שייח' ג'ראח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מסגד שייח' ג'ראח בכניסה הדרומית לשכונה
עיבוד לצילום סטריאוסקופי של סלילת דרך שכם ליד מסגד שייח' ג'ראח על ידי הבריטים ב-1918

שייח' ג'ראחערבית: الشيخ جراح) היא שכונה במזרח ירושלים, ממזרח לדרך בר לב (המכונה בפי הירושלמים "כביש מספר 1"), מצפון למושבה האמריקאית ומדרום-מערב להר הצופים והגבעה הצרפתית. השכונה נקראת על שם חוסאם א-דין בן שרף א-דין עיסא אלג'ראחי, נסיך מאנשי חצרו של צלאח א-דין ורופאו האישי, שבנה במקום זאווייה ונקבר בה לאחר מותו בשנת 1201.[דרוש מקור]

השכונה נחשבת למבוססת וליוקרתית בין שכונות ירושלים הערביות. שוכנות בה קונסוליות ונציגויות של מדינות זרות כגון: בריטניה, טורקיה, בלגיה, ספרד, הוותיקן, צרפת, איטליה, יוון ושבדיה; ושל ארגונים בינלאומיים כגון האו"ם. בשכונה ממוקמים גם מספר מסעדות גורמה ומלונות יוקרתיים, כגון אמריקן קולוני.

בסמוך לשכונה הוקמה קרית הממשלה ע"ש מנחם בגין ובה נמצאים: המטה הארצי של משטרת ישראל ומשרדי ממשלה הכוללים את משרד המשפטים, משרד השיכון, המשרד לביטחון פנים ומשרד המדע והטכנולוגיה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכונת שיח' ג'ראח החלה להתפתח בהדרגה החל משנות ה-60 של המאה ה-19, שלהי התקופה העות'מאנית, כאשר נכבדיה ועשיריה הערבים של ירושלים החלו להקים בתי מידות לאורך דרך שכם מצפון לעיר העתיקה כחלק מתהליך היציאה מן החומות. אחת המשפחות הערביות המיוחסות בירושלים בתקופת המנדט, משפחת נשאשיבי, התגוררה בשכונה, וכיום יש רחובות בשכונה הקרויים על שמות בני המשפחה. גם בנים למשפחת חוסייני היריבה אחזו בבתים בשכונה, הבולט בהם המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, שביתו עמד בקצה המזרחי של השכונה (לימים מלון שפרד).

בסמוך לשכונה מצויים קבר שמעון הצדיק, מערת הסנהדרין הקטנה, ושתי שכונות יהודיות. שכונת שמעון הצדיק הוקמה בשנת 1890 על שטח שנרכש ב-1875, ושכונת נחלת שמעון נוסדה בתחילת המאה ה-20. במהלך מאורעות תרצ"ו (19361939), נאלצו תושביהן לנטוש את בתיהם, כדי להציל את נפשם מהפורעים הערבים‏[1] בתום מאורעות הדמים חזרו התושבים היהודים לבתיהם.

הרחוב המרכזי בשכונה, דרך הר הזיתים, הוביל ממרכז ירושלים לבית החולים הדסה ולאוניברסיטה העברית בהר הצופים.

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה ל-78 הנרצחים בטבח שיירת הדסה
הכניסה המערבית לשכונה, ו"וילה נשאשיבי" - מהבתים הראשונים של השכונה. נבנה בין השנים 1911‏-1918. שימש את עבדאללה מלך ירדן בביקוריו בירושלים
בית ח'רופה, נבנה בשנות ה-40

בסוף דצמבר 1947 הותקפו ונפצעו 20 נוסעים יהודים שעברו דרך שייח ג'ראח בדרכם להר הצופים על ידי מפגעים ערבים; זה היה אחד מהאירועים הראשונים שהובילו למלחמת העצמאות. בתגובה, פשטו אנשי ההגנה בחודש ינואר 1948 על בתים בשכונה והציתו אותם. בהדרגה התרוקנה השכונה הערבית מתושביה, ואת מקומם תפסו לוחמים מארגון הנג'דה שהמשיכו בהתקפות על יהודים שנסעו בכלי רכב‏[2] או התגוררו בשכונות היהודיות.‏[3]

באפריל 1948 פקדו הבריטים על תושבי שכונות שמעון הצדיק ונחלת שמעון לעזוב במהירות את בתיהם. היה זה יומיים לאחר הריגת עבד אל-קאדר אל-חוסייני בקסטל, ולאחר פרשת דיר יאסין. הבריטים הניחו שכוחות אל-ג'יהאד אל-מוקאדס שחוסייני עמד בראשם ינסו לנקום, ואכן כך היה. כוחות ערביים בפיקודו של בהג'ת אבו גרביה תקפו ב-13 באפריל 1948 שיירה יהודית שהייתה בדרכה להר הצופים, וטבחו בנוסעיה. חללי שיירת הדסה כללו 78 רופאים, אחיות, מטופלים ואנשי צוות של בית החולים הדסה. כוחות של פלמ"ח "הראל" שחשו לעזרתם נהדפו על ידי הבריטים. האירוע עורר זעזוע ביישוב היהודי בארץ ובעולם.

בחול המועד פסח, במהלך מבצע יבוסי, כבש הפלמ"ח את שייח' ג'ראח ואת השטח בו שכנו השכונות היהודיות.‏[4] הבריטים הכריחו אותם לסגת בתואנה שציר התחבורה העובר שם נחוץ להם. כוחות "ההגנה" ואצ"ל השתלטו על השכונה ובית הספר לשוטרים מיד לאחר עזיבת הבריטים ב-14 במאי 1948. ב-19 במאי 1948 נכבש המקום על ידי הלגיון הערבי ונותר בידי ממלכת ירדן עד למלחמת ששת הימים.

מ-1948 עד 1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העצמאות עבר האזור לשליטת ירדן. ירדן העבירה את האחריות על נכסי היהודים בשכונה לאפוטרופוס הירדני על נכסי אויב.‏[5].

ב-1956 ממשלת ירדן וסוכנות הפליטים אונר"א יישבו במקום 28 משפחות של פליטים פלסטינים, שלא יכלו לשוב לבתיהם בתום המלחמה וקביעת הקו הירוק[6], בשכירות לתקופה של 33 שנה‏[7], משפחות אלו לא קבלו בעלות על המקום, וזו נשארה בידי האפוטרופוס הירדני‏[5][8].

לאחר מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת ששת הימים נכבש האזור על ידי ישראל והשכונה סופחה למדינה תוך החלת החוק הישראלי, והפכה לחלק משטחה המוניציפלי של ירושלים. הנכסים שהיו בידי האפוטרופוס הכללי הירדני עברו לידי האפוטרופוס הכללי הישראלי, בהתאם לחוק‏[9].

לאחר איחוד ירושלים ב-1967 נבנתה אנדרטה סמוך למקום הטבח בשיירת הדסה במרכז השכונה, ובה שמות 78 הנרצחים.

תביעת קרקעות בשכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבית שממנו פונתה משפחת אל-כורד בהוראת בג"ץ
חרדי בדרכו למערת קבר שמעון הצדיק חולף על פני הפגנת פעילי שמאל שבועית ביום שישי נגד פינוי המשפחות הפלסטיניות
מפגין מתווכח עם שוטר שדרש ממנו לעזוב את המדרכה ליד הבית שממנו פונתה משפחת חנון

בספטמבר 1972 שחרר האפוטרופוס הכללי הישראלי את הבעלות על הקרקע לבעליה, ועד העדה הספרדית בירושלים ו"כנסת ישראל". הנימוק המשפטי לכך היה, שבעלות ההקדשות נשארה בעינה כיון שירדן לא הפקיעה את הקרקע אלא מינתה את "האפוטרופוס הכללי לנכסי אויב" לאחראי עליה.‏[5]

בשנת 1982 הגישו שני הוועדים תביעה למימוש בעלותם ב-17 דירות בנויות בשטח. במסגרת ההליך המשפטי הגיעו הצדדים להסכם, שקיבל תוקף של פסק דין, על פיו מכירים התושבים הערבים בבעלות של הוועדים היהודים על המקום ובמקביל יוענק לדיירים מעמד של "דייר מוגן", לפיו מחובתם לשלם דמי שכירות לוועדים ולתחזק את הנכס באופן נאות.‏[10]

מאוחר יותר טענו התושבים שההסכם נחתם על ידי עורך הדין שייצג אותם "מאחורי גבם", וסירבו לשלם את דמי השכירות כדי לא להכיר בבעלות הוועדים על הבתים.‏[6] טענה זאת נדחתה בידי בית המשפט שקבע שלהסכם תוקף משפטי מחייב.‏[10].

בשנת 1993 הגישו הוועדים תביעה לפינוי התושבים מהדירות, בטענה שהם איבדו מעמד "דייר מוגן" מאחר שלא שילמו דמי שכירות וחלקם אף לא תיחזקו את הנכסים כראוי וביצעו שינוי במבנה ללא היתר‏[10].

בשנת 1997 הגיש פלסטיני בשם חג'ואזי תביעת בעלות על חלק מהבניין אך בית המשפט דחה את תביעתו. חג'ואזי ערער לבית המשפט העליון וערעורו נדחה. במקביל, תביעות של חלק מהתושבים הפלסטינים לבטל את ההסכם מ-1982 נדחו בבית המשפט שקבע שלהסכם יש תוקף מחייב‏[10].

בשנת 2008 מכר הוועד את המתחם לעמותה הפרטית "נחלת שמעון אינטרנשיונל".‏[6]

הבתים פונו מדייריהם (כ-60 תושבים) בידי משטרת ישראל בהוראת בג"ץ,‏[11] וזמן קצר לאחר מכן נכנסו להתגורר בבתים תושבים יהודים.‏[12]. הפינוי עורר ביקורת וגינויים בעולם והוביל לקריאה של ממשלת ארצות הברית וממשלות אירופיות לממשלת ישראל לעצור את פינוי הבתים ואת כניסת התושבים היהודים.[13]

בפברואר 2014 אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בירושלים הקמה של קמפוס בן 12 קומות (9 מעל הקרקע) אשר ישמש את מוסדות ישיבת אור שמח וכן כמחסני חירום עבור ארגוני החירום וההצלה בעיר, ביניהם זק"א‏[14]. על פי החלטת בית המשפט העליון, משפחת שמאסנה, שניהלה מאבק ארוך נגד פינוי ביתה, תיאלץ להתפנות מביתה בתוך כשנה‏[15].

מלון שפרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1985 נקנה מתחם "מלון שפרד" שבשכונה בידי איל ההון היהודי-אמריקאי ארווינג מוסקוביץ.[16] ביולי 2009 העניקה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה של עיריית ירושלים אישור להקמת שכונה יהודית קטנה במקום. בעקבות ההחלטה מתחו ארצות הברית ובריטניה ביקורת על ישראל.‏[17]

המאבקים בשכונה (החל מ-2009)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, ב-2009 בהתאם לפסיקת בג"ץ נכנסו יהודים להתגורר בבתים שפונו מ-3 משפחות ערביות.‏[18] בתגובה לכך החלו הפגנות של עשרות פעילי שמאל ישראלים ופלסטינים, שהתפתחו להפגנות שבועיות בימי שישי של מאות [דרוש מקור] פעילי שמאל, שהתאגדו תחת תנועת סולידריות שיח' ג'ראח,‏[19] במתכונת של צעדה ממרכז העיר אל שייח' ג'ראח והפגנה מול הבתים שבמחלוקת. המשטרה קבעה שההפגנות מהוות התקהלות בלתי חוקית מכיוון שאורגנו ללא קבלת רישיון. [20] המפגינים טענו, כי בעוד שבית המשפט העליון מאפשר את השבת המתחם לבעליו היהודיים מלפני מלחמת העצמאות, אין הוא מאפשר לתושבי השכונה, שהם בעצמם פליטים [דרוש מקור], שהיו בעלי נכסים ורכוש רב [דרוש מקור] בשטחים שעברו לימים לשליטת ישראל, לקבל חזרה את נכסיהם. בנוסף, טענו המפגינים כי מגורי יהודים במזרח ירושלים מהווים מכשול להסכם שלום עתידי שבמסגרתו הקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. מיכאל בן יאיר, ששימש היועץ המשפטי לממשלה בשנות התשעים וכתב מאוחר יותר ספר בנושא, טען ש"מימוש הנכסים היהודיים במזרח ירושלים משמעותו מתן לגיטימציה לזכות השיבה", ולכן עדיף שהממשלה תפקיע את הנכסים ותפצה את בעליהם היהודים, על מנת לאפשר קיום נורמלי של המרקם החברתי בשכונות הערביות‏[21]. מאידך, התומכים בהתיישבות היהודית, ובראשם השר לשעבר, בני אלון, טענו כי הבעלות היהודית על קרקעות של השכונה לא פקעה מעולם מאחר ששלטונות ירדן בחרו שלא להפקיע אותה ותחת זאת מינו את האפוטרופוס הירדני לנכסי אויב להיות אחראי עליה, כפי שפסק בית המשפט העליון.‏[7]

ההפגנות והמעצרים זכו להד ציבורי לאחר שב-15 בינואר 2010 נעצרו למשך השבת 17 מפגינים ובהם מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח חגי אלעד, ולאחר ששופטת בית משפט השלום בירושלים קבעה כי מעצרם לא היה חוקי‏[22]. בעקבות אירועים אלה המאבק הפך גם למאבק עקרוני בעד זכות ההפגנה. ב-28 בינואר 2010 דחה בית משפט השלום בירושלים את פרשנות המשטרה, לפיה קריאת סיסמאות הופכת את ההפגנה לאסיפה טעונה רישיון, וקבע כי כל צמצום של הזכות להפגין יפורש בצמצום, ולפיכך לא הייתה עילה חוקית להורות על פיזור ההפגנה‏[23].[24][25] המשטרה ניסתה למנוע את קיום ההפגנה, אולם בעקבות עתירה של המארגנים ותושבי השכונה קבע בג"ץ שהיא תיערך במתחם מגודר.‏[26]

ב-6 במרץ 2010 נערכה במקום הפגנה גדולה שבה השתתפו כ-3,000 מפגינים ישראלים, פלסטינים ופעילי שמאל, וכן חברי כנסת מחד"ש וממרצ וחברי פרלמנט ממפלגת העם הפלסטיני[24][27]. מנגד הגיעו 150 פעילי ימין בראשות חברי הכנסת של האיחוד הלאומי כדי להביע תמיכה בתושבים היהודים.[28].

ב-22 באוקטובר 2010 הפגינו במקום גם נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר, נשיאת אירלנד לשעבר, מארי רובינסון והפעילה ההודית הלה בהטה והביעו הזדהות עם המאבק.[29]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בן-ציון דינור (עורך),ספר תולדות ההגנה, חלק ב, ב, עמ' 778-631.
  2. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: הוצאת דביר, תשס"ד 2004, עמ' 141.
  3. ^ פורעי שיך ג'ארח מוסיפים לרצוח, דבר, 19 בפברואר 1948
    שיך ג'ראח מוסיפה לירות, דבר, 8 בפברואר 1948
  4. ^ כיבוש שייח' ג'ראח במלחמת העצמאות, במרכז מידע פלמ"ח
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 נדב שרגאיתוכנית: תושביה הערבים של שכונת שמעון הצדיק יפונו מבתיהם, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2001
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 אלי אושרוב, נאסר גאווי מציג: כך ניאבק בייהוד שייח' ג'ראח, באתר nrg מעריב, 5 במרץ 2010
  7. ^ 7.0 7.1 יובל הימן, המתחם החם של שמעון הצדיק, באתר nrg מעריב, 26 באוגוסט 2008
  8. ^ אייל דץ, שייח ג'ראח: צדק היסטורי או תקדים מסוכן?, באתר וואלה!
  9. ^ על פי חוק הסדרי משפט ומנהל (נוסח משולב) תש"ל-1970
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 יצחק רייטר וליאור להרס, שיח' ג'ראח - הערכת מצב - השלכותיה האסטרטגיות של התיישבות יהודית בשכונה ערבית במזרח ירושלים, מחקרי "מכון ירושלים לחקר ישראל" מס' 403, 2010
  11. ^ רועי שרון ומיה בנגל, ישראל פינתה ערבים בי-ם; ארה"ב גינתה, באתר nrg מעריב, 3 באוגוסט 2009
  12. ^ THE CASE OF SHEIKH JARRAH . UPDATED VERSION, OCTOBER 2010 UNITED NATIONS Office for the Coordination of Humanitarian Affairs, occupied Palestinian territory
  13. ^ עקיבא אלדרהאמריקאים דורשים מישראל למנוע פינוי תושבי שייח ג'ראח", באתר הארץ, 19 באפריל 2009.
  14. ^ ישיבה בת 9 קומות תיבנה בשייח ג'ראח, עמרי מניב, 12/02/14, אתר נענע10.
  15. ^ אושרה תוכנית להקמת ישיבה בת 9 קומות בשכונת שייח ג'ראח במזרח ירושלים, יאיר אטינגר, 12/02/14, אתר הארץ.
  16. ^ פנחס וולף, "הריבונות בירושלים איננה ניתנת לערעור", וואלה!, 19 ביולי 2009.
  17. ^ בן כספיתארצות הברית: עצרו את הבנייה ב"מלון שפרד" במזרח י-ם, באתר nrg מעריב, 19 ביולי 2009
  18. ^ רועי שרון ומיה בנגל, ישראל פינתה ערבים בי-ם; ארה"ב גינתה, באתר nrg מעריב, 3 באוגוסט 2009
  19. ^ סולידריות שייח' ג'ראח - אתר המאבק נגד ההתיישבות היהודית בשכונה
  20. ^ שייח' ג'ראח - הפגנת שמאל ופיזורה על ידי המשטרה, 12 במרץ 2009
    רונן מדזיני ואפרת וייס, שוב עימותים בשייח ג'ראח: 25 פעילי שמאל נעצרו, באתר ynet‏, 18 בדצמבר 2009
    אפרת וייס ורונן מדזיני, מזרח י-ם: 25 עצורים בהפגנה בשכונת שייח ג'ראח, באתר ynet‏, 18 בדצמבר 2009
  21. ^ מיכאל בן יאיר, שחקן החיזוק של ערביי שייח ג'ראח, באתר mynet
  22. ^ פרוטוקול־הדיון; ההחלטה
    ניר חסוןבית המשפט: מעצר מפגיני שייח ג'ראח איננו חוקי, באתר הארץ, 18 בינואר 2010
  23. ^ פסק הדין
  24. ^ 24.0 24.1 דפנה ליאל, עימות אלים בהפגנות בשייח ג'ראח, חדשות 2, 6 במרץ 2010.
  25. ^ רונן מדזיני, 3,000 באו לשייח ג'ראח: "שמח שיש עוד שמאל", באתר ynet‏, 6 במרץ 2010
  26. ^ אביעד גליקמן, בג"ץ: לאפשר הפגנה בשייח ג'ראח וצעדה מוגבלת, באתר ynet
  27. ^ רונן מדזיני, 3,000 באו לשייח ג'ראח: "שמח שיש עוד שמאל", באתר ynet‏, 6 במרץ 2010
  28. ^ חזקי עזרא, ‏פעילי השמאל ביקשו לא להניף דגל ישראל, באתר ערוץ 7, 6 במרץ 2010
  29. ^ ניר חסון"נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ימי קרטר, השתתף בהפגנות בשייח ג'ראח: פינוי אדם מביתו לא מייצג שלום או צדק ", באתר הארץ, 24 באוקטובר 2010