פרנק סינטרה

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: עברית, ניסוח.

שגיאות פרמטריות בתבנית:מוזיקאי
פרמטרים [ שנות פעילות ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

פרנק סינטרה
Frank Sinatra

פרנק סינטרה, 1947 לערך, מאת ויליאם פ. גוטליב
לידה	12 בדצמבר 1915 הובוקן, ניו ג'רזי, ארצות הברית
פטירה	14 במאי 1998 (בגיל 82) לוס אנג'לס, קליפורניה, ארצות הברית
שם לידה	פרנסיס אלברט סינטרה
מקום קבורה	Desert Memorial Park
מוקד פעילות	ארצות הברית
תקופת הפעילות	1935–1995 (כ־60 שנה)
מקום לימודים	תיכון הובוקן
עיסוק	זמר, שחקן, מפיק קולנוע ובמאי
סוגה	פופ, ג'אז
סוג קול	בריטון
שפה מועדפת	אנגלית
כלי נגינה	זמרה
חברת תקליטים	Columbia, Capitol, Reprise
בן או בת זוג	ננסי סינטרה (4 בפברואר 1939–29 באוקטובר 1951) מיה פארו (19 ביולי 1966–16 באוגוסט 1968) אווה גרדנר (7 בנובמבר 1951–5 ביולי 1957) ברברה סינטרה (11 ביולי 1976–14 במאי 1998) ג'ודית' קמפבל אקסנר אנג'י דיקנסון
צאצאים	ננסי סינטרה, Frank Sinatra Jr., טינה סינטרה
מספר צאצאים	3
פרסים והוקרה	פרס ז'אן הרשולט לפעילות הומניטרית (15 באפריל 1971) פרס אגדה חיה של גראמי (1994) פרס גראמי של חבר הנאמנים (1979) פרס גראמי לביצוע סולו הפופ הגברי הטוב ביותר (29 בנובמבר 1959) פרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר (1953) גלובוס הזהב על שם ססיל ב. דה-מיל (1971) פרס גראמי למפעל חיים (1965) פרס ג'וני מרסר (1980) פרס גראמי לאלבום השנה (29 בנובמבר 1959) היכל התהילה של ניו ג'רזי היכל התהילה של בתי ההימורים פרס מרכז קנדי מדליית הזהב של הקונגרס פרס אמי העיטור האוסטרי למדע ואמנות פרס גלובוס הזהב פרס פיבודי פרס גילדת שחקני המסך למפעל חיים מדליית החירות הנשיאותית כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד
www.franksinatra.com
פרופיל ב-IMDb
חתימה

פרנסיס אלברט "פרנק" סינטרה (באנגלית: Francis Albert "Frank" Sinatra;‏ 12 בדצמבר 1915 – 14 במאי 1998) היה זמר ושחקן אמריקאי, נחשב לאחד הזמרים החשובים ביותר במאה ה-20.

הוא החל את הקריירה המוזיקלית שלו בתקופת הסווינג עם הארי ג'יימס וטומי דורסי. בשנות ה-40 של המאה ה-20 זכה לפופולריות רבה והפך לאליל הנוער הראשון. הקריירה המוזיקלית שלו החלה לדעוך בתחילת שנות ה-50 אך התחדשה בשנת 1954 לאחר שזכה בפרס האוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר בעבור הופעתו בסרט "מעתה ועד עולם".

קריירה

סינטרה חתם בחברת קפיטול רקורדס (באנגלית: Capitol Records) והוציא מספר אלבומים שזכו לשבחים, כגון: In the Wee Small Hours, Songs for Swingin' Lovers, Come Fly with Me, Frank Sinatra Sings for Only the Lonely, Nice 'n' Easy.‏ סינטרה עזב את חברת קפיטול והקים חברת הפקות עצמאית בשם "רפרייז" (באנגלית: Reprise Records) דרכה הוציא אלבומים רבים שזכו להצלחה, כגון: Ring-A-Ding-Ding, Sinatra At The Sands, Francis Albert Sinatra & Antonio Carlos Jobim, בעקבות הצלחות אלה יצא לכמה סיבובי הופעות בינלאומיים והיה לחבר מייסד ב"ראט פאק" (באנגלית: Rat Pack) ביחד עם דין מרטין, סמי דייוויס ג'וניור, פיטר לאופורד וג'ואי בישופ. הפופולריות שצבר הביאה אותו להתיידד עם ידוענים ונשיאים, כולל הנשיא ג'ון קנדי. כשהיה בן 50, בשנת 1965, הקליט פרנק סינטרה את האלבום הרטרוספקטיבי September of My Years וכיכב בתוכנית הטלוויזיה זוכת פרס האמי Frank Sinatra: A Man And His Music.

סינטרה ניסה להחזיק מעמד לנוכח התמורות שחלו במוזיקה ובטעמו של הקהל בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70, אך מיעוט המכירות של אלבומיו וכישלון הסרטים בהם הופיע גרמו לו להודיע על פרישה בשנת 1971.

בשנת 1973 חזר סינטרה והוציא מספר אלבומים. בשנת 1980 זכה להצלחה רבה עם הלהיט "Theme From New York, New York". לאחר מכן יצא לסיבובי הופעות רבים ברחבי ארצות הברית והעולם עד מספר שנים לפני מותו בשנת 1998.

סינטרה היה גם שחקן קולנוע מפורסם וזכה בפרס האוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר על הופעתו בסרט "מעתה ועד עולם". על תפקידו בסרט האיש בעל יד הזהב היה מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר. כמו כן כיכב במספר סרטים מוזיקליים כמו: החברה הגבוהה, חברי ג'ואי, ברנשים וחתיכות ויום בניו יורק.

סינטרה זכה בפרסים רבים במהלך חייו, בהם: Kennedy Center Honors, בשנת 1983. בשנת 1985 זכה במדליית החירות הנשיאותית מידי הנשיא רונאלד רייגן, וב-1997 קיבל את מדליית הזהב של הקונגרס. כמו כן זכה סינטרה ב-11 פרסי גראמי, בהם פרס עבור מפעל חיים.

הוא נחשב לאחד מזמרי הפופ הגדולים ביותר בכל הזמנים ולאורך השנים הוציא מעל 50 אלבומים שנמכרו בכ-250 מיליון עותקים בכל העולם (כ־25 מיליון מתוכם בארצות הברית לבדה).

ביוגרפיה

שנותיו הראשונות

סינטרה נולד בהובוקן, ניו ג'רזי, כבן יחיד למשפחת מהגרים איטלקית, להורים אנטוני מרטין סינטרה (באנגלית: Anthony Martin Sinatra) ונטלי דלה (באנגלית: Natalie Della). הוא לא סיים את לימודיו בתיכון לאחר שגורש עקב התנהגות פרועה. אמו הידועה בכינוי דולי (באנגלית: Dolly), הייתה אישה רבת השפעה בשכונת מגוריו וכמו כן בחוגי המפלגה הדמוקרטית. היא עבדה כמיילדת, ולצד עבודתה זו ניהלה מביתה גם עסק בלתי חוקי של הפלות. היא נעצרה מספר פעמים והורשעה פעמיים בגין עבירה זו. טוני, אביו של פרנק, שירת במחלקת כיבוי האש של הובוקן במהלך שנות ה-30 הקשות, בהן שרר השפל הגדול בצפון אמריקה. למרות זאת דולי סיפקה כסף מזומן לבנה פרנק וכך היה יכול לצאת לבלות עם חבריו ולקנות בגדים מהודרים. לאחר הפסקת לימודיו בתיכון החל לעבוד כשליח בעיתון ג'רזי אובזרבר (Jersey Observer) וכמפעיל מכונה במספנה. בתחילת שנות ה-30 החל סינטרה לשיר מול קהל.

1940-1935: תחילת הקריירה ועבודה עם הארי ג'יימס וטומי דורסי

בשנת 1935 זכה להזדמנות הראשונה כאשר אמו שכנעה להקת זמרים מקומית בשם "שלושת הנוצצים" (The Three Flashes), לצרף אותו אליה, ויחד עם סינטרה נודעה הלהקה בשם רביעיית הובוקן. הם הצליחו להרשים שדר רדיו פופולרי לאחר שהופיעו בתוכניתו, קיבלו 40,000 קולות מהמאזינים וזכו בפרס הראשון - חוזה לתקופה של 6 חודשים להופעות על במות ותוכניות רדיו בכל רחבי ארצות הברית.

בסוף שנת 1935 סינטרה עזב את רביעיית הובוקן וחזר לביתו, אמו סידרה לו עבודה בתור מלצר מזמר ומנחה במקום שנקרא ראסטיק קאבין, באינג'לווד קליפס ניו ג'רזי, עליה קיבל שכר של 15$ לשבוע.

ב-18 במרץ 1939 יצא שירו הראשון של פרנק סינטרה "our Love" עם תזמורתו של פרנק מאן. בחודש יוני באותה השנה שכר הארי ג'יימס את סינטרה בחוזה לשנה בשכר של 75$ לשבוע. בשל חוסר שביעות רצון גדל והולך של סינטרה מלהקתו של ג'יימס, קיבל סינטרה בנובמבר של אותה שנה את פנייתו של טומי דורסי להצטרף אל להקתו, ובאופן רשמי הצטרף אליה בחודש ינואר 1940.
בשנתו הראשונה עם להקתו של דורסי, הוציא סינטרה למעלה מ-40 שירים, מתוכם השיר "I'll Never Smile Again" ששהה בראש מצעדי הפזמונים במשך 12 שבועות.

1950-1940: "סינטרמאניה" והתדרדרות הקריירה

סינטרה בראיון לתוכנית רדיו אשר התקיים במהלך מלחמת העולם השנייה

בסתיו 1940, הופיע סינטרה כזמר בלהקתו של טומי דורסי בסרט לילות לאס וגאס. במאי 1941, סינטרה עמד בראש מצעד הזמרים על פי סקר של מגזין הבילבורד. הקשר בין סינטרה לטומי דורסי היה מתוח וסינטרה החל לבצע את הקלטות הסולו הראשונות ללא להקתו של טומי דורסי, אך עם אמרגנו של דורסי אקסל סטורדהל (באנגלית: Axel Stordahl) ובאישורו של דורסי בינואר 1942. בסוף אותה שנה עזב סינטרה את להקתו של דורסי.

סינטרה ששירתו פנתה לקהל מעריצות בגיל העשרה, גילה קהל מאזינים חדש למוזיקה, שעד לאותו הזמן הוקלטה בעיקר עבור מבוגרים.

ב-31 בדצמבר 1942 הופיע סינטרה לראשונה באולם פאראמונט (Paramount Theatre) בניו יורק.

בזמן שביתת המוזיקאים בארצות הברית בין השנים 1942–1944, הוציאה חברת ההקלטות "קולומביה" את השיר "All or Nothing at All" תחת שמו של הארי ג'יימס, השיר הוקלט באוגוסט 1939 ויצא לפני שסינטרה יצר שם לעצמו. בהוצאה המקורית של האלבום לא הוזכרו שמות הזמרים בשיר, אך כאשר ההקלטה יצאה שוב לאור בשנת 1943 שמו של סינטרה הוצג באופן בולט על גבי העטיפה, ההקלטה הייתה ברשימת רבי המכר במשך 18 שבועות ואף הגיעה למקום ה-2 ב-2 ביוני 1943.

בשנת 1943 חתם פרנק סינטרה בחברת ההקלטות קולומביה רקורדס כזמר סולו כשבתחילה זכה להצלחה מרובה, במיוחד בזמן שביתת המוזיקאים. סינטרה חתם בחברת קולומביה ב-1 ביוני 1943, כאשר מלאו לשביתת המוזיקאים 10 חודשים. ואף על פי שלא הוציא הקלטות חדשות בזמן השביתה, הוא הופיע בתוכנית הרדיו הפופולרית "מצעד הלהיטים שלך (באנגלית: Your Hit Parade), ועל הבמה. קולומביה רצתה להוציא הקלטות חדשות מהכוכב העולה במהירות האפשרית, וכך שכנע אותם סינטרה להעסיק את אלק ווילדר (באנגלית: Alec Wilder) כמארגן ומנצח למספר מפגשי הקלטות עם להקת זמרי ליווי בשם זמרי בובי טאקר (באנגלית: Bobby Tucker Singers). במפגשי ההקלטה האלה שנערכו בין התאריכים 7 ביוני 1943 ל-10 בנובמבר 1943 הוקלטו תשעה שירים כאשר שבעה מתוכם הגיעו לרשימת רבי המכר.

כאשר חזר סינטרה להופעה באולם הפאראמונט בחודש אוקטובר 1944, 35,000 מעריצים (בעיקר מעריצות) כמעט גרמו להתפרעות מחוץ לאולם, כשנודע להם שלא יוכלו להיכנס.

בשנת 1945, כיכב סינטרה ביחד עם ג'ין קלי בסרט הרימו עוגן. באותה השנה הוא "הושאל" לחברת RKO כדי לככב בסרט הקצר "הבית בו אני גר" (באנגלית: The House I Live In). שבויים בידי מרווין לרוי, הסרט העוסק בסובלנות, שוויון גיזעי ואנטישמיות זכה בפרס אוסקר מיוחד שהתחלק בין סינטרה ובין שאר האנשים שעסקו בו, כמו כן זכה הסרט בפרס מיוחד מטעם גלובוס הזהב "לקידום רצון טוב". בשנת 1946 יצא אלבומו הראשון של פרנק סינטרה, The Voice of Frank Sinatra, והופעת הבכורה של תוכנית הרדיו השבועית שלו.

בסוף שנת 1948, הרגיש סינטרה כי הקריירה שלו מתעכבת, תחושה זו קיבלה אישור כשירד למקום הרביעי בסקר השנתי של המגזין דאון ביט (באנגלית:Down Beat), אחרי בילי אקסטין, פרנקי ליין ובינג קרוסבי. בשנת 1949 חלה עלייה מחדש בפופולריות של סינטרה לאחר שחבר שוב לג'ין קלי וכיכב בסרט "קח אותי לבייסבול", הסרט קיבל ביקורת מצוינות וזכה להצלחה מסחרית רבה. באותה השנה חבר בפעם השלישית לג'ין קלי בסרט "יום בניו יורק".

1960-1950: לידה מחודשת של הקריירה, והמעבר לחברת קפיטול

לאחר העדרות של שנתיים, חזר סינטרה לבמה ב-12 בינואר 1950, להופעה בהרטפורד, קונטיקט. סינטרה שקולו השתנה, סבל מדימום במיתרי הקול בעת הופעה במועדון הקופקבאנה ב-26 באפריל 1950. הקריירה ויכולת הפנייה של סינטרה אל דור חדש של בני נוער הלכה והתדרדרה כאשר הוא נכנס אל אמצע שנות השלושים לחייו.

בספטמבר 1951, ערך סינטרה את הופעת הבכורה שלו בלאס וגאס במלון הקזינו דזרט אין (באנגלית: Desert Inn). חודש לאחר מכן שודרה סדרה שנייה של "ההופעה של פרנק סינטרה" (באנגלית: The Frank Sinatra Show) ברשת CBS. ב-7 בנובמבר 1951, נישא סינטרה בפעם השנייה לשחקנית אווה גרדנר. הקשר ביניהם היה סוער ביותר והעלייה בקריירת המשחק של גארדנר הייתה מקבילה להתדרדרות בקריירה של סינטרה. הם נפרדו בשנת 1953 והתגרשו בשנת 1957.

קולומביה ו-MCA נפרדו מסינטרה בשנת 1952. לידתה המחודשת של הקריירה של סינטרה החלה בסרט הדרמה המתרחש ערב המתקפה על פרל הארבור "מעתה ועד עולם" (1953), שבעקבות ההופעה בו זכה בפרס האוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר. תפקיד ומשחקו סימלו שינוי בקריירה של סינטרה, לאחר התדרדרות מסחרית שנמשכה מספר שנים שינתה הזכייה את כיוונה של הקריירה והחזירה את סינטרה לראש רשימת ההקלטות בעולם.

ב-1953, חתם סינטרה בחברת קפיטול רקורדס (באנגלית: Capitol Records), שם עבד עם טובי המעבדים המוזיקליים של אותה תקופה, הידועים מביניהם היו: נלסון רידל, גורדון ג'קינס ובילי מיי. סינטרה המציא את עצמו מחדש עם סדרה של אלבומים המתאפיינים בצד רגשי וקודר, החל ב In the Wee Small Hours‏ (1955), ולאחריו האלבום Where Are You?‏ (1957) ו Frank Sinatra Sings for Only the Lonely‏ (1958). כמו כן הוא פיתח את הדמות של זמר סווינג חדשני, כמו שניתן לשמוע באלבומים Swing Easy!‏ (1954), Songs for Swingin' Lovers‏ (1956) ו Come Fly with Me‏ (1957).

פרנק סינטרה בסרט "חברי ג'ואי", 1957

בסוף אותה השנה (1954), נבחר שירו "Young at Heart", לשיר השנה והאלבום Swing Easy נבחר לאלבום השנה ואילו פרנק סינטרה נבחר לזמר השנה על ידי שלושת המגזינים המובילים בארצות הברית, Billboard, Down Beat, Metronorme. בשנת 1955 הוציא סינטרה את אלבומו הראשון בשיטת "12 LP‏ In The Wee Small Hours, שיתוף הפעולה השני שלו עם המעבד המוזיקלי נלסון רידל. שיתוף פעולה שלישי עם נלסון רידל הביא בשנת 1956 להוצאת האלבום Songs For The Swingin' Lovers, שנחל הצלחה מסחרית והכיל בתוכו את ההקלטה המקורית של השיר "I've Got You Under My Skin". Frank Sinatra Sings for Only the Lonely הוא אוסף של שירים ישנים בביצוע אישי בסגנון בלוז צבעוני, האלבום היה הצלחה כבירה והגיע למקום הראשון במצעד האלבומים של מגזין הבילבורד ובסך הכל שהה במצעד במשך 120 שבועות, שירים מאלבום זה כמו: "Angel Eyes" ו(One For My Baby (and One More For The Road ישארו מרכיב מרכזי בהופעותיו לכל אורך חייו.

1970-1960: Ring-a-Ding-Ding, חברת ההקלטות רפרייז, קאונט בייסי, ז'ובים, My Way

פרנק סינטרה ואלינור רוזוולט, 1960

סינטרה החל את שנת 1960 כשם שסיים את שנות ה-50, אלבומו הראשון בעשור זה, Nice 'n' Easy, הגיע לצמרת מצעד הבילבורד וזוכה לביקורות נלהבות, זאת, למרות חוסר שביעות רצון גוברת והולכת מצידו של סינטרה כלפי חברת ההקלטות קפיטול והחלטתו להקים חברת הקלטות עצמאית משלו, רפרייז רקורדס (באנגלית: Reprise Records). אלבומו הראשון בחברת הקלטות זו היה, Rind-A-Ding-Ding‏(1961), אלבום זה שהיה מוצלח הגיע למקום הרביעי במצעד הבילבורד ולמקום השמיני בבריטניה.

הופעתו הרביעית בתוכנית ספיישל טלוויזיוני בחודש מרץ וזכתה לאחוזי צפייה גבוהים. שמה המקורי של התוכנית היה, "נחמד לצאת ולטייל", (באנגלית: It's Nice to Go Travelling), אך היא הייתה ידועה יותר כ"ברוך שובך הביתה אלוויס", (באנגלית: Welcom Home Elvis), והיא הציגה את אלוויס פרסלי. באופן אירוני, סינטרה מתח ביקורת על זמרים מסוגו של אלוויס באמצע שנות ה-50, כשאמר: מוזיקה מהסוג שלו (אלוויס) היא מגונה, בעלת ריח סרוח, המעוררת חשק מיני. היא מטפחת יצרים שליליים והרסניים בקרב הנוער". על זה הגיב אלוויס, "...(סינטרה) הוא הצלחה ענקית ושחקן מצוין, אבל אני חושב שהוא לא היה צריך לומר את הדברים האלה...(רוק אנד רול)... הוא טרנד, בדיוק כמו שבתחילת דרכו הוא (סינטרה) נחשב לכזה". שנים אחרי, כדי לשמור על התקיימות מסחרית, הקליט לבסוף סינטרה כמה שירים כאלה, בהם "Love Me Tender", של אלוויס, "Mrs. Robinson", של פול סיימון, "Somthing" של ג'ורג' האריסון ו-"Both Sides Now", של ג'וני מיטשל.

בהמשך אותה השנה (1960), כיכב פרנק סינטרה בסרט האחד עשר של דני אושן (הגרסה המקורית שעליו התבסס הרימייק משנת 2001 "אושן 11") כשאר לצידו מככבים כל שאר חברי ה"ראט פאק" (חבורת העכברושים), דין מרטין, סמי דייוויס ג'וניור, פיטר לופרד וג'ואי בישופ. הסרט היה לאחד הפופולריים ביותר של סינטרה.

ב-27 בינואר 1961, הופיע סינטרה בנשף צדקה באולם הקרנגי הול לכבודו של מרטין לותר קינג, לאחר מכן המשיך למלא תפקיד מרכזי בביטול ההפרדה הגזעית בבתי המלון והקזינו של מדינת נבדה בשנות ה-60, סינטרה הוביל את חבריו ל"ראט פאק" ואומנים אחרים בחברת ההקלטות רפרייז בכך שסירבו להופיע במלונות או בתי קזינו שסירבו לאפשר לאומנים שחורים להופיע בתחומם. לעיתים קרובות היה סינטרה מדבר מהבמה על ביטול ההפרדה הגזעית. בעתיד יקיים סינטרה נשפי צדקה נוספים לכבודו של מרטין לותר קינג, לדברי בנו, פרנק סינטרה הבן, מרטין לותר קינג ישב ובכה בעת הופעה בשנת 1963 כאשר סינטרה שר את "Ol' Man River" מתוך המחזמר "ספינת השעשועים" (באנגלית: Show Boat), במחזה הושר השיר על ידי עובד מזח אמריקאי אפריקאי.

במהלך ה-11 וה-12 בספטמבר 1961, הקליט סינטרה את שיריו האחרונים בחברת ההקלטות קפיטול.

בשנת 1962, כיכב ביחד עם ג'נט לי ולורנס הארווי במותחן הפוליטי השליח ממנצ'וריה, באותה השנה, סינטרה וקאונט בייסי שיתפו פעולה באלבום "Sinatra-Basie", הצלחה המסחררת של אלבום זה הביאה אותם, שנתיים אחרי, לידי שיתוף פעולה נוסף באלבום "It Might as Well Be Swing", שאורגן בידי קווינסי ג'ונס. אחד מאלבומיו השאפתניים ביותר של סינטרה באמצע שנות ה-60 היה "The Concert Sinatra", שבו הקליט ביחד עם תזמורת בת 73 נגנים.

אלבום ההופעה החיה הראשון של סינטרה, "Sinatra At The Sands", הוקלט בחודשים ינואר פברואר 1966 בלאס וגאס.

בחודש יוני 1965, סינטרה, סמי דייוויס ג'וניור ודין מרטין הופיעו יחדיו בסנט לואיס למטרות צדקה. הקונצרט שודר חי דרך לווין למספר רב של אולמות קולנוע בכל רחבי ארצות הברית. בחודש אוגוסט אותה שנה הוציא סינטרה את אלבומו "September of My Years", שזכה בפרס הגראמי לאלבום השנה. לאחריו הוציא את האנתולוגיה, "A Man and His Music", בנובמבר אותה השנה שגם הוא זכה בפרס הגראמי לאלבום הטוב ביותר בשנת 1966. תוכנית הטלוויזיה בעלת אותו שם גרפה את פרס האמי.

באביב, יצא האלבום, "That's Life", כאשר גם הסינגל וגם האלבום מגיעים לרשימת עשרת הגדולים של מצעד הבילבורד. הסינגל "Strangers in the Night", העפיל לראש מצעד הבילבורד ומצעד הסינגלים הבריטי וקוטף שוב את פרס הגראמי לשנת 1967. האלבום שנשא את אותו השם העפיל לראש מצעד הבילבורד והגיע למקום הרביעי במצעד הבריטי.

בתחילת שנת 1967 סינטרה שיתף פעולה עם אנטוניו קרלוס ז'ובים בסדרה של הקלטות. מאוחר יותר באותה השנה שיתף סינטרה פעולה עם בתו ננסי בשיר "Somthin' Stupid", שהגיע לראש מצעד הביבלבורד ומצעד הסינגלים הבריטי. בחודש ספטמבר, שיתף סינטרה פעולה עם דיוק אלינגטון באלבום, Francis A. & Edward K. על המסך הקטן, שיתוף פעולה חוזר עם ז'ובים ואלה פיצג'רלד בתוכנית טלוויזיה מיוחדת "A Man and His Music +Ella + Jobim".

"Watertown" (משנת 1970), היה אחד מאלבומי הנושא של סינטרה שזכו לשבחי הביקורת, אך זכה להתעלמות כמעט מוחלטת מבחינה מסחרית כשהוא מוכר 30,000 עותקים, ומגיע למקום ה-101 בלבד במצעד המכירות. כישלון זה שם קץ לרעיון להפיק תוכנית טלוויזיה מיוחדת המבוססת על האלבום.

עם המחשבה על סינטרה כזמר כתב פול אנקה את השיר My Way, שהפך אולי לשיר המזוהה ביותר עם פרנק סינטרה בכל שבעת עשורי היצירה שלו.

1980-1970: פרישה וחזרה

ב-12 ביוני 1971 - בקונצרט לגיוס כספים לקרן סיוע שהתקיים בהוליווד - בגיל 55, סינטרה הודיע כי הוא פורש, בכך מביא לסיום קריירה בת 36 שנה בעולם השעשועים.

ב-1973, חזר סינטרה מהפרישה עם אלבום חדש ותוכנית טלוויזיה מיוחדת: Ol' Blue Eyes Is Back. האלבום שנחל הצלחה גדולה והגיע למקום ה-13 ברשימת רבי המכר של מגזין הבילבורד ולמקום ה-12 במצעד המכירות בבריטניה. תוכנית הטלוויזיה המיוחדת ששודרה בעקבות האלבום הביאה לידי שיתוף פעולה חוזר בין סינטרה לג'ין קלי בשיר "Send in the Clowns".

בינואר 1974 חזר סינטרה ללאס וגאס, להופעה במלון הסיזר פאלאס. ההופעה התקיימה אף על פי שבשנת 1970 נשבע סינטרה כי לא יופיע יותר במלון, לאחר שבמהלך ויכוח בינו לבין מנהל המקום, סנפורד ווטרמן, שלף האחרון אקדח מול פניו. זמן קצר לאחר שווטרמן פוטר, נפתחה הדלת בפני סינטרה לחזור ולהופיע במלון היוקרתי.

בעת ביקור באוסטרליה, גרם סינטרה למהומה כאשר תיאר עיתונאים שרדפו אחרי כל צעד שעשה ולחצו למסיבת עיתונאים, כ"הומואים", "סרסורים" ובמילים קשות אחרות. איגודים מקצועיים אוסטרליים המייצגים עיתונאים, מלצרים ופועלים אחרים הכריזו על שביתה, בדרישה כי סינטרה יתנצל על הערותיו הפוגעניות. סינטרה מצידו דרש כי העיתונים הם אלה שיתנצלו על "חמש עשרה שנים של התעללות שספגתי מהעיתונות העולמית". ראש הממשלה לעתיד של אוסטרליה, בוב הוק, אז נשיא לשכות המסחר של אוסטרליה, התעקש גם הוא כי על סינטרה להתנצל. לבסוף הושגה פשרה בפרשה, לשביעות רצונם החלקית של שני הצדדים: המופע האחרון של סינטרה, בסיבוב ההופעות באוסטרליה, שודר בטלוויזיה האוסטרלית.

בחודש אוקטובר 1974, סינטרה הופיע באולם המדיסון סקוור גארדן, בקונצרט טלוויזיוני שיצא לאחר מכן באלבום שנקרא "The Main Event-Live". ליוותה אותה להקת ה"ענקים הצעירים" בהנהגת וודי הרמן, שלאחר מכן לוותה אותו גם בסיבוב ההופעות באירופה, מאוחר יותר באותו החודש. תוכנית הטלוויזיה המיוחדת של המופע זכתה לביקורות טובות יחסית, אך האלבום שקטעיו קובצו ממספר הופעות בסיבוב הופעות הקאמבק שלו, זכה להצלחה בינונית בלבד, שהביאה אותו למקום ה-37 במצעד הבילבורד ולמקום ה-30 במצעד הבריטי.

בשנת 1979, אל מול הפירמידות במצרים, הופיע סינטרה בפני נשיא מצרים אנואר סאדאת. באותה השנה בלאס וגאס, כאשר הוא חוגג 40 שנה בעסקי השעשועים ואת יום הולדתו ה-64, הוענק לו פרס הגראמי היוקרתי בעבור מפעל חיים.

1990-1980: טרילוגיה, "She Shot Me Down", "L.A. Is My Lady"

פרנק סינטרה, 1973

בשנת 1980, הופיע אלבומו הראשון בשש השנים האחרונות, Trilogy Past Present Future, פרויקט שאפתני של שלושה אלבומים שבהם הקליט שירים מהעבר (מתקופת טרום הרוק), ומההווה (מתקופת הרוק ובת זמננו), שירים מהם התעלם במהלך הקריירה ואילו החלק של העתיד היה אסופת שירים תחת אותו נושא, במקרה זה מחשבותיו לגבי העתיד. אלבום זה אסף שש מועמדויות לפרס הגראמי וזוכה בפרס בעבור הכתיבה הטובה ביותר (באנגלית: liner notes), אלבום זה הגיע למקום ה-17 במצעד הבילבורד. אלבום זה הציג את אחד משיריו הידועים של סינטרה, "Theme from New York, New York", כמו כן כלל האלבום את ביצועו לשירו של ג'ורג' האריסון "Something", היה זה ביצועו השני לשיר וגם הוא זכה לשבחים רבים.

שנה לאחר מכן, הוציא סינטרה, בעקבות הצלחתה של הטרילוגיה, את האלבום She Shot Me Down, באלבום זה שיחזר את הצליל האפל מהשנותיו בחברת ההקלטות קפיטל, האלבום קצר תשבחות מהמבקרים שהגדירו אותו כיין המשתבח עם הזמן.

סינטרה הסתבך במחלוקת כאשר הופיע, בשנת 1981, במלון סאן סיטי שבדרום אפריקה, שהייתה מדינה מוחרמת בשעתה, בשל מדיניות האפרטהייד, תמורת 2 מיליון דולר.

בשנת 1983, נבחר פרנק סינטרה לאחד מחמשת מקבלי פרס, "Kennedy Center Honors", ביחד עם קת'רין מארי דאנהם, ג'יימס סטיוארט, איליה קאזאן ווירג'יל תומפסון. בצטטו את הסופר הנרי ג'יימס אמר בטקס נשיא ארצות הברית רונלד רייגן, "אמנות היא צילה של האנושיות", ואחר כך הוסיף שסינטרה, "העביר את חייו בהטלת צל ענק ומפואר".

מוקדם יותר באותה השנה, עבד סינטרה בשיתוף פעולה עם קווינסי ג'ונס, בפעם הראשונה מזה שני עשורים על האלבום, L.A. Is My Lady, שהתקבל היטב על ידי הביקורת, האלבום שהגיע אחרי שאלבום דואט מתוכנן עם זמרת הג'אז לנה הורן, נזנח לאחר שהורן סבלה מבעיה במיתרי הקול, וסינטרה שהיו לו התחייבויות אחרות, לא המתין לה שתבריא.

שנות ה-90: שיתופי פעולה וההופעה האחרונה

בשנת 1990, חגג סינטרה את יום הולדתו ה-75 בסיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית וזכה בפעם השנייה ב"פרס אלה" (באנגלית: "Ella Award"), בידי אגודת הזמרים היושבת בלוס אנג'לס, בטקס עצמו הוא הופיע בפעם האחרונה עם אלה פיצג'רלד. בחודש דצמבר, כחלק מחגיגות יום הולדתו הצהיר ראש עיריית הובוקן ניו ג'רזי, עיר הולדתו, ש"אף אחד לא שר, רקד, המהם ושר סרנדות אל תוך לבבם של צעירים כזקנים....כמו האמן המושלם הזה מהובוקן". באותו החודש נתן סינטרה את ההופעה הראשונה שלו בסיבוב הופעות יובל היהלום במדינת ניו ג'רזי.

בשנת 1993, חזר סינטרה במפתיע להקליט בחברת ההקלטות קפיטול והקליט את אלבום האולפן, Duets, שיצא לאור בחודש נובמבר.

האומנים שנתנו את קולם לאלבום עשו זאת בחינם ואלבום ההמשך, Duets II, שיצא לאור שנה אחר כך הגיע למקום ה-9 במצעד הבילבורד.

למרות בעיות רפואיות שונות המשיך סינטרה בסיבוב ההופעות, ונשאר אטרקציה בקנה מידה עולמי במחצית הראשונה של שנות ה-90. לפעמים נראה היה כי זכרונו בוגד בו, התמוטטות על הבמה במהלך הופעה בריצ'מונד, וירג'יניה בשנת 1994, סימנה הדרדרות נוספת.

הופעתו החיה האחרונה של סינטרה נערכה ביפן בחודש דצמבר 1994. כחודשיים לאחר מכן ב-25 בפברואר 1995, במסיבה פרטית מול 1200 אורחים נבחרים, בליל הסיום לטורניר גולף הנושא את שמו, הופיע סינטרה בפני קהל בפעם האחרונה, שיר הסיום היה "The Best is Yet to Come".

בטקס הגראמי שנערך בשנת 1994 קיבל סינטרה את ה "Legend Award", את הפרס העניק לו בונו, סולן להקת U2 שאמר, "פרנק הוא היושב ראש של הגישה הרעה (באנגלית: bad attitude), רוק אנד רול מנוגן כדי להיות קשוח, האיש הזה הוא הבוס. היושב ראש של הבוסים...אני לא הולך להתעסק איתו, ואתם?".

בשנת 1995, כדי לציין את יום הולדתו ה-80, הודלקו אורות בניין האמפייר סטייט בצבע כחול. הופעתו האחרונה בטלוויזיה הייתה בתוכנית מחווה שנערכה לכבוד יום הולדתו ה-80 בלוס אנג'לס.

חיים פרטיים

לפרנק סינטרה היו שלושה ילדים, ננסי, פרנק הבן וטינה מאשתו הראשונה ננסי בארבטו, לה היה נשוי בין השנים 1939–1951. הוא נישא שלוש פעמים נוספות, לשחקנית אווה גארדנר, בין השנים 1951–1957. לשחקנית מיה פארו בין השנים 1966–1968. ולבסוף לברברה מרקס אותה נשא לאישה בשנת 1976 ואליה היה נשוי עד יום מותו.

לאורך חייו סבל סינטרה משינויים במצב הרוח וגם מדיכאון וממניה דפרסיה. הוא עצמו אישר את זה בראיון שנתן בשנות ה-50, "בהיותי 18 קארט של מניה דפרסיה, וחייתי חיים מלאי רגשות סוערים וסותרים, יש בי יכולת להכיל עצבות רבה כמו גם התרגשות". בספר זכרונותיה, "בתו של אבי", כתבה בתו טינה על ה"18 קארט", "קל דעת כמו שאבא מסוגל להיות אודות מצבו הנפשי, אני מאמינה כי כדור אחר של זולופט (סוג של כדור העוזר לטפל במצבי דיכאון), ליום יכול היה להרחיק את השדים שלו ממנו, אך תרופה זו במשך שני עשורים לא הייתה קיימת".

מותו

לאחר שסבל מהתקף לב נוסף, נפטר פרנק סינטרה ב-14 במאי 1998, בשעה 10:50, בבית החולים סידאר-סיני כשאשתו ברברה לצידו. הוא היה בן 82. מילותיו האחרונות של סינטרה היו: "אני מפסיד", למחרת בלילה עומעמו האורות בסטריפ בלאס וגאס לזכרו. נשיא ארצות הברית ביל קלינטון הוביל מחוות לסינטרה כשציין, "להעריך ברמה האישית את מה שמיליונים העריכו מרחוק". הזמר אלטון ג'ון אמר: "הוא היה פשוט הטוב ביותר-אף אחד אפילו לא התקרב".

ב-20 במאי 1998, בכנסיית הרועה הטוב (באנגלית: Church of the Good Shepherd), בבוורלי הילס, נערכה הלוויה בפני 400 מחבריו הקרובים ועוד מאות מעריצים שהמתינו מחוץ לכותלי הכנסייה. גרגורי פק, טוני בנט ובנו פרנק סינטרה הבן פנו בדברים אל האבלים, שבהם היו: גיל סט ג'ון, טום סלק, ג'ואי בישופ, פיי דאנאווי, טוני קרטיס, לייזה מינלי, קירק דאגלס, רוברט וואגנר, דון ריקלס, ננסי רייגן, אנג'י דיקנסון, סופיה לורן, בוב ניוהארט, מיה פארו וג'ק ניקולסון. טקס פרטי נערך מאוחר יותר באותו היום בכנסייה בפאלם ספרינגס. הוא נקבר ליד הוריו בבית קברות קטן ושקט בקתדרל סיטי. המילים "The Best Is Yet to Come" ("הטוב עוד עתיד לבוא") חקוקות על מצבתו.

מורשת

הכוכב של סינטרה בשדרת הכוכבים של הוליווד

בול הנצחה לזכרו של פרנק סינטרה

שירות הדואר האמריקאי הוציא בול דואר בשווי 42 סנט ב-13 במאי 2008, העיצוב על הבול נחשף ב-12 בדצמבר 2007, ביום הולדתו ה-92 של סינטרה בבוורלי הילס, בנוכחות בני משפחתו. העיצוב מראה ציור משנות ה-50 כאשר הוא חובש כובע. העיצוב גם כולל את חתימתו בשם משפחתו. שמו של בית הדואר של העיר הולדתו, הובוקן, שונה לכבודו בשנת 2002. הקונגרס האמריקאי העביר החלטה ב-20 במאי 2008, המציינת את ה-13 במאי כיום לכבודו של פרנק סינטרה על תרומתו לתרבות האמריקאית.

קשרים לפשע מאורגן לכאורה

במשך חייו גרר אחריו סינטרה תשומת לב רבה, לכאורה בשל אישיותו ובשל קשריו עם הפשע המאורגן, כולל דמויות כגון: קרלו גמבינו, סאם ג'אנקנה ולאקי לוצ'יאנו. ה-F.B.I החזיק תיקים המכילים 2,403 עמודים על פרנק סינטרה.^{[דרוש מקור]} קשריו עם המאפיה, תמיכתו הנלהבת בפוליטיקת הניו דיל וקשריו עם נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי, גרמו לחשד בקרב ג'ון אדגר הובר, ראש לשכת ה-FBI בזמנו. ה-FBI, עקב אחרי סינטרה כמעט חמישה עשורים, החל משנות ה-40. לדוגמה, באחד מן הדיווחים המוטעים לגביו, נמסר כי סינטרה שילם 40,000 דולר כדי לקבל שחרור משירות צבאי, ועד לשנות ה-80, כאשר הוא הצליח במאמצים לחדש את הרישיון לניהול הימורים מטעם מדינת נבדה. המסמכים תיארו כי סינטרה היה נתון לאיומים ולסחיטה.

במשך שנה חקר הובר את השתייכותו כביכול של סינטרה לארגון קומוניסטי, אך לא העלה בידו דבר. קוראים למדו כי הכוכב העולה, כדי לקבל פטור משירות צבאי, אמר לוועדת הגיוס כי הוא סובל מפחד מפני קהל. אך האמת הייתה כי הוא גויס לצבא בזמן מלחמת העולם השנייה, אך שוחרר עקב פגיעה בעור התוף, פגיעה שיוחסה ללידתו הקשה שנעשתה באמצעות מלקחיים. התיקים הכילו תיעוד של מפגשיו עם זונות והקשר מחוץ לנישואים שהיה לו עם אווה גארדנר, שהוביל לנישואים. סלבריטאים אחרים המוזכרים בתיקים הם: דין מרטין, מרילין מונרו, פיטר לאופורד וחברתו של ג'אנקאנה הזמרת פיליס מקגוויר. אוסף המסמכים של ה-F.B.I על סינטרה שוחרר לידי הציבור ב-1998 בעקבות חוק חופש המידע.

דעות פוליטיות

במשך חייו החזיק סינטרה בדעות פוליטיות שונות. הוריו של סינטרה היגרו לארצות הברית בשנים 1895 ו-1897. אמו דולי הייתה מנהלת רובע מטעם המפלגה הדמוקרטית. סינטרה נשאר תומך של המפלגה הדמוקרטית עד שנות ה-60 המאוחרות, כאשר החליף את נאמנותו למפלגה הרפובליקנית.

פעילות פוליטית בין השנים 1968-1944

בשנת 1944 לאחר ששלח מכתב לנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט, הוזמן סינטרה לפגוש את הנשיא בבית הלבן, שם הסכים להיות חלק ממערך המפלגה הדמוקרטית לעידוד מצביעים.

הוא תרם 5000 דולר לבחירות 1944 של המפלגה הדמוקרטית, ולקראת סוף הקמפיין הופיע בשניים שלושה אירועים פוליטיים מדי יום.

לאחר מלחמת העולם השנייה, התחזקו דעותיו השמאליות של סינטרה. הוא החל לקרוא ספרות פרוגרסיבית והחל לתמוך בארגונים שמאוחר יותר חלקם הוכרזו כארגונים של המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית.

בשנת 1945 הופיע סינטרה בכמה בתי ספר תיכוניים במדינת ניו ג'רזי, בהם שבתו תלמידים כהתנגדות להפרדה הגזעית. מאוחר יותר באותה השנה הופיע בסרט הקצר, הבית בו אני חי, סרט שהתנגד לגזענות. בשנת 1948 תמך סינטרה במועמדותו של מועמד השמאל, הנרי ואלאס לנשיאות ארצות הברית.

בחודש ינואר, 1961, סינטרה ופיטר לאופורד ארגנו את נאום הפתיחה בנשף חגיגי בוושינטון, שנערך ערב לפני השבעתו של הנשיא ג'ון קנדי. האירוע בו השתתפו כוכבים רבים היה להצלחה גדולה, כאשר הצליח לגייס סכום כסף גדול לטובת המפלגה הדמוקרטית.

מעברו של סינטרה אל המפלגה הרפובליקנית החל כאשר הושפל בידי הנשיא קנדי, שהעדיף על פניו את הזמר המתחרה ותומך הרפובליקנים בינג קרוסבי, כאשר ביקר בפלאם ספרינגס בשנת 1962. קנדי תכנן להתארח בביתו של סינטרה למשך חופשת חג האיסטר, אבל לבסוף שינה את החלטתו עקב הבעייתיות בקשריו של סינטרה עם הפשע המאורגן. סינטרה השקיע כספים רבים בשיפור ביתו, בציפייה לביקורו של הנשיא. אחיו של הנשיא קנדי, התובע המחוזי רוברט.פ. קנדי, הגביר את החקירות נגד דמויות בפשע המאורגן, כמו הבוס של העיר שיקגו, סאם ג'אנקאנה, אשר מוקדם יותר התארח בביתו של סינטרה.

פעילות פוליטית בין השנים: 1984-1970

נשיא ארצות הברית רונלד רייגן מעניק לסינטרה את מדליית החירות הנשיאותית

ב-27 בפברואר 1970, שר סינטרה בבית הלבן כחלק ממחווה לסנאטור אוורט דירקסן. במשך הקיץ תמך סינטרה ברפובליקני נוסף, כאשר הודיע על תמיכתו ברונאלד רייגן במרוץ שלו לכהונה שנייה כמושל מדינת קליפורניה. סינטרה גם היה מאוד מיודד עם סגן הנשיא ספירו אגניו. סינטרה אמר כי הוא מסכים עם המפלגה הרפובליקנית ברוב הנושאים, למעט נושא ההפלות.

לאחר תקופת חיים בה תמך במועמדים לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית, תמך סינטרה בריצ'רד ניקסון, בבחירות של שנת 1972. בשנת 1973, ספירו אגניו התפטר מתפקידו כסגן נשיא ארצות הברית בעקבות אישומים ללקיחת שוחד והעלמות מס. סינטרה עזר לאגניו לשלם חלק מהוצאותיו המשפטיות המשפטיים לאחר שפרש מהתפקיד.

בבחירות לנשיאות בשנת 1980, תמך סינטרה ברונאלד רייגן, ותרם 4 מיליון דולר למסע הבחירות שלו. סינטרה אמר כי תמך ברייגן מכיוון, "שהוא האדם המתאים לתפקיד נשיא ארצות הברית.... הכל כל כך דפוק עכשיו שאנחנו זקוקים למישהו שיסדר את הכל". ניצחונו של רייגן הביא לסינטרה את מערכת היחסים הקרובה ביותר עם הבית הלבן מאז תחילת שנות ה-60, כתוצאה מכך ארגן סינטרה את נשף הצדקה לכבודו של הנשיא הנבחר, כפי שעשה לנשיא קנדי, 20 שנה קודם לכן.

בשנת 1984 חזר סינטרה לעירו הובוקן, ניו ג'רזי והביא עמו את הנשיא רייגן, שהיה באמצעו של מסע הבחירות לנשיאות. רייגן מינה את סינטרה לשגריר לגיוס תרומות במסע הבחירות של המפלגה הרפובליקנית.

סינטרה וישראל

רחבת פרנק סינטרה בהר הצופים

סינטרה נחשב לתומך של ישראל, של הציונות ושל היהדות. למרות היותו איטלקי קתולי ענד סינטרה סביב צווארו במשך שנים שרשרת ועליה מזוזה. בתקופה שלפני מלחמת העצמאות סייע סינטרה לטדי קולק ומשה שמיר להבריח כספים לישראל.סינטרה סייע להחביא את כספים שנאספו מיהדות ארצות הברית כדי לרכוש נשק עבור ההגנה בזמן הופעתו במועדון הקופקבנה, בשעה שסוכני ה F.B.I ערכו חיפוש במקום. פרנק סינטרה ביקר בישראל שלוש פעמים, הראשונה בשנת 1962, אז הגיע לסדרה של שבעה קונצרטים שההכנסות מהם נתרמו להקמת בית נוער יהודי-ערבי בעיר נצרת. בשנת 1965, הגיע סינטרה לישראל לצילומי הסרט הטל צל ענק, וחלק משכרו הוא תרם לאותה המטרה. ביקורו האחרון היה בשנת 1975, אז הגיע והופיע בהתנדבות בבנייני האומה בירושלים, ההופעה צולמה לטלוויזיה הישראלית וכל הכנסותיה הועברו כתרומה לקרן ירושלים.

במשך השנים סייע סינטרה בגיוס תרומות לאוניברסיטה העברית בירושלים והוא בעצמו תרם סכום נכבד לאגודת ידידי האוניברסיטה העברית. בעקבות תרומה זו הונצח שמו של סינטרה ברחבה הראשית בקמפוס הר הצופים. כמו כן הוא תרם לסרט ההנצחה לשואה "ג'נוסייד", והפך לחבר בוועד המנהל של חבר הנאמנים של מרכז ויזנטל.

דיסקוגרפיה

ערך מורחב – דיסקוגרפיה של פרנק סינטרה

פילמוגרפיה חלקית

• צעד בעליזות (1944) - בתפקיד: גלן ראסל.
• הבית בו אני גר (1945) - בתפקיד: עצמו (סרט קצר)
• הרימו עוגן (1945) - בתפקיד: קלארנס דוליטל.
• עוד תעלה תזרח השמש (1946) - בתפקיד: זמר.
• זה קרה בברוקלין (1947) - בתפקיד: החיל לשעבר דני מילר.
• The Kissing Bandit ‏(1947) - בתפקיד: ריקרדו.
• נס הפעמונים ‏ (1948) - בתפקיד: הכומר פול.
• קח אותי לבייסבול (1949) - בתפקיד: שחקן הבייסבול דניס ראיין.
• יום בניו יורק (1949) - בתפקיד: המלח גבי.
• זה רק כסף (1951) - בתפקיד: ג'וני דלטון.
• לפגוש את דני וילסון (1952) - בתפקיד: הזמר דני וילסון.
• מעתה ועד עולם (1953) - בתפקיד: טוראי אנג'לו מאג'יו.
• צעירים בליבם (1954) - בתפקיד: ברני סלואן.
• סאדנלי (1954) - המתנקש ג'ון בארון.
• האיש בעל יד הזהב (1955) - בתפקיד: פרנקי מאג'קינק.
• ברנשים וחתיכות (1955) - בתפקיד: נתן דטרויט.
• המלכודת העדינה (1955) - בתפקיד: סוכן השחקנים צ'ארלי רידר.
• לא כזר (1955) - בתפקיד: אלברט בון.
• מסביב לעולם בשמונים יום (1956) - בתפקיד: פסנתרן בסלון "בארברי קואסט".
• קרוסלה (1956) - זמר (ללא קרדיט).
• החברה הגבוהה (1956) - בתפקיד: מבצע 4 שירים (ללא קרדיט).
• ג'וני קונצ'ו (1956) - בתפקיד: האקדוחן ג'וני קונצ'ו.
• חברי ג'ואי (1957) - בתפקיד: הזמר ג'ואי אוואנס.
• הג'וקר הוא פראי (1957) - בתפקיד: הזמר והקומיקאי ג'ו לואיס.
• הגאווה והתשוקה (1957) - בתפקיד: לוחם הגרילה מיגל.
• אחדים באו במרוצה (1958) - בתפקיד: החייל דייב הירש.
• מלכים הולכים קדימה (1958) - בתפקיד: סמל סאם לוג'ינס.
• מעטים מול רבים (1959) - בתפקיד: קפטן טום ריינולדס.
• חור בראש (1959) - בתפקיד: טוני מנטה.
• האחד עשר של דני אושן (1960) - בתפקיד: דני אושן.
• קאן-קאן (1960) - בתפקיד: זמר המבצע 4 שירים.
• חילוץ בפיסגה (1961) - בתפקיד: אלן בייקר.
• השליח ממנצ'וריה (1962) - בתפקיד: מייג'ור בנט מארקו.
• ארבעה לטקסס (1963) - בתפקיד: זאק תומאס.
• ימי שיקגו העליזים (1964) - בתפקיד: רובו.
• איש מלבד האמיצים (1965) - בתפקיד: הרוקח הראשי מייט.
• הטל צל ענק (1966) - בתפקיד: וינס טאלמייג'.
• טוני רום (1967) - בתפקיד: טוני רום.
• הרץ העירום (1967) - בתפקיד: סם לייקר.
• החטא הקטלני (1980) - בתפקיד: אדוארד דילייני.
• מרוץ מחוף לחוף 2 (1984) - בתפקיד: פרנק.

ראו גם

	ספר: פרנק סינטרה
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של פרנק סינטרה

• אליחי וידל, 11 שנה לאחר שמת - פרנק סינטרה גורף 50 מיליון דולר וחוזר להופיע בהוליווד ובקזינו, באתר TheMarker‏, 5 ביוני 2009
• אורי קליין, יום הולדת 100 לפרנק סינטרה: האם הזמר הדגול גם היה שחקן טוב?, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2015
• פרנק סינטרה - הסרט המלא, באתר ynet