הסכם סייקס-פיקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
המזרח התיכון על פי סייקס-פיקו

הסכם סַייקְס-פּיקוֹ (Sykes-Picot) הוא הסכם מדיני סודי בין צרפת ובין בריטניה שנחתם ב-16 במאי 1916 על ידי נציגי שתי הממשלות: מארק סייקס, נציג משרד החוץ הבריטי, ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו, נציג משרד החוץ הצרפתי. מטרת ההסכם הייתה לקבוע את אזורי השליטה של שתי המעצמות בשטחי האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה.

הרקע להסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת מלחמת העולם הראשונה, נטשה האימפריה העות'מאנית את בריטניה, השותפה הישנה שלה, ויצרה קשרים אסטרטגיים עם גרמניה. במהלך המלחמה התהדקו קשרים אלו עוד יותר, והתקדמו לשלבים גבוהים ביותר הן מבחינה כלכלית והן במסגרת הברית הצבאית. כך ממשלת גרמניה התחילה בפרויקט נרחב של בניית מסילת רכבת מברלין לבגדד, שהייתה אמורה להיות בעלת חשיבות מסחרית ותעשייתית לגרמניה במזרח התיכון. כתוצאה מנטישת בעל הברית העות'מאני, חיפשה בריטניה שותף אסטרטגי אחר באזור המזרח התיכון, ויצרה קשרים סודיים עם נציגים פרסיים וערביים, שהתגברו באופן טבעי עם כניסתה של האימפריה העות'מאנית למלחמה כחלק ממעצמות המרכז. ב-1915 הנציב העליון הבריטי במצרים, סר הנרי מקמהון, החל בחליפת חמישה עשר מכתבים עם השריף חוסיין בן עלי (מכתבי חוסיין-מקמהון). מקמהון רצה את תמיכת חוסיין ושבטיו במאמץ המלחמתי הבריטי, חוסיין דרש בתמורה הכרה בריטית במדינה ערבית עצמאית, מדרום טורקיה והים התיכון ועד לנמל עדן שבתימן (שהיה אף הוא בשליטת בריטניה). מקמהון, בשם בריטניה הגדולה, השיב בחיוב לפניית השריף חוסיין בן עלי, אבל הוציא מתוך מפת המדינה הערבית העתידה לקום את סוריה, חלק גדול מלבנון, שני מחוזות בעיראק; אזורים בהם החל לזרום הנפט.[1]

ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסכם בין בריטניה לצרפת נחתם לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר כבר היה ברור שהאימפריה העות'מאנית עומדת ליפול. על פי ההסכם, צרפת תקבל את לבנון, סוריה ודרום מרכז טורקיה, בעוד שבריטניה תקבל את ירדן, את עיראק ואת המפרץ הפרסי. ארץ ישראל נועדה, על פי ההסכם, להתחלק לאזורים שבשליטה בריטית ישירה והם: עבר הירדן המזרחי, הנגב ומובלעת באזור חיפה, הגליל העליון נועד לשליטה צרפתית, ואילו יתר אזורי הארץ יהיו תחת שלטון בינלאומי.[2]

על פי ההיסטוריון ישעיהו פרידמן[3] ההסכם, שנחתם בסודיות, אינו סותר את התחייבות הבריטים לחוסיין, השריף של מכה - מכתבי חוסיין-מקמהון, משום שגם בעיני הבריטים הייתה ההתחייבות נטולת תוקף משפטי, היא לא נדונה בועידת השלום בפריז (1919), בעלות הברית לא הכירו בה ומשום כך גם לא נעשה בה שימוש בפני ועדת המנדטים של חבר הלאומים לתרץ את הוספת סעיף 25 לכתב המנדט. מכתבי חוסיין-מקמהון התבססו על התניית 'תן-קח': תמורת סיוע ממשי של חוסיין למאמץ המלחמתי הבריטי תהיה בריטניה מוכנה לשקול הכרה בעצמאות ערבית. עצמאות ערבית פירושה היה שחרור מעול השלטון הטורקי. בפועל לא רק שחוסיין לא עמד בהבטחותיו הצבאיות אלא שהבריטים נאלצו לסייע לו צבאית וכלכלית. בהמשך הדרך נכבשו מידי ההאשמים שטחי השלטון שלהם בחיג'אז על ידי יריביהם הסעודים. הבריטים הכירו בכיבוש הסעודי וכפיצוי, קיבלה המשפחה ההאשמית מהבריטים את השלטון בעיראק ובעבר הירדן (שנותק מן המנדט הבריטי על פלשׂתינה-ארץ ישראל). בניגוד לסברה אחרת גם הצהרת בלפור שניתנה שנה לאחר מכן ב-1917, ובה הובטח ליהודים להקים בית לאומי בארץ ישראל, איננה סותרת את ההסכם. כפי שהראה זאת ההיסטוריון ישעיהו פרידמן,[דרוש מקור] מכתבי חוסיין-מקמהון לא זו בלבד שלא התייחסו כלל לארץ ישראל, אלא שמעמדם הדיפלומטי היה נחות אפילו להסכם סייקס-פיקו שהתבסס על הצהרת כוונות כללית, וכלל בתוכו גם הבטחות לבעלות הברית הנוספות: רוסיה ואיטליה. הצהרת בלפור לעומת זאת, התבססה על הסכמה של כל מעצמות הברית (כולל ארצות הברית) ותוך זמן קצר (1919) שימשה כבסיס לכתב המנדט, כולל אותם סעיפים המבטיחים זכויות אזרח ליהודים שיבחרו להשאר במדינותיהם וזכויות עדתיות וחברתיות לתושבים הלא-יהודים בארץ ישראל. העובדה שההסכם עורר התנגדות הן מצד הערבים והן מצד היהודים לא אמורה להפתיע איש שכן הערבים והיהודים דאגו כל קבוצה לאינטרסים שלה, כפי שהובנו על ידם. אלא שכאמור, ולגופה של השוואה, מכתבי חוסיין-מקמהון לא היו הסכם אלא משא ומתן בהתהוות. כך יש לראות גם את הסכם סייקס-פיקו. ב-1918, אחרי המהפכה ברוסיה, הבולשביקים שגילו את ההסכם בארכיון של משרד החוץ הרוסי, פרסמו אותו כדי לבזות את הקולוניאליזם המערבי.

ההסכם אושר והורחב בוועידת סן רמו ב-1920, בה חולקה האימפריה העות'מאנית לשעבר בין המעצמות האירופאיות שניצחו במלחמת העולם הראשונה, אך כלל שינויים ובהם, בלחץ בריטניה, אישור הצהרת בלפור. בסופו של דבר, ההסכם מעולם לא יצא אל הפועל. בריטניה לא כיבדה את ההסכם ובפועל החלוקה נקבעה על ידי חבר הלאומים בשיטת המנדטים, שהעניקה לשתי המעצמות שליטה בפועל, אם כי לא באופן רשמי, כפיקדון לכאורה שהופקד בידיהן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'יימס באר, קו בחול: בריטניה, צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, תרגם מאנגלית: בועז וייס. תל אביב: אופוס, 2016.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הסכם סייקס-פיקו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אפרים דוידי, 90 שנה להסכם סייקס-פיקו, באתר הגדה השמאלית, 3 ביוני, 2006
  2. ^ מרזוק אלחלבי,חזקים ישחקו בגורלות חלשים: מאה שנה להסכם סייקס-פיקו, באתר העוקץ, 29 במאי 2016
  3. ^ ישעיהו פרידמן, כיצד נקרע עבר הירדן מעל הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל, מתוך עיונים בתקומת ישראל גיליון 15, אוניברסיטת בן-גוריון, ע"מ 140