כרמלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הכרמלית
Logo karmelit.jpg
מידע
עיר: חיפה
מועד פתיחה: 1959, 1992 (מחודשת)
אורך המערכת: 2,000 מטר
מספר תחנות: 6
מספר קווים: 1
נוסעים בשנה: 732,664 (2012)‏[1]
רוחב מסילה: 1,435 מילימטר
מפעילה: הכרמלית חיפה בע"מ
תרשים המערכת
Haifa Carmelit Map.png
הכרמלית
רציפי הכרמלית בשיפוע
מדרגות הכניסה לאחת מתחנות הכרמלית
אבא חושי (במרכז), באתר החציבה של מנהרת הכרמלית
יום חנוכת הכרמלית, 6 באוקטובר 1959

הכרמלית היא כלי תחבורה ציבורית תת-קרקעי, היחידי בישראל, המחבר בין שלושה אזורים מרכזיים בעיר חיפה: העיר התחתית, שכונת הדר ומרכז הכרמל. לכרמלית קו בודד ובו שש תחנות פעילות, הקמתה של הכרמלית החלה במאי 1956 והסתיימה במרץ 1959[2]. הכרמלית מופעלת על ידי חברת "הכרמלית חיפה בע"מ".

בניגוד להגדרה רווחת לפיה הכרמלית היא רכבת תחתית, אין היא אלא פוניקולר, רכבל הנע על מסילה במקום להיות תלוי באוויר. שלא כמו רכבת, אין בקרונות הכרמלית מנוע, ומשקלם של הקרונות היורדים הוא הכוח העיקרי המניע את הקרונות העולים (מנוע בתחנת הקצה העליונה תורם אף הוא כוח הנעה). פוניקולרים דומים, פועלים בערים שונות בעולם, כך למשל בבודפשט ובזגרב הם פועלים מעל לפני הקרקע. לעומתם, בליון, באיסטנבול ובנפולי פועלים פוניקולרים תת-קרקעיים, הדומים לכרמלית.

הרכבת והמסילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופן פעולת הכרמלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרמלית מורכבת מארבעה קרונות - כאשר זוג קרונות עולה במעלה ההר, זוג הקרונות השני יורד באותו זמן. מאחר שרוחב המנהרה הוא כשל קרון אחד, המנהרה מתרחבת במחצית הדרך, בין תחנות הנביאים ומצדה, כדי לאפשר לקרונות היורדים לחלוף על פני הקרונות העולים. קרונות הכרמלית החדשים ממוזגי אוויר ומופעלים על-פי עקרון הפעולה של מעלית. הם נעים על מסילת ברזל תקנית באמצעות גלגלי פלדה הזהים לגלגלי רכבת רגילה ונמשכים על ידי כבל המופעל מבניין התחנה הראשית בגן האם. בתחנה זו ממוקם גם חדר הבקרה הראשי וממנו נשלטות כל מערכות הפעלת הכרמלית. בתחנת כיכר פריס נמצאים הדפו ומחסני המערכת.

הכרמלית מופעלת על ידי מערכת מחשוב אוטומטית הכוללת בין היתר תוכנה לוויסות פעילותה על-פי תנועת הנוסעים, מצלמות וידאו במעגל סגור הממוקמות בחזית הקרונות ומסך המקרין תמונות בזמן אמת, הן בתא הנהג והן במרכז השליטה בתחנת גן האם. בנוסף פועלים בחדר הבקרה ובתא הנהג אמצעי שליטה לבקרת נסיעתה ועצירתה של הרכבת, והיא יכולה להעצר בבלימת חירום גם על ידי הנוסעים. בכל שש התחנות ובכל רציף קיים כפתור כריזה אל חדר הבקרה.

הכרמלית פועלת בימי עבודה מ-06:00 בבוקר עד חצות, בימי שישי וערבי חג עד השעה 15:00, ובמוצאי שבת מ-20:00 עד חצות.

מפרט טכני[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שני קרונות המערך מהדור הראשון קשורים זה לזה באמצעות כבל פלדה שקוטרו 53 מ"מ וחוזק השבר שלו 175 טון.
  • בסוף המערכים (דור 1) קשורים כבלי מתיחה בקוטר 30 מ"מ המחוברים למשקל נגדי בן 28 טון.
  • כבל המשיכה עובר על גלגלי משיכה שקוטרם 5.50 מטר.
  • רוחב מסילת הרכבת - 1,435 מ"מ (תקני)
  • אורך המנהרה: 2,000 מטר (כולל תחנות), 1,803 מטר (ללא התחנות). רוחב חתך המנהרה: 3.30 מטר. (במקום המפגש בין מערכי הקרונות - רוחב המנהרה כפול - 6.60 מטר). גובה המנהרה: 4.21 מטר.
  • הפרש הגבהים: 268 מטר בין קצות המנהרה ו-274 מטר בין תחנות כיכר פריז וגן האם. שיפוע המנהרה המרבי עומד על 17.5 מעלות, ובממוצע 8 מעלות.
  • העומק הממוצע של רציפי התחנות מתחת לפני הקרקע הוא כ-16 מטר.
  • עומק המנהרה מתחת לפני הקרקע נע בין 5 ל-30 מטר.
  • אורך הרכבת (שני קרונות) - 33 מטר.
  • משקל הרכבת (שני קרונות) - 80 טון.
  • מהירות מקסימלית - 28 קמ"ש.
  • זמן הנסיעה: כ-8 דקות בין תחנת גן האם לכיכר פריז.
  • הדור הראשון של הכרמלית הונע על ידי מנוע חשמלי בעל הספק של 1,350 כוח סוס.
  • כל אחד ממערכי הקרונות עובר במשך שנה אחת כ-65 אלף קילומטר.

ייחודיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרמלית ייחודית בכך שהיא הרכבת התחתית הקטנה בעולם. אורך המסילה הוא 1,800 מטר ומספר התחנות שלה עומד על שש בלבד. לטונל באיסטנבול מסילה קצרה יותר, באורך של 573 מטרים, אולם מאחר שבאיסטנבול קיימת מערכת רכבת תחתית נוספת, נחשבת הכרמלית למערכת הרכבת התחתית הקטנה בעולם. הכרמלית גם בולטת מול קווים דומים בשיפוע הרב של המסילה - הפרש הגבהים בין התחנה הנמוכה ביותר לתחנה הגבוהה ביותר הוא 274 מטרים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיתוח הרעיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון להקמת קשר רכבתי בין שלושת מרכזיה של העיר חיפה עלה לראשונה בספרו של בנימין זאב הרצל "אלטנוילנד" המתאר את "חיפה כעיר נמל גדולה, עיר מסחר ותעשייה… ובה רכבת חשמלית שתקשר את הנמל עם אזור המגורים על רכס הכרמל."

תאור נוסף המופיע ב"אלטנוילנד":

Cquote2.svg

"לכל השטנים, מה זה?", קרא קינגסקורט, בהצביעו על קרון ברזל גדול שעבר ביעף מעל לצמרות הדקלים, כשמתוך חלונותיו ניבטים נוסעים. אופניו של אותו קרון לא היו מותקנים מתחתיו אלא מעליו, מעל לגג - תלוי היה ומרחף בפסי גשר אדירים עשויים ברזל. דוד ליטוואק הסביר: "זאת היא רכבת-האוויר החשמלית - מן הסתם ראיתם כאלה גם באירופה… כי בדרך זו ניתן להשתלט על הסעת המונים בצורה קלה ופחות מסוכנת - ובנייתה אף זולה הייתה מבניית חשמליות או רכבות עיליות".

Cquote3.svg

שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, עוד בימיו הראשונים, החל נותן דעתו לבעיית הקשר המהיר והנוח בחיפה בין רצועת החוף הנמוכה (העיר התחתית), מדרונות ההר (הדר הכרמל) ורכס הרי הכרמל. עם תום מלחמת העולם הראשונה, ביקש השלטון הצבאי הבריטי תוכניות שיפתרו בעיה זו ואף הוגשו לו חמש תוכניות. גם ההנהלה הציונית נתנה דעתה לכך, ובשנת 1919 התעורר שוב הרעיון על ידי ד"ר ארתור רופין, שהחל בתכנון רכבת שתקשר בין שלושת חלקי העיר המתפתחת. בשנים 1921-‏1922 הגה בעניין זה פנחס רוטנברג ואף הכין תוכנית. בין השנים 1927-‏1929 עסקו בתכנון המהנדסים בראייר את אלק. בשנת 1936 הועלתה תוכנית חדשה שמקור מימונה אמור היה לבוא מכספי "הסכם ההעברה".

כל התוכניות הללו לא יצאו אל הפועל, ומאז ועד לשנת 1948 עלו מספר תוכניות לרכבת כבלים שתחבר את העיר התחתית לכרמל. לאחר קום המדינה, חודשו רעיונות שונים: בין היתר הוצעה הקמת רכבל ורכבת כבלים שתעבור בחלקה על פני האדמה ובחלקה מתחת לפני האדמה. לאחר בדיקות ממושכות הוחלט בעיריית חיפה לדחות תוכניות אלה שהיו כרוכות בהפקעת קרקעות יקרה, בהריסת מבנים, בחוסר יעילות ובמטרדי רעש לתושבים. בעקבות מסקנות אלה התגבשה בעירייה דעה כי הפתרון היעיל ביותר הוא הקמת רכבת תת-קרקעית שתחבר בקו ישר את שלושת מרכזיה של העיר.

תהליכי ההקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הקמת הכרמלית בחיפה, במתכונתה הנוכחית, הוחלט בשנת 1953. באותה עת הוזמנו והגיעו מומחים משווייץ ונוהל משא ומתן עם יהודי רומני בשם מקסימוב שעמד בראש קבוצת בנקאים שווייצרים ושעליו המליצו חוגים רבי השפעה. נאמר עליו כי הוא משקיע בינלאומי שיוכל לממן את הפרויקט. מקסימוב הציע כי עבודות ההקמה תבוצענה על ידי יצרן הרכבות השווייצרי Von Roll אך לבסוף לא יצאה העסקה אל הפועל.

בשנת 1955 החלה העירייה לנהל משא ומתן עם הנציג המקומי של החברה הצרפתית "חברת דנקירק לקבלנות" (Compagnie Dunkerquoise d'Entreprises, s.a) שהציעה לעירייה להקים את רכבת הכבלים התת-קרקעית - הכרמלית. בישיבתה מיום ה-5 במאי 1955 החליטה הנהלת העירייה לאשר עקרונית את המשא ומתן עם החברה הצרפתית ולהזמין את באי כוחה מצרפת לשם סיומו. בעקבות הזמנה זו הגיעה ארצה בחודש אוקטובר 1955 משלחת צרפתית רמת דרג שכללה את המהנדס הראשי של הרכבת התחתית של פריז (מטרו) - מר ז'אק גאסטון, המהנדס הראשי של "חברת דנקירק לקבלנות", שייצג גם את "החברה לחקר התעבורה והתקשורת" (Société d´Etudes de Transports et se communications, s.a) ומנהלה של "החברה הצרפתית לעסקאות בינלאומיות". לאחר דיונים עם חברי המשלחת נחתם "זיכרון דברים מקדמי" על-פיו קיבל על עצמו נציג שתי החברות הראשונות לעבד תוכנית ביצוע מפורטת להקמת רכבת כבלים תת-קרקעית. בסוף חודש דצמבר 1955 הוגשה לעירייה תוכנית שעובדה על ידי שתי החברות הנ"ל - בסיוע מהנדסי ה"מטרו" מפריז וכללה טיוטת הסכם על תנאיו ונספחיו.

בישיבתה של מועצת העירייה מ-1 בינואר 1956, הוחלט על מינוי ועדה בת 7 חברים שמתפקידה לבדוק את פרטי התוכנית ולדווח למועצה אודות מסקנותיה. עם תום הדיונים עם נציגי החברות הצרפתיות, החליטה העירייה לקבל את התוכנית בשלמותה וחתמה ב-2 בפברואר 1956 על החוזה המוצע בכפוף לאישור המועצה והממשלה. מועצת העירייה אישרה את התוכנית ואת חתימת החוזה בישיבתה ב-12 בפברואר 1956. החוזה אושר על ידי שר הפנים ב-23 במרץ 1956, והתקבלה הסכמתו העקרונית של משרד האוצר. הקמתה של הכרמלית הסתיימה בשנת 1959 עם הגעתם של שני מערכי קרונות (שני קרונות בכל מערך) מתוצרת חברת אלסטום הצרפתית.

חנוכת הפרויקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרון כרמלית - מבט מבפנים
ציור קיר מאת יאיר גרבוז בכניסה לתחנת כיכר פריז
מכונת כירטוס
הכרמלית בהגיעה לתחנת גן האם
רכבת נכנסת לתחנת כיכר פריז

בעת הרצת הרכבת, אירעה תאונה באחת מנסיעות המבחן שגרמה לעיכוב בחנוכתה. הכרמלית הופעלה לרשות הציבור לראשונה ב-6 באוקטובר 1959 בשעה 05:30 בבוקר. טקס חנוכתה הרשמי של הכרמלית נערך ב-21 באוקטובר 1959 בנוכחות ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שר התחבורה משה כרמל ושר המשטרה בכור-שלום שטרית.

הוצאות הקמת הפרויקט הגיעו לכדי 5.9 מיליון דולר (11 מיליון ו-340 אלף ל"י) - לעומת אומדן מקורי של 3.5 מיליון דולר שהובא לפני מליאת מועצת העירייה ביום אישור החוזה ולעומת אומדן גמיש יותר שהוצע לפנים - 4.2 מיליון דולר. תאריך הפתיחה נדחה בעקבות קשיים הנדסיים שהתגלו בעת ההקמה - משתנה שגרם לייקור במחיר ההקמה.

בהתאם לתוכנית המקורית, הייתה אמורה להתבצע כל נסיעה בין שתי התחנות הקיצוניות במשך 6 דקות. בחודש ינואר 1960 ארעה תאונה מסתורית בכרמלית: חוט חשמל שנמצא קרוע בלוח הבקרה מנע את עצירת הכרמלית במקום שבו הייתה אמורה לעצור - תחנות "ככר פריז" ו"גן האם". מערך הקרונות התנגש בקירות התחנות ונעצר. נזק קל נגרם לדפנות הפח ולמערכת הגלגלים.

בחודש פברואר 1960 הוחלט, לאחר התאונה האחרונה ומטעמי בטיחות, להאט את מהירות הנסיעה - במיוחד בקטעי המפגש של מערכי הקרונות ובסוף הנסיעה עם כניסת מערך הקרונות לתחנה הסופית - כך שמשך זמן הנסיעה הוארך ל-7 דקות. לאחר הפסקה של למעלה משלושה שבועות במהלך הכרמלית, חודשה ההפעלה ב-17 במרץ 1960. החל מ-6 באוקטובר 1960, הופעלה הכרמלית בין השעות 05:30 - 24:00 בתדירות אחידה של 6 נסיעות לשעה בכל כיוון.

ב-28 ביוני 1961 פרסם שר התחבורה את תקנות התעבורה (סדרי תנועה ושמירת הביטחון בכרמלית בחיפה), התשכ"א-1961. התקנות מפרטות את סמכויותיהם של מפעילי הכרמלית (התחנאי ומלווה הקרון) באכיפת סדרי התנועה והביטחון בכרמלית ובתחנותיה. תקנות אלה נמצאות בתוקף עד היום.

ביום שישי, 24 בנובמבר 1961, בשעה שהתבצעו בכרמלית עבודות להחלפת כבל המשיכה, ניתקו לפתע ממקומם שני קרונות שחנו בתחנת המוצא בגן האם. הרכבת התדרדרה והתהפכה בתחנת מסדה. שני הקרונות של המערך נפגעו, וכן נפגע הרציף בתחנה.

בתום הפסקה בת כחודשיים וחצי נפתחה מחדש הכרמלית ב-8 בפברואר 1962, תוך יישום והפקת לקחים. ואולם, לאחר שנות פעולה מעטות נוצר צורך לשפץ שיפוץ מקיף את שני מערכי הקרונות. בחורף 1963 שקעה תשתית המסלול בקטע שבין תחנות "מסדה" ו"הנביאים". ניסוי לייצוב קטע זה בוצע בהצלחה על ידי מהנדסים מהטכניון בסתיו 1964 בשיטת אלקטרו-סיליפיקציה: לתוך המסלול הוחדרו אלקטרודות אלומיניום בקוטר 6 ס"מ לעומק של 1.5 מטר. דרכן הוחדר סודיום-סיליקט (Na2SiO3) תוך העברת חשמל בזרם ישר. לאחר החורף הגשום נשארה הקרקע יציבה.

בשלהי שנת 1964 הוחל בתכנון מוסך ובית מלאכה תת-קרקעיים בתחנת "ככר פריז". בתחילת אפריל 1966 פורסם מכרז להקמת המבנים התת-קרקעיים. עם גמר התכנון ופרסום המכרז, הוחל מיד בעבודות הכנה להעברת קווי ביוב וטלפון במקום. עבודה זו בוצעה במשך קיץ 1966. בשנים 1966-‏1967 נבנה בתחנת "ככר-פריז" המוסך התת-קרקעי שבו הוקם בית-מלאכה מצויד היטב המאפשר ביצוע עבודות תיקונים ושיפוץ קרונות בקנה מידה גדול וביתר יעילות והעיקר - ללא כל הפרעה לתנועת הנוסעים הסדירה בכרמלית. עבודות הכרייה והבניה העיקריות למוסך נדחו עקב עונת הגשמים והחלו באביב 1967. ב-15 ביולי 1967 ארעה תקלה במערכת המשקל הנגדי שבתחנת "ככר פריז". תנועת הכרמלית הושבתה למשך שבוע ימים. חדירת מי תהום למקום המשקל הנגדי וקלקול המשאבות גרמו להארכת זמן התיקון לכדי 6 ימים. עבודות הקמת המוסך הסתיימו בחודש פברואר 1968 למעט כיסוי התקרה ושיפורים בשטח הכיכר שהושלמו בחודשים אפריל-מאי 1968.

במוסך נבנה מקום למערך של שני קרונות רזרביים ונעשו כל הסידורים המכניים שאיפשרו הוצאת קרון מקולקל או הטעון שיפוץ בקלות. כמו כן, ניתן היה להכניס קרון רזרבי במהירות לפעולה. במטרה לאפשר שיפוץ כללי ויסודי של שני מערכי הקרונות הקיימים לאחר פעילות כמעט רצופה למן חודש אוקטובר 1959, הוזמן מערך קרונות נוסף (שלישי: קרונות מס' 5, 6) מיצרן צרפתי שזכה במכרז; C.I.M.T. המערך השלישי החדש כלל כקודמיו שני קרונות ונבנה במיוחד עבור הכרמלית. בין השנים 1968 ל-1974 נעשו שיפוצים במוסך התת-קרקעי לשני המערכים המקוריים, וכן הוחלף כבל המשיכה של הכרמלית.

סגירת הכרמלית ושיפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש פברואר 1986 פרסם "המפקח על התעבורה" אזהרה פומבית ובה נאמר כי סכנה נשקפת לכל מי שישתמש בכרמלית, בשל תנאי הבטיחות הלקויים שבהם הופעלה. ב-7 במרץ 1986 הושבתה הכרמלית לשבועיים עקב בעיות טכניות שונות ומאז ועד דצמבר 1986 כמעט ולא הופעלה אלא לנסיעות ריקות כדי למנוע את התנוונות המערכות. ביום שישי, 19 בדצמבר 1986, בסמוך לשעה 15:00 ולאחר 27 שנות הפעלה רצופות, הופסקה פעילותה של הכרמלית כתוצאה ישירה מהתיישנות המערכת: הן קרונות הנוסעים והן מערכות התשתית ומבני התחנות.

בחודש נובמבר 1986 הציעה החברה הממשלתית הספרדית לרכבות "אינרייל" לעיריית חיפה, שיפוץ כללי של הכרמלית, תוך הבטחת מימון ממשלתי ואפשרות ליטול על עצמה את הפעלתה. גם חברת "דיקהוף ויצמן" הגרמנית הציעה הצעה דומה אך דבר לא יצא אל הפועל משתי הצעות אלה.

הוצא מכרז בינלאומי כללי תחת הכותרת "עבודות חידוש ושיקום הרכבת התחתית בחיפה, כולל מנהרה ותחנות". שתי חברות ניגשו למכרז. חברת SAES מצרפת הגישה הצעה שעל-פיה תבצע את העבודה בתוך 26 חודשים, תמורת 29.2 מיליון שקלים (על-פי ערכי המטבע בשנת 1988). חברת Von Roll השווייצרית דיברה על ביצוע העבודות בתוך 16 חודשים, תמורת 23 מיליון שקל, אך התברר שבחברה טעו לחשוב שמדובר ברכבל המעלה אנשים בעמידה עם ציוד לסקי ולא ברכבת להסעה המונית, ובהמשך תוקנה הצעתם ל-23 מיליון דולר. במקביל לשתי הצעות אלה, הגישה חברת הכרמלית (הישנה) הצעת שיפוץ ושדרוג במחיר משוער של 9 מיליון דולר במונחי שנת 1988.

חוסר הבנה מקצועי בנושא הביא להחלטת העירייה לשכור את שירותיה של חברת ייעוץ מיוחדת לרכבות תחתיות - חברת "טכניטאס" מצרפת, שתמורת 200 אלף פרנקים צרפתים, הייתה אמורה להכריע בין שתי המתמודדות העיקריות במכרז. אחרי כשנה של דיונים, התכתבויות וביקורים בפריז, המליצה החברה המייעצת על התקשרות עם החברה השווייצרית Von Roll. בחודש דצמבר 1988 הודיעה עיריית חיפה לחברה אודות זכייתה.

בין השנים 1986-1990 המשיכו שישה מעובדי הכרמלית לתחזק את המערכת המחלידה: מתחת לפני האדמה, במנהרה הטחובה של הכרמלית המושבתת, הופעלו קרונות הכרמלית פעמיים ביום הלוך וחזור. כמו כן, הופעלו המדרגות הנעות, החשמל הודלק והשירותים הושארו פתוחים לרשות הציבור בשתי תחנות: "גן האם", ו"הנביאים".

במרוצת שנת 1989 פנה משרד התחבורה אל "המכון הישראלי לתכנון ומחקר תחבורה" והזמין מחקר מקיף אודות כדאיות שיקום הכרמלית. המסקנות הצביעו בבירור על כך שהכרמלית איננה יכולה להוות פתרון לעומס התנועה בצירים סתומים של תחבורה ציבורית.

למרות כל התחזיות, החליטה עיריית חיפה לשקם במרץ את הכרמלית: ב-22 באוגוסט 1989 קיבלה לידיה החברה הכלכלית לחיפה את הפרויקט שבוצע במשך 20 חודשים רצופים החל מ-29 באוקטובר 1990 שבו "נורתה יריית הפתיחה לעבודות". עלותו הכללית של הפרויקט החדש נאמדה ב- 28-27 מיליון דולר. חברת "פנחס כהן איטליקה" בע"מ, ממפרץ חיפה, חתמה הסכם עם החברה הכלכלית לחיפה, לציפוי קרמי של 6 תחנות הביניים במסלול הכרמלית, בהשקעה של 400 אלף דולר.

פתיחה מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרמלית הייתה אמורה להיפתח לשימוש ב-1 ביוני 1992. אך בפועל, נדחה מועד הפתיחה כמעט בחודשיים משום שכאשר הונחו הקרונות החדשים בתוך המנהרה, התנגשו שני קרונות ונגרם נזק כבד שהצריך יבוא חלקי חילוף מהיצרן בשווייץ. חברת VON ROLL התחייבה לשלם 5,000 דולר על כל יום עיכוב.

לבסוף, נחנכה הכרמלית מחדש בטקס רשמי במעמד ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין וראש עיריית חיפה אריה גוראל, ב-28 ביולי 1992, בגן האם.

לרגל סיום תקופת ההרצה של הכרמלית החדשה, היא נסגרה לציבור מ-28 באוגוסט 1992 למשך שבועיים לצורך בדיקות קבלה סופיות על ידי החברה הכלכלית לחיפה (במהלך תקופת ההרצה, הופעלה הכרמלית באחריות החברה השווייצרית VON ROLL). המערכת כולה הופעלה באמצעות 22 עד 25 עובדים בשנות ה-90. עד שנת 2002 ירד מספר העובדים ל-17.

בחודש יולי 2003 הוחלף שמה של תחנת הכרמלית "גולומב" ומעתה נקראת התחנה "בני-ציון", על שם בית החולים הסמוך אליה. במקור נקראה התחנה על שם הרחוב בו היא נמצאת.

במהלך חודש ספטמבר 2003 פתחה עיריית חיפה במשא ומתן עם חברה פרטית במטרה להביא למהפכה בתחבורה הציבורית בחיפה. הרעיון היה שימוש בטכנולוגיה החדשנית של "השיטה ההיברידית", המשלבת תחבורה תחתית (הכרמלית), תחבורה בגובה הכביש ותחבורה עילית (בגובה של 4-‏5 מטרים מעל גובה הכביש). את המהלך הוביל יו"ר מועצת המנהלים של "הכרמלית" באותה עת, עמוס ארן, שיצר קשר עם קבוצת "P.N.D", שבראשה עמד אז הרמטכ"ל לשעבר, דן שומרון. המודל שנדון היה של רכבת עילית הנוסעת על ציר הכביש, אך אינה מפריעה לתחבורה המתנהלת על הכביש. דובר על רכבת הפועלת על חשמל אשר אינה פוגעת באיכות הסביבה ואינה מזהמת את האוויר. היות שמדובר היה בפרויקט חסר תקדים בהיקפו בחיפה, שעלותו עשויה הייתה להגיע למאות מיליוני דולרים, הציע ארן להוציא את הפרויקט למכרז בינלאומי בשיטת בנה-הפעל-העבר (BOT). התקופה המרבית עליה דנו הייתה 90 שנה. הרעיון לא יצא אל הפועל.

תחנות הכרמלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנות הכרמלית קטנות ופונקציונליות, ורק בשתי תחנות הקצה - גן האם וכיכר פריז -הותקנו אולמות כניסה. ברוב הכניסות לתחנות הותקנו סככות צהובות אופייניות, המגוננות על המדרגות המוליכות אליהן. בתחנות הותקנו גם דרגנועים, אך אלה משמשות רק את הנוסעים העולים מהן אל הרחוב. רכישת הכרטיסים נעשית באמצעות מכשירים אוטומטיים, ויש לתקף אותם בכניסה לרציפים. תחנות הכרמלית מעוצבות באופן דומה, ורציפיהן מדורגים כדי להתאים לנטיית מסלול הרכבת בתחנה (זווית הנטייה משתנה בין תחנה לתחנה). הכניסה לקרונות נעשית מהרציף המזרחי והיציאה מהן באמצעות הרציף המערבי, למעט בתחנת הנביאים שבה הכניסה והיציאה נעשות מהרציף היחיד בתחנה, בצידה המערבי של הרכבת. עיצובן של תחנות הכרמלית דומה, וקירותיהן מכוסים באריחים, בעיקר בגווני כחול, לבן וצהוב. שמות התחנות מופיעים על שילוט כחול בעברית, אנגלית וערבית, ושלטי מידע אלקטרוניים הותקנו בכל אחת מהתחנות.

התחנות בסדר יורד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנה מיקום גובה הכניסה לתחנה
מטר מעל פני הים
קישור תמונה
גן האם בקרבת גן החיות של חיפה השוכן בגן האם ובסמוך למגדלי פנורמה במרכז הכרמל
32°48′17″N 34°59′16″E / 32.80472°N 34.98778°E / 32.80472; 34.98778
287
Carmelit Gan ha-Em vc.jpg
בני ציון (בעבר גולומב) רח' גולומב, ליד המרכז הרפואי בני ציון בהדר הכרמל
32°48′26″N 34°59′26″E / 32.80722°N 34.99056°E / 32.80722; 34.99056
194
Carmelit Bnei Zion.jpg
מצדה רח' מסדה בהדר הכרמל
32°48′34″N 34°59′31″E / 32.80944°N 34.99194°E / 32.80944; 34.99194
118
פסיפס מאת מרדכי גומפל
הנביאים ברח' הנביאים בהדר הכרמל
32°48′46″N 34°59′42″E / 32.81278°N 34.99500°E / 32.81278; 34.99500
70 קו 3 של המטרונית
CarmelitP4120028.JPG
סולל בונה ליד מגדל הנביאים בפינת הרחובות הנביאים כורי וחסן שוקרי בהדר הכרמל
32°48′53″N 34°59′50″E / 32.81472°N 34.99722°E / 32.81472; 34.99722
63
CarmelitEnteringStation.JPG
כיכר פריז בשד' המגינים, ליד שד' פלי"ם ורח' העצמאות בעיר התחתית
32°49′02″N 35°00′00″E / 32.81722°N 35.00000°E / 32.81722; 35.00000
12 קווים 1 ו-2 של המטרונית,
תחנת הרכבת חיפה מרכז,
נמל חיפה
Place de Paris - Carmelit.jpg
מפת הכרמלית

הכרמלית כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

המספר המועט של התחנות גורם לכך שהכרמלית משרתת רק אזור מצומצם בחיפה - מקומות שהיוו את המרכזים החשובים של האוכלוסייה והעסקים בעת תכנון הכרמלית. כיום, רובה הגדול של אוכלוסיית העיר אינו מתגורר בסמוך לתחנות הכרמלית, ולכן השימוש בכרמלית מועט ביותר. בעבר דובר על הרחבת מנהרות הכרמלית כדי להגיע אל מרכזי אוכלוסייה נוספים, אך הרחבה שכזו מעולם לא בוצעה, בעיקר מסיבות של מחסור בתקציב. במקום זאת, נמצאים בשימוש רחב בחיפה האוטובוסים של חברת אגד והמטרונית, המכסים את רוב שטחי העיר.

חשב העיר חיפה כתב בדו"ח של שנת 2004 (פורסם ב־2005) על דעיכת השימוש בכרמלית. על־פי הדו"ח, בכרמלית משתמשים רק 2,000 נוסעים בכל יום, והיא אינה כלכלית מאז פתיחתה המחודשת בשנת 1992. ההפסדים המצטברים מאז 1992 ועד 2003 מסתכמים ביותר מ־191 מיליון שקלים חדשים.

למרות ההפסדים הכספיים, בחודש ספטמבר 2011 אושרה בעיריית חיפה התוכנית להרחיב את שעות פעילות הכרמלית בימי חול עד השעה חצות (במקום עד השעה 22:00, כפי שפעלה עד אז).

החל מאוקטובר 2010 מותרת הכנסתם של אופניים לקרונות הכרמלית, ולשם כך אף הותקנו בקרונות מנשאי אופניים מיוחדים. בראשית 2013, לנוכח עליה של 20% בנסיעות בכרמלית אמר יו"ר דירקטוריון הכרמלית שהוא יפעל לצירוף הכרמלית למערכת הרב-קו בישראל‏[1]. מאז תחילת פעילותה של המטרונית בשנת 2013, ניתן לעבור מהכרמלית אל כל קווי המטרונית בתחנות כיכר פריס (קווים 1 ו-2) או הנביאים (קו 3).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כרמלית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg