יחסי ארצות הברית–ספרד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יחסי ארצות הברית–ספרד
ארצות הבריתארצות הברית ספרדספרד
Spain USA Locator.svg
ארצות הברית ספרד
שטחקילומטר רבוע)
9,833,517 505,370
אוכלוסייה
335,517,490 46,796,886
תמ"ג (במיליוני דולרים)
22,996,100 1,425,277
תמ"ג לנפש (בדולרים)
68,539 30,457
משטר
רפובליקה נשיאותית פדרלית מונרכיה חוקתית

יחסי ארצות הברית–ספרד הם היחסים הבילטרליים בין ספרד וארצות הברית ברמה הרשמית. הבסיס ליחסים בין מדינות הונח עוד בימי הקולוניזציה של האימפריה הספרדית באמריקה. הספרדים היו הראשונים ליישב את פלורידה ולאחריה גם את ניו מקסיקו, קליפורניה, אריזונה, נבדה, טקסס, לואיזיאנה. ההתנחלויות הספרדיות הראשונות מצפון למקסיקו, אשר נודעו אז כ"ספרד החדשה" היו של אותם הכוחות אשר הובילו בהמשך את הבריטים לאזור זה. היסטוריית היחסים של ספרד וארצות הברית הוגדרה לא פעם כ"יחסי אהבה-שנאה"[1].

על פי דוח המנהיגות העולמי של ארצות הברית משנת 2012, 34% מהספרדים מאשרים את הנהגת ארצות הברית, כ-33% מסתייגים ו-34% לא בטוחים[2]. על פי סקר ה-BBC העולמי לשנת 2013, 43% מהספרדים רואים את השפעת ארצות הברית באופן חיובי, כאשר רק 25% מביעים דעה שלילית[3]. עם זאת, סקר שנערך ב-2017 על ידי מכון המחקר פיו הראה ש-60% מהספרדים היו בעלי השקפה שלילית על ארצות הברית, ורק 31% היו בעלי דעה חיובית[4]. מחקר זה הראה גם כי רק ל-7% מהספרדים בוטחים בנשיא ארצות הברית הנוכחי, דונלד טראמפ, בעוד ש-70% לא בוטחים בו.

ספרד במהפכה האמריקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המהפכה האמריקאית ספרד הכריזה מלחמה על בריטניה כבעלת ברית של צרפת, וסיפקה אספקה ותחמושת לכוחות האמריקאים. ככזו, ספרד בחרה לסייע לשלוש עשר המושבות במלחמת העצמאות של ארצות הברית ולהילחם לצידם נגד בריטניה. עם זאת ספרד לא הייתה בת ברית של הפטריוטים. היא לא רצתה להכיר בעצמאותה של ארצות-הברית, משום שלא האמינה במהפכנים. ההיסטוריון תומאס ביילי כותב על ספרד: "אף כי היא הוקסמה מהסיכוי למלחמה [נגד אנגליה] ולהשבת נקמה, אך היא נחרדה מצל הבלהות של רפובליקה אמריקנית חזקה ורבת עוצמה. מדינה חדשה כזו עשויה להגיע אל האלגייני ועמק המיסיסיפי ולתפוס טריטוריה שספרד רצתה לעצמה. גרוע מכך, היא עלולה בסופו של דבר לתפוס את המושבות של ספרד בעולם החדש".

בין הספרדים הבולטים ביותר במהפכה האמריקנית היה ברנרדו דה גאלבס ממדריד, רוזן גאלבס, שהביס בשנת 1779 את המעילים האדומים במנצ'אק, בבאטון רוז' ובנאצ'ז. הוא שחרר את עמק המיסיסיפי התחתון מהכוחות הבריטיים והפיג את האיום על בירת לואיזיאנה, ניו אורלינס. בשנת 1780, הוא כבש מחדש את מוביל ובשנת 1781 הוא תפס את ימת פנסקולה וחופיה, מה שהותיר את האימפריה הבריטית ללא בסיסים במפרץ מקסיקו. כהוקרה על מעשיו למען האינטרס האמריקאי, לקח אותו ג'ורג' וושינגטון לימינו בתהלוכת ה-4 ביולי, יום העצמאות האמריקאי, והקונגרס של ארצות הברית ציין את עזרתו של גאלבס במהפכה.

תורם בולט נוסף היה דון דייגו דה גרדוקי, אשר מונה לשגריר הראשון של ספרד בארצות הברית בשנת 1784. גרדוקי הכיר היטב את ג'ורג' וושינגטון, וצעד איתו במצעד הבכורה לאחר שנבחר לראשונה. קרלוס השלישי, מלך ספרד המשיך את הקשר עם וושינגטון, ושלח לו מתנות כמו חיות משק מספרד אותם וושינגטון ביקש בשביל החווה שלו במאונט ורנון.

ספרד וארצות הברית בסוף המאה ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגריר ארצות הברית הראשון בספרד היה ג'ון ג'יי, אשר מונה ב-27 בספטמבר 1779. משימתו הייתה להשיג סיוע כספי, אמנות מסחריות והכרה בעצמאות האמריקאית. בית המשפט המלכותי של ספרד סירב לקבל את ג'יי באופן רשמי כשגריר ארצות הברית, שכן הוא סירב להכיר בעצמאות האמריקנית עד 1783, מחשש כי הכרה כזו עלולה לעורר מהפכה במושבות שלהם. עם זאת, ג'יי, שכנע את ספרד להלוות 170 אלף דולר לממשלת ארצות הברית. הוא עזב את ספרד ב-20 במאי 1782. יורשו של ג'יי, ויליאם קרמייקל, התחתן עם אישה ספרדייה ונקבר בבית הקברות הקתולי במדריד. כמו כן נרקמו כמה קשרים ידידותיים: ג'ורג' וושינגטון הקים את תעשיית גידול הפרדות של ארצות הברית באמצעות חמורים גדולים באיכות גבוהה שנשלחו אליו ממלך ספרד (כמו גם מהמרקיז דה לה פאייט).

אמנת פינקני, הידועה גם בשם "חוזה סן לורנצו" או "חוזה מדריד", נחתמה בסן לורנצו דה אל אסקוריאל ב-27 באוקטובר 1795 והוציאה מן הכוח אל הפועל את כוונות הידידות בין ארצות הברית לספרד. היא גם הגדירה את הגבולות בין ארצות הברית למושבות הספרדיות והבטיחה את זכויות השייט של ארצות הברית בנהר המיסיסיפי.

ראשית המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים בין ספרד לארצות הברית הדרדרו במהלך המאה ה-19 שכן שתי המדינות התחרו על טריטוריה ועל משאבים בעולם החדש. סכסוכים פוליטיים והבדלי תרבות השפיעו על היחסים בין שני העמים ויצרו מסורת של קונפליקט בעל אופי לא ידידותי. מורשת של בעיות, דימויים עוינים וחשדות הדדיות השפיעו עמוקות על היחסים בין הצדדים.

במלחמת חצי-האי שני מלכים יריבים נאבקו על השליטה בספרד. הראשון פרננדו השביעי מבית בורבון ומנגד אחיו של נפוליאון, ז'וזף בונפרטה, שזכה לחסותו של ז'וזה הראשון. לאורך כל המלחמה דאגה ארצות הברית לשמור על עמדה נייטרלית.

השגריר לואיס דה אוניס שהגיע לניו יורק ב-1809, שייצג את ממשלתו של פרננדו השביעי, סירב לקהל להציג את אמנתו לנשיא ג'יימס מדיסון. הוא הוכר רשמית על ידי ממשלת ארצות הברית רק בשנת 1815, לאחר תבוסתו של נפוליאון - אם כי בינתיים הוא התבסס בפילדלפיה וניהל באופן לא רשמי פעילות דיפלומטית ענפה.

שתי המדינות מצאו את עצמן בצדדים מנוגדים במהלך מלחמת 1812. עד 1812 המשך קיומן של מושבות ספרדיות ממזרח לנהר המיסיסיפי גרם לטינה בארצות הברית. עבדים נמלטים הלכו לשם והתחמשו. ספרד הפסיקה להחזיר עבדים נמלטים בשנת 1794. עם תמיכה חשאית מוושינגטון, המתיישבים האמריקאים בפלורידה מרדו נגד השלטון הספרדי וספרד איבדה את מערב פלורידה. בין 1806 ל-1821, האזור המכונה "מדינת סבין החופשית" היה אזור בין טקסס הספרדית לטריטוריית לואיזיאנה של ארצות הברית ששני הצדדים הסכימו לשמור על נייטרליות עקב מחלוקות על האזור.

הסכם אדמס-אוניס בין שתי המדינות נחתם בשנת 1819. האמנה הייתה תוצאה של מתיחות גוברת בין ארצות הברית וספרד בנוגע לזכויות טריטוריאליות בתקופה של כוח ספרדי מוחלש בעולם החדש. בנוסף להענקת פלורידה לארצות הברית, האמנה יישבה סכסוך גבול לאורך נהר סאבין בטקסס וקבע היטב את הגבול של שטח ארצות הברית ותביעות דרך הרי הרוקי ומערבה לאוקיינוס השקט בתמורה לכך שארצות הברית תשלם לתושבים תביעות נגד ממשלת ספרד עד סכום כולל של 5,000,000 דולר וויתור על תביעות משלה על חלקים מטקסס ממערב לנהר סאבין ואזורים ספרדיים אחרים.

עד אמצע שנות ה-20 של המאה ה-19 האמינו הספרדים שארצות הברית רוצה לשלוט בעולם החדש כולו על חשבון ספרד, בהתחשב בתנועות העצמאות באמריקה הלטינית כהוכחה לכך. ב-1821 כתב ספרדי שהאמריקאים "רואים את עצמם עדיפים על כל אומות אירופה". בארצות הברית, ספרד נתפסה כמדינה נחשלת, גסה ורודנית שהתנגדה לדוקטרינת מונרו ולגורל המובהק. עם זאת, ספרות מסע על ספרד נמכרה היטב בארצות הברית, וכתביו של וושינגטון אירווינג, ששימש כשגריר ארצות הברית בספרד, יצר איזו רוח ידידותית בארצות הברית כלפי ספרד.

אמצע המאה התשע עשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלכה איזבלה השנייה

המתיחות נמשכה לאורך המאה ה-19. המלכה איזבלה השנייה, אשר שלטה בין 1833 ל-1868, הפכה לדמות דומיננטית ביחסי ספרד–ארצות הברית. ב-1839 היא התערבה בפרשת אמיסטד, על רקע גורלה של הסקונר לה אמיסטאד ו-53 העבדים שנשאה. איזבלה הייתה אחת מכמה טוענים לבעלותם, וגם לאחר החלטתה ב-1841, בעקבות החלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית, המשיכה ממשלת ספרד ללחוץ על פיצוי. היא עירבה את ארצה במלחמת איי צ'ינצ'ה (1864–1866), שהעמידה את ספרד מול נחלותיה לשעבר של פרו וצ'ילה. השגריר האמריקני לצ'ילה, יו ג'דסון קילפטריק, היה מעורב בניסיון לבוררות בין הצדדים במלחמת איי צ'ינצ'ה. הניסיון נכשל, וקילפטריק ביקש ממפקד הצי האמריקני קומנדר רוג'רס להגן על הנמל ולתקוף את הצי הספרדי. האדמירל קאסטו מנדז נונייז הגיב באופן מפורסם: "אאלץ להטביע את [הספינות של ארצות הברית], כי גם אם תישאר לי ספינה אחת אמשיך בהפגזה. ספרד, המלכה ואני מעדיפים כבוד ללא ספינות מאשר ספינות ללא כבוד." (" España prefiere honra sin barcos a barcos sin honra".) במהלך מלחמת איי צ'ינצ'ה, האדמירל הספרדי פארחה הטיל מצור על הנמלים הראשיים של צ'ילה. אולם, החסימה של נמל ולפראיסו, גרם נזק כלכלי כה גדול לאינטרסים של צ'ילה ולאינטרסים זרים, עד שהממשלות הבריטיות והאמריקניות הגישו מחאה רשמית.

במהלך אמצע המאה ה-19, דיפלומט אמריקאי אחד הכריז:

אתה חייב להתייחס לספרד כמו שאתה מתייחס לאישה יפה עם מזג רע. איתנה וקבועה ובלתי מתפשרת במטרה שלך, אבל גמישה ותמיד מחמיאה בצורתה - התבוננות במצבי הרוח שלה - מנצלת את הדעות הקדומות והתשוקות שלה כדי לשנות את התנהלותה כלפיך... היגיון ומדיניות נכונה לא ינהלו אותה אלא אם תטפל היטב של אזור רגשותיה תחילה.

הוריישו ג'יי פרי

ההיסטוריון הרומנטי וושינגטון אירווינג (1783–1859) מונה לשגריר על ידי הנשיא ג'ון טיילר בשנים 18421846. ההיסטוריה, המנהגים והתחרות של ספרד פיתו את אירווינג. הוא העריץ את ראש המדינה בפועל, יורש העצר באלדומרו אספרטרו, ואז הסתבך במאבק כוחות עם הקורטס חנרלס הספרדי. הדיווחים הרשמיים של אירווינג על מלחמת האזרחים והמהפכה שלאחר מכן הביעו את הקסם הרומנטי שלו עם יורש העצר כמגן האבירים של המלכה הצעירה איזבלה, הוא כתב בהטיה אנטי-רפובליקנית, לא דיפלומטית. למרות שאספרטרו, שהודח ביולי 1843, נותר גיבור שנפל בעיניו, אירווינג החל להסתכל על ענייני ספרד בצורה מציאותית יותר.

קובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבל סוגיית קובה היא ששלטה ביחסים בין ספרד לארצות הברית בתקופה זו. במקביל לכך שארצות רצתה להרחיב את הסחר וההשקעות שלה בקובה בתקופה זו, פקידים ספרדים אכפו שורה של תקנות מסחריות שנועדו להרתיע את יחסי הסחר בין קובה לארצות הברית. ספרד האמינה שהפלישה הכלכלית האמריקאית תביא לסיפוח פיזי. של האי; הממלכה עיצבה את מדיניותה הקולוניאלית בהתאם.

ג'ון קווינסי אדמס, שכשר החוץ האמריקני השווה את קובה לתפוח שאם ינותק מספרד, ימשוך לכיוון ארצות הברית

במכתב ליו נלסון, שגריר ארצות הברית לספרד, תיאר שר החוץ ג'ון קווינסי אדמס את הסבירות של "סיפוח קובה" לארצות הברית בתוך חצי מאה למרות המכשולים: "אבל יש חוקים של כבידה פוליטית כמו גם של כבידה פיזית; אם תפוח מנותק על ידי הסערה מהעץ, הוא אינו יכול לבחור אלא ליפול ארצה. קובה, מנותקת בכוח מהקשר הבלתי טבעי שלה עם ספרד, ואינה מסוגלת לתמיכה בעצמה, יכולה להימשך רק לכיוון האיחוד הצפון אמריקאי, אשר באותו אופן חוק הטבע אינו יכול לגרש אותה מחיקו."

בשנת 1850, ג'ון א. קוויטמן, מושל מיסיסיפי, פנה אל הפיליבסטר נרסיסו לופז כדי להוביל את משלחת הפיליבסטר שלו לשנת 1850 לקובה. קוויטמן דחה את ההצעה בגלל רצונו לכהן בתקופת כהונתו כמושל, אך כן הציע סיוע ללופז בהשגת אנשים וחומר למשלחת.

בשנת 1854 הוכנה הצעה סודית המכונה מניפסט אוסטנד על ידי דיפלומטים אמריקאים לרכוש את קובה מספרד תמורת 130 מיליון דולר, ובכך להקים מדינת עבדים חדשה. המניפסט נדחה עקב התנגדויות חריפות של פעילי ביטול העבדות כאשר התוכניות התפרסמו. כאשר הנשיא ג'יימס ביוקנן נאם בקונגרס ב-6 בדצמבר 1858, הוא מנה כמה תלונות נגד ספרד, שכללו את היחס לאמריקאים בקובה, היעדר תקשורת דיפלומטית ישירה עם הקפטן הכללי של קובה, תקריות ימיות וחסמים מסחריים לשוק הקובני. "האמת היא שקובה", קבע ביוקנן, "במצבה הקולוניאלי הקיים, היא מקור מתמיד לפגיעה ולעצבנות לעם האמריקאי". ביוקנן המשיך לרמז כי ייתכן שארצות הברית תיאלץ לרכוש את קובה והצהיר כי הערך של קובה לספרד "חסר חשיבות יחסית". הנאום זעזע את פקידי ספרד.

סנטו דומינגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור נוסף של סכסוך ויריבות היה הקפטן הכללי של סנטו דומינגו, שנוצר מחדש כשספרד סיפחה את הרפובליקה הדומיניקנית העצמאית לבקשת הנשיא פדרו סנטנה ב-1861. ארצות הברית וספרד התחרו ביניהן על השפעה בהיספניולה במהלך שנות ה-1850 וה-1860; ארצות הברית הייתה מודאגת מהתרחבות צבאית אפשרית של ספרד באיים הקריביים ובמפרץ מקסיקו (שתקשה על רכישת קובה).

ספרד ומלחמת האזרחים האמריקאית ולאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מלחמת האזרחים האמריקאית
קרל שורץ, שגריר ספרד במהלך מלחמת האזרחים בארצות הברית

עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, האיחוד היה מודאג מסיוע אירופי אפשרי לקונפדרציה וכן מהכרה דיפלומטית רשמית ברפובליקה המתפרקת. בתגובה להתערבות אפשרית של ספרד, הנשיא אברהם לינקולן שלח את קרל שורץ, שלדעתו היה מסוגל ונמרץ, כשגריר לספרד. תפקידו העיקרי של שורץ היה לחסום את ההכרה הספרדית בקונפדרציה וסיוע לה. חלק מאסטרטגיית האיחוד בספרד היה להזכיר לבית המלוכה הספרדי שהיו אלה תושבי הדרום, כיום הקונפדרציה, שלחצו לסיפוח קובה. שורץ הצליח במאמציו; ספרד הכריזה רשמית על נייטרליות ב-17 ביוני 1861. עם זאת, מאחר שהאיחוד והקונפדרציה לא חתמו על הסכם רשמי המבטיח שקובה לעולם לא תאוים, מדריד נשארה משוכנעת שהאימפריאליזם האמריקני יתחדש ברגע שמלחמת האזרחים תסתיים.

קרולינה קורונדו

הורציו פרי היה מזכיר הנציגות האמריקאית במדריד. אשתו הספרדייה, קרולינה קורונדו (1820–1911), אחת המשוררות הידועות ביותר שכתבו בספרד באמצע המאה ה-19, מילאה תפקיד. היא גם ניהלה משא ומתן עם משפחת המלוכה הספרדית בפרטיות ובאמצעות סדרה של שירים שפורסמו בהרחבה, קידמה את מטרותיו של ממשל לינקולן, במיוחד את ביטול העבדות. בתקופה שבה נשים לא הוזמנו לשיחות פוליטיות פומביות, קורונדו הצליחה לטעון באופן משכנע נגד המורשת האימפריאלית של ספרד ולעודד תמיכה לתקן את הטעויות הקולוניאליות בעבר של מדינתה, במיוחד את הכנסת העבדות ביבשת אמריקה.

מרד גדול פרץ בקובה, מלחמת עשר השנים (1868–1878). הנשיא יוליסס גרנט גילה עניין רב; וברור שהוא העדיף שקובה תקבל עצמאות מספרד. הוא הציע מדיטציה אמריקאית, אך ספרד סירבה והמרד התפוגג אט אט. למזכיר המדינה של גרנט, המילטון פיש, הייתה גישה מאוזנת יותר. פיש גם פתר את פרשת וירג'יניוס בשנים 1873–1875.

מלחמת ארצות הברית–ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מלחמת ארצות הברית–ספרד
הקרב על מפרץ מנילה, 1898
הקרב על גבעת סן חואן

מלחמת ארצות הברית–ספרד החלה באפריל 1898. פעולות האיבה נעצרו באוגוסט של אותה שנה, והסכם פריז נחתם בדצמבר.

דיפלומטים אמריקאים נענו לדרישות הקהילה העסקית להתרחבות מעבר לים. השגריר האניס טיילור ניסה לתמוך בעסקים אמריקאים בנוגע לקובה. התעלמו ממנו במידה רבה, והוא האשים את חוסר הכשירות של מדריד. ביוני 1897, הנשיא ויליאם מקינלי מינה את סטיוארט ל. וודפורד לתפקיד השגריר בספרד, בניסיון אחרון לשכנע את ממשלת ספרד למכור את מושבותיה. ספרד סירבה וניתקה את היחסים הדיפלומטיים עם ארצות הברית ב-21 באפריל 1898.

המלחמה הייתה הסכסוך הראשון שבו התרחשה פעולה צבאית על ידי מעורבות תקשורתית. המלחמה צמחה מתוך עניין של ארצות הברית במאבק למהפכה בין הצבא הספרדי לאזרחי המושבה הקובנית שלהם. עיתונות צהובה אמריקאית עוררה את להבות העניין במלחמה על ידי יצירת זוועות במהלך מלחמת העצמאות של קובה, כדי להצדיק התערבות במספר מושבות ספרדיות ברחבי העולם, כמו פוארטו ריקו, הפיליפינים, גואם ואיי קרוליין.

סיפורים רבים נופחו, הוצגו בצורה שגויה או שונו לחלוטין על ידי עיתונאים כדי לשפר את האפקט הדרמטי שלהם. תאודור רוזוולט, שהיה עוזר מזכיר הצי בתקופה זו, רצה להשתמש בסכסוך הן כדי לעזור לרפא את הפצעים שעדיין טריים ממלחמת האזרחים האמריקאית, והן כדי להגביר את כוחו של הצי האמריקני, ובו זמנית לבסס את ארצות הברית כמעצמה על הבמה העולמית. רוזוולט הפעיל לחץ על הקונגרס של ארצות הברית לבוא לעזרת העם הקובני. הוא הדגיש את החולשה והנשיות הקובנית כדי להצדיק את ההתערבות הצבאית של ארצות הברית.

מהומות בהוואנה על ידי "Voluntarios" הפרו-ספרדיות נתנו לארצות הברית את התירוץ המושלם לשלוח את ספינת המלחמה USS Maine. לאחר הפיצוץ הבלתי מוסבר של ה-USS Maine, המתח בקרב העם האמריקני הועלה בעקבות הקמפיין האנטי-ספרדי שהאשים את ספרד בזוועות נרחבות, והסעיר את דעת הקהל האמריקאית.

המלחמה הסתיימה לאחר ניצחונות ימיים מכריעים של ארצות הברית בפיליפינים ובקובה, רק 109 ימים לאחר פרוץ המלחמה. הסכם פריז, שסיים את הסכסוך, העניק לארצות הברית בעלות על המושבות הספרדיות לשעבר של פוארטו ריקו, הפיליפינים וגואם.

ספרד פנתה למורשת המשותפת לה ולקובנים. ב-5 במרץ 1898, רמון בלאנקו אי ארנס, מושל קובה הספרדי, הציע למקסימו גומז שהגנרליסימו הקובני והחיילים יצטרפו אליו ואל הצבא הספרדי בהדיפת ארצות הברית מול מלחמת ארצות הברית–ספרד. בלנקו פנה למורשת המשותפת של הקובנים והספרדים, והבטיח לאי אוטונומיה אם הקובנים יעזרו להילחם באמריקאים. בלנקו הכריז: "כספרדים וקובנים אנו מוצאים את עצמנו מתנגדים לזרים מגזע אחר, בעלי אופי תופס... הגיע הרגע העליון שבו עלינו לשכוח את חילוקי העבר, ועם ספרדים וקובנים מאוחדים למען למען הגנתם שלהם, להדוף את הפולש. ספרד לא תשכח את העזרה האצילית של בניה הקובניים, וברגע שהאויב הזר יגורש מהאי, היא, כמו אם אוהבת, תחבק בזרועותיה בת חדשה בקרב אומות העולם החדש, שמדברות באותה שפה, נוהגות באותה אמונה, ומרגישה את אותו דם ספרדי אציל זורם בעורקיה." גומז סירב לדבוק בתוכנית של בלנקו.

בספרד, גל תרבותי חדש בשם "דור 1898" הגיב לטראומה העמוקה שגרמה המלחמה ההרסנית הזו, וסימן את רנסאנס התרבות בספרד.

היחסים בשנים 1898–1936[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שרבים מהשקרים והקונוטציות השליליות נגד ספרד והעם הספרדי הוכחו ככוזבים, תוצר של התעמולה של מלחמת ארצות הברית–ספרד, לקח זמן רב לאחר תום המלחמה עצמה עד שהשקרים התגלו, והם תרמו במידה רבה לשחזור חדש של המיתוס של האגדה השחורה נגד ספרד.

המלחמה גם הותירה שריד של סנטימנט אנטי-אמריקאי בספרד, שאזרחיה חשו תחושה של בגידה מצד המדינה שלה הם עזרו להשיג את עצמאותם. היסטוריונים ועיתונאים רבים הצביעו גם על אופייה המיותר של מלחמה זו, מכיוון שעד לאותו זמן, היחסים בין ספרד וארצות הברית תמיד נהנו מתנאים ידידותיים מאוד, כאשר שתי המדינות פתרו את המחלוקות ביניהן בהסכמים הדדיים שהועילו לשני הצדדים, כגון מכירת פלורידה לפי תנאי הסכם האמינות.

אף על פי כן, בתקופה שלאחר המלחמה, ספרד שיפרה את עמדת הסחר שלה על ידי פיתוח קשרים מסחריים הדוקים יותר עם ארצות הברית. שתי המדינות חתמו על שורה של הסכמי סחר בשנים 1902, 1906 ו-1910. הסכמי סחר אלו הובילו להגדלת החלפה של מוצרים מיוצרים ומוצרים חקלאיים. תיירים אמריקאים החלו להגיע לספרד בתקופה זו.

אלפונסו השלושה עשר, מלך ספרד, 1901

ספרד, תחת אלפונסו ה-13, נותרה נייטרלית במהלך מלחמת העולם הראשונה, והמלחמה הועילה מאוד לתעשייה וליצוא הספרדיים. במקביל, ספרד קלטה כוח גרמני קטן בגינאה הספרדית בנובמבר 1915 וגם פעלה להקלה על סבלם של שבויי מלחמה. ספרד הייתה חברה מייסדת של חבר הלאומים ב-1920 (אך פרשה במאי 1939).

שתי המדינות היו מעורבות במלחמת מכסים לאחר שתעריף פורדני-מק'מבר הועבר ב-1922 על ידי ארצות הברית; ספרד העלתה את המכסים על סחורות אמריקאיות ב-40%. בשנת 1921, הזהירו בארצות הברית מפני חוק פורדני, ובניו יורק טיימס נכתב ש"צריך לזכור שהספרדים הם עם שמרני. הם קשורים לדרכיהם ויש להתגבר על אינרציה רבה לפני שהם יאמצו מכונות ומכשירים כמו שמיוצאים ברובם מארצות הברית. אם המחיר של מכונות מודרניות, שאינו מיוצר בספרד, מוגדל בצורה מוגזמת במכסים גבוהים, הנטייה של הספרדים תהיה פשוט להסתדר בלעדיו, ואסור להעלות על הדעת שהם ירכשו אותו בכל מקרה כי צריך להשיג אותו מאיפשהו".

בשנת 1928, קלווין קולידג' בירך את המלך אלפונסו בטלפון; זה היה השימוש הראשון של הנשיא בקו טלפון טרנס-אטלנטי חדש עם ספרד.

מבחינה תרבותית, במהלך שנות ה-20, הרגשות הספרדיים כלפי ארצות הברית נותרו אמביוולנטיים. מאמר ב"ניו יורק טיימס" מ-3 ביוני 1921, שנקרא "איך ספרד רואה את ארצות הברית", ציטט עיתון ספרדי (אל סול) שהכריז כי "ארצות הברית היא אומה צעירה, אדירה ובריאה". המאמר באל סול גם הביע את הדעה כי "ארצות הברית היא אומה של מציאות, המצהיר כי ספרד במדיניות החוץ שלה אינה בעלת איכות זו". העיתון הספרדי, בדיון על היחסים בין ספרד לארצות הברית, טען גם "שבעיית רכישת עמדה דומיננטית ברפובליקות הדרום אמריקאיות צריכה להיחקר במרץ על ידי ספרד".

בשנת 1921, לואיס ארקוויסטיין כתב ספר בשם El Peligro Yanqui ("סכנת היאנקי"), שבו הוא גינה את הלאומיות האמריקאית, המיכון, האנטי-סוציאליזם ("סוציאליזם הוא כפירה חברתית שם") ואדריכלות, ומצא פגם מיוחד בגורדי השחקים של המדינה, שלדעתו הפחיתו את האינדיבידואליות והגדילו את האנונימיות. עם זאת, ארצות הברית הפעילה קסם ברור לסופרים ספרדים במהלך שנות העשרים. בהיותו בארצות הברית, פדריקו גרסיה לורקה שהה, בין היתר, בניו יורק, שם למד זמן קצר בבית הספר ללימודים כלליים של אוניברסיטת קולומביה.

מלחמת האזרחים הספרדית 1936–1939[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא פרנקלין רוזוולט מינה את ההיסטוריון האהוב עליו קלוד באוורס (1878–1958) כשגריר בספרד, 1933–1939. באוורס ניבא שחוסר הנכונות של וושינגטון לנקוט בפעולה במהלך מלחמת האזרחים בספרד יהפוך מלחמה רחבה יותר לבלתי נמנעת, אולם השפעתו הייתה מינימלית בוושינגטון.

חברי פלוגת טום מוני של גדוד אברהם לינקולן ב-1937.

כאשר פרצה מלחמת האזרחים בספרד ב-1936, ארצות הברית נותרה נייטרלית ואסרה על מכירת נשק לשני הצדדים. זה עלה בקנה אחד עם מדיניות הנייטרליות האמריקאית, והן עם הסכם כלל-אירופי לא למכור נשק לשימוש במלחמת האזרחים בספרד פן תסלים למלחמת עולם. הקונגרס אישר את האמברגו בהצבעה כמעט פה אחד. רק על חימוש הוטל אמברגו; חברות אמריקאיות יכלו למכור נפט ואספקה לשני הצדדים. רוזוולט העדיף בשקט את ממשלת השמאל הרפובליקנית, אך לחץ עז מצד הקתולים האמריקאים אילץ אותו לשמור על מדיניות של נייטרליות. הקתולים זעמו על העינויים השיטתיים, האונס וההוצאה להורג של כמרים, בישופים ונזירות על ידי גורמים אנרכיסטיים של הקואליציה הנאמנה. הלחץ המוצלח הזה על רוזוולט היה אחד מקומץ ההצלחות במדיניות החוץ שנרשמו בלחצים הקתוליים על הבית הלבן במאה ה-20. גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית סיפקו אמצעי לחימה, סיוע אווירי וחיילים ללאומנים, בראשות פרנסיסקו פרנקו. ברית המועצות סיפקה סיוע לממשלת הנאמנים, וגייסה אלפי מתנדבים להילחם, ביניהם כמה מאות אמריקאים בגדוד אברהם לינקולן. לאורך כל הדרך תמכו כוחות הצבא הספרדי בלאומנים, והם דחקו בהתמדה את כוחות הממשלה אחורה. אולם עד 1938, רוזוולט תכנן לשלוח בחשאי מטוסי קרב אמריקאים דרך צרפת לנאמנים הנואשים. הדיפלומטים הבכירים שלו הזהירו שהדבר יחמיר את המשבר האירופי, ולכן רוזוולט נמנע מכך.

הלאומנים, בראשות פרנסיסקו פרנקו, קיבלו תמיכה חשובה מכמה גורמים בעסקים האמריקאיים. חברת הנפט ואקום שבבעלות אמריקאית בטנג'יר, למשל, סירבה למכור לאוניות רפובליקניות, ועם פרוץ המלחמה, חברת הנפט של טקסס הפנתה את מסלולי מכליות הנפט שהיו לכיוון הרפובליקה לעבר נמל טנריף שבשליטת הלאומנים, וסיפקה טונות של בנזין באשראי לפרנקו עד תום המלחמה. יצרניות הרכב האמריקאיות פורד, סטודיבייקר וג'נרל מוטורס סיפקו סך של 12,000 משאיות ללאומנים. לאחר שהמלחמה הסתיימה, חוסה מריה דוסיניאג, שהיה באותה עת תת-מזכיר במשרד החוץ הספרדי, אמר, "ללא נפט אמריקאי ומשאיות אמריקאיות, והקרדיט האמריקאי, לעולם לא היינו יכולים לנצח במלחמת האזרחים".

המפלגה הקומוניסטית האמריקאית גייסה במרץ חיילים להילחם נגד פרנקו בגדוד אברהם לינקולן. משוררים אמריקאים כמו אלווה בסי, ויליאם לינדזי גרשם, ג'יימס נויגאס ואדווין רולף היו חברים בבריגדות הבינלאומיות. וואלאס סטיבנס, לנגסטון יוז, עדנה סנט וינסנט מילי, רנדל ג'רל ופיליפ לוין כתבו גם תגובות פיוטיות למלחמת האזרחים בספרד. שירתו של קנת פורטר מדברת על "בידוד על ידי אוקיינוס ו-2,000 מיילים של שאננות", ומתארת את האמריקנים "הגברים משדות החיטה / ספרד הייתה שמש זועמת אשר משכה אותם לאורך שבילי האור".

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ספרד במלחמת העולם השנייה

ספרד הפרנקואיסטית הזדהתה עם מדינות הציר במהלך מלחמת העולם השנייה. בעודה נייטרלית באופן רשמי, מכרה ממשלתו של הגנרל פרנקו ציוד ניכר, במיוחד טונגסטן, לשני הצדדים, כולל גרמניה הנאצית. אלפים התנדבו בדיוויזיה הכחולה, שנלחמה למען הציר. ככל שגרמניה נחלשה, ספרד צמצמה את מכירותיה. השגריר אלכסנדר וו. וודל (1939–1942) הצליח לפתור מחלוקת על חברת הטלפונים הלאומית, חברה בבעלות אמריקאית (ITT) שניהלה את מערכת הטלפונים של ספרד. הוא ושר החוץ רמון סראנו סונייר לא אהבו מאוד זה את זה. הרבה יותר מוצלח היה ההיסטוריון קרלטון ג'יי הייז ששימש כשגריר מ-1942 עד 1945. הוא הותקף בזמנו משמאל בשל היותו ידידותי יתר על המידה עם פרנקו, אך מקובל לדעת כי הוא מילא תפקיד חיוני במניעת כניסת פרנקו לצד מדינות הציר במהלך המלחמה. ההיסטוריון אנדרו נ. ביוקנן טוען שהייז הפך את ספרד ל"בעלת בריתה השקטה של וושינגטון".

ג'ון פ' וילסון טוען שהייז ארגן וזירז מאמצי סיוע לפליטים יהודים שנעו בספרד. מועצת פליטי המלחמה של ארצות הברית דגלה במדיניות דינמית יותר של הצלה ולא רק סיוע. תקוות המועצה התאכזבו יותר מהרתיעה הספרדית מאשר מהייז. ההיסטוריונית אמט קנדי דוחה את הטענות שהייז היה מעריץ של פרנקו. במקום זאת הוא היה "מבקר קשוח של ה'פשיזם' של הקאודיו". הייז מילא תפקיד מרכזי בהצלת 40,000 פליטים - צרפתים, בריטים, יהודים ואחרים מהיטלר. הוא עזר להם לחצות את הרי הפירנאים לספרד והלאה לצפון אפריקה. הוא הפך את ספרד ל"מקלט מהיטלר". בפרישתו, גילה קנדי, הייז דגל בדיפלומטיה סבלנית, במקום בנידוי או חתרנות לספרד של פרנקו. זו הייתה המדיניות שאימץ הנשיא דווייט אייזנהאואר כשפרנקו הוביל את ספרד לברית עם ארצות הברית בשנות ה-50. ועדת ההפצה היהודית האמריקאית פעלה בגלוי בברצלונה.

ארצות הברית ופרנקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנסיסקו פרנקו ונשיא ארצות הברית דווייט ד' אייזנהאואר במדריד ב-1959

עם תום מלחמת העולם השנייה סבלה ספרד מההשלכות הכלכליות של בידודה מהקהילה הבינלאומית. ספרד נחסמה מהצטרפות לאומות המאוחדות, בעיקר על ידי הגוף הקומוניסטי הגדול בצרפת. לעומת זאת, הפקידים האמריקאים ב-1946 "שיבחו את ה'טרנספורמציה' החיובית שהתרחשה ביחסי ארצות הברית–ספרד". ארצות הברית נזקקה לספרד כבעלת ברית הממוקמת אסטרטגית במלחמה הקרה נגד ברית המועצות לאחר 1947.

הנשיא הארי טרומן החזיר את השגריר האמריקאי מספרד (אך היחסים הדיפלומטיים לא נותקו רשמית), הרחיק את ספרד מהאו"ם ודחה כל סיוע של תוכנית מרשל לספרד. עם זאת, ככל שהמלחמה הקרה הסלימה, התמיכה בספרד עלתה בחדות בפנטגון, בקונגרס, בקהילה העסקית ובגורמים משפיעים אחרים, במיוחד קתולים ומגדלי כותנה. ההתנגדות הליברלית לספרד דעכה לאחר שגורם השמאלני הנרי וולאס נפרד מהמפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות ב-1948; קונגרס ארגוני התעשייה הסיר את התנגדותו החריפה והפך פסיבי בנושא. כששר החוץ דין אצ'יסון הגביר את הלחץ שלו על טרומן, הנשיא עמד לבדו בממשל שלו שכן הממונים הבכירים שלו רצו לנרמל את היחסים. כאשר סין נכנסה למלחמת קוריאה ודחקה את הכוחות האמריקאים לאחור, הטיעון לבעלי ברית הפך לבלתי ניתן לעמוד בפניו. טרומן הודה ש"נשלט ונשחק", התרצה ושלח שגריר והעמיד הלוואות בסוף 1950.

ג'ון פיצג'רלד קנדי מקבל את פרננדו מריה קסטיאלה בבית הלבן באוקטובר 1963.

יחסי המסחר השתפרו. היצוא לספרד עלה מ-43 מיליון דולר ב-1946 ל-57 מיליון דולר ב-1952; היבוא לארצות הברית עלה מ-48 מיליון דולר ל-63 מיליון דולר. ברית רשמית החלה עם החתימה על הסכם מדריד ב-1953. ספרד התקבלה לאומות המאוחדות ב-1955.

בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי מילאה ספרד את תפקיד המתווך בין מדינות ערב (כגון הרפובליקה הערבית המאוחדת של נאצר) לבין ארצות הברית. הדיפלומטיה הספרדית, בראשות פרננדו מריה קסטיאלה, הראתה התעלמות ממה שספרד ראתה כתמיכה הבלתי מותנית של ארצות הברית במדינת ישראל ומהניסיון האמריקני לזרוע מחלוקת בין מדינות ערב.

החששות האמריקאים בספרד בתקופתו של הנרי קיסינג'ר כיועץ לביטחון לאומי וכשר החוץ של ארצות הברית בממשלי ניקסון ופורד כללו את הדחף לשמור על השליטה בבסיסי צבא ארצות הברית בספרד ואת הרעיון של העדפת משטר מסודר לאחר מותו הצפוי של פרנקו.

בין 1969 ל-1977, התקופה של הנרי קיסינג'ר כיועץ לביטחון לאומי וכשר החוץ של ארצות הברית בתקופת ממשלי ניקסון ופורד, מדיניות החוץ של ארצות הברית כלפי ספרד הושפעה מהצורך האמריקאי להבטיח גישה לבסיסים עבור הצבא על אדמת ספרד. מתקנים צבאיים של ארצות הברית בספרד שנבנו בתקופת פרנקו כוללים את תחנת הצי רוטה ובסיס האוויר מורון, ומתקן חשוב היה קיים בטוריון דה ארדוז. טוריון עבר לשליטה ספרדית ב-1988. רוטה נמצא בשימוש מאז שנות ה-50. חיוני לאסטרטגיית המלחמה הקרה, הבסיס אכן היה מוצב עליו במשך זמן מה, ובשיא גודלו, בתחילת שנות ה-80, היה ביתם של 16,000 מלחים ובני משפחותיהם. נוכחותם של בסיסים אלו בספרד הייתה מאוד לא פופולרית בקרב העם הספרדי (לפי סקר מ-1976 של לואי האריס אינטרנשיונל, רק 1 מכל 10 ספרדים תמך בנוכחות האמריקאית במדינה); מדי פעם נערכו הפגנות נגדם, כולל הפגנה במהלך ביקורו של הנשיא רונלד רייגן בספרד ב-1985.

במהלך דמדומי הדיקטטורה של פרנקו ומאוחר יותר בתקופת המעבר, קיסינג'ר, הקשור לאסכולה הריאלית, תמך ברעיון של שינוי משטר מסודר לספרד, ובכך לא יסתכן בגישה לבסיסים וכן יקל על שילוב מלא של ספרד במערב, ובעקבות כך, שם כמעט את כל הביצים על הסל של חואן קרלוס הראשון.

התקופה לאחר פרנקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חואן קרלוס הראשון, מלך ספרד

הנשיא ריצ'רד ניקסון ספד לפרנקו ולאחר מותו של פרנקו ב-1975, הצהיר: "הגנרל פרנקו היה ידיד נאמן ובעל ברית של ארצות הברית".

ב-1976 חתמו ספרד וארצות הברית על הסכם ידידות ושיתוף פעולה (Tratado de Amistad y Cooperación), במקביל למערכת הפוליטית החדשה בספרד, שהפכה למונרכיה חוקתית בראשותו של חואן קרלוס הראשון, עם קרלוס אריאס נבארו כראש הממשלה. חואן קרלוס כבר יצר קשרי ידידות עם ארצות הברית. בתור נסיך, הוא היה אורח של ניקסון ב-26 בינואר 1971. ניקסון סיכם את הביקור במילים אלו:

ואנחנו נזכרים, כפי שציינתי הבוקר, בעובדה שארצות הברית וכל העולם החדש חייבים כל כך הרבה לספרד, החוקרים האמיצים הגדולים שמצאו את העולם החדש וחקרו אותו, ושאנחנו חייבים הרבה יותר מזה בתרבות ובשפה ובשאר התחומים שאנו מכירים. וגם כולנו שביקרנו בספרד, יודעים שזו ארץ נהדרת לבקר בה בגלל המקומות המעניינים בה, גם בגלל החום והאירוח העצום והייחודי המאפיינים את העם הספרדי.

ריצ'רד ניקסון

נוצר מתח קצר ביחסים לאחר ניסיון ההפיכה הספרדית ב-1981 של גורמים נאו-פרנקואיסטים במשמר האזרחי ובצבא הספרדי, שמזכיר המדינה אלכסנדר הייג כינה "פרשה פנימית". חודש לאחר דיכוי ההפיכה, ביקר הייג במדריד כדי לתקן את היחסים עם המלך, ראש הממשלה לאופולדו קלבו-סוטלו ומנהיג האופוזיציה פליפה גונזלס כדי למנוע מניסיון ההפיכה להפריע לכניסתה של ספרד לנאט"ו. הייג גם ניסה ללא הצלחה לגרום לספרד להתנגד לנוכחות הקומוניסטית במרכז אמריקה, כולל ממשלת הסנדיניסטה בניקרגואה.

בשנת 1987, חואן קרלוס הראשון הפך למלך ספרד הראשון שביקר במושבה הספרדית לשעבר של פוארטו ריקו. באותה שנה, חואן קרלוס הקדיש פסל של קרלוס השלישי, מלך ספרד מאת פדריקו קולאו-ואלרה ברחוב אולברה, לוס אנג'לס. קרלוס הורה על הקמת העיר שהפכה ללוס אנג'לס.

הסכם על שיתוף פעולה ביטחוני נחתם על ידי שתי המדינות בשנת 1989 (הוא תוקן בשנת 2003), במסגרתו אישרה ספרד לארצות הברית להשתמש במתקנים מסוימים במתקני הכוחות המזוינים הספרדיים. ב-7 ביוני 1989 נחתם הסכם על שיתוף פעולה תרבותי וחינוכי.

מלחמת עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מלחמת עיראק
ברוזו, בלייר, בוש ואסנאר באיים האזורים

ראש הממשלה חוסה מריה אסנאר תמך באופן פעיל בג'ורג' וו. בוש ובראש ממשלת בריטניה טוני בלייר במלחמה בטרור. אסנאר נפגש עם בוש בפגישה פרטית לפני הפלישה לעיראק ב-2003 כדי לדון במצב במועצת הביטחון של האו"ם. העיתון הספרדי אל פאיס הדליף תמליל חלקי של הפגישה. אסנאר עודד ותמך באופן פעיל במדיניות החוץ של ממשל בוש ובפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003, והיה אחד החותמים על מכתב השמונה, שהאמין לקיומן של ראיות לכאורה להפצת הגרעין של ממשלת עיראק. רוב האוכלוסייה הספרדית, כולל כמה מחברי ה-Partido Popular של אסנאר, היו נגד המלחמה.

לאחר הבחירות הכלליות בספרד ב-2004, שבהן קיבלה מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית יותר קולות מהצפוי כתוצאה, מלבד נושאים אחרים, מהטיפול של הממשלה בפיגועי 11 במרץ 2004 במדריד, חוסה לואיס רודריגס ספאטרו ירש את אסנאר כראש הממשלה. לפני שנבחר, ספאטרו התנגד למדיניות האמריקנית ביחס לעיראק שנקט אסנאר. במהלך מסע הבחירות הבטיח ספאטרו להסיג את החיילים אם השליטה בעיראק לא תועבר לאומות המאוחדות לאחר ה-30 ביוני (תאריך הסיום של ההסכם הצבאי הספרדי הראשוני עם הקואליציה הרב-לאומית שהפילה את סדאם חוסיין). ב-19 באפריל 2004 הודיע ספאטרו על נסיגת 1,300 החיילים הספרדים בעיראק.

ההחלטה עוררה תמיכה בינלאומית ברחבי העולם, למרות שהממשלה האמריקאית טענה שהטרוריסטים יכולים לתפוס אותה כ"ניצחון שהושג עקב פיגועי 11 במרץ 2004 במדריד". ג'ון קרי, המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארצות הברית, ביקש מספאטרו לא להסיג את החיילים הספרדים. כמה חודשים לאחר הסגת הכוחות, ממשלת ספאטרו הסכימה להגדיל את מספר החיילים הספרדים במלחמה באפגניסטן ולשלוח חיילים להאיטי כדי להראות את נכונותה של ממשלת ספרד להוציא משאבים במשימות בינלאומיות שאושרו על ידי האו"ם.

בוש וספאטרו, 2004–2008[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש הממשלה חוסה לואיס רודריגז ספאטרו והנשיא ג'ורג' וו. בוש נפגשו לפסגת מנהיגי G-20 2008 על השווקים הפיננסיים והכלכלה העולמית בבית הלבן בנובמבר 2008. המתיחות עלתה בין ממשלות ספאטרו ובוש בנושאים כמו מלחמת עיראק.

הנסיגה גרמה לשפל של ארבע שנים ביחסים בין וושינגטון למדריד. קרע נוסף נגרם בשל העובדה שספאטרו תמך בגלוי במתמודד הדמוקרטי ג'ון קרי ערב הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2004. ספאטרו לא הוזמן לבית הלבן עד החודשים האחרונים של ממשל בוש, וגם בוש לא הוזמן ללה מונקולה. אסנאר ביקר בוושינגטון מספר פעמים, והפך לראש ממשלת ספרד הראשון שנאם בפגישה משותפת של הקונגרס, בפברואר 2004. עמיתו הרפובליקני של בוש, והמועמד לבחירות לנשיאות ארצות הברית 2008, ג'ון מקיין, סירב להתחייב לפגישה עם ספאטרו אם הוא ייבחר.

ספרד תחת ספאטרו הפנתה את המיקוד שלה לאירופה מארצות הברית, כשהיא רודפת דרך ביניים בהתמודדות עם המתחים בין מעצמות המערב ואוכלוסיות אסלאמיות. בראיון עם אל פאיס במאי 2007, דניאל פריד, עוזר המזכיר לענייני אירופה ואירופה, בהתייחס למערכת היחסים הכוללת בין ספרד לארצות הברית, הצהיר: "אנחנו עובדים טוב מאוד בכמה נושאים. אני חושב ש מערכת יחסים ספרדית-אמריקאית יכולה להתפתח יותר. אני חושב שכמה פקידים ספרדים הם אנשי מקצוע בעלי ידע ומיומנים מאוד ואנחנו עובדים איתם טוב מאוד. הייתי רוצה לראות את ספרד פעילה בעולם, עובדת דרך נאט"ו, פעילה באפגניסטן. אתה עושה הרבה במזרח התיכון כי מורטינוס יודע הרבה על זה. אבל ספרד היא מדינה גדולה והכלכלה שלך ענקית. אני חושב שספרד יכולה להיות כוח לביטחון ולשלום ולחופש בעולם. אני מאמין שלספרד יש את הפוטנציאל הזה, וכך הייתי רוצה לראות את יחסי ספרד-ארצות הברית מתפתחים."

קובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיגל אנחל מורטינוס

בשנת 2007, קונדוליזה רייס מתחה ביקורת על ספרד על כך שלא עשתה יותר כדי לתמוך במתנגדי משטר בקובה הקומוניסטית. פקידים אמריקאים נרתעו מהעובדה שמיגל אנחל מורטינוס, שר החוץ, בחר שלא להיפגש עם מתנגדים קובנים במהלך ביקור בארצות הברית באפריל 2007. "אין שום סוד שהיה לנו חילוקי דעות עם ספרד במספר נושאים, אבל היה לנו גם שיתוף פעולה טוב מאוד עם ספרד במספר נושאים", ציינה רייס. מורטינוס הגן על החלטתו, והאמין שעדיף לעסוק במשטר הקובני מאשר לבודד אותו. "ארצות הברית קבעה את האמברגו שלה", הוא ציין. "אנחנו לא מסכימים עם זה אבל אנחנו מכבדים את זה. מה שאנחנו מקווים זה שהם יכבדו את המדיניות שלנו", ציין מורטינוס. "מה שספרד לא מוכנה לעשות זה להיעדר מקובה. ומה שארצות הברית צריכה להבין הוא שבהינתן שאין להם יחסים עם קובה, עליהם לבטוח בבעל ברית נאמן ומוצק כמו ספרד". על היחסים בין קובה וספרד, דניאל פריד, עוזר מזכיר ארצות הברית לענייני אירופה ואירופה, העיר בשנת 2007 כי:

לספרד יש השפעה עצומה בקובה. מאות אלפי קובנים לפני פחות ממאה שנים היגרו מספרד לקובה. יש לך השפעה עצומה שם - השפעה ישירה ועקיפה ותרבותית. אני מקווה שתחול השפעה על הדמוקרטיה. אני לא אומר שספרד חייבת להסכים עם כל הטקטיקות האמריקאיות לגבי קובה. תשכח מהטקטיקה האמריקאית. אתה יכול להסכים איתם; אתה לא יכול להסכים איתם; אתה יכול להסכים עם חלק ולא עם אחרים. שכח מזה. אל תסתכל על קובה דרך העיניים של איך אתה מרגיש לגבי אמריקה או ממשל בוש או כל דבר אחר. תשכח מאיתנו. חשבו על העם הקובני ועל זכותו לחופש, וחשבו על ההיסטוריה שלכם.

דניאל פריד

ונצואלה ובוליביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסגה האיברו-אמריקאית, 2007: חואן קרלוס, ספאטרו וצ'אבס יושבים מימין.

בנוסף להבדלי המדיניות כלפי קובה, ארצות הברית וספרד היו חלוקות במגעיהם עם ונצואלה תחת הוגו צ'אווס ובוליביה תחת אבו מוראלס, שניהם סוציאליסטים. ספרד תחת ספאטרו הייתה ידידותית בתחילה לשני המשטרים. עם זאת, התוכנית של מוראלס להלאים את מגזר הגז של בוליביה גרמה למתיחות עם ספרד, שכן ל-Repsol, חברה ספרדית, יש אינטרסים גדולים באותה מדינה בדרום אמריקה. בהתייחס לוונצואלה, ספאטרו גם הסתכסך עם ממשלתו הסוציאליסטית הנבחרת של צ'אווס. יחסי ספרד עם ונצואלה הוחמרו עוד יותר בעקבות התקרית ב-10 בנובמבר 2007 בפסגה האיברו-אמריקאית בסנטיאגו, צ'ילה, שבה המלך חואן קרלוס אמר לצ'אווס "לסתום את הפה".

למרות תמיכתה ההולכת ופוחתת בצ'אווס, ספרד הצהירה במאי 2007 כי היא תמשיך בחוזה של 1.7 מיליארד אירו, או 2.3 מיליארד דולר, למכירת מטוסים וסירות לא חמושים לוונצואלה. בשנת 2006, יותר מ-200,000 עובדים הועסקו על ידי למעלה מ-600 חברות אמריקאיות הפועלות בספרד. הם נמשכו על ידי המיסים הנמוכים של אותה מדינה, חברות בבעלות ממשלתית שהופרטו והכלכלה הליברלית. יתר על כן, כ-200 חברות ספרדיות פעלו בארצות הברית, במיוחד בתחום הבנייה והבנקאות.

שלב חדש ביחסים: 2009–כעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה ימים לאחר שברק אובמה נבחר לנשיא הוא זכה לברכה בשיחת טלפון קצרה מספאטרו. שר החוץ מיגל אנחל מורטינוס ביקר בוושינגטון לפגוש את שרת החוץ הילרי קלינטון חודש לאחר השבעת הממשל האמריקאי החדש. מורטינוס אמר לכתבים שספרד מוכנה לקבל כמה שבויים ממחנה המעצר שנסגר במפרץ גואנטנמו, בתנאי שהתנאים המשפטיים יהיו מקובלים. מורטינוס גם העיר כי "נפתח שלב חדש ביחסים בין ארצות הברית וספרד שהוא אינטנסיבי יותר, פרודוקטיבי יותר".

המלך פליפה השישי והנשיא ברק אובמה

אובמה וספאטרו נפגשו פנים אל פנים בפעם הראשונה ב-2 באפריל 2009, בפסגת ה-G20 בלונדון. שני המנהיגים השתתפו בפסגת נאט"ו בשטרסבורג-קהל, שם הוסיפה ספרד 450 חיילים נוספים ליחידה הצבאית הקודמת שלה, שמנתה 778 חיילים באפגניסטן. פרשנים אמרו כי ייתכן שההחלטה נבעה בחלקו על ידי רצונה של ממשלת ספאטרו להיענות לממשל החדש בוושינגטון. ימים לאחר מכן בפסגת האיחוד האירופי-ארצות הברית בפראג השניים ערכו פגישה של 45 דקות, ולאחר מכן שיתפו צילום לעיתונות, שם כינה אובמה את ספאטרו כחבר ואמר כי הוא חושב ששתי המדינות יקיימו מערכת יחסים חזקה עוד יותר בשנים הבאות. זו הייתה הפגישה הרשמית הראשונה בין ראשי ממשלות ספרד וארצות הברית מאז 2004.

בפברואר 2010, אובמה נפגש עם ספאטרו בקפיטול של ארצות הברית כמה ימים לאחר שאובמה הודיע כי לא ישתתף בפסגת האיחוד האירופי-ארצות הברית במדריד במאי. שבועיים לאחר מכן, אובמה נפגש עם המלך חואן קרלוס הראשון. חואן קרלוס הראשון היה ראש המדינה האירופי הראשון שנפגש עם אובמה בבית הלבן, שם נפגש עם ג'ון קנדי ב-1962, ג'רלד פורד ב-1976, רונלד רייגן ב-1987, וביל קלינטון ב-1993.

ביוני 2018 המלך פליפה השישי וז'וזפ בורל, שר החוץ, שיתוף הפעולה והאיחוד האירופי, ערכו ביקור רשמי בארצות הברית. הם פגשו את הנשיא דונלד טראמפ ב-19 ביוני. בינתיים, קיים בורל פגישה עם שר החוץ מייק פומפאו, שם הראתה המשלחת הספרדית דאגה לסחף הפרוטקציוניסטי של ארצות הברית ונמצאו אי-התאמות בין שתי המדינות בכל הנוגע לגישתן למדיניות ההגירה.

נציגויות דיפלומטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ana Pardo de Vera, España-EE UU: una historia de amor y odio, ‏17 במרץ 2003 (בספרדית) (ארכיון)
  2. ^ The U.S.-Global Leadership Project, גאלופ, ‏2012 (באנגלית)
  3. ^ BBC, World Service Poll, ‏2013 (באנגלית)
  4. ^ Richard Wike, Bruce Stokes, Jacob Poushter and Janell Fetterolf, The tarnished American brand, ‏26 ביוני 2017 (באנגלית)