 1 2 3 חנן אלשטיין, הוא ריחרח אותו קלות, כמבקש להיוודע את כוח הקנייה שלו, באתר הארץ, 17 באוגוסט 2005
  52. ^ "בית בודנברוק", חלק שמיני, פרק שני, עמודים 415-416
  53. ^ אלכסנדר רביב, עקומה אנטישמית עולה, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2005
  54. ^ "השוקעים והניצולים" מאת פרימו לוי, עמוד 151.
  55. ^ הערך "תומאס מאן" בבריטניקה לנוער
  56. ^ "בית בודנברוק", חלק תשיעי, פרק שני, עמוד 527
  57. ^ "בית בודנברוק", עמודים: 150, 270, 326, 366, 409, 498 ועוד.
  58. ^ בית בודנברוק, עמודים: 81, 83, 107, 109, 147, 157, 159, 182, 271, 337, 344, 359, 385, 390, 409, 484, 501, 505, 553, 623, 628 ועוד רבים.
  59. ^ בית בודנברוק, עמודים: 10, 105, 212, 224, 316, 475 ועוד.
  60. ^ בית בודנברוק, עמודים: 10, 27-28, 74, 85, 94, 222, 250, 271, 279, 306, 359, 364, 410, 484, 493, 571, 625, 685-686 ועוד רבים.
  61. ^ בית בודנברוק, עמודים: 117, 125, 214, 218, 257, 322, 561, 581 ועוד.
  62. ^ הראשון: "בית בודנברוק" עמודים 251, 331, 430
    השני: "בית בודנברוק" עמוד 346
    השלישי: "בית בודנברוק" עמוד 661 (בתרגום י. כפכפי)
  63. ^ ראו, תומאס מאן באתר פרס נובל
  64. ^ "זיכרונות שלא נכתבו" מאת קטיה מאן. עמודים 50-51
  65. ^ "בית בודנברוק (1923)", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  66. ^ "בית בודנברוק (1959)", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  67. ^ "בית בודנברוק (1959)", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  68. ^ "בית בודנברוק (1965)", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית) "בית בודנברוק (1979)", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
    "בית בודנברוק (1984)", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)(הקישור אינו פעיל, 9 במרץ 2017)
  69. ^ ראו ראיון באתר The Marker Cafe
  70. ^ "בית בודנברוק (2008)", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  71. ^ תוכנית הלימודים בספרות לחטיבה העליונה בבית הספר הכללי באתר משרד החינוך