משתמש:מי-נהר/ארגז חול/תקופת המשנה והתלמוד

תקופת המשנה והתלמוד, היא תקופה בתולדות עם ישראל, המצויינת בהתאם לחלוקה לפי תקופות היצירה התרבותית של העם היהודי במשך הדורות בהם לא הייתה לו עצמאות בארץ ישראל. תקופת המשנה והתלמוד מתפרשת על פני כ-600 שנים ומקובל להתאימה לחלוקה של תולדות ארץ ישראל לפי השלטון שבה, החל מחורבן בית שני בשנת 70 על ידי הרומאים, המשכה בתקופת השלטון הביזנטי ועד לשנת 632 בה החלה התקופה הערבית בארץ ישראל.

ברוב תקופה זו התקיים ישוב יהודי משמעותי בארץ ישראל ונכתבו במהלכה, כמה מיצירות התרבות החשובות של עם ישראל ביניהם המשנה והתלמוד. אמנם יצירת המשנה במסגרת התורה שבעל פה, החלה כבר במהלך ימי בית שני, אך העלתה על הכתב ועריכתה הושלמו לאחר חורבן הבית. למרות שעד אז הקפידו שלא להעלות את התורה שבע"פ על הכתב, קבע רבי יהודה הנשיא שיש לערוך ולכתוב את התורה שבע"פ, בכדי שלא תישכח ותאבד כתוצאה מהקשיים שפקדו את העם היהודי באותם שנים ושהחמירו ככל שהעמיקו השעבוד בארץ והגלות ממנה. העלאת התורה שבעל-פה על הכתב ויצירתם של המשנה והתלמוד, נתנו לתקופה זו את שמה.

אירועים גיאופולטיים בתקופה זו

מקומה של יהודה במערך הקיסרות הרומית

ערך מורחב – התקופה הרומית בארץ ישראל

ערך מורחב – התקופה הביזנטית בארץ ישראל

מוסדות ההנהגה בארץ ישראל

בתחילתה של התקופה נמצאים חלק גדול והם הרוב של העם היהודי בארץ ישראל תחת השלטון הרומאי ובהמשכה תחת השלטון הביזנטי. לאחר שנכשל המרד הגדול, חרב בית המקדש ואבד לחלוטין השלטון העצמאי, הרי שנוצר חלל גדול במערכות הרוח המשפט והחברה שעד כה התקיימו בזיקה למקדש וירושלים. מצב זה הביא להתפתחות והתרחבות מוסד הסנהדרין ומרכזי התורה. סמכות החכמים גברה בקרב העם היהודי הן בארץ והן בתפוצות ועם הזמן הוכרה גם ע"י השלטונות. לקראת סופה של התקופה עוברת ההשפעה וההנהגה למרכז היהודי שבבבל כאשר למעשה בזמן השלטון הערבי הפותח תקופה חדשה, נמצאים כבר רוב היהודים שבארץ ובתפוצות תחת שלטונם.

המנהיגות הלאומית של העם בארץ משמשת כגורם מאחד וכמקור הסמכות כלפי יהודי התפוצות גם בשל היותה המנהיגות של ארץ ישראל. מכל רחבי הארץ והתפוצות עולים אליהם כדי ללמוד תורה, תקנותיהם ופסיקותיהם מתקבלות בקרב יהודי התפוצות וכן נקבע לוח השנה העברי. מוסדות אלה אף גובים מיסים מכלל היהודים ובסמכותם להשפיע על מינויי מנהיגי הקהילות בתפוצות.

הנשיאות:

ערך מורחב – מוסד הנשיאות

עד לחורבן בית ראשון שימשו מספר גורמים בהנהגת האומה כל אחד יתרונו לפי תחומו. המלכות, הכהונה, הנביא והסנהדרין. בתחילת ימי בית שני הייתה רק אוטונומיה דתית ופסקה הנבואה. רק לאחר ניצחון החשמונאים חזרה המלכות לישראל אך החשמונאים שהיו כוהנים נטלו לעצמם בנוסף לכהונה גם את המלכות. גם בזמן מלכי בית הורדוס לא הייתה המלכות מסורה בידי צאצאי דוד המלך, אשר ע"פ המסורת המלוכה צריכה לעבור אצל צאצאיו. בראשות הסנהדרין שישבו בסמוך לבית המקדש יכל לשמש אפילו גר ובלבד שהוא גדול בתורה. עם חורבן ירושלים ובית המקדש פסקה המלכות בישראל וגלתה הסנהדרין ממקום מושבה בירושלים. לפיכך בטלו כמעט כל סמכויות ההנהגה האיחדו את האומה ונותרה רק סמכותה המצומצמת של הסנהדרין. לאחר חורבן בית שני, הפך תפקיד נשיא הסנהדרין לתפקיד רשמי נוסף בשם מוסד הנשיאות כתחליף למלכות. בתפקידים אלה שימשו חכמים צאצאים לבית דוד המלך דור אחר דור כבר מנישאותו של רבן גמליאל הראשון. מוסד זה הוכר ע"י השלטון הרומי ואף היה זכאי ע"פ החוק הרומאי לאיסוף מס מכל היהודים בארץ ובתפוצות. מוסד הנשיאות פעל במקביל לסנהדרין, שהרי הנשיא היה גם ראש הסנהדרין. ולמרכז התורני בראשותו קראו גם "ישיבת ארץ ישראל". הוראות שונות הנוגעות לעיבור החודש ועיבור השנה נשלחו מטעמם לתפוצות ישראל , הוסמכו חכמים והתקיימה מערכת משפטית וייצוגית. בעקבות תמורות גיאופולטיות שונות הוחלף מקום מושבה של הסנהדרין והנשיאות מספר פעמים עד למקום משכנה האחרון בטבריה. מוסד הנשיאות התקיים כמעט ברציפות עד לשנת 425 מפני שבעקבות צו השלטון הרומאי, בהוראה משותפת של הקיסרים תאודוסיוס השני (17 באוקטובר 415) והונוריוס ציוו לבטל את מוסד הנשיאות.

הסנהדרין:

ערך מורחב – הסנהדרין

הסנהדרין, או בשמה המקורי "מועצת הזקנים", הייתה המוסד הדתי העליון ביהודה בימי בית שני ולאחריו, שימשה גם כהנהגה מדינית. המוסד התפתח ממוסד קדום לו - הכנסת הגדולה. בידיה רוכזו סמכויות משפטיות ומדיניות. היא הנהיגה את העם וייצגה אותו, והיוותה גם בית מדרש עליון ללימוד תורה. את הבסיס לסנהדרין נטלו חז"ל מ-70 הזקנים שסייעו ביד משה רבנו במשפט.

מקומו של בית דין הגדול (של 71 חכמים) היה בתחילה בלשכת הגזית אשר בבית המקדש; מלבדה, ישבו שתי סנהדריות קטנות (23 חכמים כל אחת) בפתח העזרה ובפתח הר הבית. 40 שנה לפני חורבן בית המקדש השני גלתה הסנהדרין ממקומה, ומאותו זמן ואילך בטלה סמכותה להוציא עבריינים להורג, מפני שרשאים בתי-הדין לפסוק גזר-דין מוות רק כשבית-הדין הגדול יושב במקומו בלשכת הגזית.

לאחר חורבן הבית, ישבה הסנהדרין ביבנה עד מרד בר כוכבא, בעקבות המרד והגזרות שגזרו הרומאים בעקבותיו על יהודה, עברה הסנהדרין לגליל. היא ישבה בכפרים קטנים כמו אושא ושפרעם, כדי להרחיק ממנה את עינה של הקיסרות הרומאית. רבי יהודה הנשיא - נשיא הסנהדרין, שישב בבית שערים, העביר לעירו את הסנהדרין, וכאשר חלה ועבר לציפורי, עברה אתו לשם גם הסנהדרין. בימי רבי יהודה נשיאה, עברה הסנהדרין לטבריה למשך תקופה ארוכה.

זמן ביטול הסנהדרין איננו לגמרי ברור אבל הוא כנראה סביב ביטול הנשיאות בשנת 425, אם-כי עד המאה השמינית נותרו שרידים שלה.

משנת 70 עד שנת 132

מטבע "יהודה השבויה" (Judea Capta) שטבע אספסיאנוס על מנת לחגוג את ניצחונו. במטבע נראית יהודיה שבויה היושבת אבלה תחת דקל, כשלצידה עומד חייל רומי

ערך מורחב – המרד הגדול

את חידוש החיים היהודיים הציבוריים לאחר המרד הגדול וחורבן בית המקדש זוקפים חז"ל לזכותו של רבן יוחנן בן זכאי. כבר בשלהי המרד, הבין שירושלים ובית המקדש ייפלו בידי הרומאים ושלא תיהיה תוחלת למלחמת האחים. בהתאם להערכת מצב זו יצא מירושלים הנצורה, מסר את עצמו לידי הרומאים, ודאג ליצירת מרכז הנהגה לאומי חדש ביבנה. בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי ביבנה החל בחקיקה הלכתית ולאומית במגמה לחדש את פעולת הסנהדרין שנפסקה עם חורבן ירושלים. לאחריו עמד בראש הנהגת הסנהדרין ביבנה, רבן גמליאל, בימיו הגיע המרכז ביבנה לשיא השפעתו, ללא הפרעה מצד השלטון הרומאי. בימיו הוקמו מרכזי תורה בערים אחדות - ובהן בני ברק, ציפורי וגמזו, הוסמכו דיינים ומונו שליחים לתפוצות. רבן גמליאל המשיך את פעולת קודמו, רבן יוחנן בן זכאי, לחיזוק משמעותם ושמירתם של החגים למרות הניתוק מבית המקדש שחרב. המרכז היהודי ביבנה התקיים במשך כ- 60 שנה, עד למרד בר כוכבא.

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו הקהילות שבגולה שולחות בעצמן את כספי השקלים לבית המקדש. בכל עיר הייתה קופה מיוחדת שלתוכה היו נותנים את כספי השקלים, ופעם בשנה ביום קבוע, נשלח הכסף לירושלים בידי אנשים ממשפחות מיוחסות. משחרב בית-המקדש, אמנם בטלה מצוות מחצית השקל אולם השלטון הרומאי הפך את כסף השקלים למס מיוחד אותו היו צריכים היהודים להעלות. בהעדר בית המקדש גם פסקה חובת העלייה לרגל ולכן התקשו יהודי הגולה להביא בעצמם את תרומתם. לכן נוצר צורך לשלוח שלוחים מיוחדים לקהילות הפזורה היהודית, כדי לעורר את העם לתרומה ונדבה, ואף לגבות כספים בשם מרכז ההנהגה של האומה שהמשיך להתקיים בארץ.

מוסד שליחי ארץ ישראל התפתח בצורות שונות החל מחורבן בית שני, החל מימי הסנהדרין בהנהגתו של רבן גמליאל דיבנה. כך הונח היסוד השליחות ונהפך למוסד קבוע ששימש קשר עיקרי בין ארץ ישראל והגולה וסיפק סכומים גדולים לצורכי לימוד התורה ומוסדות הנשיאות והסנהדרין שהמשיכו להתקיים בארץ ישראל.

ערך מורחב – פולמוס קיטוס

מרד בר כוכבא 136-132

טטרדרכמה מכסף מימי בר כוכבא. על צדו של המטבע חזית בית המקדש כשעליה כוכב והכתובת "שמעון". על צדו השני לולב ואתרוג והכתובת "לחרות ירושלים"

ערך מורחב – מרד בר כוכבא

ערך מורחב – גזירות אדריאנוס

ערך מורחב – עשרת הרוגי מלכות

מרד בר כוכבא הוא מרד שערכו יהודי ארץ ישראל כנגד שלטון האימפריה הרומית בימי הקיסר אדריאנוס, בין השנים 132-136 לספירה.‏‏ בראש המרד עמד שמעון בר כוכבא, אשר זכה לתמיכת חכמי דורו ובראשם רבי עקיבא. המרד נחל הצלחה בתחילתו, אך לאחר מכן דוכא ביד ברזל. מאות אלפי יהודים נהרגו והיישוב היהודי בארץ ישראל כמעט וחרב. תקופת שלוש השנים שבהן שלט בר כוכבא בממלכת יהודה, הייתה לתקופת העצמאות האחרונה של עם ישראל בארצו, עד להקמתה של מדינת ישראל.

לאחר המרד ועד לתקופה הביזנטית 324-136

בעקבות מרד בר כוכבא נעשה ניסיון על ידי אדריאנוס להטיל גזירות על היהדות במטרה לפרק את אחידותה של היהדות מבחינה תרבותית ולאומית, ולעקור את הדת היהודית מארץ ישראל וכך לשבור את מוקד ההתנגדות לשלטונה של רומא בארץ. בהתאם למגמה זאת שינה הקיסר אדריאנוס את שם הפרובינקיה מיהודה ל"סוריה פלשתינה" על שם העם הפלשתי שנכחד זה מכבר במטרה לנתק את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל.

עוד תוצאה של מרד בר כוכבא היה שינוי דמוגרפי עמוק, היישוב היהודי במחוז יהודה חרב ועיקר היהודים ישבו מעתה בגליל, השומרונים החלו להתפשט לאזורים שמחוץ לשומרון עד שבתקופה הביזנטית הם נעשו לרוב תושבי הארץ.

הקלה ביחסים עם היהודים נעשתה עם עלייתו לשלטון של הקיסר אנטונינוס פיוס בשנת 138, יורשו של אדריאנוס ביטל את הגזרות על הדת היהדות וחזר למדיניות הרומאית המסורתית של הבטחת חופש הדת של היהודים. צעדים אלו איפשרו את הקמת המרכז היהודי באושא שבגליל, שהפך לאחר חורבן יהודה למרכז היישוב היהודי בארץ ישראל. בהנהגתו של רבן שמעון בן גמליאל היהדות החלה נוטשת את התקוות המשיחיות ומשלימה בלית ברירה עם נוכחותה של רומא בארץ כשבמקביל הקיסרים מהשושלת הנרווה-אנטונינית מגלים סובלנות כלפי היהודים.

במלחמת האזרחים שפרצה בקיסרות בשנת 192 בעקבות רציחתו של הקיסר קומודוס, צידדו יהודי ארץ ישראל במצביא ספטימיוס סוורוס ולאחר שניצח את כל יריביו בשנת 193 הוא גמל להם על תמיכתם.

שיאו של תהליך זה הגיע בתקופתו של רבי יהודה הנשיא, שבזמנו שככה האיבה המסורתית לרומא, והוא פעל לשילוב עם ישראל ויהודה במערך הקיסרי הרומי. כמו כן אין להתעלם מהשינויים הגדולים שקרו ברומא - עליית השושלת הסווראנית בשנת 193 סימלה שינוי תרבותי בקיסרות, כשלראשונה עלתה שושלת שמית שהחדירה לרומא את פולחני המזרח. מעצם טבעה הייתה השושלת החדשה אוהדת ליהודים. הבווראנים התירו ליהודים לכהן במשרות בפקידות הרומית והם קיבלו אזרחות רומית כתוצאה מן החוקה האנטונינית של הקיסר קרקלה שהעניקה אזרחות לכל תושבי הקיסרות שהיו בני חורין.

בתקופה הביזנטית 638-324

פסיפס בבית הכנסת בבית אלפא

ערך מורחב – מרד גאלוס

ערך מורחב – בית המקדש של יוליאנוס

הקמת בתי כנסת

חזית בית הכנסת

ערך מורחב – בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל

היהודים בתפוצות

מרד התפוצות

ערך מורחב – מרד התפוצות

המרכז היהודי בבבל

ערך מורחב – ראש הגולה

המרכז היהודי בבבל, ששימש גם כאחד משני מרכזי התורה הגדול בעולם כולו, עמד בראשותו של ראש הגולה, שהיה צאצא ישיר בן אחר בן למשפחת המלוכה שראשיתה בדוד המלך. ראשי גלויות אלו, עליהם התנבא יעקב אבינו ”לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו”, שלטו בעם ביד רמה, והייתה להם את הסמכות השלטונית להשליט סדר בעם בכוח. ראשי גלויות אלו היו גם לרוב מחכמי בית המדרש, ורבים מהם היו אמוראים מפורסמים.

היצירה התרבותית

יצירת התנאים

ערך מורחב – תנאים

בתקופת התנאים, החלו חכמי התורה לדרוש את פסוקי התורה לפי כללי המידות שהתורה נדרשת בהן ובצירוף הקבלות שקיבלו בפירוש התורה מדור לדור עד משה רבינו, ולפי דרשות אלו קבעו את ההלכות. במקרה של מחלוקת הלכתית, בין שני קבוצות מהחכמים או אפילו בין יחיד לרבים, נקבעה ההלכה לרוב כהרוב, על פי הכלל "יחיד ורבים הלכה כרבים". אם כי, שני הדיעות נלמדו בבית המדרש.

ה"תנאים" הוא כינוי לחכמים בתקופה שמימות הזוגות ועד לחתימת המשנה, כלומר במאה ה-1 וה־2. הכינוי תנא (שפירושו למסור בעל פה, ללמוד או ללמד) מורה על חכם הנזכר במשנה או חי בתקופת המשנה. תקופת התנאים באה עם תקופת הזוגות, וקדמה לתקופת האמוראים.

נהוג לחלק את תקופת התנאים לחמישה דורות, ועל אלה מוסיפים עוד דור של "תנאים למחצה", שחיו מיד אחרי חתימת המשנה. מספר התנאים הידוע הינו 120 בקירוב. התנאים חיו ופעלו בארץ ישראל במרכזים שונים.

המשנה

ערך מורחב – משנה

מספר שורות מכתב יד קאופמן: מסכת אבות, פרק א', משנה ו' ומשנה ז'. כתב-היד, שנחשב לאחד מכתבי-היד החשובים ביותר של המשנה, מתוארך לסביבות המאה ה-12.

המשנה היא אוסף ההלכות והמאמרים של חכמי התורה שנקראו תנאים, במשך חמשה דורות. המשניות נלמדו בבתי המדרש למיניהם בריכוזי היהדות, בעל פה, ולא נכתבו על ספר, על פי הכלל הקובע כי דברים שלא נכתבו אי אתה רשאי לכותבם. לאחר כשבעה דורות של תנאים, נקבצו חכמי התורה בבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא בראשותו של רבי יהודה שהיה ראש חכמי ישראל בדורו וכולם סרו למרותו, וסידרו את כל ההלכות שהיו בידיהם, וקבעו אלו הלכות מדויקות יותר, ואותם קבעו לשנות (ללמוד), הלכות אלו נקראו "משניות".

הברייתות

ערך מורחב – ברייתא

לעומת זאת, היו הלכות אחרות, שנשנו בבית המדרש במשך שנים רבות ולא נקבעו על ידי רבי יהודה הנשיא כחלק מהמשנה, הלכות אלו נקראו בשם "ברייתא" בארמית - חיצונית, כלומר הלכות שלא נקבעו בסדר המשנה ללומדם בבית המדרש. בעוד שהמשניות נלמדות תמיד בבית המדרש, הברייתות לא נלמדו באופן קבוע, ולכן למרות שכל אמורא ידע את כל המשניות, הרי שרוב האמוראים לא ידעו את כל הברייתות ולא למדו אותם באופן קבוע.

המדרשים

ערך מורחב – מדרש

יצירת האמוראים והסבוראים

ערך מורחב – אמוראים

ה"אמוראים" הם חכמי התלמוד שפעלו בתקופה שמתום חתימת המשנה בידי רבי יהודה הנשיא ועד לחתימת התלמוד (המאות ה-3 עד ה-5 לספירה). האמוראים פעלו בשני מרכזים: בארץ ישראל ובבבל. לפניהם פעלו התנאים ואחריהם הסבוראים. הכינוי "אמורא" שימש במקור לתיאור תפקיד שהיה קיים בבית המדרש - ה"אמורא" שהיה מבאר את דברי החכם בפני הציבור, אך כבר בתקופת התלמוד הפך לכינוי כללי לחכמים.

בארץ ישראל היה המרכז התורני בתקופה זו בציפורי שבגליל התחתון, ואחר כך בטבריה. בבבל היה המרכז העיקרי בישיבת סורא, ולעתים עבר לפומבדיתא ולנהרדעא. אמוראי בבל ואמוראי ישראל שמרו על קשר ונעזרו זה בזה לדיונים הלכתיים על ידי שליחים.

האמוראים היו חכמים שעסקו רבות בלימוד המשנה, כדי לפרש אותה באופן שיהיה ברור באופן מלא, ומסקנות הדברים נרשמו בשני התלמודים, הבבלי והירושלמי, מהם נפסקת ההלכה בשולחן ערוך שנתחבר בדורות מאוחרים יותר.

התלמוד הירושלמי

דף מהתלמוד הירושלמי מהגניזה הקהירית

ערך מורחב – תלמוד ירושלמי

התלמוד הבבלי

ערך מורחב – תלמוד בבלי

ערך מורחב – סבוראים

ה"סבוראים" (מסבירים) - ובספרות התורנית "רבנן סבוראי" - הוא כינוים של חכמי ישיבות בבל מסוף תקופת האמוראים (סוף המאה ה-5) ועד לתקופת הגאונים (אמצע המאה ה-6 או אמצע המאה ה-7). כינוי זה מבוסס על השם "סבורא", שמופיע בתלמוד הירושלמי, מסכת קידושין, שפירושו בעל סברא, מבין דבר.

המקור הקדום ביותר המזכיר את הסבוראים, מגדיר אותם כקבוצה-תקופה ומכנה אותם בשם זה הוא איגרת רב שרירא גאון.

בשונה מקודמיהם, האמוראים, שיצרו את התלמוד, עסקו הסבוראים לא ביצירה חדשה אלא בעיקר בהסברה, הטמעה והשלמה של התלמוד. לסבוראים חלק רב בעריכת התלמוד הבבלי – ליקוט גרסאות והשוואת נוסחאות, ויש מדבריהם שנכנסו לגוף התלמוד. בכך סיימו הסבוראים את תהליך כינוסו ועריכתו של התלמוד.

לקריאה נוספת

• ההיסטוריה של ארץ-ישראל - תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי (70 - 640) (יד בן צבי)
• שמואל ספראי, "תקופת המשנה והתלמוד", בתוך: חיים הלל בן ששון (עורך), תולדות עם ישראל בימי קדם, הוצאת דביר, תשכ"ט.

קישורים חיצוניים

• מתיה קם, תקופת המשנה והתלמוד, באתר "תרבות•il"

קטגוריות

קטגוריה:תקופת המשנה והתלמוד [[:]] [[:]] [[:]] [[:]]