מוזיאון רוקפלר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מוזיאון רוקפלר
החצר הפנימית של המוזיאון
פרטים
סוג מוזיאון לארכאולוגיה
שנת פתיחה 1938
כתובת רח' סולטאן סולימאן 27, ירושלים
דף המוזיאון באתר מוזיאון ישראל
מיקום מוזיאון רוקפלר
מוזיאון רוקפלר
מוזיאון רוקפלר

מוזיאון רוקפלר הוא מוזיאון לארכאולוגיה המסועף למוזיאון ישראל, אך שוכן בנפרד ממנו במזרח ירושלים.‏[1] במבנה המוזיאון שוכנים גם משרדי רשות העתיקות. המוזיאון קרוי על שמו של הנדבן האמריקני הנודע ג'ון ד. רוקפלר, הבן.

במוזיאון ממצאים ארכאולוגיים רבים וחשובים מאזור ירושלים ומארץ ישראל כולה. בין הממצאים בולטים עצמות האדם הקדמון ממערות האדם הקדמון בכרמל, אוסף תכשיטי הזהב שנתגלו בתל אל-עג'ול ובבית שמש, אוצר שנהבי מגידו, מכתבי לכיש, תבליטי הסטוקו מן הארמון האומיי מח'רבת מפג'ר שליד יריחו, ספיני עץ אומיים מהר הבית ומשקופי אבן מגולפים, מן התקופה הצלבנית מכנסיית הקבר.

הקמת המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום השלטון העות'מאני ותחילת שלטון המנדט הבריטי בירושלים, היו מוסדות התרבות בירושלים מעטים, והתרכזו בעיקר במוסדות דת. התפתחות העיר הביאה לפריחה של חיי התרבות מחד גיסא ומחקר מדעי, ואיסוף של ממצאים ארכאולוגיים מאידך גיסא. כל זה עמד בסתירה לעושר הארכאולוגי העצום מרחבי המזרח התיכון, שנבע מעיסוקן של מעצמות אירופה זה עשרות שנים בחשיפת צפונות העבר. שלטונות המנדט הבריטי, שראו עצמם כממשיכי דרכם של הצלבנים וכן של בני ישראל, גילו עניין רב בגילוי עברה ההיסטורי של ירושלים וארץ ישראל וטיפוח המחקר הארכאולוגי בארץ.

טקס הנחת אבן הפינה

כך אירע שמבנה התרבות היחיד שנבנה על ידי ממשלת המנדט בארץ (במימון תורם אמריקני) הוא מוזיאון לארכאולוגיה - מוזיאון רוקפלר. המבנה נחשב לאחד היפים בירושלים ואחד היפים מתקופת המנדט הבריטי בכלל.

בנובמבר 1919 הגיש האדריכל פטריק גדס תוכנית מתאר לעיר ירושלים, שנודעה בשם תוכנית גדס, ובה הוצע להקים מוזיאון ואקדמיה למחקר ארכאולוגי בסמוך לחומות העיר העתיקה.‏[2] ייתכן והרעיון להקמת המוזיאון באתר ניטע בליבו של גדס בעקבות מכתבו של בוריס ש"ץ אליו לפני הגשת התוכנית, שפורסם בסופו של דבר בעיתון הארץ בשנת 1920[3]. במכתב זה שטח בפניו את חזונו המקיף לתכנון ירושלים. ‏‏ עם התבססות שלטון המנדט והתגברות המחקר המדעי בארץ ישראל החלו ממצאים ארכאולוגיים להיערם במשרדי מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט הבריטי. תוכנית מפורטת למוזיאון מרכז מחקר ומרכז לוגיסטי בירושלים הוגשה בשנת 1924. המוסד המתוכנן נועד להצטרף לשלושה מוזיאונים קטנים שפעלו בירושלים: "המוזיאון הפרנציסקני המקראי" שנבנה בשנת 1902, "המוזיאון היווני האורתודוקסי" שהוקם בשנת 1922 ו "מוזיאון האסלאם" שהוקם בשנת 1923 על הר הבית.

הארכאולוג ואגיפטולוג ג'יימס הנרי ברסטד מהמכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו גילה עניין בפרויקט המוזיאון ושכנע את המיליונר האמריקני הנודע ג'ון ד. רוקפלר, הבן לתרום שני מיליון דולר להקמת המוזיאון בירושלים ולאחזקתו. תרומתו של רוקפלר, שהוכרזה במכתב אל הנציב העליון, הלורד הרברט פלומר, ביום ה 13 באוקטובר 1927, נחלקה לשניים: מחצית הסכום נועדה להקמת הבניין, ומחציתו השנייה הושקעה בקרן, שנועדה לממן את הפעילות השוטפת‏[4].

בנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזית המוזיאון בשנות ה-30 של המאה ה-20

לביצוע מלאכת הבניה נשכרו שירותיה של החברה הקבלנית ארנסטו די א' דה פארו. חברת בניה איטלקית שביצעה את מירב עבודות הבניה של ממשלת המנדט. לחברה היו משרדים בלונדון, קהיר ואלכסנדריה. החברה בנתה בירושלים את ארמון הנציב, בניין ג'נרלי, הכנסייה הסקוטית, וסללה את רחוב המלך ג'ורג' (ירושלים) בירושלים. בבנייה הועסקו בעיקר פועלים ערבים; מתוך כ-160 פועלים באוגוסט 1931. רק 8 היו יהודים‏[5].

אבן הפינה נורתה ביום ה-19 ביוני 1930, בנוכחות הנציב העליון סר ג'ון צ'נסלור[6]. הבנייה בוצעה תוך שיתוף פעולה עם המהנדס יהודה שפירא. אף על פי שהבניה אמורה הייתה להמשך שלוש שנים היא נתארכה מסיבות שונות, שכללו קשיים באספקת אבנים לציפוי הבניין, חפירות הצלה, והצורך להעמיק את יסודות הבניין. אי לכך הבנייה נמשכה חמש שנים וביום 20 במאי 1935 עברה מחלקת העתיקות לבניין החדש‏[7]. בהמשך השנה רוכזו עתיקות בבניין לקראת פתיחת המוזיאון שתוכנן לאביב 1936‏[8].

המוזיאון פתח את שעריו לקהל הרחב ב-13 בינואר 1938[9] ונקרא בשם המוזיאון הארכאולוגי של פלשתינה – א"י Palestine Archaeological Museum‏[10]. עם הקמתו של המוזיאון ומעבר מחלקת העתיקות המנדטורית אליו, היה זה המוסד היחיד מבין מוסדות הממשל שהיו בידיו בניין ראוי לשמו ותקציב נדיב לשם פעילות יום יומית.

חנוכת הבית החגיגית של המוזיאון בוטלה, לאחר שאחד האורחים ג'יימס לסלי סטרקי, ארכאולוג נודע, נרצח בדרכו לטקס בידי כנופיית ערבים חמושים‏[11] שהסלימו את מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט והחלו לתקוף בריטים‏[12]. מייסדי המוזיאון לא זכו לראותו ממלא את ייעודו. האדריכל הריסון עזב את ארץ ישראל לפני הפתיחה, היזם ג'יימס הנרי ברסטד ביקר במבנה באוקטובר 1935‏[13] אך נפטר מדלקת ריאות בדרכו ממסע מחקר במצרים חזרה לביתו בארצות הברית, והתורם רוקפלר מעולם לא ביקר במקום.

מיקום המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרם השיח'[עריכת קוד מקור | עריכה]

האתר שנבחר להקמת מוזיאון רוקפלר היה ידוע בתקופה העות'מאנית בשם כרם א-שייח' על שמו של שייח' מוחמד אל-ח'לילי החברוני, שהיה המופתי השאפעי של ירושלים במאה ה-17. בשנת 1711 בנה באתר זה, על גבעה מול הפינה הצפון מזרחית של חומות ירושלים, את מעון הקיץ שלו - העומד במקום גם כיום. כיום משוכנת בבניין הזה, המצוי מאחורי המוזיאון, מחלקת השימור של רשות העתיקות.

מדובר בבית שהוא אחד הבניינים הראשונים שנבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה. הבניין הנו בן שתי קומות - קומת הקרקע של הבניין שימשה בית-בד, והקומה השנייה הייתה קומת המגורים. שיח' אל-ח'לילי היה פעיל ביותר והיו לו מיזמים רבים. הוא עודד רבים לבנות בתים מחוץ לחומות ובזמנו היו כמאה קַסְרים (ארמונות קיץ). השייח' כתב בצוואתו שבנוסף על הרצון לחיות בחיק הטבע בעונת הקיץ, שהייתה משופעת במגיפות ובזיהומים שנפוצו בתוך החומות, נוספה השאיפה לעסוק בפיתוח חקלאי ואף שיקול ביטחוני – להגן על העיר ועל הארץ מפני חדירת זרים.‏‏‏[14]

חזית המוזיאון

רכישת האתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1906 תיכננה הקרן הקיימת לישראל לרכוש את קצר אל-שיח' - האתר עליו הוקם המוזיאון - במטרה לבנות עליו את האקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל", לפי חזונו של בוריס שץ, שרצה להקים באתר מכלול של "מוסדות לאומיים" עבריים - ספריה לאומית ומוזיאון לציון פועלו של הרצל, על הגבעה שממנה "יחלוש המבט על מקום המקדש". למרות ההתלהבות הרבה, הביא המשא ומתן הלא תכליתי מצד ההנהגה הציונית ותאוות הבצע מצד בעלי המגרש שהעלו את מחירו יותר ויותר להכשלת העסקה. ‏‏‏[15]

הבחירה במיקום זה נעשתה על ידי פיליפ לנגסטף אורד גיא אשר שימש כמנהל בפועל של מחלקת העתיקות המנדטורית. גיא הוא זה שהחליט להקימו במקום בו הוא ניצב עד היום, במקום להקימו במגרש הסמוך למלון המלך דוד (מקום שניצב בו היום ההיברו יוניון קולג'). לימים, הצטער על החלטה זו, שכן בעטיה נותר הבניין, שהיה מרכז הפעילות הארכאולוגית בארץ ישראל המנדטורית, בתחום שליטתה של ירדן.

שרידים ארכאולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור כרם אל שייח' היה חלק מנקרופוליס - שדה קברים אדיר ממדים שהקיף את ירושלים. ראשוני חוקרי ירושלים המודרניים עמדו על קיומו של בית הקברות העתיק והארכאולוג הידוע שארל קלרמון-גנו סקר את האתר ותיאר מערות קבורה וסרקופגים שנמצאו בו. בשנות השלושים של המאה ה-20 ערכה מחלקת העתיקות של המנדט "חפירות הצלה" בטרם יוקם המוזיאון ובחפירות אלו נתגלו מערות קבורה, קברים וארונות קבורה מהתקופה הרומית והתקופה הביזאנטית. גם כיום, בחפירות שנערכות במקום מתגלים ממצאים ארכאולוגיים עשירים. כך נתגלו בחפירות הצלה בשנת 2001 בחצר מוזיאון רוקפלר לצורך הנחת קו ביוב חמישה קברים ושרידים של מבנה גדול.

תכנון המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגדל מוזיאון רוקפלר

האדריכל הראשי של הפרויקט היה אוסטן סיינט בארב הריסון, מנהל מחלקת העבודות הציבוריות המנדטורית, שבמסגרת עבודתו תכנן, בין היתר, את ארמון הנציב, בניין הדואר המרכזי ובית המדפיס הממשלתי. לצורך תכנון המוזיאון יצא הריסון לסיור לימודים במוזיאונים ברחבי העולם והכין מספר תוכניות שבכולן מבנה שבמרכזו חצר פנימית.

בחודש נובמבר 1927 השלים הריסון את תוכנית הבניין, ובמקביל אף הוקם מדור מיוחד במחלקת העבודות הציבוריות שתפקידו היה לנהל את בנין המוזיאון. במשך כל זמן עבודות הבניה שהה הריסון בארץ ישראל, אך עם סיום העבודות - בסוף שנת 1937, עוד לפני הפתיחה הרשמית של המוזיאון, עזב את הארץ, אליה לא שב יותר.

האלמנט מעורר המחלוקת בתוכנית היה המגדל המתומן המתנשא מעל הכניסה הראשית למוזיאון. ההתנגדות נהדפה על ידי ברסטד - שהיה נציגו של רוקפלר בפרויקט, שראה במגדל חלק בלתי נפרד מהמבנה, אך דרש כי המגדל לא יתחרה במגדלים וצריחי הכנסיות והמסגדים שבעיר העתיקה.

הצורה המתומנת היא אלמנט אדריכלי מהתקופה הצלבנית, שמקורותיו נעוצים, ככל הנראה, בהשפעת המבנה המונומנטלי של כיפת הסלע, ובאים לידי ביטוי בכנסיית העלייה. אלמנט זה משתקף במגדלים המרכזיים של ארמון הנציב ומוזיאון רוקפלר- מבנים שהוקמו בתקופת המנדט על ידי השלטון הבריטי, שראה עצמו כממשיך דרכם הישיר של הצלבנים.

במכתב למנהל מחלקת העתיקות של המנדט מיום ה-28 בינואר 1928 מספר‏[16] ברסטד על התרשמותו מהתוכנית ומציין כי אצילותו של המבנה המוצע, עיצובו המכובד והמאופק עוררו בו התפעלות.

טכנולוגיה וחומר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי תפיסתו של הריסון, תפיסה שבאה לידי ביטוי גם בארמון הנציב, נבנה המוזיאון בשילוב של טכנולוגיות מסורתיות וטכנולוגיות מודרניות. כך שולבו במבנה אלמנטים של גגות מעוטרים בכיפות - ואלו חוזקו בבטון מזוין. סיתות האבן בשיטות וסגנון מקומי נתמך על ידי קירות בטון וקונסטרוקציית ברזל. מערכת אספקת המים לבנין נעשתה- ככל בנין שנבנה בארץ באותה תקופה - באמצעות בורות אגירה.

מעבר באגף הצפוני

תשומת לב מרובה ניתנה לפרטי הבנייה, וזו ניכרת באיכות החומרים וברמת הביצוע הגבוהים, המייחדים את הבניין.

לציפוי קירות המוזיאון בחר הריסון באבן מקומית שצבעה לבן, ומקורה כנראה במחצבות שבדרך בין ירושלים ליריחו. האבן מסותתת בסיתות "תלטיש" ואילו פרטי הבניה מסותתים בסיתות עדין יותר. תשומת לב ניתנה לעבודות העץ בבניין – הדלתות עשויות עץ אגוז שיובא מטורקיה. מסגרות המתכת לחלונות יוצרו באנגליה לפי הוראותיו של הריסון וכך גם פרטי עבודות המתכת הדקורטיביות ובהם הידיות, המנעולים והבריחים.

דלתות הכניסה שבשער הכניסה המרכזי (משקלן כ-700 ק"ג) צופו בלוחות נחושת מעוטרים באלמנטים מהאומנות המוסלמית של צפון אפריקה- מוטיב של ארבעה מלבנים. בריצוף המוזיאון נעשה שימוש בשני חומרים: בחללים בעלי תקרות גבוהות נבנתה רצפה של לוחות שעם שעמעמו את רעש של המבקרים. במקומות אחרים רוצפו האולמות בלוחות אבן גיר ובחללים שלא לשימוש הציבור נעשה שימוש במרצפות מלט. קירות הבניין חופו מבפנים בטיח גס עשוי גרגרים גדולים.

כמקובל ברבים מהמוזיאונים שנבנו בתחילת המאה העשרים נעשה שימוש באור השמש לצורכי תאורה. כך נבנו חלונות גבוהים ורחבים הממוקמים בחלקם העליון של הקירות על מנת לאפשר כניסה מקסימלית של אור, ובמקביל למנוע קרינה ישירה על המוצגים . באולמות הכניסה ובאולמות המקשרים את אגפי הבניין תלויות מן התקרה נברשות זכוכית, המעוצבות כגופים מרובי צלעות או ככדורים.

עיצוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסל והטיפוגרף הבריטי אריק גיל הוזמן מאנגליה על ידי הריסון על מנת לעצב את השילוט ואחד עשר תבליטי אבן המקשטים את המוזיאון.

מעל לשער הכניסה תלוי לוח ובו תיאור של עץ עבות הצומח בין אסיה לבין אפריקה ומציג את מפגש התרבויות, כדי לשקף את התפיסה התרבותית הרואה בארץ-ישראל גשר בין מסופוטמיה למצרים. . משני עברי החצר המרכזית נקבעו עשרה תבליטי אבן מרובעים המתארים את התרבויות שהטביעו את חותמן על ההיסטוריה של ארץ-ישראל: כנען, מצרים, יהודה, פניקיה, אשור-בבל, יוון, רומי, ביזנטיון, אסלאם והצלבנים.

על קירות האבן של הבניין נחקקו כתובות הכוונה בצבע אדום בשלוש שפות אנגלית, עברית וערבית. הסגנון של הכתובות העבריות נשמע כיום מעט ארכאי: "בית הספרים", "המשומן (במקום מתומן) הצפוני", "מלבושים" (במקום מלתחה), וכדומה. צורת האותיות העבריות, גם היא, נראית משונה. אריק גיל לא ידע צורת אות עברית. את ההשראה לאותיות העבריות הוא קיבל מן האותיות המופיעות בכתובת ציון עוזיה מלך יהודה שהתגלתה באותה עת בירושלים.‏[17]

אופי המוצגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משקוף אבן מן הכנסייה הדרומית בשבטה

שאלת אופיו של המוזיאון ואופיים של המוצגים בתצוגה היה בסיס למחלוקת בין המנהל הממונה של המוזיאון, שגרס כי המוזיאון צריך להיות גם מוזיאון אתנוגרפי פלסטיני. ברסטד התנגד לגישה זו, ובתמיכתו של רוקפלר קבע כי המוזיאון יהיה ארכאולוגי בלבד באופי מוצגיו, ולא יוצגו בו נושאים היסטוריים, ביולוגיים או אתנוגרפיים.

האוסף עצמו נבנה באופן מקרי והוא מייצג את החפצים הארכאולוגיים העיקריים שנתגלו בחפירות המרכזיות שנערכו ברחבי ארץ-ישראל בראשית המאה העשרים - שומרון, בית שאן, לכיש, מגידו, תל בית-מרסים, אשקלון, ואתרים נוספים. המוזיאון מציג ממצאים החל מן התקופה הפרהיסטורית, כגון ממצאים מחפירות נחל מערות, ועד לתקופת ימי הביניים.

ארונות התצוגה מסודרים באופן סימטרי ובהן מוצגים החפצים המיועדים לקהל. בארוניות שמתחת לויטרינות מאוחסנים חפצים אחרים, שמקורם באותן החפירות.

אופן התצוגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באתר הסוכנות היהודית מופיע מאמר ביקורת מאת איתן דור-שב על חלקם של מוזיאונים בירושלים בהדחקת ההיסטוריה והפן הלאומי בתצוגה הקבועה. מקום של אי כבוד מוקדש‏[18] לתצוגה במוזיאון רוקפלר כדלקמן:

"במוזיאון רוקפלר בירושלים, הכרונולוגיה הרשמית עוקפת לגמרי את התקופה הישראלית. בעוד כל שאר התקופות זוכות להגדרה היסטורית לפי מי ששלט בארץ ישראל באותו זמן (מהתקופה הכנענית ועד התקופה האיסלאמית או הצלבנית), ימי בית ראשון מכונים כאן דווקא "תקופת הברזל", ותקופת בית שני נקראת רק "התקופה הפרסית וההלניסטית". על פי אותו היגיון, מדינת ישראל של ימינו הייתה מוכתרת בשם "התקופה האמריקנית בארץ ישראל".

מוזיאון רוקפלר הוא אולי מוזיאון נשכח, שלא לומר מוזנח, אך שמורים בו רבים מנכסי הלאום הנדירים ביותר שלנו. אפילו נתעלם מההתוויה המגמתית שתיארנו, ירושה מימי המנדט הבריטי (כולל השילוט "מדינת פלסטין" בכניסה והצגת מטבעות חשמונאיים תחת הכותרת "מטבעות פלסטין"), מה אמור המבקר להבין כאשר הוא נתקל באקראי במכתבי לכיש - מממצאי העברית הקדומה החשובים בעולם - מונחים בערבוביה בארון תצוגה אחד עם ערימת תכשיטים, משקולות וגרזנים עתיקים? מה אומר ההקשר הזה על ערכם של מכתבי לכיש? וזוהי דוגמה אחת מני רבות לנטרול השיטתי של תפקידם ההיסטורי-לאומי של הממצאים הארכאולוגיים המוצגים במקום."

שליטה במוזיאון וניהולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועצת הנאמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משהתקרב שלטון המנדט לקיצו ומתוך רצון לשמור על אופיו המיוחד של המוזיאון, החליט הנציב העליון למנות מועצת נאמנים בינלאומית שבידיה הופקד ניהול המוזיאון ובה היו חברים מאוניברסיטאות ואקדמיות למדעים מאירופה והמזרח התיכון. חבר במועצת הנאמנים מטעם היישוב היהודי היה פרופ' אלעזר ליפא סוקניק. סוקניק תושב מדינת ישראל הצעירה לא זכה להשתתף בישיבה כלשהי של מועצת נאמנים זו.

שלטון ירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת השחרור כבש הלגיון הירדני את אזור המוזיאון, ככל אזור העיר העתיקה וסביבתה. בהסכמי שביתת הנשק בין ירדן לישראל נקבע שלישראל יהיה חלק בניהול המוזיאון. הסכם זה לא כובד והמוזיאון הולאם בידי המלך חוסיין ב-1966 ועבודת מועצת הנאמנים הגיעה לסיומה.

תחת ניהול ירדני נכנס המוזיאון לתקופה של "תנומה" וקיפאון. עיקר הממצאים שנחפרו בגדה המערבית הועבר למוזיאון לארכאולוגיה של ירדן בעמאן והבולטת בהם היא מגילת הנחושת מן המגילות הגנוזות. הספרייה לא עודכנה מאז תום המנדט והמוצגים לא התעדכנו. הירדנים טרחו והדביקו סרטים דביקים על החלק העברי בשלטים מתקופת המנדט. גם כספי הקרן לתפעול המוזיאון ומחלקת העתיקות הולאמו בידי השלטונות.

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת ששת הימים, ב-5 ביוני 1967, חצו כוחות של חטיבת ירושלים את הקו העירוני וכבשו את ארמון הנציב. ביום השני למלחמה, 6 ביוני, גדוד 28 של חטיבת צנחנים 55 פרץ דרך שטח ההפקר לכוון מוזיאון רוקפלר לאחר קרב עקוב מדם באזור שער שכם, בקטע שזכה לשם סמטת המוות, התקדם אל מתחם המוזיאון וכבש אותו בשעה 07:30 לאחר קרב קצר. האתר שימש מיד לחפ"ק של מפקד החטיבה, מרדכי גור, אליו נתלוו שלושה ארכאולוגים מהאוניברסיטה העברית שדאגו לשלום המוצגים הארכאולוגיים יקרי הערך שבמוזיאון. קיימות עדויות על-פיהן עם פרוץ הלחימה בירושלים, נערכו הירדנים להעביר את הממצאים החשובים לירדן, אך לא הספיקו.

המבנה היה עדיין תחת אש צלפים של הצבא הירדני בעת שמפקד חטיבת הצנחנים קיבל הנחיות מפיקוד מרכז בראשות עוזי נרקיס: "בכוונתי לכתר את העיר העתיקה וליצור מצב לכניעתה. לחלופין ייתן הכיתור קרש קפיצה לכיבוש העיר". על הצנחנים הוטל להתארגן במתחם המוזיאון, שם הייתה מפקדתו של מוטה גור ולהתכונן לכיבוש המוצבים במתחם אוגוסטה ויקטוריה.‏[19]. בשעה 19:00 יצא כוח מגדוד 28 לכוון הרכס אך טעה בפנייה ונכנס למארב ירדני בסמוך לשער האריות. לאחר שעות של קרב אינטנסיבי חזר הכוח למתחם המוזיאון. למחרת היום התפוררה ההתנגדות הירדנית ובירושלים נותרו כוחות קטנים שלא יכלו להתנגד למהלך ההתקפי הבא ולאחר כיבוש הר הזיתים נותרו מכותרים ועם מעט תחמושת. בשעה 9:45 יצאו הצנחנים ממתחם המוזיאון ופרצו אל תוך העיר העתיקה דרך שער האריות.‏‏‏‏‏[20]

זמן קצר לאחר שוך הקרבות, בחסות הצבא, הגיעו למוזיאון הארכאולוגים פרופ' אברהם בירן, ששימש אז מנהל אגף העתיקות והמוזיאונים הישראלי, פרופ' נחמן אביגד מן האוניברסיטה העברית בירושלים ומר יוסף אבירם, מנהל החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה. נמצא שהמוזיאון על תצוגתו, מחסניו וספרייתו ניזוק באופן מועט ביותר מאירועי הקרבות שהתנהלו בתחומו.

ב- 2 באפריל 1968, לאחר מלחמת ששת הימים, נפתחה התערוכה הראשונה במוזיאון. היא נקראה "המתיישבים הקדומים בעמק הירדן" וכללה ממצאים מתל יריחו שער הגולן, תל עלי וחורבת מנחה ליד קיבוץ גשר. התערוכה כללה ממצאים מחפירותיה של קתלין קניון, משה שטקליס ז'אן פרו ומשה פראוסניץ.‏[21]

מבנה המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסדרון בשולי החצר הפנימית
מצבת קבורה נוצרית, כתובה ביוונית: "פה נטמן סטפנוס, זכרו מבורך, בן רגינוס ביום 19 בחודש היפרברטייס בשנה ה-5 למחזור האינדיקציה". שיש, המאה ה-6, אזור באר-שבע

למתחם מוזיאון רוקפלר עולים מהכביש העובר במקביל לחומת העיר העתיקה וקרוי כיום "רחוב הצנחנים" על שם חטיבת הצנחנים שנלחמה באזור במלחמת ששת הימים. כביש הגישה מוביל לרחבת הכניסה הראשית שצורתה אליפטית המשתרעת מול החזית המזרחית של הבניין שצורתו כמצודה אירופאית - צלבנית.

בניין המוזיאון בנוי על-פי תוכנית כמעט סימטרית. צירו המרכזי של המבנה עובר משער הכניסה דרך חצר המרכזית, סביבה נבנו אולמות התצוגה המלבניים. חצר זו שימשה השראה לחצר המרכזית בבניין בית המשפט העליון בירושלים. משני צדי אולם הכניסה הראשי יוצאות שתי זרועות אלכסוניות: באחת נמצאת הספרייה ובשנייה - אולם הכנסים. בנקודת המפגש של אולם הכניסה הראשית עם הזרועות האלכסוניות ואולמות התצוגה בנויים חללים מתומנים שבצלעותיהם גומחות לתצוגה של חפצים גדולים. חדרי המנהלה והמשרדים נבנו לאורכם של מסדרונות צרים וארוכים.

עץ האורן העתיק של השיח' אל-חלילי והבית הדו-קומתי קצר אל-שיח' נשמרו ונמצאים בחלקו האחורי של המבנה. עץ האורן קרס בשלג בשנת 2000.

הכניסה הראשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכניסה הראשית למוזיאון היא דרך שער רחב, שאליו עולים בשני גרמי מדרגות ישרים מימין ומשמאל. מעל אולם הכניסה נישא מגדל הצריח המרכזי שצורתו מתומנת ועל ראשו כתר עם עבודת אבן בצורת כיזאן. במגדל נקבעו חלונות דמה האופייניים יותר לאדריכלות בארוק אירופאית.

אולמות התצוגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולמות התצוגה של המוזיאון בנויים סביב לחצר הפנימית על מנת לאפשר לאוצר המוזיאון לסדר את המוצגים לפי סדר כרונולוגי מגובש. האולמות מאופיינים על ידי תבנית מלבנית, תקרות גבוהות וחלונות שנקרעו בסמוך לתקרה ומכניסים אור יום מרוכך. תקרת האולמות עוצבה תוך שימוש באלמנטים מאדריכלות רומית.

החצר המרכזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החצר הפנימית, המרכזית, היא מרכז הכובד האדריכלי של מבנה המוזיאון. חצר זו מצויה במרכז ציר האורך של הבניין ומשתרעת על שלושה מפלסים מדורגים. במרכזו של המפלס הנמוך ביותר ישנה בריכת נוי מלבנית הניזונה ממי בורות האגירה המצויים בשני קצותיה.

החצר נתחמת בשלוש אכסדראות שהן מקשתים (ארקדות) בדומה לקלויסטר של מנזר מימי הביניים . במפתחי הקשתות מוצבים מוצגים גדולים, כגון הסרקופגים הרומיים מתל מבורך ומתורמוס עיא. בקצה הבריכה מצוי חדרון קטן הדומה למחראב - גומחה בקיר מסגד, המצביעה על הכיוון אל הכעבה, אליו צריכים מוסלמים לפנות בעת התפילה. קירות הגומחה מחופים באריחים של קרמיקה ארמנית מרהיבה, הנושאת עיטורים נטוריאליסטיים.

בחלל זה הותקנה מזרקה, שפורקה בימי השלטון הירדני, שמימיה מילאו בריכה מתומנת קטנה. ההשראה לחצר המרכזית באה מארמון אלהמברה שבגרנדה, אתר מורשת עולמית ואחד מפלאי האדריכלות אסלאמית.

חצר זו השפיעה לאחר שנים על תכנון "חצר השופטים" בבניין בית המשפט העליון בירושלים. האדריכלים קשרו את בניין בית המשפט לאופי הירושלמי על ידי שילוב אלמנטים מבניינים בולטים, ותכנון החצר משקף ומצטט מתוך מאגר הדימויים של מוזיאון רוקפלר. במאמר של מיכה לוין‏‏‏[22] (מרצה בפקולטה לאדריכלות בטכניון) הוא מציין כי:

"להבדיל מרוקפלר, בית המשפט העליון מעצם טבעו אינו מיועד לקהל הרחב. ברוקפלר סוג האבן הכאילו עתיקה, הצמחייה ושרידי העתיקות מעניקים לבניין נופך היסטורי חם יותר. לעומת זאת, בבית המשפט החצר הפנימית "קרה" יותר ו"לא ידידותית", ועם זאת היא מקרינה הוד וחגיגיות, ומדגישה את חשיבות המבנה."

אולם הכנסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האולם בן שתי הקומות נבנה בעיקר לאירוח של כנסים מדעיים. מתחת למפלס הבמה נבנו חדרי אירוח ושירותים עבור המבקרים. באולם 15 שורות שבכל אחת מהן 14 מקומות ישיבה.

חדר הישיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חדר הישיבות המתומן הוא המרשים שבחדרי אגף המנהלה. קירו החיצון של החדר מעוגל ומראהו כשל מגדל שמירה. תקרת החדר מקורה בכיפה, ומתחתיה, בחלקו העליון של הקיר, ולכל אורכו, מצוירת על אריחי קרמיקה מופיעה כתובת ביוונית:

Cquote2.svg

על העמים, על הגיבורים ועל בני האדם ועל היישובים, כיצד נוסדו בימי קדם ובקיצור – על כל תולדות ימי קדם (ארכאולוגיה) – הם אוהבים לשמוע

Cquote3.svg
– אפלטון, היפיאס רבה 285 ד

המהווה את תשובתו של היפיאס, תלמידו של סוקרטס, לשאלת רבו מה הם הנושאים האהובים על הציבור בפניו הוא עתיד לנאום. האריסון בחר בפסוק הזה מדברי אפלטון (מסוף המאה הרביעית לפסה"נ) משום שבו נזכרת המילה "ארכאולוגיה", במשמעות חקר דברי ימי קדם, בפעם הראשונה.

הכתובת בחדר הישיבות המתומן

הספרייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרייה בנויה כבזיליקה - חלל מלבני אורכי שבקצהו אפסיס הפונה למזרח, ומשני צדדיו חדרי שירות. הכניסה אל האולם היא דרך פתח קטן. חלל האולם מקורה בקמרונות צולבים, מחודדים. ומרוצפת באריחי שעם, שנועדו לעמעם את רעש הקהל המבקר בספריה. משני צדי האולם טורים של חלונות, המשמשים לאולם כמקור האור היחיד. מתחת לאולם הקריאה מצוי מרתף ובו ממוקם מחסן הספרים וכתבי-העת. אולם הקריאה מחובר לארכיון.

עם חלוקתה של ירושלים בעקבות מלחמת העצמאות, נותרה מחלקת העתיקות הישראלית ללא ספריה, ועל כן החלה בהקמה מחודשת של ספריה. עם איחדו העיר לאחר מלחמת שדשת הימים, ומעבר אגף העתיקות למשכנו החדש-ישן, אוחדו מחדש גם הספריות. כיום מחזיקה הספרייה כ 25,000 ספרים ודוחו"ת חפירה, מעל 1,000 כתבי עת שונים, ובסה"כ מספר הכותרים עולה על 100,000. הספרייה הפכה לספרייה הארכאולוגית החשובה במזרח התיכון.

המוזיאון כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מתהליך איחוד העיר הועברו המשרדים הראשיים של אגף העתיקות והמוזיאונים (לימים רשות העתיקות) לאזור המנהלה שבבנין. בהמשך סונף המוזיאון למוזיאון ישראל, ובין השנים 2010-2007, כשהאגף הארכאולוגי במוזיאון ישראל היה סגור, הוצגו רבות מהעתיקות שלו במוזיאון רוקפלר.

במוזיאון נותרה התצוגה הקבועה של ממצאים ארכאולוגיים שנחשפו בתחילת המאה העשרים בארץ ובמקום מוצגות גם תערוכות מתחלפות המתייחסות למחקר ארכאולוגי בן זמננו ‏[23]. למרות יופיו של המבנה וחשיבות התצוגה הוא נותר במידה רבה מחוץ לתחום המטיילים, וזאת בשל מיקומו הבעייתי במזרח העיר ו היותו מוזיאון ישן ומיושן, וכן בשל אי נגישותו - אין קווי אוטובוס בולטים המגיעים אליו ולא ניתן לחנות בצמוד לו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מוזיאון רוקפלר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ איילה זוסמן ורוני רייך, לתולדות מוזיאון רוקפלר בירושלים, ספר זאב וילנאי, ב', הוצאת אריאל, 1987, עמ' 91-83
  2. ^ מוזיאון רוקפלר באתר רשות העתיקות
  3. ^ ‏בוריס שץ, 'לבנין ירושלים', הארץ, 9 בינואר 1920.‏
  4. ^ על נדבתו הגדולה של רוקפלר, דואר היום, 14 בנובמבר 1927
  5. ^ בבנין בית הנכאת ע"ש רוקפלר אין מעסיקים יהודים, הצפירה, 3 באוגוסט 1931
    החרם במוזיאון רוקפלר גדול, דבר, 29 ביוני 1932
    בנין רוקפלר על טהרת החרם, דבר, 26 באוקטובר 1932
  6. ^ בהנחת אבן הפינה לבית הנכאת הא"י, דבר, 23 ביוני 1930
  7. ^ נשלם בניין המוזיאון המפואר ביותר בכל המזרח הקרוב, דבר, 2 ביוני 1935
  8. ^ המוזיאון הממשלתי בירושלים ייפתח באביב, דבר, 7 בנובמבר 1935
  9. ^ בית הנכאת הארכיאולוגי נפתח, דבר, 13 בינואר 1938
  10. ^ נראה שעוד קודם לכן התקיימו במקום ביקורים, ראו: במ"פ ירושלים ובאגודות - סיור למוזיאון רוקפלר, דבר, 20 באוגוסט 1937
  11. ^ הארכיאולוג האנגלי מגלה גנזי לכיש נרצח, דבר, 11 בינואר 1938
  12. ^ תום שגב, 1967 והארץ שינתה את פניה, עמוד 623
  13. ^ אורחים, דבר, 23 באוקטובר 1935
  14. ^ ‏רות קרק ושמעון לנדמן, "היציאה המוסלמית מחוץ לחומות ירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית, בתוך פרקים בתולדות ירושלים בזמן החדש, תשמ"א, ע’ 174-211.‏
  15. ^ ‏מרדכי אליאב, 'התוכנית להקים את בצלאל במזרח ירושלים', האומה, 4:9, (תשל"ב), עמ' 413-405.‏
  16. ^ דוד קרויאנקר, האדריכלות בירושלים, הבנייה בתקופת המנדט הבריטי. הוצאת כתר 1991 עמוד 114‏
  17. ^ רוני רייך ואיילה זוסמן, על אותיות עבריות שעיצב אריק גיל, קתדרה, 95 (תש"ס), עמ' 177-172
  18. ^ http://www.jewishagency.org/JewishAgency/english/_MasterWave/printPage.htm?actionguid={627B3E61-0F8A-4B85-9908-49688A0C6EF2}&CurrLang=he
  19. ^ ‏מיכאל אורן, שישה ימים של מלחמה. הוצאת שלם דביר 2004. עמוד 271‏
  20. ^ ‏מיכאל אורן, שישה ימים של מלחמה. הוצאת שלם דביר 2004, עמוד 294‏
  21. ^ התערוכה הראשונה במוזיאון רוקפלר תיפתח היום אחר הצהריים, מעריב, 2 באפריל 1968
  22. ^ http://noar.education.gov.il/main/upload/perut/mincha11.doc
  23. ^ http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3507925,00.html‏

קואורדינטות: 31°47′4″N 35°14′9″E / 31.78444°N 35.23583°E / 31.78444; 35.23583