יהדות אלג'יריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יהודים בנמל אלג'יר בדרכם לארץ ישראל (1841)

יהדות אלג'יריה הייתה אחת הקהילות הגדולות של יהדות ארצות האסלאם. ליהדות אלג'יריה היו מספר מרכזים גדולים בעלי מאפיינים שונים במקצת: אלג'יר, קונסטנטין, תלמסאן ואוראן, וקהילות יהודיות היו פרוסות גם בערים קטנות יותר ברחבי המדינה. בשיאה מנתה יהדות אלג'יריה כ-130,000 נפשות, אך כיום נותרו במדינה יהודים אחדים. רוב יהודי אלג'יריה היגרו בשנת 1962 לצרפת, שאת האזרחות שלה הם קיבלו בשנת 1870 בעקבות צו כרמיה, וחלקם עלו לישראל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתיישבות היהודית באזור אלג'יריה של היום, בדומה להתיישבות היהודית בשאר צפון אפריקה, התחילה כנראה עם הגעת סוחרים יהודים בספינות מסחר פיניקיות במאות הראשונות לפני הספירה. על פי המסורת של יהודי העיר קונסטנטין, שהייתה קרויה בעת העתיקה בשם "סירטה", יהודים ישבו בעיר עוד בתקופת בית ראשון וסיפקו סחורות לשלמה המלך. עדויות ארכיאולוגיות להימצאותה של קהילה יהודית באזור אלג'יריה של ימינו מופיעים החל מראשית התקופה הרומאית‏[1] מצבות וקברים יהודיים מהמאה ה-2 נמצאו בערים קונסטנטין וסטיף. שרידי בית הכנסת מהמאה ה-3 נמצאו בעיר סטיף, ובערים אחרות נמצאו שרידי בתי כנסת נוספים שמיוחסים למאה ה-4.

במאה ה-2 היהודים בצפון אפריקה מרדו ברומאים שבהנהגת הקיסר טריאנוס במה שידוע כמרד התפוצות, מרכז המרד היה בלוב השכנה לאלג'יריה. במאה ה-6 הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון הוציא צו נגד היהודים ועמים לא-נוצרים אחרים בצפון אפריקה שהגביל את הפולחן הדתי שלהם, הורה על הפיכת בתי כנסת לכנסיות, והביע תקווה שהם יאמצו את דת הנצרות, עם זאת ההוראות של הצו כנראה לא נאכפו בפועל.‏[2] במאה ה-7 הממלכה הוויזיגותית הקתולית בספרד החלה לרדוף את היהודים, ושליטים מסוימים אף כפו עליהם גירוש מספרד או המרת דת. בעקבות זאת לאורך השנים 583-693 חל זרם הגירה של יהודים מספרד לאזור צפון אפריקה של ימינו וכן גם לאזור אלג'יריה.‏[3]

ימי הביניים המוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבר של ר' יצחק בן ר' ששת (הריב"ש) באלג'יר

המוסלמים פלשו לאלג'יריה במאה ה-7 בהובלת המצביא עוקבה בן נאפע, תוך לחימה הן בכוחות האימפריה הביזנטית והן בכוחות בני הקבוצה האתנית ברברים. את הכוחות הברברים ייתכן שהובילה המלכה האגדית אל-קהינה, שיש שאומרים עליה שהייתה יהודיה, אך קינה יהודית עתיקה מקונסטנטין דווקא מאזכרת אותה כמי שהתאכזרה ליהודים.‏[4] הכוחות המוסלמים הצליחו בתהליך הדרגתי להתקדם, ועד ראשית המאה ה-8 כל צפון אפריקה נכנסה תחת כנפי האסלאם.

היהודים באלג'יריה תחת שלטון מוסלמי, כמו שאר יהודי ארצות האסלאם, הוגדרו כבני המעמד המשפטי ד'ימה (בני חסות), שחובותיו וזכויותיו נקבעו בחוזה עומר. מעמד זה מאפשר ליהודים לשמור על דתם, אך גם מהווה מעמד משפטי נחות שהמשתייכים אליו נתונים לשורה של הגבלות. רבים מההגבלות המוטלות על הד'ימי הן סמליות, ונועדו להבהיר את מעמדו העליון של האסלאם. כך למשל, אחד האיסורים הוא שבית התפילה של בן החסות לעולם לא יהיה גבוה יותר מגובה הבתים המוסלמים. אחת הדרישות המכבידות ביותר של חוזה עומר היא שמוטל על לא-מוסלמים לשלם מס גולגולת שנתי לשלטון.

אף על פי שחוזה עומר מבטיח לבני החסות הגנה וביטחון, לא תמיד קוימה הבטחה זאת. היחס ליהודים בפועל השתנה בין שליט לשליט, והיו כאלה שהקלו עם היהודים בעוד שהיו כאלה שרדפו אותם. לעתים, בעיקר בתקופות של אי-יציבות, סבלו היהודים מפרעות גם מצד ההמונים.

בית כנסת באלג'יר (1840)

יש מידע מועט בלבד על יהודים באזור אלג'יריה בתקופה שבין הכיבוש המוסלמי למאה ה-12.‏[5] ידוע שבתקופה זאת יהודים מהעיר תלמסאן התכתבו עם הגאונים בישיבות בבל וניהלו קשרי מסחר עם מצרים. על פי ממצאי הגניזה הקהירית ידוע שבעיר תיארת שבמרכז אלג'יריה ישבו מספר מלומדים וסוחרים יהודים חשובים, וממנה יצאו סוחרים למקומות מרוחקים עד הודו.‏[6] לאחר כיבושה והריסתה החלקית של תיארת על ידי שבטי בנו הלאל בתחילת המאה ה-10 מתמעטות הידיעות על יהודים בעיר.

בתקופת השושלת בני חמאד (10141152) נהנו כנראה היהודים באזור אלג'יריה משקט וביטחון יחסיים. בתקופה זאת הוקמה קלעת בני חמאד שהייתה עיר הבירה של השושלת עד 1090. מספר מלומדים יהודים נולדו או פעלו בעיר - הגדול שבהם הוא הרי"ף, רבי יצחק אלפאסי, שנולד בקלעת בני חמאד ובהמשך היגר ממנה לפאס ואחר כך לספרד. ר' יצחק אלפאסי הוא מגדולי הראשונים ומי שספרו הלכות רב אלפס מהווה ספר יסוד בהלכה היהודית. בנוסף פעלו בעיר או נולדו בה בתקופה זאת רבנו אפרים, המילונאי ר' שלמה אבן פרחון, והרופא ר' שלמה הדיין בן פורמש. בשנת 1090, בעקבות התקפות חוזרות ונשנות של השושלת הפאטמית ממזרח על קלעת בני חמאד, הקימה השושלת החמאדית עיר בירה חדשה בשם בג'איה, והזמינה אליה תושבים חדשים תוך הבטחה לפטור ממיסים. כך קם גם בעיר זאת מרכז יהודי חשוב.‏[7]

ימי הביניים המאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהדות אלג'יריה הייתה בין הקהילות שסבלו קשות מרדיפות אל-מוואחידון במאה ה-12, שכללו בשלב מסוים גזירה על היהודים לבחור בין התאסלמות, גירוש או מוות. בתקופה זאת נהרגו המוני יהודים על קידוש השם, רבים אחרים היגרו, ואלה שנשארו נאלצו לחיות כאנוסים ולשמור על יהדותם בסתר. מקורות מהתקופה מציינים שלא התקיימו חיים יהודיים גלויים בתקופה זאת במגרב, כולל ערי אלג'יריה.‏[8] מספר קינות לזכר הקהילות היהודיות שחרבו כתוצאה מהרדיפות מאזכרות גם את קהילות אלג'יריה השונות. כך למשל בקינה המפורסמת שחיבר ר' אברהם אבן עזרא לזכר המאורעות ("אהה ירד על ספרד") הוא כותב על קהילת תלמסאן מצפון-מערב אלג'יריה:

"ואי חוֹסָן/ קָהָל תְלמְסֶן / וְהַדְרָתָהּ נָמַסָּה"

בהשלמות לאותה קינה שחיברו משוררים אחרים הם הזכירו גם קהילות אלג'יראיות נוספות שחרבו, כגון בג'איה:

"וְאֱין יְהוּדִי/ וְגֵם יְחִידִי/ בְבֵגֵאיָה ואֵל-מֵהְדִיָה"‏[9]

קלעת בני חמאד נהרסה כליל על ידי שושלת אל-מוואחידון ונותרו ממנה רק שרידים, וכך בא לתומו גם המרכז היהודי בעיר זאת.

אישה יהודיה מהעיר לאגוואט במרכז אלג'יריה (1889)

לאחר התפוררות שושלת אל-מוואחידון הוקמה על מרבית שטח אלג'יריה של ימינו ממלכת תלמסאן על ידי השושלת הזיאנית (1235-1534). יחסם של שליטי שושלת זו ליהודים היה סובלני יחסית, ושרידי הקהילות היהודיות בערי אלג'יריה החלו אט-אט להשתקם באמצעות זרם מהגרים איטי מספרד. לאורך ימי הביניים הייתה תנועה תמידית דו-סטרית של יהודים בין צפון אפריקה לספרד, אך בעקבות התקדמות הרקונקיסטה הפכה התנועה להיות בעיקר חד סטרית - של פליטים יהודים מספרד לצפון אפריקה. כך למשל, בין המהגרים המפורסמים המוקדמים מספרד לצפון אפריקה היה הרופא ר' שמואל אשתרוק הכהן שהגיע במחצית השנייה של המאה ה-14 לעיר תלמסאן, עיר הבירה של הזיאנים, והפך לראש הקהילה היהודית בעיר. אולם גל המהגרים היהודים הגדול ביותר מספרד הגיע לאלג'יריה בשנת 1391 עקב גזירות קנ"א. כתוצאה מהגזרות המוני פליטים יהודים מספרד הגיעו לחופי אלג'יריה בספינות. כרוניקאי מוסלמי אחד מספר שמספר הספינות שהתקרבו לנמל אלג'יר היה כה גדול שהמוסלמים המקומיים חשבו שזה צי צבאי שמתקרב והטביעו חלק מהספינות, אך לבסוף וזיר (שר) יהודי מקומי הצליח לשכנע את השליט המוסלמי לאפשר לספינות להיכנס לנמל.

גל פליטי גזירות קנ"א היווה נקודת ציון משמעותית בתולדות יהודי אלג'יריה, וכתוצאה ממנו ערי הנמל של אלג'יריה הפכו למרכזים חשובים של מחשבה יהודית. בין הפליטים שהגיעו לאלג'יריה היו מלומדים גדולים מספרד אשר הגדולים והמפורסמים שבהם היו ר' שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ) ור' יצחק בן ר' ששת (הריב"ש). הראשון שבהם התפרסם גם בזכות עיסוקו ברפואה ופילוסופיה, ובנו ר' שלמה בן שמעון דוראן (הרשב"ש) נחשב גם כן לאחד מגדולי חכמי אלג'יריה. בעקבות בואם של מלומדים אלה לעיר אלג'יר, היא זכתה למעמד בכורה בתקופה זאת בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה וספרד. דמות חשובה נוספת שהגיעה לאלג'יריה עם פליטי קנ"א הוא הרופא ר' שמואל אלאשקר, שהתיישב בתלמסאן ונהפך להיות הרופא הבכיר בעיר ומקורב לשליט המוסלמי.

בשנת 1492 הגיע לאלג'יריה גל פליטים יהודים נוסף, מצומצם יותר, כתוצאה מגירוש ספרד. רק מספר קטן מהמגורשים של שנת 1492 בחרו להתיישב באלג'יריה, כנראה עקב החשש שספרד תכבוש את ערי אלג'יריה והם יסבלו מידה גם משם.

במחצית השנייה של המאה ה-15 פעל באזור תלמסאן ובקהילות הדרומיות של אלג'יריה באזור הסהרה מטיף מוסלמי קנאי בשם מוחמד אל-מגיליערבית: محمد المغيلي) אשר הסית את האוכלוסייה המוסלמית כנגד היהודים, והביא לחיסולן של קהילות שלמות באזור הדרומי של אלג'יריה.‏[10]

בתחום הכלכלה, היהודים באלג'יריה שלאחר ימי אל-מוואחידון שיחקו ברציפות תפקיד חשוב בסחר בין צפון אפריקה לספרד, ובסחר הבינלאומי של ערי הנמל אלג'יריה ככלל, ויהודים התבלטו במיוחד בסחר בזהב. כדי להקל על המסחר לעתים משפחות מורחבות התפצלו כך שחלקם חיו בספרד או מיורקה וחלקם בערי אלג'יריה. יהודים בודדים כגון אברהם אבנגלל (סוף המאה ה-13) אף שימשו כשגריריהן של הממלכות הנוצריות בערי אלג'יר. חלק נוסף מהיהודים עסק במסחר מקומי, ורבים מצאו פרנסה ברכישה של סחורה במחיר זול בעיר אחת באמצעות הלוואה ונדודים לעיר אחרת שבה ניתן למכור אותה במחיר גבוה יותר. מקצועות יהודים נוספים היו מלאכות יד כגון צורפות, ניקוב אלמוגים, ייצור אלכוהול, תיווך, ועוד.

התקופה העות'מאנית וכיבושי ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראשית המאה ה-16 עד שנת 1830 רוב חלקי אלג'יריה של ימינו היו חלק מהאימפריה העות'מאנית ובשליטתו של שליט מקומי ("דאי") מטעמה. חלקיה הדרומיים של אלג'יריה היו לרוב בשליטת גורמים מקומיים, בעוד שאוראן בצפון-מזרח אלג'יריה נותרה בשלטון ספרדי. התקופה העות'מאנית באלג'יריה הייתה רוויית מאורעות קשים עבור היהודים, והם זכו בה בדרך כלל לפחות ביטחון והגנה מאשר בחלקים אחרים של האימפריה העות'מאנית.‏[11]

ישנם תיאורים רבים של כותבים יהודים או אירופאים המתארים את מעמדם המושפל של היהודים ואת ההתאכזרויות התדירות כלפיהם. באמצע המאה ה-16 היהודים בעיר אלג'יר הואשמו שהם אחראים לתסיסה נגד השלטון העות'מאני. מקור יהודי מהתקופה מתאר שהשליט העות'מאני המקומי (דאי) כעס "ורצה לאבד את כל היהודים", אך "תפילות ורחמים מן השמים" גרמו לכך שהוא הסתפק בהטלת עבודות פרך יומיות על היהודים וחייב אותם לשכן את החיילים העות'מאנים בבתיהם (דבר שהרע את מעמדם של היהודים מבחינות רבות‏[12]). לקראת סוף המאה ה-17 ר' שלמה בן צמח דוראן כתב שרציחות נגד יהודים הם דבר תדיר שעובר ללא כל ענישה, והרוצחים מסתובבים בחופשי ומתרברבים על מעשיהם. בשנת 1794 הוצא להורג ר' מרדכי נרבוני באלג'יר, רב מקומי של הקהילה, באשמת חילול האסלאם.

"יהודיה מאלג'יר" (1872) פסל של האמן הצרפתי בן המאה ה-19 שארל קורדייה

בראשית המאה ה-16 ספרד וצרפת החלו לפלוש לערי הנמל של אלג'יריה, והיהודים סבלו רבות מכך. החל משנת 1509 העיר אוראן וסביבתה, היו תחת שליטתה של האימפריה הספרדית למשך מרבית 300 השנים הבאות. כיבוש אוראן על ידי ספרד כלל את הפיכת בית הכנסת בעיר לכנסייה ומעשי פרעות ואונס מצד הצבא הספרדי ביהודים, וכתוצאה מכך נטשו את העיר יהודים רבים. עם זאת, יהודית המשיכה להתקיים באוראן קהילה יהודית גם תחת שלטון ספרדי, זאת על אף שבתקופה זאת ככלל יהודים לא הורשו להתגורר בשטח ספרד ומושבותיה. משפחות יהודיות מסוימות באוראן אף שירתו את המלך הספרדי בתחומי הכלכלה והדיפלומטיה.‏[13] בשנת 1541 ספרד בראשות קרל החמישי (שנודע באיבתו ליהודים) ניסתה לכבוש גם את העיר אלג'יר והיהודים חששו מהגורל המצפה להם, אך שרשרת של תאונות ופגעי טבע גרמה לצבא הספרדי לנסוג מובס. מספר פיוטים נכתבו על ידי משוררים יהודים מאלג'יר לכבוד הנס והיום ד' בחשוון נקבע כ"פורים שני" ויום טוב בקרב יהודי אלג'יריה לדורות. עם זאת, עד מהרה ספרד שבה ופלשה לאלג'יריה, וכבשה בשנת 1543 את העיר תלמסאן. כ-1,500 יהודים נשבו, חלקם נמכרו לעבדות או אולצו להמיר את דתם לנצרות, יהודים אחרים בני העיר נמלטו והרחיקו עד פאס במרוקו כדי לבקש מהקהילה היהודית בה סיוע לפדיון שבויים. בניגוד לאוראן שנותרה תחת שלטון ספרדי עוד זמן רב, תלמסאן חזרה במהרה לשלטון עות'מאני.

במהלך המאה ה-17 הגיעו לערי צפון אלג'יריה מהגרים יהודים מליבורנו, איטליה. מהגרים אלה היו צאצאיהם של מגורשי ספרד והם התיישבו בצפון אפריקה בתור סוחרים ובחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות, ועד מהרה נהפכו לגורם משמעותי בסחר הבינלאומי של ערי אלג'יריה. הם סיפקו שירותים פיננסיים ומסחריים חשובים לדאי (השליט המקומי) וכמה מהם מונו לאורך השנים לכהן בתפקיד ה"מוקדם", המתווך בין הקהילה היהודית לשלטון. שתיים מהמשפחות הבכירות מקרב יוצאי ליבורנו באלג'יריה היו משפחת בכרי ומשפחת בוג'נאח. שתי משפחות אלה חברו בסוף המאה ה-18 והקימו חברה כלכלית שהייתה דומיננטית ביצוא של מזון מאלג'יריה לצרפת, בין השאר כדי לספק את צרכיו של צבא נפוליאון. צרפת צברה חובות של 14 מיליון פרנק לחברת בונג'אח-בכרי בלי היכולת לשלם אותם, והדבר יצר מתיחות רבה ביחסי צרפת-אלג'יריה (ראו עוד: פרשת בוג'נאח-בכרי). מתיחות זאת הייתה בין הגורמים לפלישת צרפת לאלג'יריה ב-1830.‏[14]

ב-29 ביוני 1805, החלה סדרת פרעות קשה במיוחד נגד יהודי אלג'יר, שקיבלה את השם "שבת השחורה". במהלך הפרעות נרצחו על פי הערכות בנות התקופה בין 200 ל-500 יהודים. הפרעות פרצו על רקע סכסוך בין החיילים העות'מאנים (יניצ'רים) שהוצבו בעיר לבין השליט המקומי והיועץ היהודי רב ההשפעה שלו נפתלי בוגנ'אח, ראש משפחת בוג'נאח מיוצאי ליבורנו. נפתלי בוג'נאח נרצח ביריות אקדח יום קודם לתחילת הפרעות, ויום למחרת היניצ'רים בזזו והרסו את בית הכנסת "צרפתי" בעיר ורצחו את 14 היהודים שנמצאו בו. ההתקפה על בית הכנסת נתנה את האות להתקפות על בתי יהודים ברחבי העיר מצד ההמונים, ובתים רבים נבזזו ונשרפו, ויושביהם נהרגו. במיוחד רוקנו מכל דבר ערך מחסני הסחורות של משפחת בוג'נאח. חלק מהמשפחות היהודיות בנות המעמד הגבוה זכו להגנת הקונסולים האירופאים וחייליהם ולכן לא נפגעו.‏[15]

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אומדן האוכלוסייה היהודית באלג'יריה בשנים 1830-1954‏[16]
שנה מספר היהודים
1830 26,000
1850 26,000
1866 38,500
1881 52,000
1914 96,000
1931 110,000
1948 120,000
1960 130,000
1963 4,000‏[17]

בשנת 1830 מנו יהודי אלג'יריה 26,000 נפשות, שהתרכזו בעיקר בשלושה ערים: אלג'יר קונסטנטין ואוראן. קהילות קטנות יותר ישבו גם בערי נמל אחרות או ביישובים קטנים בדרום המדינה, בקרבת הסהרה. באותה שנה (1830) פלשה צרפת לאלג'יריה וכבשה את רוב חלקי המדינה, וכך החלה תקופת השלטון הצרפתי באלג'יריה שנמשך עד שנת 1961. תוצאה מידית אחת של פלישת צרפת הייתה הנעת כ-200 משפחות יהודיות, או כאלף איש, לערוך עלייה לארץ ישראל, כנראה כתוצאה מחוסר היציבות שנגרמה מהפלישה הצרפתית.‏[18]

מתחילת התקופה הקולוניאלית הצרפתית באלג'יריה, הנהיגה צרפת רפורמות בקהילה היהודית שהחלישו את המוסדות המסורתיים כגון בתי הדין הרבניים וראש הקהילה (מוקדם) והכפיפו אותם לשלטון ולחוק הצרפתיים. יהודי אלג'יריה נתפסו כגורם ששונה מהאוכלוסייה המוסלמית הילידית, ומשנת 1858 החל קמפיין לאזרוחם של יהודי אלג'יריה כאזרחי צרפת, בתמיכת עיתונים רפובליקניים, בנימוק שהיהודים מהווים גורם נאמן לצרפת ומתווך חשוב בין צרפת לבין האוכלוסייה המוסלמית. בשנת 1860 נשלחה לנפוליאון השלישי עצומה של 10 אלף יהודים המבקשים אזרחות מצרפת, בזמן ביקורו באלג'יריה. בשנת 1870, בהובלת המדינאי הצרפתי אדולף כרמיה, פורסמה פקודת כרמיה אשר העניקה ליהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית. אזרוחם של יהודי אלג'יריה עורר את זעמם של מתיישבים צרפתים רבים בעלי דעות אנטישמיות, ולהתגברות של פרסומים אנטישמיים והתפרצויות אלימות מצדם כנגד יהודים. יש היסטוריונים הסוברים שזה גם שימש כמניע משמעותי לפריצת התקוממות אלימה של האוכלוסייה המוסלמית כנגד השלטון הצרפתי באותה שנה.

משתה של יהודים באלג'יר (1835)

קבלת האזרחות הצרפתית הטיבה עם יהודי אלג'יריה מבחינות רבות בתחום הכלכלי והפוליטי. באופן הדרגתי הוסרו אפליות שונות שהיו נהוגות כנגד יהודים, ובשנת 1876 הורשו גם להתגייס לצבא הצרפתי. אולם השיפור במעמדם הפוליטי והמשפטי גרם להחמרה בהסתה כנגדם מצד המתיישבים האירופאים, שגברה במיוחד בכל הקשור להשתתפותם בבחירות המקומיות. בערים מסוימות היהודים היוו אחוז ניכר מהאוכלוסייה ויכלו בהצבעתם להטות את תוצאות הבחירות. גורמים אנטישמיים בקרב המתיישבים האירופאים ניצלו זאת כדי להאשים את היהודים בהאשמות שונות כגון מכירת קולותיהם. מספר מפלגות אנטישמיות הובילו קמפיינים אנטי-יהודיים ותעמולה אנטישמית הופצה מעל עיתונים ועלונים. "ליגה אנטי יהודית" הוקמה באלג'יריה, ופרעות אנטישמיות פרצו בתלמסאן (1881, 1883) ובאלג'יר (1884, 1885). אחת הדרישות העיקריות של המתיישבים הרדיקלים הייתה לבטל את פקודת כרמיה ואת אזרחותם של יהודי אלג'יריה, ולבודד את היהודים מהחברה הקולוניאלית. פרשת דרייפוס שהתרחשה בצרפת עודדה אנטישמיות בקרב המתיישבים באלג'יריה עוד יותר מבעבר, וב-1896 מפלגות עם אידאולוגיות אנטישמיות זכו בבחירות בקונסטנטין ואוראן. בשנת 1897 מהומות אנטישמיות נוספות פרצו במוסטגנם ואוראן - הפורעים היו בעיקר ספרדים ומוסלמים מקומיים, אך רבים מהם גויסו על ידי מתיישבים צרפתיים.‏[19]

למרות המגמות האנטישמיות שפשטו בקרב המתיישבים הצרפתים, התערו יהודי אלג'יריה לאורך השנים בתרבות הצרפתית ואימצו את הצרפתית כשפת אמם (על פני הערבית היהודית, שפתם המדוברת עד אותה תקופה). היה זה תהליך הדרגתי, וערבית יהודית המשיכה לשמש כשפת יהודי אלג'יריה ושפת חלק מהיצירה התרבותית לצד צרפתית. כך למשל בסוף המאה ה-19 החלה יצירה מודרנית בערבית יהודית באלג'יריה, עם משכילים כגון שלום בכ'אש, יצחק מרעלי ויעקב סופר שפרסמו עיתונות, וספרות יפה מקורית או מתורגמת באלג'יר ואוראן. עם זאת ככל שעברו השנים מעמדה של ערבית יהודית פחת ומעמדה של הצרפתית עלה.

החינוך היה המניע המרכזי לתהליך ההתערות של יהודי אלג'יריה בתרבות הצרפתית - כתוצאה מקבלת האזרחות הצרפתית מרבית היהודים שלחו את ילדיהם לבתי הספר הממשלתיים הצרפתיים בהם קיבלו חינוך צרפתי-חילוני. בתי הספר הצרפתיים דחקו את רגלי החינוך היהודי-מסורתי שהיה נהוג עד אותה תקופה, לקול התנגדויות וחששות מצד אישים מסורתיים שחששו מהתבוללות. כתוצאה מהחינוך המודרני החל תהליך חילון - מעמדם של הרבנים והאליטות המסורתיות פחת ועלה מעמדם של צעירים בוגרי מערכת החינוך הצרפתית ובעלי מקצועות חופשיים. לצד בתי הספר הממשלתיים הצרפתיים פעלו באלג'יריה גם מספר קטן יחסית של בתי ספר של חברת כל ישראל חברים, שהציעו חינוך יהודי לצד החינוך הצרפתי.

ההתערות בתרבות הצרפתית באה לידי ביטוי גם בתחילתה של יצירת ספרות יפה ושירה בצרפתית בידי משוררים וסופרים יהודים-אלג'יראים. מספר נשים התבלטו בתחום זה בתחילת המאה ה-20, ובהן אליסה ראיס, ברת בנישו-אבולקר ובלאנש בן דהאן.

עם התפתחות מערכת ההשכלה הגבוהה באלג'יריה בהכוונת צרפת בראשית המאה ה-20, נהפכו היהודים לבעלי ייצוג לא-פרופורציונלי בקרב בעלי המקצועות החופשיים; נכון לשנת 1941 היהודים היוו כשני אחוזים מאוכלוסיית אלג'יריה, אך למעלה מ-37 אחוז מהסטודנטים לרפואה, 24 אחוז מהסטודנטים למשפטים, 16 אחוז מהסטודנטים למדעים ו-10 אחוז מהסטודנטים לאמנויות.‏[20]

בתקופת מלחמת העולם הראשונה יהודים רבים מאלג'יריה נלחמו בשורות הצבא הצרפתי, ולמעלה מ-2,000 מהם מצאו את מותם בקרב.‏[21]

באוגוסט 1934 פרצו בעיר קונסטנטין מהומות אנטי-יהודיות קשות, בהן נהרגו עשרות יהודים ועשרות חנויות ובתים יהודים נשרפו ונבזזו. הסיבה המידית לפרוץ הפרעות הייתה האשמה שיהודי העליב את דת האסלאם[22], אך יש שרואים בהן תוצאה של השפעת התעמולה הפשיסטית על האוכלוסייה המוסלמית במדינה. בעקבות הפרעות נולדו אגודות שונות לדיאלוג בין דתי, שבראשם עמדו אינטלקטואלים יהודים-אלג'יראים כגון הפילוסוף ריימון בנישו ופרופ' אנרי אבולקר, שפעלו לאחות קרעים בין יהודים, מוסלמים ונוצרים באלג'יריה הצרפתית.

כתובה מאלג'יריה

מלחמת העולם השנייה ומשטר וישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן מלחמת העולם השנייה בוטלו רבות מזכויותיהם של יהודי אלג'יריה ואזרחותם הצרפתית נשללה מהם, לשמחת הגורמים האנטישמים בקרב המתיישבים הצרפתים שעבדו לשם מטרה זאת מאז החלתו של צו כרמיה ב-1830. נומרוס קלאוזוס (מכסות של 2-3 אחוז) הוטל על היהודים במוסדות ההשכלה הגבוהה ובמקצועות החופשיים, והמוני יהודים פוטרו מעבודתם כעורכי דין, רופאים, מורים ופקידים. בשנת 1941 נומרוס קלאוזוס של 14 אחוז אף הוטל על בתי הספר היסודיים והתיכוניים הצרפתיים באלג'יריה, וכתוצאה מכך בשנת הלימודים 1941-1942 למעלה מ-13 אלף תלמידים יהודים הורחקו או סורבו כניסה לבתי הספר הצרפתיים, ונותרו ללא מסגרת חינוכית.‏[23] הקהילה באלג'יריה הקימה בתי ספר מאולתרים כדי לדאוג לכל אותם תלמידים שגורשו מהחינוך הצרפתי. ב-21 בנובמבר 1941 עבר חוק שאסר על יהודים להחזיק בנדל"ן או מניות מעבר לבית הפרטי שלהם ולאגרות חוב של ממשלת צרפת, וקבע שכל רכוש אחר יוחרם על ידי השלטון במטרה "להסיר כל השפעה יהודית על כלכלת אלג'יריה".‏[24] במהלך מלחמת העולם השנייה אלפי יהודים נשלחו למחנות עבודה בדרום-מזרח אלג'יריה בקרבת הגבול עם מרוקו ושם הועבדו בפרך במשמרות של 11 שעות ביום. מירב היהודים שנשלחו למחנות היו יהודים זרים שהגיעו לאלג'יריה כפליטים בתקופת המלחמה, אך חלקם היו גם יהודים מקומיים, ובעיקר מתנגדי השלטון. בנוסף לצעדים אלה, ננקטו הכנות לקראת אריזציה של הרכוש היהודי, ולאורך המלחמה יהודי אלג'יריה סבלו מהתפרצויות אנטישמיות שונות מצד המתיישבים והמוסלמים המקומיים כאחד.

פעולת ההתנגדות החשובה ביותר של יהודים באלג'יריה לגרמניה הנאצית ולמשטר וישי במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה התארגנותם המחתרתית של צעירים יהודים באלג'יר בהובלת ג'וזה אבולקר. לפי התכנון שנערך בין חברי ההתארגנות המחתרתית לסוכנים של בעלות הברית, חברי המחתרת היהודית היו אמורים ב-8 בנובמבר 1942 להשתלט על עיר הבירה אלג'יר ועל החוף לידה, כדי לאפשר את נחיתת בעלות הברית בעיר ואת כיבושה מידי משטר וישי כחלק ממבצע לפיד. לבריטים ולאמריקאים לא הייתה אמונה רבה ביכולת של המחתרת היהודית לבצע את תפקידה, אך בפועל היא זכתה להצלחה יוצאת דופן. על דרך עורמה מחתרת בת כ-400 איש הצליחה להשתלט על מתקני הצבא והשלטון בעיר ולהחזיק בהם עד לפלישת בעלות הברית, ורק אחד מאנשיה נהרג. הצלחת המבצע פתחה את שערי צפון אפריקה בפני בעלות הברית, ומשם נסללה הדרך לדרום אירופה.

למרות שחרור אלג'יריה על ידי בעלות הברית, האמריקאים הותירו את קציני משטר וישי האנטישמים כאחראים על השליטה במדינה. חוקי האפליה הגזעית נותרו על כנם ובוטלו רק חודשים לאחר מכן. האזרחות הצרפתית הוחזרה ליהודי אלג'יריה באוקטובר 1943 בהוראת הגנרל שארל דה גול.

המאבק לעצמאות אלג'יריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שבתקופת מלחמת העולם השנייה יהודי אלג'יריה זכו ליחס אנטישמי מצד השלטונות הצרפתיים, הדבר נתפס כתוצאה של לחץ גרמני, ולא פגם בהזדהות היהודים באלג'יריה עם צרפת. גם במהלך המאבק האלג'יראי לעצמאות מצרפת רוב יהודי אלג'יריה צידדו בצד הצרפתי ונמנעו מלקחת חלק בתנועה הלאומית האלג'יראית. על אף שמספר מנהיגים של התנועה הלאומית האלג'יראית קראו לשתף גם את היהודים במאבק הלאומי, מספר רב של פיגועים נערכו כנגד מטרות יהודיות על ידי לאומנים אלג'יראים לאורך מלחמת העצמאות של אלג'יריה. התקפות אלה, שכללו פיגועים נגד בתי כנסת והתנקשויות באישים חשובים בני הקהילה היהודית, זעזעו את הקהילה והרחיקו אותה מהתנועה הלאומית האלג'יראית עוד יותר. כך למשל, ההתנקשות בזמר היהודי הנודע רמונד לריס (אשר היה ידוע בכינוי "שייח רמונד") ב-22 ביוני 1961 סימלה עבור רבים את תחילת הסוף של חיים יהודיים באלג'יריה.‏[25]

רוב יהודי אלג'יריה ומוסדות הקהילה נמנעו מלקחת חלק פעיל לטובת אחד הצדדים של מלחמת העצמאות של אלג'יריה. עם זאת, יהודים כבודדים לקחו חלק בשני צדדי המלחמה, הן בהחזית הלאומית לשחרור אלג'יריה, הארגון שהוביל את המאבק האלג'יראי נגד צרפת, והן ב-OAS ("ארגון צבאי חשאי"), ארגון של מתיישבים צרפתים שנלחמו כנגד עצמאות אלג'יריה וכנגד נסיגה צרפתית.

בזמן מלחמתה אלג'יריה נערכו מספר פרעות אנטי-יהודיות ופיגועים נגד ריכוזי היהודים באלג'יריה, בעקבותיהם החלה עזיבה המונית של היהודים, רובם לישראל וצרפת. העזיבה הגיעה לשיאה ב-1962 כשאלג'יריה השיגה עצמאות, אז עזבו 99% מהיהודים שנשארו בה‏[26]. בסך הכל עזבו את אלג'יריה מעל 160 אלף יהודים. רובם הגדול - כ-85 אחוזים - עזבו לצרפת ומימשו את אזרחותם הצרפתית, וכ-15 אחוזים עלו לישראל. יהודי אלג'יריה שעלו לישראל סייעו לפיתוח הארץ; מספר יישובים בארץ ישראל הוקמו על ידי בני התפוצה או שהם היו בין מתיישביהם הראשונים. יישובים אלה כוללים את מושב זוהר, עין הוד, פתחיה, בית גמליאל, צרופה, יושיביה ועוד.

נכון ל-2005, לפי ההערכה, יש בין 100 ל-200 יהודים בכל אלג'יריה.

קהילות אלג'יריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-20, התגוררו מרבית יהודי אלג'יריה בשלושה מרכזים עירוניים בצפון המדינה בקרבת חופי הים התיכון; קונסטנטין במזרח, אלג'יר במרכז, ואוראן במערב. בשנות ה-50 של המאה ה-20 בכל אחד משלושת מרכזים אלה שכנה קהילה של כ-30 אלף יהודים. תחת שלטון צרפת כל אחד משלושת המרכזים הוגדר כקונסיסטוריה (ארגון קהילתי) משל עצמה, שחולשת גם על כל הקהילות היהודיות ששוכנות בסביבתה. כתוצאה מכך יהודי אלג'יריה לא היו חלק ממסגרת ארגונית אחת אלא היו מחולקים לשלוש מסגרות על-קהילתיות שונות על פי חלוקה אזורית.

מלבד שלושת המרכזים היהודיים הגדולים, שכנו קהילות יהודיות קטנות יותר גם בערים נוספות בצפון המדינה כגון תלמסאן (הקהילה הרביעית בגודלה), סטיף, בלדיה, מוסטגנם, בון, מיליאנה, בג'איה, מסקרה ועוד. רבות מהקהילות בערים אלו הן קהילות חדשות אשר הוקמו במאה ה-19 על ידי יהודים שהתיישבו בערים השונות של אלג'יריה בחיפוש אחר ההזדמנויות הכלכליות בעקבות הפרויקטים ההתיישבותיים של צרפת. כך למשל בשנים 1838-1851 לבדן הוקמו באלג'יריה 19 יישובים עירוניים חדשים על ידי צרפת, ועד מהרה בכולן צמחה גם קהילה יהודית.‏[27]

קהילות יהודיות קטנות נוספות וייחודיות באופיין התגוררו בדרום אלג'יריה ובעמק מזאב, ביישובים כגון העיירה גרדאיה שמצויה בחלקו הצפוני של מדבר הסהרה. קהילות אלה נכנסו תחת שליטה צרפתית ישירה במחצית השנייה של ההמאה ה-19, מאוחר יותר משאר קהילות אלג'יריה.

אוראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הגדול של אוראן

ההיסטוריה של קהילת אוראן הייתה בעלת ייחודיות ביחס לקהילות האחרות באלג'יריה, עקב היותה תחת שלטון ספרדי ישיר בשנים 1509-1708. תחת שלטון ספרד עברו היהודים באוראן תהפוכות קשות. בעת הכיבוש הספרדי של העיר בשנת 1509 סבלו היהודים מיד הספרדים ורבים גורשו ונהרגו, אך המשיכה להתקיים קהילה יהודית בעיר על אף שספרד לא התירה ליהודים לגור בחלקים אחרים משטחיה. מספר משפחות יהודיות באוראן אף שימשו בתפקידים דיפלומטיים ומסחריים בכירים בשירות המונרכיה הספרדית. הקיום היהודי באוראן בא לידי הפסקה זמנית בשנת 1669 לאחר שהמלכה הספרדית מריה מאוסטריה החליטה לגרש את כל היהודים מאוראן והסביבה, כפי שגורשו משאר חלקי ספרד. כאלף היהודים שהתגוררו באוראן גורשו ממנה ורבים מהם הרחיקו כפליטים עד ליבורנו באיטליה. הקהילה היהודית באוראן התחדשה רק כ-30 שנה לאחר מכן, בשנת 1708, כאשר הפסידו הספרדים את השליטה באוראן לאימפריה העות'מאנית. הקהילה היהודית החדשה באוראן לאחר 1708 הורכבה מכמה קבוצות שונות שהיגרו לעיר מאזורים שונים. הקבוצה הראשונה של יהודים באוראן היו צאצאי המתיישבים הראשונים שהגיעו לאוראן מייד לאחר 1708, מהערים האלג'יראיות שבקרבתה; מוסטגנם, מסקרה, נדרונה,תלמסאן ולאחר מכן גם מאלג'יר, אוג'דה, דבדו ואזור הריף. קבוצה זאת הייתה קבוצת הרוב בקרב יהודי אוראן. קבוצה שנייה של יהודים באוראן הורכבה ממספר מאות משפחות של יהודים מתטואן שבצפון מרוקו, שהגיעו לאוראן כפליטים לאחר פרוץ המלחמה בין מרוקו לספרד בשנת 1859. קבוצה זאת דברה בשפה "תטואנית", ניב אוראן של לשון חכיתייה, הגרסה הצפון אפריקאית של לדינו. קבוצה שלישית של יהודים באוראן היו מהגרים יהודים מצרפת ומארצות אירופאיות אחרות שהגיעו לאוראן בעיקר לאחר הכיבוש הצרפתי בשנת 1831.

על אף החלוקה הפנימית בקרב יהודי אוראן, עמד בראשות כלל הקהילה מנהיג קהילה אחד שזכה לתואר "מוקדם" (מקביל לנגיד) ולו סייעה מועצה בשם "טובי העיר". באמצע המאה ה-19 פעלו באוראן 17 בתי כנסת. בשנת 1880, בהובלת נשיא הקהילה וגדול עשיריה שמעון קנאווי (שזכה לכינוי "רוטשילד של אוראן") הוקם בית הכנסת הגדול של אוראן שהיה מפואר במיוחד. עקב מספרם הרב של היהודים והשיעור הגבוה שלהם באוכלוסייה התקיימו באוראן חיים יהודיים ערים, ופעלו בה מספר רב של בתי ספר מסורתיים וכן ישיבה גדולה. בעיר התפתחה עיתונות יהודית ערה מסוף המאה ה-19 החל בפרסומו של כתב העת היהודי הראשון "הנוער העברי" בשפות עברית וצרפתית. עיתונים משמעותיים אחרים שפורסמו בסוף המאה ה-19 הם העיתונים "מגיד מישרים" ו"שומר ישראל", שיצאו לאור בשפה ערבית-יהודית.

בשנת 1831, כאשר נכנסו הצרפתים לאוראן, היו היהודים רוב גדול מאוכלוסיית העיר. לפי מפקד שערכו הצרפתים, חיו אז באוראן כ-2,800 יהודים לעומת כאלף מוסלמים ונוצרים.‏[28] עד אמצע המאה ה-19 היו באוראן כ-5,000 יהודים בעקבות הגעת הפליטים מקרב יהודי תטואן ומהגרים מערים אחרות. בית הספר הצרפתי הראשון נפתח בשנת 1849, והחל תהליך של אימוץ הדרגתי של השפה והתרבות הצרפתיים שנהפכו לרבות הימים נחלת כלל יהודי אוראן. כמו כן בתהליך הדרגתי, עם השיפור בחינוך המודרני, נטשו רבים מיהודי אוראן מקצועות מסורתיים כגון חייטים, צורפים וסנדלרים לטובת מקצועות חופשיים.

לעתים הקהילה היהודית באוראן סבלה מהתפרצויות אנטישמיות של המתיישבים הצרפתים והאירופאים בעיר, במיוחד לקראת סוף המאה ה-19. במהלך מלחמת העולם השנייה יהודי אוראן סבלו מהגבלות שונות ומשלילת אזרחותם הצרפתית כמו שאר יהודי אלג'יריה, ובשנת 1942 גם העניקה הקהילה מחסה ל-150 יהודים מלוב שגורשו על ידי השלטון הפשיסטי האיטלקי.

בשנות ה-50 מנתה הקהילה היהודית באוראן כ-30,000 נפשות. מצבה הביטחוני החל התדרדר עקב מלחמת העצמאות של אלג'יריה והחלה הגירה לצרפת וישראל. מרבית הקהילה היגרה לצרפת בשנת 1962 במהלך נסיגת צרפת מאלג'יריה. מספר מאות היהודים שנותרו בעיר לאחר עצמאות אלג'יריה סבלו מהגבלות ומפגיעות שונות בביטחונם, ובתהליך הדרגתי גם הם לבסוף עזבו. בשנת 1994 החרימה ממשלת אלג'יריה את בית הכנסת הגדול של אוראן והפכה אותו למסגד.

קונסטנטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים יהודיות מקונסטנטין (1851)

הקהילה היהודית בקונסטנטין במזרח אלג'יריה הייתה מהעתיקות בצפון אפריקה, ועל פי המסורת המקומית ראשיתה היא עוד בתקופת בית ראשון. בעת העתיקה כונתה קונסטנטין "סירטה" והייתה עיר הבירה של הממלכה העתיקה נומידיה, עד שנכבשה ונכנסה תחת שליטתה של האימפריה הרומית. לאורך הדורות הייתה העיר מרכז רוחני חשוב. במהלך רדיפות אל-מוואחידון נהרסה הקהילה היהודית בעיר, אך שוקמה לאחר מכן באמצעות הגעתם של פליטי פרעות קנ"א מספרד שביניהם הגיעו גם מספר מלומדים חשובים.‏[29] בתקופה הצרפתית גדלה הקהילה היהודית בקונסטנטין מכ-1000 נפשות בשנת 1830 לקרוב ל-30,000 נפשות בשנות החמישים. הקהילה חוותה את תהליכי השינוי שקהילות אחרות באלג'יריה עברו בתחומי החינוך ואימוץ התרבות הצרפתית, אך לצד הפתיחות למודרנה נותרה קהילה מסורתית. על רקע זה התחילה פעילות ציונית בעיר בשלב מוקדם ביותר. בן העיר אדוארד אטאלי הקים בה אגודה ציונית בסוף המאה ה-19 והיה ביחד עם יהודי נוסף יליד קונסטנטין (ד"ר אז'ן ואלנסין) בין משתתפי הקונגרס הציוני הראשון בבזל.

בעיר פעלו רבנים חשובים כגון ר' סידי פרג' חלימי שהיה רבה הראשי במשך עשורים ארוכים ור' יוסף גנאסיא, שהיה גם משורר, מתרגם והוגה דעות שחיבר למעלה מ-137 חיבורים בתחומים שונים של הלכה, פילוסופיה, בלשנות, היסטוריה יהודית וקבלה. בעידוד ר' יוסף גנאסיא הפעילה חברת כל ישראל חברים \בעיר מספר בתי ספר, שבשונה מבתי הספר הצרפתיים סיפקו גם חינוך יהודי לצד החינוך הצרפתי-מודרני.

בשנת 1934סבלו יהודי קונסטנטין מפרעות קשות מצד האוכלוסייה המוסלמית המקומית. 25 יהודים נהרגו, כולל שתי משפחות שלמות, ולמעלה מ-200 חנויות בבעלות יהודית נבזזו וניזוקו. העילה המידית לפרעות הייתה האשמת יהודי בכך שהעליב את האסלאם, אך הן באו על רקע נסיבות שונות כגון תעמולה פאשיסטית אנטי-יהודית גוברת שנשלחה לאזור, תעמולה פאן-ערבית גוברת והתנגדות האוכלוסייה המקומית לצרפת. לאחר הפרעות דרשה הקהילה [מהרשויות הצרפתיים להעמיד לדין את האחראים למאורעות, ומנגד האוכלוסייה המוסלמית פתחה בחרם שנמשך מספר חודשים על חנויות וסוחרים יהודיים. היהודים סבלו מגלי התנכלויות נוספים גם במהלך שלהי שנות ה-50. ביחד עם שאר הקהילות היהודיות במדינה היגרו יהודי קונסטנטין מאלג'יריה לקראת קבלת עצמאותה. עקב קשריה הקרובים של קהילת קונסטנטין לישראל והפעילות הציונית הענפה והמוקדמת בעיר שיעור גבוה יחסית מיהודי קונסטנטין בחרו לעלות לישראל על פני הגירה לצרפת.

מקרב בני העיר יצאו אישים חשובים בתחומים שונים כגון ספורט, מוזיקה ומדעים. ביניהם ניתן למנות את אלפרד נקש, אלוף השחייה ששרד את אושוויץ, אלפונס חלימי, מי שהיה אלוף העולם באגרוף במשקל קל בשנות ה-50, רמונד לריס וחתנו אנריקו מסיאס, מוזיקאים יהודים-אלג'יראים מפורסמים, קלוד כהן טנוג'י, חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1994, ועוד.

אלג'יר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הראשי באלג'יר ומולו כוח אבטחה ששומר עליו מפני התפרעויות של מתיישבים אנטישמים (1898)

עדויות ראשונות להתיישבות יהודית בעיר אלג'יר מופיעות החל מסוף המאה ה-14.‏[30] הקהילה התפתחה בעקבות פרעות קנ"א בספרד והגעת המוני פליטים יהודים לעיר, ביניהם המלומדים הגדולים ר' שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ) ור' יצחק בן ר' ששת (הריב"ש). עקב הגעתם של מלומדים אלה לעיר היא נהפכה למרכז רוחני חשוב של המגרב, כולל ספרד ושאר קהילות צפון אפריקה. מקרב צאצאיו של הרשב"ץ, בני משפחת דוראן, יצאו מספר רבנים חשובים שהיו בין מנהיגי קהילת אלג'יר לאורך הדורות, בין החשובים שבהם היה ר' שלמה בן שמעון דוראן (1400-1467), שהיה גם פילוסוף ורופא ועסק בכתיבתו גם במדעים שונים. בהנהגתם של מלומדים אלה, באלג'יר פעל בית דין רבני שלפסיקותיו היו השפעה מכרעת גם על הקהילות הסובבות את העיר. בשנת 1492 עקב גירוש ספרד הגיע גל נוסף של פליטים מספרד לאלג'יר. האסטרונום וההיסטוריון ר' אברהם זכות בספרו "ספר יוחסין" כותב לשבח היחס הנדיב שהעניקו יהודים מאלג'יר לאחיהם הפליטים מספרד, ומתאר אותם כ"קהילה קטנה בכמות אך גדולה באיכות".‏[31]

בתקופה העות'מאנית נהנו יהודי אלג'יר מהתפתחות הכלכלה והמסחר הבינלאומיים, ומהנהגה מסורתית חזקה בדמות אישים כגון ר' יהודה עייאש, אך לצד זאת סבלו ממצב ביטחוני רעוע. במהלך תקופה זאת הגיעו לאלג'יר מהגרים יהודים מליבורנו, והפכו לגורם מרכזי בסחר הבינלאומי מאלג'יריה. מקרבם יצאו רבים מבני האליטה וההנהגה של יהודי אלג'יר בתקופה העות'מאנית.

באופן יוצא דופן, ראש קהילת אלג'יר ("המוקדם") בתחילת המאה ה-19, נתפלי בוג'נאח, אשר גם כן בא מקרב המשפחות יוצאות ליוורנו, מצא את מותו מיריות רובה של חיילים עות'מאנים ב-28 ביוני 1805 עקב ריבים פוליטיים בתוך הממשל העות'מאני המקומי. למחרת הרצח פרצה סדרת פרעות קשות נגד יהודי אלג'יר מצד האוכלוסייה המוסלמית המקומית, במהלכן נהרגו על פי הערכות בנות התקופה מאות מיהודי אלג'יר ונזק רב נגרם לרכוש היהודי. רצח ראש הקהילה על ידי היניצ'רים העות'מאנים שימש כהיתר להמונים המקומיים להתנפל על השכונות היהודיות ולבזוז את תושביהן. רק מיעוט של אמידים מבין היהודים מצאו הגנה ומחסה, בבתי הקונסולים האירופאים הזרים באלג'יר. על אף הפרעות הקשות, בהמשך הצליחה הקהילה להשתקם ולחזור למעמדה כמרכז רוחני חשוב של אלג'יריה והמגרב, וחזרה לשחק תפקיד משמעותי בסחר הבינלאומי. רוב יהודי העיר בתקופה זאת עסקו במסחר ועבודת מלאכה מקומיים, בעוד שמספר משפחות ניהלו גם מסחר בינלאומי ענף.

כיבוש אלג'יר על ידי צרפת בשנת 1830 הביא לשינויים משמעותיים בחיי הקהילה היהודית בעיר, שהייתה החלוצה בכל הקשור לתהליכי המודרניזציה בהשפעת צרפת. כחלק מתהליכים אלה, החלו בני האליטה היהודית לצאת מן הרובע היהודי של אלג'יר ולעבור לרבעים האירופאים החדשים של העיר. בשנת 1845 ביטלה צרפת את בית הדין הרבני של אלג'יר והחלה לנהל את הקהילה היהודית בצורה ישירה, תוך אכיפת החוק הצרפתי. התפקיד של ראש הקהילה היהודית ("מוקדם") שולב בתוך המערכת הבירוקרטית הצרפתית, ושימש למעשה כסגן ראש-העיר. יהודי אלג'יר החלו להיות משולבים בבתי ספר צרפתיים-חילוניים, התערו בתרבות הצרפתית ואימצו את השפה. בתקופה הצרפתית חל גם גידול מספרי משמעותי של יהודי אלג'יר, מקהילה בת כ-5000 נפשות בשנת 1834, ל-10,000 נפשות בשנת 1900, ועד כ-30 אלף נפשות בשיאה של הקהילה באמצע שנות ה-50.

יהודי אלג'יר היו בין החלוצים להשתלב במוסדות ההשכלה הגבוהה, על אדמת אלג'יריה או בצרפת, וביתר שאת לאחר שנת 1909 ופתיחתה של אוניברסיטת אלג'יר. צעירים יהודים רבים פנו ללימודי מקצועות חופשיים, ויהודים בלטו במקצועות הבנקאות, עריכת דין, פקידות ורפואה. במהלך מלחמת העולם השנייה והטלת נומרוס קלאוזוס על שיעור היהודים במקצועות חופשיים, איבדו יהודים רבים את עבודתם ואת רישיונותיהם לעסוק במשלח ידם. סנקציות כגון אלה היו בין הגורמים שהניעו צעירים יהודים באלג'יר להתארגן מחתרתית ולתרום תרומה משמעותית לשחרור העיר על ידי בעלות הברית במהלך מבצע לפיד.

לאחר מלחמת העולם השנייה התעצמה מלחמת העצמאות של אלג'יריה והיהודים באלג'יר סבלו מפיגועים ופעולות אלימות. רובם של יהודי אלג'יר עזבו לצרפת בשנת 1962 עם נסיגת צרפת מאלג'יריה ועזיבתם של למעלה ממיליון המתיישבים הצרפתים.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי אלג'יריה שימשו כגורם מתווך בין התרבות הצרפתית לתרבות האלג'יראית, והדבר בא לידי ביטוי מיוחד בתחום המוזיקה. מספר זמרים יהודים זכו לפרסום רב באלג'יריה וצרפת באמצעות שילוב בין סגנונות מוזיקליים צרפתיים לסגנונות אלג'יראים-אנדלוסים. כך למשל, המוזיקאי היהודי אדמונד נתן יאפיל נזכר לעתים כאחד ממובילי תנועת ההתחדשות של המוזיקה המסורתית הקלאסית של אלג'יריה של תחילת המאה ה-20, והיה ממייסדי בית הספר הראשון למוזיקה באלג'יר. רמונד לריס ("שייח' רמונד") זכה לפרסום רב והפך לאחד המייצגים הבולט ביותר של מוזיקת המעלוף האלג'יראית/תוניסאית. הזמרת ונגנית העוד העיוורת רנט ל'אוראנז ששרה בצמד עם סעוד מדיאוני (שנרצח בשואה) היו ידועים גם כן עבור שילוב של סגנונות מערביים וסגנונות אנדלוסיים-מגרביים. הזמרת לין מונטי הייתה ידועה עבור שירת קברט עם השפעות אלג'יראיות. הזמר סלים הללי זכה לפרסום רב באלג'יריה ומרוקו וידוע בזכות ביצועיו של הסגנון השעבי המרוקאי. חלק מהמוזיקאים היהודים-אלג'יראים המפורסמים, כגון אנריקו מסיאס ומוריס אל מדיוני, פעילים עד היום בצרפת וישראל.

מלבד מוזיקאים יהודים שתרמו כיחידים למוזיקה מסביבם, ליהודי אלג'יריה הייתה גם מסורת מוזיקלית משלהם, שבאה לידי ביטוי בשירת הקודש של פיוטים. ר' שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ) מאלג'יר כבר במאה ה-15 העלה על נס בכתביו את חשיבות המוזיקה במחשבה היהודית.‏[32] הקהילות היהודיות השונות של אלג'יריה נבדלו במקצת בין אחת לשנייה במוזיקה הליטורגית שלהן, שהתבססה על סגנונות שונים של המוסיקה האנדלוסית הקלאסית. בנוסף החל מהמאה ה-19 ניכרה השפעה צרפתית על המוזיקה הליטורגית של יהודי אלג'יריה, שהלכו בדרכה של יהדות צרפת וחידשו את המוזיקה הליטורגית על ידי הקמת מקהלות מקצועיות, הכנסת עוגב לכמה בתי כנסת, הלחנת פיוטים על פי לחנים מערביים וכדומה.‏[33]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף שרביט, יהודי אלג'יריה בעידן הצרפתי 1962-1830, אוניברסיטה משודרת, 2010.
  • חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, הוצאת מוסד ביאליק, 2 כרכים, תשכ"ה.
  • חיים סעדון (עורך), אלג'יריה, בסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", הוצאת משרד החינוך ומכון בן צבי, 2011.
  • אפרים חזן, השירה העברית באלג'יריה, הוצאת אורות יהדות המגרב ואוניברסיטת בר-אילן, 2009.
  • מנחם וינשטין, הקהילות היהודיות באלג'יריה בין השנים 1300-1830, חיבור לשם קבלת תואר "ד"ר לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן, תשל"ה.
  • ז'אן פרדריק שוב, היהודים של מלך ספרד (אוראן 1509-1669), תרגם מצרפתית: אביטל ענבר, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2012.
  • מיכאל אביטבול, מכרמיה לפטן: אנטישמיות באלג'יריה הקולוניאלית 1870-1940, מרכז זלמן שזר, 1994.
  • משה חלמיש, משה עמאר ומוריס רומני (עורכים), יהודי אלג'יריה ולוב, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן - מרכז דהאן, תשע"ד (2014).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים בפרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Algeria by the Jewish Encyclopedia.
  2. ^ James Allan and Stewart Evans, "The Emperor Justinian and the Byzantine Empire", Greenwood Publishing Group, 2005, p. xxx
  3. ^ חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ה, כרך 1, עמ' 33.
  4. ^ חיים זאב הירשברג, 'תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, כרך ראשון, הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ה, עמ' 65-66.
  5. ^ Schroeter. "Algeria." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2013.
  6. ^ Richard Ayoun. "Tiaret (Tahert)." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2013
  7. ^ Bougie - Jewish Virtual Library.
  8. ^ JEWISH TRADING IN FES ON THE EVE OF THE ALMOHAD CONQUES, p. 38
  9. ^ חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ה, כרך 1, עמ' 99.
  10. ^ John O. Hunwick, Jews of A Saharan Oasis: Elimination of the Tamantit community, Markus Wiener Publishers, 2006.
  11. ^ מנחם וינשטין, הקהילות היהודיות באלג'יריה בין השנים 1300-1830, חיבור לשם קבלת תואר "ד"ר לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן, תשל"ה, עמ' 7.
  12. ^ מנחם וינשטין, הקהילות היהודיות באלג'יריה בין השנים 1300-1830, חיבור לשם קבלת תואר "ד"ר לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן, תשל"ה, עמ' 8.
  13. ^ ז'אן פרדריק שוב, היהודים של מלך ספרד (אוראן 1509-1669), תרגם מצרפתית: אביטל ענבר, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2012.
  14. ^ Daniel Schroeter. "Algeria." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2013.
  15. ^ חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, הוצאת מוסד ביאליק, כרך 2, תשכ"ה, עמ' 66-72.
  16. ^ חיים סעדון (עורך), אלג'יריה, בסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", הוצאת משרד החינוך ומכון בן צבי, עמ' 29.
  17. ^ World Jewish Population (1963)
  18. ^ שמעון שורצפוקס, ‏העלייה מצפון-אפריקה לאחר כיבוש אלג'יריה בידי צרפת, פעמים תשמ"ט 1989, עמ' 109-123.
  19. ^ Daniel Schroeter. "Algeria." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2013.
  20. ^ Reeva S. Simon, Michael Menachem Laskier, Sara Reguer, The Jews of the Middle East and North Africa in Modern Times, Columbia University Press, 2013, p. 461.
  21. ^ Benjamin Stora. Algeria 1830-2000: A Short History, (tr. Jane Marie Todd), Ithaca and London: Cornell University Press, 2001, p.10.
  22. ^ Moslems Slay Many Jews; Hundreds Hurt in Algeria Riots, JTA, August 7, 1934.
  23. ^ Michael M. Laskier, North African Jewry in the Twentieth Century: The Jews of Morocco, Tunisia and Algeria, NYU Press, 1994, p. 80.
  24. ^ Michael M. Laskier, North African Jewry in the Twentieth Century: The Jews of Morocco, Tunisia and Algeria, NYU Press, 1994, p. 78.
  25. ^ Edwin Seroussi. "Leyris, Raymond." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2013.
  26. ^ "הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזרח התיכון" אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר - הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ - ירושלים - 2009. עמוד 198
  27. ^ חיים סעדון (עורך), אלג'יריה, בסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", הוצאת משרד החינוך ומכון בן צבי, 2011.
  28. ^ חיים גיוזלי, הקהילה היהודית באוראן, אלג'יריה (תרגמה: דנה פז פרינס).
  29. ^ Yossef Charvit. "Constantine." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2013.
  30. ^ Richard Ayoun. "Algiers." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2013.
  31. ^ Abraham Zacuto, Sefer Yuhasin, H. Filipowski (ed.) (London, 1857), p. 227a–b.
  32. ^ אמנון שילוח, פעילותם של מוסיקאים יהודים במוסיקה הקלאסית האלג'ירית ובסוגות שהסתעפו ממנה, פעמים 91 (תשס"ב), עמ' 53.
  33. ^ אדוין סרוסי ואריק קרסנטי, לחקר המוסיקה הליטורגית של יהודי אלגי'ריה, באתר "הזמנה לפיוט".


Stub judaism.png ערך זה הוא קצרמר בנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.