פרשת הסרג'נטים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חורשת הסרג'נטים
מיקום חורשת הסרג'נטים
חורשת הסרג'נטים
חורשת הסרג'נטים

פרשת הסרג'נטים היא פרשת חטיפתם של שני סמלים (סרג'נטים) בריטים על ידי האצ"ל ותלייתם ב"חורשת הסרג'נטים" בנתניה במהלך חודש יולי 1947, שנעשו כתגובה לתלייתם של שלושה לוחמי האצ"ל על ידי הבריטים. פרשה זו עוררה הד תקשורתי נרחב, ספגה גינויים מחוגים רבים בעולם היהודי, הביאה לרצח חמישה יהודים כנקמה והוליכה לפרעות כנגד יהודים בבריטניה. לפי היסטוריונים אחדים, הפרשה (ביחד עם פעולות נוספות של האצ"ל) גרמה לבריטים להפוך נחושים יותר בהחלטה לוותר על המנדט‏[1], אך במקביל חיזקה דעת קהל שלילית כלפי היישוב היהודי‏[2].

הרקע לפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20, לקראת סיומו של העשור השלישי למנדט הבריטי על ארץ ישראל, החלו להתחזק בבריטניה ומחוצה לה הקולות הקוראים לסיום המנדט. את הקולות הללו הוביל וינסטון צ'רצ'יל, מנהיג האופוזיציה השמרנית, שטען בפרלמנט הבריטי כי בריטניה מחזיקה בארץ ישראל הקטנה כמאה אלף חיילים, צבא גדול פי שלושה או ארבעה ממה שהיא מחזיקה בהודו האדירה, "לשם מלחמה מאוסה וחסרת-טעם נגד היהודים כדי לתת את ארץ-ישראל לערבים או אלוהים יודע למי...'להימלט!'" זאת פקודת היום בכל מקום. מצרים, הודו ובורמה הולכות מאיתנו, אך דבר אחד בעולם עלינו לשמור בכל מחיר, הזכות להיות ללעג ולשמצה בעולם בגלל ארץ-ישראל".

בשל רצון השלטון הבריטי להוכיח את אחיזתו האיתנה בארץ ישראל, הונהגה בה מדיניות גרדומים - הוצאה לפועל של פסקי דין שבהם נפסק עונש מוות בתלייה. עולה הגרדום הראשון בארץ, שלמה בן יוסף, הוצא להורג ב-1938, אך פרט אליו לא הוצאו להורג בארץ ישראל אנשי מחתרות כלשהם עד 1947 (אליהו בית צורי ואליהו חכים הוצאו להורג במצרים על ההתנקשות בלורד מוין). באחת מפעולות תנועת המרי העברי, נפצעו ונתפסו מיכאל אשבל ויוסף שמחון, אנשי אצ"ל, שהובאו למשפט צבאי ונידונו למוות ב-13 ביוני 1946.‏[3] לצד התגייסות מוסדות ואישי ציבור עבריים להצלתם של הנידונים בבקשות חנינה ועתירות שונות,‏[4] איים האצ"ל ב"מדיניות גרדומים" משלו. מיד לאחר פרסום גזר-הדין שודרה ב"קול ציון הלוחמת", תחנת השידור של האצ"ל, ההצהרה: "אל תתלו את חיילינו השבויים. חי האלוהים, כי שבור נשבור את עמודי התלייה שלכם. על גרדום בגרדום נשיב".‏[5] חמישה ימים לאחר שניתנו גזרי הדין, חטף הארגון חמישה קצינים בריטיים בתל אביב.‏[6] שבועיים לאחר מכן, המיר הנציב העליון את גזר הדין של אשבל ושמחון למאסר עולם.‏[7] למחרת שוחררו שלושת הקצינים שנותרו בידי לוחמי האצ"ל. שני הקצינים האחרים שוחררו עוד קודם לכן, ב-22 ביוני, ארבעה ימים לאחר החטיפה וכשבוע וחצי לפני שחרור חבריהם.‏[8]

בינואר 1947 נידון למוות לוחם אצ"ל נוסף, דב גרונר, שנתפס במהלך התקפת האצ"ל על המשטרה הבריטית ברמת גן. ב-26 בינואר, יומיים לפני ההוצאה להורג המתוכננת של גרונר, חטפו אנשי האצ"ל קצין מודיעין בריטי בירושלים. למחרת, ב-27 בינואר, חטפו אנשי האצ"ל גם את נשיא בית המשפט המחוזי הבריטי בתל אביב. 16 שעות לפני המועד המתוכנן של ביצוע גזר הדין הודיע מפקד הכוחות הבריטיים בארץ על דחייתו ל"זמן בלתי מוגבל", והאצ"ל שיחרר את בני הערובה.

אולם בבריטניה סערו הרוחות. ראש הממשלה לשעבר וינסטון צ'רצ'יל דרש לקיים דיון מיוחד בפרשה, ואכן ב-31 בינואר התנהל דיון במשך ארבע שעות בפרלמנט הבריטי, שבו דרש צ'רצ'יל לדכא ביד ברזל את "הטרוריסטים בפלשתינה". ב-16 באפריל 1947 הוצא להורג דב גרונר על ידי הבריטים ביחד עם שלושה פעילי אצ"ל נוספים - מרדכי אלקחי, אליעזר קשאני ויחיאל דרזנר.

חמישה ימים אחר-כך, ב-21 באפריל, עמדו הבריטים להוציא להורג שני אנשי מחתרת נוספים, מאיר פיינשטיין מאצ"ל ומשה ברזני מלח"י. שעות ספורות לפני התלייה התאבדו השניים בתא הנידונים על ידי פיצוץ רימון יד שהוברח אליהם על ידי המחתרות.

ב-4 במאי 1947 התבצעה הפריצה לכלא עכו. עשרים ושבעה אסירי אצ"ל ולח"י ומאה ושמונים אסירים ערבים נמלטו. מבין המשחררים נהרגו שלושה, וחמישה נתפסו והובאו כאסירים לבית הסוהר שאותו פרצו. בין המשחררים שנתפסו היו אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר. כמו עולי הגרדום לפניהם, סירבו השלושה להגן על עצמם ומאנו להכיר בזכות השלטון הבריטי לשפטם. הייתה סבירות גבוהה, על סמך מקרים קודמים, כי השלושה ידונו למוות. על כן החליט האצ"ל להקדים ולחטוף מראש שני שוטרים בריטיים בזמן ששחו בבריכת השחייה "גלי גיל" ברמת גן ב-9 ביוני. 19 שעות לאחר החטיפה הגיע צבא בריטי בסיוע "ההגנה" למקום שבו הוחזקו שני החטופים, ושיחררם. יומיים לאחר מכן נדונו שלושת האסירים היהודים למוות. מרגע גזר הדין, היה המרחק בינם לבין הגרדום קצר ביותר - נדרש אישור גזר הדין על ידי מפקד הצבא הבריטי בארץ. הארגון המשיך בנסיונותיו לחטוף בני ערובה, אך אנשי הצבא והמשטרה הבריטים היו דרוכים וחמושים היטב, ונעו כשהם משוטטים בקבוצות גדולות בלבד. כך נכשלו שני ניסיונות חטיפה בירושלים, וניסיון נוסף על יד בסיס תל השומר.

שלושה שבועות לאחר מתן גזרי הדין, ב-8 ביולי, אישר אותם מפקד הצבא, אך משום שבאותה העת ביקרה בארץ ישראל ועדת אונסקופ של האו"ם שחקרה את בעיות הארץ, החליט להשהות את ביצועם. ההשתהות הזו, שניתנה על מנת שלא "לקומם" את הוועדה, נתנה לאצ"ל זמן נוסף על מנת לבצע את החטיפה.

החטיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התכנון והחטיפה של שני הסרג'נטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"בית המוסדות "בנתניה - מקום החטיפה
לוחית זיכרון לחטיפת הסרג'נטים ב"בית המוסדות" בנתניה

במחנה הנופש הצבאי הבריטי בצפונה של נתניה עבד אזרח יהודי בשם אהרון ויינברג. ויינברג היה פליט מווינה והיה מוכר לבריטים בשמו הלועזי, בעל הצליל הגרמני. משום שלא הפגין שאיפות לאומיות-ציוניות, ניתן בו אמון. המידע על כך התגלגל זמן מה לפני כן למפקד הש"י (שירות המודיעין של "ההגנה") במקום, יהושע בר-זיו, שהטיל על ויינברג ליצור קשר חברי הדוק עם שני סמלים בצבא הבריטי, קליפורד מרטין ומרווין פייס, ששהו רבות באותו מחנה נופש.

שני הסמלים אמנם היו בעלי דרגה נמוכה, אך חשיבותם לש"י הייתה רבה: שניהם השתייכו למודיעין הצבאי, ליחידה לביטחון שדה, ושירתו במשטרת טול כרם, האחראית על נפת השרון. ויינברג הצליח מעל המצופה בתפקידו לקשור קשרי ידידות עם סמלי-המודיעין ולהפעילם, ומדי פעם לפעם הזמינם לבלות בעיר-החוף נתניה, בלבוש אזרחי. בימי הסכנה והמתיחות של קיץ 1947, הייתה יציאה כזו ללב יישוב יהודי מלווה בסכנה רבה, וככל הנראה נעשתה בלא ידיעת מפקדיהם של השניים.

באחת מהפעמים שבהן ביקרו שני הסמלים את ידידם ומפעילם בנתניה, בליל שבת, 4 ביולי, התגלה דבר ביקורם לצעיר חבר האצ"ל שישב בבית הקפה "גן ורד" בעיר והבחין כי שכניו לשולחן דוברים אנגלית. הצעיר הבין את ההזדמנות שנקרתה בדרכו, והחליט לעקוב אחריהם. עם צאתם מבית הקפה פנו השלושה לעבר מחנה הנופש הצבאי בצפונה של נתניה. על פי דיווח זה נערך האצ"ל כעבור שבוע, בתקווה שיופיעו שנית ב"גן ורד".

וכך, ב-11 ביולי 1947, הוצאו מהסליק המחתרתי אקדחים, תחמושת ובקבוק כלורופורם והוכנו מטליות וחבלים - כפי שנעשה פעמים אחדות בשבועות האחרונים, אך תמיד בלא תוצאות. בשל הכשלונות בשבועות האחרונים בחטיפת בני ערובה, היו חברי האצ"ל בנתניה קטני-אמונה באשר לאפשרות שאכן הערב תתבצע החטיפה. מסיבה זו לא ערכו הכנות קפדניות, כראוי למבצע כזה: הנוהג לחטוף מונית בעיר אחרת ולהביאה למקום הפעולה לא בוצע, וכמוהו גם הנוהל לבצע את הפעולה על ידי אנשים שאינם מתושבי המקום. מפקד הפעולה היה בנימין קפלן, שהיה בין האסירים שיצאו אל החופש בפריצה לכלא עכו. כשחיפש קפלן אדם שישמש בתפקיד נהג, התנדב יוסף מלר, שהיה תושב ותיק בנתניה (וזה מכבר הצטרף לאצ"ל) להביא את מוניתו השחורה ולנהוג בה בשעת החטיפה. עם רדת החשכה הוחלפו לוחיות הרישוי של המונית והיא עמדה מוכנה לפעולה.

בערב אותו היום ויינברג ושני הסמלים הופיעו פעם נוספת ב"גן ורד" (באזור כיכר העצמאות של ימינו). בנימין קפלן פרש את אנשיו ברחבי אזור בית הקפה ועל הדרך המובילה צפונה, אל מחנה הנופש הצבאי. רק לאחר חצות יצאו השלושה מבית הקפה ופסעו ברחוב הרצל. מוניתו של מלר, יחד עם קפלן ועוד שלושה לוחמים, יצאה לדרך על מנת לחוטפם וחנתה ליד "בית המוסדות" (הרצל 15). כשהגיעו הסרג'נטים למקום יצאו מהמונית ארבעת הצעירים רעולי פנים ואקדחים שלופים בידיהם. לאחר התנגדות קלה של אחד הסמלים, הוכנסו השלושה לרכב ומלר החל לנסוע. את ויינברג הוציאו והשכיבו בפרדס בצפון נתניה תחת שמירה, ומאוחר יותר העבירוהו לפרדס נוסף, שם שוחרר.‏‏‏[9] הסמלים הובלו לעבר בונקר תת-קרקעי שנבנה מבעוד מועד מתחת לרצפה של מלטשת היהלומים המושבתת "פלדמן", באזור-התעשייה של שכונת טוברוק, בדרומה של נתניה.

שבת 12 ביולי 1947 - הפעילות המיידית לאחר החטיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולת החטיפה צלחה. אהרון ויינברג, שנותר שכוב בפרדס בצפון נתניה עד שעות הבוקר המוקדמות, התייצב בשערי מחנה הנופש הצבאי ודיווח על חטיפת שני הסמלים. הוא נלקח כעבור שעה קלה לחקירה במשטרת טול-כרם, שם שטח בפני חוקריו את פרטי החטיפה.

הידיעה הגיעה במהרה גם לראשי "ההגנה" והיישוב היהודי בנתניה. ראש מועצת נתניה, עובד בן עמי, הורה מיידית על כינוס הנהלת המועצה לישיבת חירום. את נציגי המפלגה הרוויזיוניסטית, שהייתה מזוהה עם האצ"ל, לא הזמין בן-עמי לישיבה. בסופה של הישיבה התקבלה החלטה בהתאם לעמדתו של "היישוב המאורגן", שפורסמה למחרת בעיתונים בשמו של בן-עמי ובה נכתב בין השאר: "...חטיפת שני חיילים אנגלים ברחוב המרכזי של נתניה היא מעשה פרובוקטיבי העלול לסכן את שארית התקווה להצלת חייהם ולהשיג חנינה לשלושת הנידונים למוות. אני פונה לכל אזרח בעל רצון טוב, לא להשאיר אבן אחת בלתי הפוכה ולעזור ממש לגילוי עקבות החטופים"‏‏‏[10].

באותו הזמן נערכו ב"הגנה" למציאת החטופים ולשחרורם, ואפילו בכוח אם יהיה בכך צורך. מפקד הש"י באזור הגיע לנתניה על מנת לפקח על המאמצים בעצמו. יהושע בר-זיו, שבינתיים הספיק להתפטר מתפקידו כמפקד הש"י בנתניה, סיפק לו מידע שהיה ברשותו, לפיו האצ"ל בנה בשבועות האחרונים בונקר תת-קרקעי מתחת לביתו של חבר האצ"ל חיים בנאי, ברמת טיומקין. לשניים לא היה ספק ששם אכן מוחזקים החטופים, והם העבירו את המידע (השגוי) לממונים עליהם ב"הגנה".

כל אותה העת התרוצץ בן-עמי בניסיונות להרגיע את השלטונות הבריטיים ולהבטיח להם שהיישוב היהודי יעשה הכול כדי למצוא את הסמלים. אולם לאחר שיחתו עם חברי מועצת נתניה מהמפלגה הרוויזיוניסטית, הלל צור ויעקב צ'ינסקי, פרסם למחרת בעיתון הודעה ולפיה "מר בן-עמי קיבל אמש בשעות המאוחרות הודעה מהאצ"ל כי לא יחזירו את החטופים עד שיתברר גורלם של שלושת הנידונים למוות". באורח בלתי נמנע, כיתר הצבא הבריטי את נתניה, בנותיה והיישובים הקרובים בעמק חפר, וב-13 ביולי החלו הכוחות בסיורים וחיפושים נרחבים ברחובות היישובים.‏‏‏[11]

הקשר הכפול, המידע השגוי וכמעט-חשיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל אותה עת, כאמור, היה בידי "ההגנה" מידע מהימן לכאורה על מקום הימצאותם של שני הסמלים. מידע זה הגיע עד לראש המטה הארצי של "ההגנה", ישראל גלילי, וממנו למפקד העליון של "ההגנה" ויושב ראש הסוכנות היהודית - דוד בן-גוריון. בן-גוריון, שהנהיג באותו זמן את "הסזון הקטן" כנגד האצ"ל והלח"י, היה נחוש בדעתו לשתף פעולה עם השלטונות כנגד ה"פורשים" (האצ"ל והלח"י). זאת בניגוד מוחלט לדעת ראש המטה, שהתנגד לשיתוף פעולה עם הבריטים כנגד יהודים בהתאם למדיניותה הרשמית של "ההגנה", והורה כבר על הכנות לקראת שחרור החטופים בכוח על ידה.

אולם בן-גוריון הבין כי בעקבות שחרור החטופים בכוח, ולא חשוב על ידי מי, ייתלו שלושת הנידונים למוות בעכו, והאצבע המאשימה של האצ"ל תופנה, בכל מקרה, כלפי הסוכנות היהודית (שבראשה עמד), "ההגנה" והש"י. בשל כך הוא קיבל שתי החלטות: הראשונה, שיש לשחרר את הסמלים בכוח. אבל לא כהמלצת ראש המטה, על ידי "ההגנה", אלא על ידי הבריטים. השנייה, שמסירת המידע על מיקום הבונקר לבריטים תיעשה באמצעות שליח חשאי, ומיד לאחר מכן ימסר המידע באופן אנונימי גם לראש מועצת נתניה בן-עמי. כך, הוא קיווה, תופנה האצבע המאשימה כלפי בן-עמי, לכשיתגלה כי הוסגר מיקומו של הבונקר לשלטונות. בעשותו כן הסתמך בן-גוריון על קריאתו של בן-עמי בעיתוני הבוקר לתושבי נתניה "לא להשאיר אבן אחת בלתי הפוכה" בחיפוש אחר הסמלים.

תוכניתו של בן-גוריון לא פעלה: בן-עמי נפגש עם חבר המועצה הרוויזיוניסטי יעקב צ'ינסקי וסיפר לו על כך ש"ההגנה" יודעת את מיקומם של הסרג'נטים, ושהם מוחבאים מתחת לביתו של חיים בנאי. צ'ינסקי, שידע על מיקומם האמיתי של הסרג'נטים ולכן ידע שהמידע שבידי הבריטים שגוי, החליט בכל זאת להודיע למפקד האצ"ל במחוז, אברהם אסף, על החיפוש המתוכנן בשכונתו רמת-טיומקין. אסף ידע את האמת על ה"בונקר" מתחת לביתו של בנאי - מדובר היה בסליק קטנטן שנחפר מתחת רצפתו של בנאי כמה שבועות קודם לכן, ובו הוחבאו בקבוקי הכלורופורם, האקדחים, והחבלים ששימשו לחטיפת הסמלים. בונקר אמנם לא היה שם, אך מציאת הסליק על ידי הבריטים עלולה הייתה להביא לחשיפת מקום מחבואם של החטופים. בזכות הודעתו של בן-גוריון לבן-עמי ובניגוד לתוכניתו, הוצאו מבעוד מועד החפצים המפלילים הללו מהסליק, והוחבאו במקום אחר.

למחרת, 14 ביולי 1947, משפגה הארכה שניתנה על ידי הבריטים ליישוב היהודי על מנת לקיים בעצמו חיפושים, הושמו כ-15,000 תושבי נתניה בעוצר. במפקדת הצבא הבריטי במחנה בית ליד התקבלה ההחלטה להגיע לבונקר שמתחת לביתו של חיים בנאי, ולשחרר משם בכוח את שני הסמלים החטופים. בשעות הצהרים המאוחרות הקיפו את רמת-טיומקין כלי רכב צבאיים, ובהם טנקים ושריוניות. חיים בנאי ושכניו נאסרו כולם, והחלו חיפושים אחר הבונקר. החיילים הפכו כל פינה בביתו וחפרו ברצפה לארכה ולרוחבה בהשאירם הרס מוחלט, אך ללא הועיל: החטופים מעולם לא הובאו לביתו של בנאי, ואילו הסליק שאכן היה בו בתחילה פונה מבעוד מועד.

לאורך כל אותו הזמן, נמצאו החטופים בבונקר שנחפר במלטשת "פלדמן" בשכונת פועלי-היהלומים "טוברוק". הם הוצבו בו בעודם ישנים תחת השפעת הכלורופורם, וכשהתעוררו עמד מולם מפקד הפעולה, בנימין קפלן, ואמר להם באנגלית: "נאסרתם בידי הארגון הצבאי הלאומי כבני-ערובה לשלושת היהודים שנידונו למוות בבית-דין צבאי בריטי. התנהגותכם תקבע את גורלכם". בעצתו של עמיחי פאגלין ("גידי"), קצין המבצעים של האצ"ל שהגיע לנתניה מתל אביב עוד באותו היום, אורגנה פעולת הטעייה עבור הבריטים (ועבור "ההגנה"): אנשיו העמיסו על רכב מסחרי גלילי תחבושות, בקבוק כלורופורם, חבלים ואלונקות. את המכונית שלחו מנתניה להרצליה ושם נטשו אותה ליד חוף הים, בהשאירם עקבות ברורים. כל זאת כדי ליצור את הרושם שהחטופים הועברו מנתניה. כמו כן דאג פאגלין לבקבוקי חמצן שיורדו אל תוך הבונקר, לפני שחזר לתל אביב.

שעות ספורות לאחר שפאגלין עזב את המלטשה, כמעט ונחשף מקום המסתור: שני השומרים שהוצבו על המלטשה הבחינו במכונית משטרה בריטית מסיירת באזור טוברוק. מחשש שפניה של המכונית מועדים לכיוון המלטשה, הם החליטו להתחמק ממנה ולהסתתר. מכונית המשטרה אמנם המשיכה בדרכה בסיור שגרתי, אך שומר-היום במלטשה הסמוכה הבחין בשניים מתחמקים דרך החלון, ובסברו שמדובר בגנבים - הזעיק את המשטרה. כוחות משטרה גדולים הגיעו למקום. השוטרים פרצו למלטשה והחלו בחיפוש מקיף. למקום הגיע אחד מבעלי המלטשה, שלא ידע על השימוש שעושה האצ"ל בנכסו, והצליח בתמימותו לשכנע את הבריטים שאין להם מה לחפש במקום. משלא מצאו השוטרים דבר, הסתלקו מהמקום.

ביום חמישי, 17 ביולי, לאחר שלושה ימים של מצור צבאי קשה והדוק הוסר עוצר היום מעל 15,000 תושבי נתניה, אך העיר עצמה נותרה תחת מצור ונשארה מנותקת משאר חלקי הארץ.

ההוצאות להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

תליית שלושת עולי הגרדום האחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיפושים בנתניה נמשכו, אך ללא תוצאות. למרות זאת, לאחר שבועיים של מצור על נתניה, ב-26 ביולי, הוסר הפיקוח הצבאי מהסביבה. ב-27 ביולי נמסרה ההודעה הרשמית ברדיו קול ירושלים, כי הנציב העליון הורה לתלות את שלושת הנידונים למוות. עם עלות השחר של יום שלישי, 29 ביולי 1947, כששירת התקווה בפיהם ובפי כל אסירי כלא עכו, הועלו לגרדום ונתלו בזה אחר זה אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר, והיו לשלושת עולי הגרדום האחרונים.

תליית הסרג'נטים במלטשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותו הבוקר, שמונה-עשר יום לאחר חטיפתם של הסרג'נטים, הורה ראש מטה האצ"ל חיים לנדאו לאברהם אסף לתלות אותם ואמר לו כי יקבל הוראות מפאגלין. פאגלין הגיע לנתניה בשעות אחר הצהרים של אותו יום ולאחר שחששו מהכוחות הבריטיים הגדולים החליטו לתלות את שני החטופים במלטשת היהלומים עצמה במקום בחורשה כפי שתכננו קודם. כוונת האצ"ל לא הייתה לתלות בסתר ולקבור בחשאי, כי אם לתת פומבי למעשה, למען יראו וייראו. כוונה זו הייתה ברורה גם לבריטים וגם ליישוב היהודי, עד כי ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח, חשש כי האצ"ל יתלה את הסמלים בכיכר מגן דוד, המקום הסואן והמרכזי ביותר בעיר, ובנתניה חששו שהסמלים יתלו על עמודי החשמל בעיר. "ההגנה" אף הגבירה את הסיורים של חבריה במקומות מרכזיים בערים הללו. עובדה זאת אף הקשתה עוד יותר על התכנון והביצוע של העברת הגופות למקום פומבי.

בשעות אחר הצהרים הגיעו עמיחי פאגלין ואתו עוד ארבעה לבונקר. הוא קרא בפני הסרג'נטים את פסק הדין של האצ"ל באנגלית, ועיניהם כוסו לפני שנפרסו לולאות החבלים לאורך תקרת המבנה. ידיהם ורגליהם נכפתו, ואז הועלו שניהם על כיסאות סמוכים שנשמטו מתחת לרגליהם והם נחנקו למוות.

העברת הגופות לחורשה למחרת ומציאתן[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופותיהם התלויות של הסרג'נטים בחורשת האקליפטוסים

לאחר התלייה, היה ברור שלא יהיה ניתן להעביר את הגופות עוד באותו הלילה. הבריטים ואנשי היישוב סרקו את העיר באופן שיטתי, והיה צורך לסדר כמה וכמה עניינים קודם לכן על מנת להוציאה לפועל. על כן החליט פאגלין להוריד את הגוויות לתחתית הבונקר שבמלטשה, לכסות את פתחו, להשיב את מראה המקום לקדמותו ולהעביר את הגוויות עם עלות השחר, למחרת.

למחרת, השכם בבוקר 30 ביולי, הגיעה לפתח מלטשת היהלומים הנטושה בטוברוק מונית שהובאה במיוחד מתל אביב, על מנת שלא תזוהה. באותו הזמן חיפש יוסף מלר, נהג המונית מליל החטיפה, דרך פנויה מכוחות בריטיים שניתן יהיה להעביר בה את הגופות. מספר שעות חלפו עד שנמצא מקום מתאים, ובשעה 09:00 לערך ניתנה ההוראה להוציא את הגופות ולהכניסן למונית התל אביבית. לוחמי האצ"ל ששמרו על המלטשה נאלצו להוציא את שקי הגופות ממנה לאור היום ולהעמיסם על המונית, לתדהמתם של עובדי המלטשות הסמוכות, שבאותו הזמן אכלו את ארוחת הבוקר שלהם.

חלק גדול מעובדי מלטשות אלו היו חברי "ההגנה", וכמה מהם ניגשו למונית ושאלו לפשר השקים. נאמר להם שמדובר ברובים של האצ"ל, וכמה מהם הציעו לחבריהם להחרים את הנשק. אולם אחד מלוחמי האצ"ל, דוד דהרי, הרים את אקדחו והזהיר אותם מלגעת בתכולת השקים: "מי שלא יפגע מכדור, נדע למצוא אותו בבית ונגמור אתו שם. הנשק הוא של האצ"ל". העובדים פנו משם וחזרו כלעומת שבאו.

מרגע זה ואילך היו הנוסעים במונית במירוץ כנגד הזמן: היה ברור שמדובר בעניין של דקות לפני שיוודע לש"י על השקים שהוצאו מהמלטשה, ולאחר מכן - לשלטונות הבריטים. הם עשו את דרכם מזרחה עד שהגיעו לחורשת אקליפטוסים בקרבת המושבה אבן יהודה, כארבעה ק"מ מנתניה. שם תלו את גופות הבריטים על שני עצים סמוכים, והניחו מוקש כבד הישר מתחתם. אל גופות הסמלים הצמידו שני פתקים שעליהם הודפס בעברית כי החייל הוצא להורג לאחר שהועמד לדין המחתרת ונמצא אשם בריגול ובכניסה בלתי חוקית לארץ ישראל.

בשעה 11:00 באותו היום, מסר האצ"ל הודעה למערכות העיתונים בנוגע להריגתם של מרווין פייס וקליפורד מרטין, אך בשל השטח הנרחב שבו התבצעו החיפושים, לא התגלו הגופות עד למחרת, 31 ביולי, בשעה 07:00.

הראשונים שגילו את שני הסמלים התלויים היו נוטרי משטרת היישובים העבריים, שנמנעו מלהתקרב אליהם, משום שהוזהרו בדבר המיקוש בסביבה. עד מהרה הגיעו למקום עשרות חיילים בריטים, נציגי היישוב והמשטרה העברית, ועיתונאים רבים. על מציאת הסרג'נטים דיווח כתב "הארץ":

לאחר חיפוש שנמשך כשעה נתגלה לעינינו מחזה המקפיא את הדם. שני הסרג'נטים היו תלויים על שני עצי אקליפטוס צעירים שגובה כל אחד מהם כ-4 מטרים. לפני העצים האלה יש קרחת קטנה, וכל העצים מסביב צנומים וצפופים באופן שקשה היה למצוא את המקום. מראה הגופות היה מזעזע. על העץ מצד שמאל היה תלוי הסרג'נט מארטין. שניהם היו רק בגופיות ובמכנסיים בהירים. פייס נעל נעליים צהובות והשני היה רק בגרביו. פניהם של התלויים היו מכוסים בחולצות הצהובות שלהם, אולם החלק התחתון של פני הסרג'נט פייס היו מגולים. ...מהסירחון שנדף מהגופות אפשר היה להסיק כי הן היו תלויות לפחות 24 שעות. משערים שהן נתלו ביום ד' בבוקר. על חזיהם היו הודעות מודפסות במכונת כתיבה מטעם בית הדין של אצ"ל, המוסיפות כי הם הוצאו להורג לאחר שבית הדין שמע עדויות על פשעיהם.

הקצין האחראי על החיפושים לא השתהה, וניגש לנסר את הענף שעליו היה תלוי קליפורד מרטין. אך בנפול הגופה על הארץ, התפוצץ המוקש שהוטמן מתחתיה. הקצין היה היחיד שנפצע מההתפוצצות.‏‏‏[12]

באותן שעות ממש, עם היוודע דבר מציאת הגופות בנתניה, החלו תושביה מלאי החששות לאגור מזון ומוצרים בסיסיים. רבים מהם אף נחפזו לעזוב את נתניה, מפחד מפעולת נקם קרובה. המועצה פירסמה קריאה לתושבים שלא להיגרר אחר שמועות שווא, להמשיך בחייהם השגרתיים ולשמור על קור רוח. במשך היום עמדו חברי "ההגנה" בתחנה המרכזית ומנעו מהתושבים לעזוב את העיר.

הודעות ותגובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודעת האצ"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבתו של הסרג'נט קליפורד מרטין בבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה
מצבתו של הסרג'נט מרווין פייס בבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה

במוצאי 30 ביולי, כיממה לאחר תליית הסרג'נטים, מסרה תחנת השידור של האצ"ל, "קול ציון הלוחמת", את ההודעה על התלייה:

שני המרגלים הבריטיים, מרטין ופייס, שנמצאו במאסר במחתרת מיום 12 ביולי 1947, הועמדו לדין לאחר סיום החקירה של פעילותם הפלילית האנטי-עברית. מרטין ופייס נאשמו בפשעים אלה:

א. בכניסה בלתי-חוקית לארץ מולדתנו.

ב. בהשתייכות לארגון בריטי פלילי-טרוריסטי הידוע בשם 'צבא הכיבוש הבריטי בארץ-ישראל' והאחראי: לשלילת זכות החיים מאת עמנו, למעשי דיכוי אכזריים, לעינויים, לרציחת אנשים, נשים וטף, לרציחת שבויי מלחמה, לרציחת שבויים ופצועים ולגירוש אזרחים עברים מארצם ומולדתם.

ג. בהחזקה בלתי חוקית של נשק, הנועד להשליט את הדיכוי והעריצות.

ד. ריגול אנטי-יהודי, תוך התחפשות במדי אזרח.

ה. התנכלות מכוונת למחתרת העברית, חייליה, בסיסיה ונשקה - נשק החופש.

בית הדין מצא את השניים חייבים בכל האשמות, ודן אותם למיתה בתלייה בצואר עד שתצא נשמתם. בקשת הנידונים לחנינה - נדחתה. פסק הדין הוצא לפועל.

תלייתם של שני המרגלים הבריטיים איננה מעשה תגמול לרציחתם של שבויי המלחמה העברית. זוהי פעולה משפטית רגילה של בית-הדין של המחתרת, ששפט וישפוט את הפושעים הנמנים עם צבא הכיבוש הנאצו-בריטי הפלילי. את דמם של שבויי המלחמה שנרצחו ננקום בפעולות המלחמה נגד האויב, במהלומות שנוריד על ראשו.

בחוזר פנימי של האצ"ל, שנועד להסביר את תוכן ההודעה שפורסמה, נכתב:

זו הפעם הראשונה בתולדות האימפריה הבריטית, שבני 'הגזע העליון' נתלו בארץ המורדת בשלטונה. על כן כה רב הזעזוע במחנה האויב. הם, השולטים על ימים ויבשות: הם, שהתרגלו לרדות ולתלות - הם שנתלו לפי פסק-דין של בית-דין, המבטל את סמכותם ומעמיד במקומה את סמכותם של בעלי הארץ החוקיים. מעשה זה הוא כה מהפכני מבחינת המושגים המקובלים, עד שהבריטים אינם מסוגלים עדיין להבין, כיצד העזנו לעשותו.

ודאי, המעשה הוא מהפכני - אולי המהפכני ביותר בהיסטוריה של מלחמות מהפכניות. מלחמות נגד משעבד זר אינן תופעה בלתי שכיחה בעולם ...אבל כאילו 'הוסכם' בעולם, כי המשועבד נלחם ומתמרד, והמשעבד מדכא ותולה. שהמשועבד יוציא מידי המשעבד את סמכותו האחרונה ויתלה את נושאי השעבוד - דבר כזה עוד לא אירע. ומכאן הזעזוע הכללי.

וכדי לשמור על התוכן המהפכני של תליית המרגלים הבריטיים, העמדנו את דבר הוצאתם להורג על בסיס פסק-דין, ולא על בסיס של תגובה ישירה לרציחת שלושת שבויינו. חשוב היה להחדיר בקרב הציבור ובקרב העולם את ההכרה שישנה בלבותינו, כי המשעבדים - הם הם בלתי חוקיים כאן, הם הטרוריסטים, הם המרצחים, הם נושאי הנשק הבלתי חוקי והם שישפטו על ידי בית-דין. ייתכן כי בהדגשת הנקודה הזו הייתה בהודעתנו הראשונה הפרזה מסוימת, אך העקרון היה ונשאר נבון: שיפוט ריבוני.

והשיפוט - לא ההוצאה להורג - הוא התגמול. את זאת הסברנו בהודעות הבאות. שבויי מלחמה חייהם קודש. אם האויב מעז להעמיד את שבויינו בפני 'בית-דין' ולהוציאם להורג בתלייה - ישפוט בית-הדין שלנו את שבויי האויב ויצווה לתלותם.

לידיו של חבר אצ"ל שעבד כממיין מכתבים במשרד הדואר הראשי בתל אביב, הגיעה מעטפה מאנגליה ועליה רשום באנגלית "מפקד הארגון הצבאי הלאומי, פלשתינה". המעטפה הגיעה ליעדה. בתוכה הייתה בקשה מאת אביו של מרווין פייס לחון את בנו, שכן הוא צעיר "חף מפשע, שנלכד במצב טראגי ומעולם לא היה אנטי-ציוני". תשובתו של האצ"ל שודרה ב"קול ציון הלוחמת", ב-30 ביולי:

אזרח בריטי פנה אלינו בבקשה, שהגיעתנו במאוחר, שנחון את בנו - מרגל בשירות המשעבד, אשר נידון למיתה על ידי בית-דין של המחתרת. אנו, חיילי ישראל, מבינים לרגשותיו של אב החרד לגורל בנו. גם אנו בנים לאבות ואבות לבנים. ואלוהים הוא העד, כי אנו לא רצינו בשפיכות הדמים ההולכת וגוברת בארצנו השדודה והכבושה בידי עריצים צמאי נפט ודם. ארץ קטנה זו היא ארצנו היחידה. רצינו להביא אליה את אחינו, רצינו לבנותה כארץ החופש והשלום. אך זה לא ניתן לנו, ועל הדם היהודי שנשפך כמים - באשמת אותו משעבד אכזרי - נוספות עתה טיפות דם בוערות של גיבורים עבריים, שגמרו אומר לשחרר את ארצם ולגאול את עמם או למות.

על כן, אדון פייס, לא אלינו היית צריך לפנות בבקשת רחמים. אליהם, אל אלה שרצחו את בנם של נקר הזקן ושל חביב הבא בימים, ובבקשותיהם לא התחשבו; אל אלה שרצחו את אחיה היחיד של אדית וייס, ובתחנוניה לא התחשבו. אל אלה שרצחו, במישרין ובעקיפין, רבבות אנשים חפים מפשע, נשים וילדים, אל אלה הגונבים ארצות לא להם ומסגירים לכליה עמים שלמים - אל אלה היית צריך לפנות בדרישה שיחוסו על אבות ובנים, גם על אבות ובנים בריטיים הנהרגים על הפשע של שלילת זכות החיים מאחרים. ועתה לך אליהם, לדאונינג סטריט, ואמור להם, כפי שצריכים להגיב כל האבות הבריטיים שבניהם גויסו לתפקיד המחפיר ביותר בדברי ימי העולם - אמור להם: אתם הרוצחים, אתם שרצחתם את בני!.

תגובות ביישוב ובחו"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשון שהגיב למעשה התלייה היה ראש מועצת נתניה. חרד לשלומם של בני נתניה, מסר בן-עמי לעיתונאים כי "מכל הפשעים אשר בוצעו עד היום בארץ זהו הפשע המתועב והמאוס ביותר שטימא את טוהר מלחמת השחרור של עמנו. מעשה התלייה יישאר אות קין על עושי הנבלה. אני מעיד שמיים וארץ כי רוב האוכלוסייה שלנו עשתה מאמצים נואשים לשחרור החטופים ולמנוע את החרפה הזאת".

המוסדות הלאומיים של היישוב מיהרו אף הם לפרסם הודעת גינוי חריפה: "אין מילים בפי הסוכנות היהודית והוועד הלאומי להביע את שאט נפשם על התועבה של רצח שני אנשים חפים מפשע בידי קבוצת פושעים, אשר אזנם אטומה לקול המצפון ואשר נטלו לעצמם את הסמכות לדון בדיני חיים ומות. אנו קוראים ליישוב ולכל עם ישראל לעמוד לימיננו במערכה נגד האיום אשר פשה בנו עד אם יימחה כליל. אנו מביעים את השתתפותנו העמוקה ביגון קרוביהם של קורבנות החטא השפל. אל יזהו הם ועמם את עם ישראל, המתאמץ לחדש את חייו הלאומיים עם מבצעי הרצח המחפיר הזה." נתן אלתרמן פרסם בטור השביעי שיר ובו הוא תוקף בחריפות את האצ"ל, ומכנה את המעשה "נבלה" ו"פיגול"‏[13].

גם בלונדון, בירת האימפריה הבריטית, גונה המעשה בחריפות ואף הושווה למעשה נאצי. עיתון ה"דיילי אקספרס" הדפיס את תמונות התלויים על פני כל העמוד הראשון של העיתון. הוועד הערבי העליון, בראשותו של ג'מאל אל-חוסייני, גינה אף הוא את התליות ובהצהרה שפרסם הציע לעולם, בין השאר, "שישווה טרור זה עם המהומות הערביות בשנים 1936-1939 שהוכיחו את אצילותם של הערבים. מהומות אלו היו לוחמת פנים אל פנים ולא היו בהן מעשי זוועה כאלה". הפרשה גם השפיעה על דעת הקהל הבריטית על השהות בארץ ישראל. כך לדוגמה במאמר מערכת של המאנצ'סטר גארדיאן נכתב: "הגיע הזמן שהממשלה תחליט לעזוב את פלשתינה".

התפרעויות של חיילים בריטים והתפרצויות אנטישמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד באותו הערב בו נמצאו שני הסמלים החלה ברחובות תל אביב השתוללות נרחבת של כוחות צבא ומשטרה בריטיים. שוטרים וחיילים הסתערו באלות על אזרחים עוברי-אורח, וחבטו קשות בכל מי שנזדמן תחת ידיהם. משנמלטו האזרחים מהאזור, החלו השוטרים והחיילים לנפץ חלונות ראווה. במהלך ההתפרעויות נרצחו חמישה יהודים ביריות ועשרים ושבעה נפצעו, וכל זאת מבלי שרשויות המנדט התערבו.

בבריטניה פרצו מהומות אנטישמיות. חנויות שבעליהן יהודים הותקפו, חלונות ראווה נופצו והבעלים נסקלו באבנים. בתי קברות חוללו, בית כנסת אחד הוצת וחלונותיהם של בתי כנסת נוספים נופצו. הפגנות פרועות נערכו, כתובות נאצה רוססו, ויהודים נפצעו‏‏. המקרה העמיד במבחן קשה את נאמנותם של יהודי בריטניה למלך‏[14].

יום לאחר גילוי גופותיהם של הסמלים הבריטים, יום שישי, 1 באוגוסט, הובאו לקבורה מרווין פייס וקליפורד מרטין בבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה. באותו יום נקברו בתל אביב חמשת היהודים שנרצחו בהתפרעויות השוטרים והחיילים הבריטים.

השלכות והתייחסויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשת תליית הסרג'נטים נמנית, ביחד עם פיצוץ מלון המלך דוד וליל ההלקאות, כאחת הפעולות שפגעו ביותר ביוקרת השלטון הבריטי. על-פי דעות שונות פעולות אלו היוו אחד הגורמים להסתלקות או לזירוז פינויים של הבריטים מארץ ישראל‏[1]. אחרים רואים בה גורם שפגע בעמדות היישוב ובסיכוייו למדינה‏‏‏[2]. הוועדה המיוחדת של האו"ם לעניין ארץ-ישראל, ועדת אונסקופ, שפעלה בארץ באותו הזמן וביקשה מכל הצדדים שלא להיגרר לפרובוקציות שישפיעו על עבודתה, לא יכלה להתעלם ממאורעות אלו. בנוסף, בזמן שבו התרחשה פרשת הסרג'נטים, התרחשה פרשה אחרת - פרשת אוניית המעפילים "אקסודוס", שעל סיפונה הטלטלו כ-4,500 ניצולי השואה יהודים אשר לא הורשו להיכנס לארץ. שתי הפרשות הללו, שהתחרו ביניהן על תשומת הלב התקשורתית ודעת הקהל העולמית, תרמו ככל הנראה להחלטת הוועדה המיוחדת על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל.

חודש לאחר הפרשה התכנס הפרלמנט הבריטי למושב מיוחד של הבית התחתון על מנת לדון בה.‏‏‏[15] במהלך הדיון שררה "תמימות דעים כל-מפלגתית לגבי נטישת ארץ ישראל במהירות"‏[1]. שנתיים מאוחר יותר אמר ארצ'ר קסט, שהיה פקיד קולוניאלי בארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים, בהופעתו בפני ה"רויאל אמפייר סוסייטי" (Royal Empire Society) (1949): "תליית שני הסרג'נטים הבריטים גרמה ליציאתנו (מארץ ישראל) יותר מכל דבר אחר".‏[16].

לאחר תליית הסרג'נטים, במהלך החודשים שנותרו לשלטונם, לא הוציאו להורג הבריטים אנשי מחתרת נוספים. מנחם בגין טען שתליית הסרג'נטים הצילה את חייהם של רבים מחברי אצ"ל ולח"י[17].

במכתב מנובמבר 1948, הדן במתן היתר כניסה לארצות הברית למנחם בגין, כתב סגן שר החוץ של ארצות הברית, רוברט לאווט, כי ביקור כזה עלול ליצור עימות עם בריטניה בגלל שהאצ"ל היה אחראי למספר פעולות שנטען שהביאו ליציאת הבריטים מארץ ישראל[דרוש מקור].

בשנת 1981 התברר שאחד התלויים, קליפורד מרטין, הוא יהודי על פי ההלכה, משום שאמו, פרננדה, הייתה בת למשפחה יהודית שמוצאה מקהיר. ההנחה המקובלת היא שאנשי האצ"ל לא הכירו עובדה זו‏[18].

על רקע הפרשה ובהשראתה נכתב ספרו של אמנון רובינשטיין, "אהבות אסורות" (זמורה ביתן, 2010).

חורשת הסרג'נטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכניסה הצפון-מערבית אל החורשה
מראה בחורשה

חלק מהחורשה, המכונה כיום באופן רשמי בשם "יער נתניה", שוכן בין שכונת קריית השרון מדרום לשכונת קריית רבין מצפון. אורכה של החורשה ממזרח למערב כ-600 מטרים ורוחבה מצפון לדרום כ-450 מטרים. היא מוקפת ברחובות מכל ארבעת עבריה. אף שבמקום נסללו מספר שבילי הליכה, הוצבו ספסלים ופנסים והוכשרו פינות משחק ופיקניק, שמרה החורשה על צביונה הטבעי. פרשת הסרג'נטים איננה מאוזכרת במקום בשום צורה.

עם זאת, קיים ספק אם אכן נתלו הסרג'נטים באותה חורשה. יש המזהים את החורשה בה נתלו השניים ביער אילנות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 בני מוריס, קורבנות: תולדות הסכסוך הציוני-הערבי 1881-2001, עם עובד, 2003, עמ' 176
  2. ^ 2.0 2.1 מאיר פעיל ופנחס יורמן, מבחן התנועה הציונית 1931-1948: מרות ההנהגה המדינית מול הפורשים, הוצאת צ'ריקובר, 2003.
  3. ^ יוסף שמחון ומיכאל אשבל נידונו למיתה, דבר, 14 ביוני 1946
  4. ^ תזכיר בעניין ה"נדונים למות", דבר, 16 ביוני 1946; מצטרפים לדרישת החנינה, דבר, 27 ביוני 1946; לחון את יוסף שמחון ומיכאל אשבל, דבר, 24 ביוני 1946; רבני היישוב הישן מבקשים חנינה, דבר, 28 ביוני 1946
  5. ^ אצ"ל: התקפה בצריפין, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
  6. ^ הוטל עוצר על תל אביב לאחר שנחטפו בעיר חמשה קצינים בריטיים, דבר, 19 ביוני 1946; שוחררו שניים מהקצינים, דבר, 23 ביוני 1946; הקצינים ששוחררו מספרים קורותיהם, דבר, 24 ביוני 1946
  7. ^ משפט המות הוחלף במאסר-עולם, דבר, 4 ביולי 1946
  8. ^ שלושת הקצינים שוחררו, דבר, 5 ביולי 1946
  9. ^ נחטפו שני חיילים בריטיים בנתניה, דבר, 13 ביולי 1947‏
  10. ^ הצופה, 13.7.47‏
  11. ^ הוטל "פיקוח צבאי" על נתניה, דבר, 15 ביולי 1947‏
  12. ^ הסרז'אנטים החטופים נמצאו תלויים, דבר, 1 באוגוסט 1947‏
  13. ^ נתן אלתרמן"ביום הניצחון", דבר, 1 באוגוסט 1947
  14. ^ THE IMPACT OF THE JEWISH UNDERGROUND UPON ANGLO JEWRY‏, פול בגון (באנגלית)
  15. ^ קריץ'-ג'ונס:יש גבול להתחייבויות אנגליה מעבר לים, דבר, 13 באוגוסט 1947‏
  16. ^ אריה אשל, שבירת הגרדומים, זמורה ביתן, 1990, עמ' 314, מצטט מתוך ‏United Empire, (Journal of the Royal Empire Society ) Vol x1 no 6
  17. ^ עפר גרוזברד, מנחם בגין דיוקנו של מנהיג - ביוגרפיה, הוצאת רסלינג, 2006. עמוד 69
  18. ^ שם עמ' 307-312
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg

קואורדינטות: 32°18′20″N 34°52′38″E / 32.30556°N 34.87722°E / 32.30556; 34.87722