הקריה למחקר גרעיני – נגב
 | |
| סמל הקריה למחקר גרעיני | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
מכון מחקר, weapons manufacturing company, מתקן גרעין  |
| על שם | שמעון פרס |
| כתובת |
הנגב |
| מדינה |
ישראל |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1958 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1958 |
| קואורדינטות | 31°00′13″N 35°08′48″E / 31.00361111°N 35.14666667°E |
|
nrcn | |
|
(למפת צפון הנגב רגילה)   קריה למחקר גרעיני | |
  | |
הקריה למחקר גרעיני – נגב ע"ש שמעון פרס (בראשי תיבות: קמ"ג) נקראת גם "הכור הגרעיני בדימונה" וממוקמת בלב מישור ימין, דרומית-מזרחית לעיר דימונה, ותכליתה ביצוע מחקר באנרגיה גרעינית, ובכלל זה ייצור נשק גרעיני, אף כי ממשלת ישראל מעולם לא הודתה בכך והיא שומרת באופן רשמי על "עמימות גרעינית". הכור הגרעיני[1] הפועל בקריה הוא הגדול מבין השניים הפועלים בישראל (האחר הוא הכור במרכז למחקר גרעיני - שורק). מערבית למתחם ממוקם מתקן המכ"ם בדימונה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההקמה וראשית הפעילות
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg){kind=spacer}
הקריה הוקמה בסיוע נרחב של מהנדסים צרפתים באמצע שנות ה-50 כחלק מהסיוע הביטחוני שקיבלה אז ישראל. את הפרויקט הגה ארנסט דוד ברגמן, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, ולקידומו תרם מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס,[2] שבין היתר, גייס תרומות לבנייה. אפרים אילין מספר[3] כי פנחס ספיר, שהתנגד להקמת הכור, לחץ לבל יכיר האוצר בכספים אלה כתרומה מזכה לצורך מס הכנסה. בשנת 1956 נשלחו 3 מהנדסים ישראלים בניהם - שמואל רותם, יוסף טוליפמן, ומהנדס נוסף, ללמוד מהצרפתים הקמה וניהול של כורים גרעיניים.
האדריכל הראשי של הקריה למחקר גרעיני היה אמנון ניב.[4] בתכנון מערך השירותים האזרחי והמבנים הציבוריים השתתפו האדריכלים דן איתן ויצחק ישר.[5] הכור החל לפעול בסוף שנת 1963.
תחילה לא הודתה ישראל בבניית הכור. ביוני 1960 טענה ישראל כי המבנה המוקם הוא "מפעל טקסטיל",[6] ובספטמבר אותה שנה תיארו אישים ישראלים את המבנה ההולך ונבנה כ"תחנת מחקר במטלורגיה". הודעה רשמית על כך שאכן נבנה במקום כור גרעיני נמסרה על ידי ישראל רק לאחר שדו"ח של מחלקת המדינה האמריקנית מ־2 בדצמבר 1960 פורסם על ידי הניו יורק טיימס ב־16 בחודש. ב־21 בדצמבר 1960, בתשובה לשאילתה בכנסת, הודיע ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון כי ישראל מקימה בנגב כור גרעיני מחקרי לצורכי שלום בהספק של 24 מגה-ואט. בפרסומים מחוץ לישראל נטען כי לאחר מכן הוגדל ההספק ל-75 מגה-ואט.[7]
באמצע שנות ה-60 חשף העיתונאי יצחק שתיל שתי פרשיות שחיתות בכור. בפרשה הראשונה, פקיד האחראי על מערכת החשמל בכור גנב ציוד יקר מהכור לביתו, וגם קיבל שוחד מקבלן חיצוני, שהכור העסיק כמהנדס חשמל, ואישר לו דיווחים כוזבים ומנופחים על עבודתו. השניים עשו לכור נזק כלכלי גדול של 350,000 לירות ישראליות. משפטם של השניים נערך בדלתיים סגורות, למרות הפרסום בעיתון.
פרשת השחיתות השנייה עלתה למדינה פי עשרה. בפרשה זו, שלושה פקידים של הכור שוחדו בידי צבעי חיצוני, שקנה להם דירות ומכוניות. הצבעי אמור היה לצבוע מבנים שונים בכור, בשבע שכבות של צבע בולם קרינה מיוחד ויקר, שהכור קנה עבורו. בפועל, הוא צבע רק שתי שכבות, ואת יתרת הצבע גנב. פעולתו זו החלה בשנת 1963 ונחשפה בשנת 1965. בין השנים האלו הוא הפך ממעסיקם של שני פועלים למעסיקם של שישים פועלים. בעקבות החשיפה, המדינה נאלצה להרוס מספר מבנים בכור, ולבנותם מחדש. בניגוד לדרישת ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, משפט המעורבים בפרשה זו נערך בדלתיים פתוחות.[8]
ישראל אישרה ביקור ראשון פומבי של מדענים מארצות הברית, בתיאום עם ישראל, בתקופת ממשל קנדי, 1961. מטעם ישראל תיאם את הביקור מרדכי גזית. הביקורים נמשכו עד שנת 1969, אז הושגה "הבנה גרעינית" בין ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, ונשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, שהביאה לסיום הלחצים האמריקאיים על ישראל לבלימת תוכנית הגרעין.[9]
חשיפת מרדכי ואנונו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מרדכי ואנונו
ב־1986 פגש מרדכי ואנונו, טכנאי לשעבר בקמ"ג, בעיתונאי פיטר הונאם מהעיתון הבריטי "סאנדיי טיימס" בסידני שבאוסטרליה. ואנונו מסר לו מודיעין טכנולוגי שהיה ברשותו וסדרה של כ-60 צילומים שצילם בחשאי במהלך עבודתו. המידע שמסר ואנונו נבדק על ידי מומחים ונמצא כמהימן. ב־5 באוקטובר 1986 פרסם העיתון את המידע והצילומים, כולל שרטוט של מבנה הכור שנעשה על פי תיאורו של ואנונו.[10] פרסום זה, לא רק שהיווה הוכחה פומבית ראשונה לכך שבידי ישראל יש נשק גרעיני, כפי שהוערך זמן רב קודם לכן על ידי שירותי מודיעין של ארצות הברית, אלא אף חשף כי היקף התפוקה האמיתי של הקמ"ג גדול הרבה יותר ממה שהוערך בתחילה ומיצב את ישראל כמעצמה גרעינית. ניסיונות השתקתו וחטיפתו של ואנונו היוו חיזוק נוסף לאמינות המידע.
לפי דבריו של מרדכי ואנונו, הועסקו בקמ"ג בתחילת שנות ה-80 2,700 עובדים.
אוטובוס האמהות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – אוטובוס האמהות
ב־7 במרץ 1988 בוצע פיגוע טרור באוטובוס שהוביל עובדות לקריה ונחטף על ידי מחבלים. בפיגוע נרצחו שלושה מעובדי הקריה, והמחבלים חוסלו על ידי הימ"מ שפרץ לאוטובוס וחיסל את שלושת המחבלים. פיגוע זה זכה לכינוי "אוטובוס האמהות".
מלחמת המפרץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]בזמן מלחמת המפרץ הראשונה שיגרו העיראקים טילי סקאד לעבר הקמ"ג, אולם טילים אלה לא פגעו במטרתם. אחד הטילים היה בעל ראש בטון (טילים אלו כונו אל-חיג'ארה, מערבית: האבן).
המאה ה-21
[עריכת קוד מקור | עריכה]כיוון שההתראה במקרה של פגיעה בכור גרעיני קצרה ביותר, המליצה מערכת הביטחון בשנת 2002 לחלק לוגול לתושבי היישובים הסמוכים לכורים הגרעיניים, כך שהטבליות יהיו זמינות באופן מיידי בשעת חירום. בהתאם לעוצמתו של הכור בקמ"ג, הוחלט לספק לוגול למתגוררים ברדיוס של 30 ק"מ ממנו.
בקיץ 2013, מל"ט של ארגון הטרור חזבאללה חדר מלבנון דרך הים, לאזור הנגב, טס קרוב לכור, והופל באזור הר חברון.[11] חסן נסראללה, מזכ"ל הארגון דאז, טען שהוא נועד לאסוף מודיעין על הכור וגם הצליח במשימתו.
באוגוסט 2018 נקראה הקריה למחקר גרעיני על שמו של שמעון פרס, מיוזמי הקמתה[12], אשר נפטר שנתיים טרם לכן.
בפברואר 2021 חשפו צילומי לוויין, אשר פרסומם התאפשר לאחר שינוי תיקון קייל-בינגמן, בנייה חדשה נרחבת במתחם קמ"ג.[13]
מתקנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבנה הקריה למחקר גרעיני נשמר בסוד בישראל, אך לפי מידע שמסר המרגל מרדכי ואנונו מורכבת הקריה ממספר מבנים המכונים "מכונים":
- מכון 1 – מבנה כיפתי המתנשא לגובה של כ-20 מטרים מעל פני האדמה ומהווה את סימן ההיכר של הקמ"ג. המבנה מכיל כור מים כבדים גרעיני. ההספק המוצהר של הכור הוא 24 מגה-ואט אך הספקו האמיתי גדול יותר ועל-פי הערכות שונות הוא הוגדל לבין 70 ל-150 מגה-ואט. בדו"ח מיזם התפוצה הגרעינית משנת 2002 של קרן קארנגי לשלום בינלאומי שוער כי ישראל הפיקה בין 380 ל-650 ק"ג פלוטוניום ברמת נשק מאז החל לפעול הקמ"ג, כמות המספיקה ל-95 עד 162 פצצות גרעיניות.
- מכון 2 – מבנה ארוך בן שתי קומות מעל פני האדמה ללא חלונות ושש קומות תת-קרקעיות. הקומות התת-קרקעיות מאכלסות מפעל להפרדת פלוטוניום. במתקן מיוצרים גם טריטיום, ליתיום ודאוטריום.
- מכון 3 – מתקן לייצור מוטות הדלק המניעים את הכור וגם ליתיום-6 המשמש כמרכיב בנשק גרעיני.
- מכון 4 – מתקן לטיפול בפסולת הרדיואקטיבית של הקמ"ג לפני שתוטמן באדמה.
- מכון 5 – מתקן בו מצופים מוטות הדלק של הכור באלומיניום.
- מכון 6 – תחנת הכוח המספקת את החשמל לקמ"ג.
- מכון 8 – מעבדה בה מיוצר אורניום מועשר באמצעות צנטריפוגות (סרכזות) גז.
- מכון 9 – מתקן בו מיוצר אורניום מועשר תוך שימוש בלייזר.
- מכון 10 – מתקן המייצר אורניום מדולדל המשמש כמרכיב לייצור פגזים חודרי שריון.
במסגרת קמ"ג פועל גם בית ספר תיכון תעשייתי. בנוסף לנושאים הרגילים נלמדים בו מקצועות עיבוד שבבי, חריטה, כרסום, ריתוך, מסגרות, מכונאות, חשמל ורכב ועוד, ובוגריו משתלבים בפעילות קמ"ג.[14]
אבטחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקמ"ג היא אחד האתרים המוגנים ביותר במדינת ישראל, והיא מסומנת במפות הטיסה הבינלאומיות כאזור איסור טיסה תמידי.[15] סביבתו מגודרת לגובה ומצולמת 24 שעות ביממה. כמעט בכל חשד לחדירה של כלי טיס בלתי מזוהה למרחב האווירי של ישראל מוזנק זוג מטוסי יירוט לאזור הקמ"ג.[16] ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים עשה מטוס אוראגן ישראלי פגוע את דרכו (כשחזר מתקיפה בירדן) ישירות לעבר הקמ"ג. הטייס הפגוע, יורם הרפז, לא הזדהה, מטוסו הופל על ידי סוללת טילי הוק שהגנה על הכור, והטייס נהרג.[17]
הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ"ב) נושא באחריות כוללת לאבטחת הקמ"ג.
בטיחות
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך שנות פעולתו של הכור, ידוע על לפחות תאונה אחת במהלכה נהרג עובד הכור. ב-14 בדצמבר 1966 נהרג טכנאי בקמ"ג, אברהם גופר, ונפצעו אחדים בעקבות תאונה שגרמה לפיצוץ. מותו של גופר נגרם כתוצאה ממכה בראשו ולא מקרינה. על פי פרסומים זרים לא מאומתים, התרחשה גם בשנות ה-70 תאונה נוספת בה נהרגו חמישה.[18][19][20] בנוסף, מאז שנות ה-90 הוגשו עשרות תביעות של עובדי הקמ"ג לשעבר ובני משפחותיהם בטענה שלקו בסרטן בעקבות קרינה רדיואקטיבית לה נחשפו במהלך עבודתם ובעקבות תאונות שהתרחשו בקריה. ב-1997 פסק בית דין בישראל פיצויים בסך 2.5 מיליוני שקלים לטובת משפחתו של איש אחזקה מכנית לשעבר בכור, חיים איטח, בטענה שמותו ממחלת הסרטן בשנת 1989 נגרם עקב חשיפה לזיהום רדיואקטיבי שנגרם בשלוש תאונות, אשר האחרונה שבהן הייתה בשנת 1980. במהלך תאונות אלה התרחשה דליפת קרינה מקומית שלא חרגה מגבולות הכור הגרעיני עצמו.[21] במהלך המשפט לאחר שהועלו טענות של עובדים לשעבר בכור ומשפחותיהם הודה פקיד בכיר לשעבר בקמ"ג, כי במשפטו של איטח, לא העיד את האמת במלואה בדבר נתוני הקרינה אליה נחשפו עובדי הקריה בין השנים 1988–1994. תקלה בבדיקות הקרינה בתקופה זו לא אפשרו בדיקה מהימנה של הקרינה אליה נחשפו עובדי הכור.[22] בשנת 2017 הושגה פשרה בין מדינת ישראל לעובדים ומשפחות העובדים במסגרתה יקבלו פיצויים בעקבות מחלתם בסרטן ושונו נהלים במתקן המאפשרים תביעות בעתיד, אולם המדינה לא הודתה בקשר הסיבתי בין עבודת התובעים בכור למחלתם.[23][24]
בשנת 2011 קרא פרופ' עוזי אבן לסגור את הכור הגרעיני משיקולי בטיחות.[25] בשנת 2016 פורסם כי טיפול, שעובר הכור אמור להאריך את חייו עד שנת 2043.[26] עוד פורסם בשנת 2016 כי מדענים גילו 1,537 פגמים בליבת הכור הגרעיני בדימונה. למרות זאת נקבע כי אין בפגמים כדי להעיד על בעיה בליבת הכור. על פי מברק משנת 2007, שנחשף בוויקיליקס, פרופ' אלי אברמוב, אז סמנכ"ל הכור, תדרך את תת-שר החוץ האמריקאי רוברט ג'וזף ואמר לו כי כל מערכות הכור, לרבות מגדלי הקירור שלו, הוחלפו במהלך שנות פעולתו, אולם ליבת הכור אינה ניתנת להחלפה ולכן היא נמצאת בניטור מתמיד באשר למצבה.[27] על אף הטענות בדבר תקלות קרינה בכור והתיישנותו, דוברים רשמיים מטעם הקמ"ג טענו, כי האתר עומד בדרישות הבטיחות הנהוגות בכורים ברחבי העולם ואלה אף השתפרו במהלך שנות פעילותו.
בשנת 2015 יצאו לאקרנים שני סרטים תיעודיים על נושא הבטיחות בקמ"ג והבריאות של העובדים בו. סרט של הבמאית אורנה בן דור, "הסוד האפל של דימונה", ששודר בערוץ 10.[28] והסרט "שם.אב" של הבמאית מיטל אבוקסיס, העוקב אחרי חזרתה של לעיר הולדתה כדי לתעד חולי סרטן שתובעים את הקמ"ג.[29]
מנהלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1965 עמנואל פרת, אחראי על הקמת הכור ומנהלו הראשון
- 1965–1973 יוסף טוליפמן
- 1973–1986 אברהם סרוסי
- 1986–1996 גיורא עמיר[30]
- 1996–2001 מיכה דפט[31]
- 2001–2008 יצחק גורביץ
- 2008–2013 אודי אדם[32]
- 2013–2018 אהוד נצר[33]
- 2018–מכהן גיל דגן[34]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- סיימור הרש, ברירת שמשון, ידיעות אחרונות, 1992.
- אבנר כהן, ישראל והפצצה, שוקן, 2000.
- אבנר כהן, הטאבו האחרון - סוד המצב הגרעיני של ישראל ומה צריך לעשות איתו, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2005.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של הקריה למחקר גרעיני – נגב- תחקיר הסאנדיי טיימס, באתר הארץ, 19 באפריל 2004
- "נגנזו ממצאים חמורים שנתגלו במתחם הכור הגרעיני", באתר ynet, 19 במרץ 2002
אלמוג בוקר, הכור בדימונה מנסה לגייס עובדים: "מקום עם מסתורין", באתר nana10, 11 ביוני 2012- מערכת, פנים אמיתיות: סודות האטום הישראלי, באתר nana10, 15 ביולי 2012
- תיאור מפורט של הכור, מבנהו, תפקודו ותמונות לוויין שלו, באתר GlobalSecurity.org
- תוכנית הנשק הגרעיני הישראלית, באתר nuclearweaponarchive.org
- Israel's Nuclear Weapons Program, Nuclear Weapon Archive
- כור להפקת פלוטוניום בדימונה, באתר ארמגדון
- דניאל רוזנבאום, אחרי 50 שנה: תמונות שלא נראו מעולם מהכור בדימונה, באתר וואלה, 22 באוגוסט 2013
קשת רוזנבלום, האדריכל דן איתן מגלה את סודות האטום, באתר הארץ, 27 באוגוסט 2013- תמיר כהן, צפריר רינת, ניר חסון, צפו || השינוי שחל בארץ ב-40 שנה ממבט הלוויין, באתר הארץ, 15 בספטמבר 2013
- פסח מלובני, על הכוונת: הכור הגרעיני בדימונה, באתר IsraelDefense, 23 במאי 2014
- מרדכי חיימוביץ, אנשי הכור: כך הוקם הפרוייקט השאפתני ביותר של ישראל, באתר מעריב אונליין, 30 באוקטובר 2015
- עופר אדרת, בן גוריון בלע מלים, והפקחים נלקחו לים המלח: כך הסתירה ישראל מארה"ב את הכור בדימונה, באתר הארץ, 20 באפריל 2016
- חיים לוינסון, הממשלה: אין תאריך יעד להפסקת הפעילות בכור בדימונה, חרף גילו ומצבו, באתר הארץ, 19 בספטמבר 2017
- אורנה בן דור במאית סרט התעודה "הסוד האפל של הכור" – חלק א', חלק ב'. באתר חדשות 10, מאי 2015
- דביר עמר, גרעין תורני, באתר ערוץ 7, 12 ביולי 2018
- שלומית לן, סודות האטום: המנכ"ל היוצא של הכור בדימונה בראיון נדיר, באתר גלובס, 11 בינואר 2019
- אבנר כהן וויליאם בר, המשבר ב-1963 שכמעט חיסל את הכור הגרעיני בדימונה, באתר הארץ, 2 במאי 2019
- עוזי אבן, צ'רנוביל אצלנו?, באתר הארץ, 20 ביוני 2019
הקריה למחקר גרעיני נגב, דף שער בספרייה הלאומית- ליאור קודנר, "להבנתי, הכור הישן של דימונה כמעט ולא עובד, אבל ישראל דאגה לחלופות אחרות", באתר הארץ, 11 ביולי 2024
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ קריה למחקר גרעיני – נגב, באתר הוועדה לאנרגיה אטומית
- ^ אנשיל פפר, הכל על פי מקורות זרים: העמימות הייתה מפעל חייו של פרס, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2016
- ^ באחרית דבר לספרו "על החתום אפרים אילין"
- ^ מיכאל יעקובסון, מת האדריכל אמנון ניב, מתכנן הכור האטומי בדימונה, באתר Xnet, 9 ביוני 2011
- ^ אסתר זנדברג, אין גיל פרישה לארכיטקט, באתר הארץ, 20 ביולי 2006
- ^ אמיר אורן, כך נולדה אגדת "מפעל הטקסטיל" בדימונה, באתר הארץ, 15 באפריל 2015
- ^ יוסי מלמן, פרשנות: ומה עם הכור בדימונה?, באתר הארץ, 16 במרץ 2011
- ^ כתבנו בבאר שבע, מאת יצחק שתיל, אדר תשנ"א, מרץ 1991, עמ׳ 30 עד 33.
- ^ אלוף בן, "הארץ", כך אישרה ארצות הברית את הגרעין הישראלי, באתר וואלה, 30 באפריל 2006
- ^ מבנה הכור על פי תחקיר ה"סאנדיי טיימס", באתר הארץ, 20 באפריל 2004
- ^ אליאור לוי, חיזבאללה מציג הדמיה: זהו מסלול המל"ט. צפו, באתר ynet, 12 באוקטובר 2012
- ^ טל שלו, נתניהו: שום הסכם בין איראן וסוריה ושום איום לא ירתיעו אותנו, באתר וואלה, 29 באוגוסט 2018
- ^ AP, תצלומי לווין חושפים בנייה נרחבת בכור בדימונה, באתר הארץ, 24 בפברואר 2021
- ^ NRG מעריב, הכור בדימונה: הצצה ראשונה, באתר nrg
- ^ מפת נתיבי תובלה נמוכים, גיליון דרומי, בהוצאת מת"א ומפקדת יחידת הבקרה 517 – חיל האוויר, עדכון 13, דצמבר 2002.
- ^ פליקס פריש, יחידת הבקרה האווירית: העיניים של המדינה, באתר ynet, 3 באפריל 2003
- ^ תיאור האירוע, באתר חיל האוויר הישראלי, 5 ביוני 1967
- ^ מאמר בוושינגטון פוסט אודות התאונה, 16/9/2014
- ^ גלעד גרוסמן, תאונה גרעינית חמורה בכור בדימונה בשנות ה-60, באתר וואלה, 5 בנובמבר 2010
- ^ אבנר כהן, הולכים על האופציה הגרעינית, באתר הארץ, 21 במאי 2007
- ^ בית המשפט: בכור הגרעיני בדימונה מזלזלים בחיי אדם, באתר גלובס, 13 באוקטובר 1997
- ^ בכיר קמ"ג: אמרתי חצי אמת בתביעת עובדי כור, באתר ynet, 6 במרץ 2012
- ^ עוז רוזנברג, אחרי שנים של מאבקים ואכזבות נפגעי הכור בדימונה מנסים לא להתייאש, באתר מעריב אונליין, 17 בפברואר 2018
- ^ זוהר שחר לוי, המדינה תפצה 170 מעובדי הכור בדימונה שחלו בסרטן אך לא תיקח אחריות למחלה, באתר כלכליסט, 18 בספטמבר 2017
- ^ אלכס דורון, פרופסור עוזי אבן: לסגור את הכור בדימונה מיד, חדשות האנרגיה, 15 במרץ 2011
- ^ יוסי מלמן, "אנטי-אייג'ינג": הוועדה לאנרגיה אטומית מנסה להציל את הכור בדימונה, באתר מעריב אונליין, 24 בספטמבר 2016
- ^ חיים לוינסון, מדענים גילו פגמים בליבת הכור הגרעיני בדימונה, באתר הארץ, 26 באפריל 2016
- ^ אבנר כהן, החמצה גרעינית, באתר הארץ, 14 במאי 2015
- ^ מיכאל סולסברי-כורך, קשר השתיקה של המזרחים שנשלחו לדימונה לעבוד בכור הגרעיני, באתר "שיחה מקומית", 5 ביוני 2015
תהילה חכימי, ולרגע, שרשרת הדגלים נכרכת סביב הכתפיים, באתר "העוקץ", 6 בספטמבר 2015 - ^ יוסי מלמן, מי מפחד ממרדכי ואנונו, באתר הארץ, 15 במרץ 2004
- ^ צביקה אלוש, ד"ר אסתר לוצאטו צורפה לוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון, באתר News1 מחלקה ראשונה, 10 בפברואר 2010
- ^ יוסי מלמן, אודי אדם מונה לראש הקריה למחקר גרעיני, באתר הארץ, 18 במאי 2008
- ^ גילי כהן, ד"ר אהוד נצר מונה למנהל הקריה למחקר גרעיני בדימונה, באתר הארץ, 13 במאי 2013
- ^ ניצן קידר, גיל דגן מונה לתפקיד מנהל הקריה למחקר גרעיני, במקומו של ד"ר אודי נצר, באתר ערוץ 7, 22 בפברואר 2018
| שמעון פרס | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| אירועים פוליטיים במהלך כהונותיו כראש ממשלת ישראל |
|
| ||||
| כנשיא מדינת ישראל התשיעי (2007-2014) | חגיגות שנת ה-60 למדינת ישראל • ועידת הנשיא • קבלת מדליית החירות הנשיאותית | |||||
| משפחתו | יצחק פרסקי (אב) • שרה פרסקי (אם) • גרשון פרס (אח) • סוניה פרס (בת-זוג) • צביה ולדן (בת) • יוני פרס (בן) • חמי פרס (בן) • מיקה אלמוג (נכדה) • רפאל ולדן (חתן) • עוזי פרס (אחיין) | |||||
| הנצחתו | מרכז פרס לשלום ולחדשנות • המרכז האקדמי פרס • קריה למחקר גרעיני - נגב • פארק פרס • נאות פרס • המרכז הרפואי ע"ש פרס בנגב • בנייני האומה | |||||
| שונות | הלוויית שמעון פרס • הסכם לונדון (פרס-חוסיין) • התרגיל המסריח | |||||