ויליאם האוורד טאפט
| ויליאם האוורד טאפט | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
|||||||||||||||||||||
ויליאם האוורד טאפט (באנגלית: William Howard Taft; 15 בספטמבר 1857 - 8 במרץ 1930), נשיאה ה-27 של ארצות הברית ולאחר מכן נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית.
תוכן עניינים |
[עריכה] שנותיו המוקדמות
טאפט נולד בסינסינטי, אוהיו להורים אלפונזו טאפט ולואיזה טורי. אביו היה מזכיר המלחמה תחת הנשיא יוליסס סימפסון גרנט. טאפט הלך בעקבות אביו, וזמן קצר לאחר שהתקבל ללשכת עורכי הדין ב-1880 הוא החל את הקריירה הפוליטית שלו. זמן מה שימש כשופט באוהיו, תפקיד לו מונה על ידי הנשיא ויליאם מקינלי, ובשנת 1900 מונה לראשות "הועדה האמריקנית לפיליפינים" אשר אמורה הייתה להחליף את הממשל הצבאי שהקימה ארצות הברית בפיליפינים, לאחר שאלו נכבשו על ידי ארצות הברית במלחמה האמריקנית ספרדית.
בחודש יוני 1900 הגיע טאפט אל הפיליפינים, בהם שלט משטר צבאי בראשות הגנרל ארתור מקארתור הבן (אביו של הגנרל דאגלס מקארתור). האיים נכבשו במהלך שנת 1899, ומאז היו תחת משטר צבאי שניהל הן את העניינים הצבאיים (מלחמת גרילה מתמשכת כנגד הכיבוש האמריקני) והן את העניינים האזרחיים. שליחת טאפט אל האיים נבעה מהערכתו של מקינלי כי ממשל אזרחי המנוהל על ידי אזרח ירגיע את התושבים, ויביא לדעיכת לוחמת הגרילה.
עם הגעתו נקלע טאפט לריב סמכויות עם הגנרל מקארתור, אשר לא ראה בעין יפה את מסירת הממשל האזרחי לידיים אזרחיות כל עוד לא תמה הלחימה. לאחר כשנה של סכסוכים הכריעו קשריו הפוליטיים של טאפט את הכף, ומקארתור נשלח בחזרה לארצות הברית. טאפט משל בפיליפינים עד שנת 1904.
ב-1904 מינה אותו הנשיא תאודור רוזוולט לתפקיד מזכיר המלחמה.
[עריכה] נשיאותו
לאחר ששירת שתי כהונות כנשיא (לאחר שמונה, כסגנו של הנשיא מקינלי, משזה נרצח), סירב רוזוולט לרוץ שוב למשרה ב-1908, והמליץ על טאפט כיורשו. בעזרת תמיכתו של רוזוולט הכריזמטי והפופולרי, הביס טאפט את המועמד הדמוקרטי ויליאם ג'נינגס ברייאן, אשר היה בין הנואמים המלהיבים בדורו, וב-1909 היה לנשיא.
למרות שבתחילה הוא נחשב לממשיכו של רוזוולט וכמקורב למחנה הפרוגרסיבי במפלגה הרפובליקנית, ולמרות שהוא המשיך לפחות חלקית במדיניות המלחמה במונופולים של רוזוולט, עד מהרה נוצר קרע בינו לבין הפרוגרסיבים.
תחילת הקרע הייתה בדיונים על הרפורמה במכס אותה הבטיח טאפט במצעו. עם הכנסו לתפקיד הוא דרש מהקונגרס להתכנס ולחוקק את הרפורמה. החוק שעבר בבית הנבחרים הוריד רבים מתעריפי המכס. אולם בסנאט אנשי הממסד השמרני במפלגה הרפובליקנית בראשות יושב ראש ועדת הכספים נלסון אולדריץ', שייצגו את האינטרסים של התעשיינים הגדולים אשר המכסים מנעו תחרות למוצריהם, סיכלו חלק מהורדות התעריפים ואף העלו תעריפי מכס על מוצרים אחרים. טאפט שצידד בחוק הסופי הרחיק בכך ממנו את אנשי המחנה הפרוגרסיבי, שהאשימו אותו בכך שהפך לבובה של אולדריץ' ושל הממסד הישן, והתקרב למחנה השמרני.
במהלך הדיון התעורר הצורך לכסות את הגרעון שנוצר מהשינוי בתעריפי המכסים, שבאותה עת היוו כמחצית מהכנסות הממשל הפדראלי. אנשי המחנה הפרוגרסיבי דרשו הנהגת מס הכנסה פרוגרסיבי. אולם רבים טענו ש פסק דין פולוק של בית המשפט העליון מ-1895 לא מרשה זאת ללא תיקון לחוקה. אנשי המחנה הפרוגרסיבי בסנאט, ברשות רוברט לה פולט דרשו לנסות בכל זאת להנהיג את מס ההכנסה, אולם הנשיא טאפט סירב, ויחד עם אולדריץ' הוא החליט להנהיג מס חברות, ולהביא את הנושא של מס ההכנסה להליך של תיקון לחוקה, שיקפיא את הנושא לשנים רבות אם לא לתמיד. הנושא ירד מסדר היום, אם כי לאחר מאבקים רבים במשך תהליך האישרור הוליד את התיקון ה-16 שאושר אחרי מאבקים רבים ב-1913 ושטאפט חתם עליו בסוף כהונתו.
הקרע עם המחנה הפרוגרסיבי, ועם רוזוולט באופן אישי החריף בעקבות פרשה בה האשים ג'יפורד פינצ'וט, ראש שירות היער של ארצות הברית וידידו של רוזוולט, את שר הפנים שטאפט מינה, ריצ'רד באלינג'ר, בכך שהוא פעל נגד תנועת שימור הסביבה ואף שניסה לחבל בחקירה נגד השתלטות מונופול על אדמות לכרייה באלסקה. פינצ'וט ניסה לשכנע את טאפט בנכונות טענותיו, וכשנדחה יצא בפומבי כנגד בלינג'ר ואף כנגד הנשיא, וטאפט פיטר אותו בינואר 1910.
לקראת הבחירות לנשיאות ב-1912, המחנה הפרוגרסיבי החליט להתייצב מול טאפט ולמנוע ממנו לזכות במינוי המפלגה לתקופת כהונה נוספת. בתחילה המועמד המוביל היה הסנטור רוברט לה פולט שהנהיג את המחנה הפרוגרסיבי בסנאט. גם רוזוולט נכנס למרוץ, ובמהרה דחק את רגלי לה פולט והפך למועמד הפרוגרסיבי המוביל. הוא הצליח לנצח ברוב הפריימריז שלראשונה הונהגו בבחירות לצירי הוועידה במספר ממדינות ארצות הברית. אולם ברוב המדינות הצירים לוועידה נבחרו על ידי הממסד בשיטה הישנה. בזכות תמיכת הממסד המפלגתי, והפיצול במחנה הפרוגרסיבי בין רוזוולט ולה פולט זכה טאפט במינוי בוועידת המפלגה.
לאחר הוועידה פרשו רוזוולט ותומכיו, והקימו את המפלגה הפרוגרסיבית, שרוזוולט היה מועמדה לנשיאות. בבחירות הכלליות נהנה המועמד הדמוקרטי וודרו וילסון מהפיצול במחנה הרפובליקני ונבחר לנשיא. טאפט אפילו לא זכה במקום השני, אלא פיגר אחרי רוזוולט והגיע למקום השלישי גם במספר הקולות וגם במספר האלקטורים.
[עריכה] לאחר הנשיאות
לאחר תום כהונתו שימש טאפט כפרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל וכנשיא לשכת עורכי הדין של ארצות הברית. הוא הרבה לכתוב מאמרים בנושאים ציבוריים ובעיקר בענייני משפט, והיה מתנגד חריף לחוק היובש.
ב-1921 מינה הנשיא וורן הארדינג את טאפט לנשיא בית המשפט העליון. במאמץ להפוך את עבודת בית המשפט ליעילה יותר, יזם טאפט בשנת 1925 חקיקתו של חוק המתיר לבית המשפט לתת עדיפות לנושאים בעלי חשיבות לאומית. טאפט כיהן כנשיא בית המשפט עד מותו ב-1930.
טאפט לא היה האחרון מבני משפחתו לעסוק בפוליטיקה. בנו, רוברט טאפט, היה חבר בסנאט של ארצות הברית. נכדו, רוברט טאפט ג'וניור היה אף הוא סנאטור. נכד נוסף של טאפט, ויליאם האוורד טאפט השלישי היה שגריר ארצות הברית לאירלנד. נינו, רוברט טאפט השני, שימש כמושלה של אוהיו בין השנים 1999 - ל-2007, ונין נוסף שלו הוא בכיר במשרד החוץ של ארצות הברית.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
| נשיאי ארצות הברית | |||
|---|---|---|---|
|
| נשיאי בית המשפט העליון של ארצות הברית | |||
|---|---|---|---|
|
