תחבורה בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תנועת רכבים פרטיים בקרבת מחלף ההלכה בנתיבי איילון
רכבת וכלי רכב בתל אביב

התחבורה בישראל מבוססת בעיקר על כלי רכב פרטיים ועל תחבורת אוטובוסים. מאז תחילת שנות ה-90 מתפתחת גם התחבורה המסילתית במדינה בקצב מהיר.

העשור השני של המאה ה-21 עומד בסימן התפתחות הרכבות הקלות ותחבורת אוטובוסים מהירה.

משרד התחבורה והבטיחות בדרכים אחראי מטעם הממשלה על ניהול התשתית התחבורתית במדינה, ביבשה באוויר ובים, כולל המלחמה בתאונות הדרכים. גידול באוכלוסייה, שינויים דמוגרפיים, דרישות צבאיות, תיירות וכן גידול במינוע הם היבטים עיקריים בפיתוח ושיפור תשתיות התחבורה.

לרשויות המקומיות שמור תפקיד ביצועי, הן אחראיות על התכנון העירוני ועל קידום פרויקטים של תשתיות לרכב פרטי, הולכי רגל, רוכבי אופניים ותחבורה ציבורית. במקרים רבים הרשות מקבלת תקציבים ממשרד התחבורה למימוש התוכניות, לאחר שקיבלו אישור מהגורמים המקצועיים במשרד התחבורה.

הובלת מטענים מהווה גם היא נדבך חשוב בתחבורה בישראל. נמלי הים במדינה מהווים את שער היצוא העיקרי למחצבים ולמוצרי צריכה המיוצרים בישראל. נמלי האוויר משמשים בעיקר לתנועת נוסעים לישראל וממנה.

כבישים וכלי רכב מנועיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משאית מעבירה ספינה בדרך לאילת

כבישים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – כבישי ישראל

החברה הלאומית לדרכים בישראל אחראית לפיתוח תשתיות הכבישים בישראל. החברה עוסקת בתכנון, פיתוח ואחזקת מרבית הכבישים הבינעירוניים בישראל, לרבות מחלפים וגשרים. החברה החליפה את מחלקת העבודות הציבוריות (מע"צ), יחידת סמך במשרד התחבורה. מע"צ הוקמה בשנת 1921 כיחידה ההנדסית של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל, ולאחר הקמת מדינת ישראל עברה לאחריות ממשלת ישראל. בספטמבר 2003 הוחלט להקים במקומה את החברה הלאומית לדרכים.

חברה ממשלתית נוספת האמונה על תכנון, פיתוח ואחזקת כבישים היא נתיבי אילון וחברת הבת שלה נתיבי כרמל.

כמו כן, המדינה העניקה זיכיון זמני בשיטת בנה-הפעל-העבר לשלוש חברות בבעלות פרטית להקים ולתחזק כבישי אגרה, ואלו הן דרך ארץ המפעילה את כביש חוצה ישראל, כרמלטון המפעילה את מנהרות הכרמל ושפיר המפעילה הנתיב המהיר בכביש 1. נכון לשנת 2007 בישראל 17,900 ק"מ כביש סלול, מתוכם 230 ק"מ מוגדרים ככביש מהיר.

כלי רכב מנועיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ל-2011‏[1] נעו על כבישי ישראל 2.7 מיליון כלי רכב ממונעים, מתוכם כ-10% היו מעורבים בתאונת דרכים.

סוג כלי הרכב כמות ב-2011 מעורבות בתאונות דרכים ב-2011
רכב פרטי 2.16 מיליון 8%
משאיות 348 אלף 8.2% למשא עד 3.5 טון
10.5% למשא מעל 3.5 טון
אופנועים 117 אלף 22.2%
מוניות 19 אלף 43.1%
אוטובוסים 15,400 34.2%
אוטובוסים זעירים 14,900 17.1%

נתונים נוספים:

  • רמת המינוע בישראל עמדה בשנת 2011 על 342 כלי רכב, מתוכם 276 רכבים פרטיים - לכל אלף תושבים,
  • הגיל הממוצע של כלי רכב ממונעים בישראל עמד על 6.9 שנים ב-2011, אך גיל המשאיות עלה ל-8.2 שנים, והאוטובוסים הזעירים ל-7.9 שנים. כלי רכב בני 10 שנים ויותר היוו 32% מכלל כלי הרכב בישראל (850 אלף רכבים).
  • ארצות הייצור המובילות של רכבי ישראל הן יפן (37%) וקוריאה הדרומית (12%), בה פועלת גם היצרנית המובילה של כלי הרכב הפרטיים - יונדאי (15% מהרכבים הפרטיים החדשים ב-2011).
  • סולר הניע כ-15% מכלי הרכב, והוא הדלק המוביל ברכבי המשא, האוטובוסים, המוניות והרכבים המיוחדים. בשוק הרכב הפרטי הוא תפס 2.9% בלבד. כ-10,000 רכבים הונעו בגפ"מ, מתוכם 7,600 כלי רכב פרטיים.

תחבורה ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תחבורה ציבורית בישראל
אוטובוסים של חברות אגד וסופרבוס, בתחנה המרכזית בראשון לציון

שירות אוטובוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אוטובוסים בישראל

התפתחות שירות האוטובוסים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 71 לפקודת התעבורה הינו הבסיס החוקי להפעלת שירות אוטובוסים בישראל ומסמיך את שר התחבורה סמכות בלעדית להתקין תקנות. משמעות הדבר היא שמשרד התחבורה הוא הגורם היחיד המוסמך לקבל החלטות בכלל ההיבטים של הפעלת שירות ציבורים. הפעלת קו וביטולו, המסלול והתחנות, לוחות זמנים תעריפי הנסיעה כפופים להחלטתו של המשרד ולחברות האוטובוסים אין שום נגיעה בעניין. חברות האוטובוסים נבחרות להפעיל קווים על פי זיכיון שנקבע על פי מפתח גאוגרפי.

לאחר קום המדינה הציע שר התחבורה הראשון דוד רמז לאחד את כל מפעילי התחבורה הציבורית בארץ לקואופרטיב אחד. לאחר דיונים רבים וישיבות סוערות של הממשלה הוחלט ב-1 בנובמבר 1951 לאחד את הקואופרטיבים לתחבורה "שחר" (צפון הארץ), אגד (מרכז הארץ) ו-" דרום יהודה" (דרום הארץ) לקואופרטיב בשם א.ש.ד. (א- אגד, ש- שחר ד- דרום יהודה). מספר חודשים לאחר האיחוד החליטה ההנהלה של אש"ד לשוב לשם המקורי אותו הציע ביאליק, הלא הוא אגד. בתחילת שנת 1967 אוחד אל תוך אגד גם קואופרטיב התחבורה הירושלמי המקשר. תאגיד דן לא אוחד ונותר עצמאי, וכך, במשך עשרות שנים, שלטו הקואופרטיבים "אגד" ו"דן" אשר היוו מונופול בתחום האוטובוסים הציבוריים באזורי זיכיון קבועים אשר חולקו ביניהם.

ב-1988 נקלעה אגד למשבר כספי. המשבר הדגיש את הצורך ברפורמה בענף. ב-1997 קיבלה הממשלה החלטה היסטורית: לפתוח את הענף לתחרות ולהקצות רישיונות להפעלת קווי שירות. העיר מודיעין נבחרה לשמש כמודל שיבחן את השיטה החדשה וחברת מרגלית זכתה במכרז. עם הצלחת המודל נקבע כי עד סוף 2008 יוצאו בכל שנה כ-5% מהקווים לתחרות, ובסך הכול עד 25% מהיקף הפעילות הנוכחי. לאחר הוצאת 8% מהקווים למכרז יוכלו אגד ודן להשתתף במכרזים באמצעות חברות-בנות. סוכם כי אגד ודן יאפשרו למפעילים החדשים להשתמש במתקניהן ובתשתית התפעולית שלהן.

המדינה חולקה ל-50 אשכולות (קבוצות קווים באזור גאוגרפי מוגדר), ולכל אחד מהם יפורסם מכרז נפרד. . לאחר בחירת הזכיין נחתם עמו הסכם לזמן קצוב (6.5-6 שנים) המעניק לו זיכיון מקומי/אזורי ומגדיר רמות שירות, תוואים ותעריפים.

נכון להיום, המדינה העניקה זיכיון ל-15 חברות אוטובוס. בשנת 2011, החל בשטחה של המועצה אזורית גולן ניסוי עם חברת רמה על פי מודל חדש ולפיו המועצה האזורית, בתמיכת המדינה, אחראית להפעלת התחבורה הציבורית.

יתרונות וחסרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיסרון הבולט של שיטת הזיכיונות הוא היעדר מוחלט של השוק הפרטי בענף התחבורה הציבורית וחוסר מעורבות של הרשויות המקומיות בהחלטות הנוגעות להן ישירות. חסרון נוסף הוא שאין הפרדה ברורה בין שירות אוטובוסים מקומי לשירות אוטובוסים בין עירוני. במדינות שונות בעולם מקובל שהתחבורה הציבורית הבין עירונית מופעלת על ידי חברות פרטיות וכך יש תחרות על אותם יעדים. והתחבורה הציבורית המקומית מופעלת על ידי רשות תחבורה עירונית או מטרופולינית המשלבת גם רכבות קלות, רכבות תחתיות ואפילו שדות תעופה.

היתרון הבולט הוא שחברות האוטובוס נתונות לפיקוח ישיר של משרד התחבורה השומר על האינטרס הציבורי וכך הוא יכול לכפות על חברות האוטובוס להפעיל קווים גם אם הדבר נוגד שיקולים כלכליים ולאכוף הנגשה של התחבורה הציבורית לבעלי מוגבלויות.

ציוד, תחנות ונתיבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסף לאוטובוס המסורתי, עם דלת אחת או שתיים שהעלייה אליו היא באמצעות מדרגות. ישנם עוד שני דגמים, אוטובוס נמוך רצפה שמשמש בעיקר, אם כי לא רק לנסיעות עירוניות. ואוטובוס ארוך, המכונה גם מפרקית או "אקורדיון" על שם צורתו. נקודות המוצא והיעד של האוטובוסים הן תחנות מרכזיות ומסופי תחבורה ציבורית. באופן עקרוני, תחנות מרכזיות משמשות לנסיעות בין עירוניות ומסופים לנסיעות עירוניות ותוך מטרופולוניות. אך חלוקה זו אינה נשמרת וכך משמשות תחנות מרכזיות בישראל כתחנות מוצא ויעד לנסיעות עירוניות ותוך מטרופולוניות ולעתים אף כתחנת איסוף. לאוטובוסים יש זכות לנסוע בנתיב מיוחד שהוקצה עבורם, המכונה נתיב תחבורה ציבורית. נתיב זה מסומן בצהוב ולעתים מופרד באופן פיזי מיתר הנתיבים בכביש ומטרתו להפריד בין כלי רכב ציבוריים לכלי רכב פרטיים, כדי שהראשונים ייסעו ללא הפרעה.

רכבת נוסעים דו-קומתית הנוסעת מכיוון פתח תקווה לתל אביב במעבר מתחת לכביש 4

שירות רכבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – רכבת ישראל

שירותי הרכבת המסילתית בישראל, הן רכבות נוסעים והן רכבות מטען מופעלים בלעדית על ידי רכבת ישראל. חברה ממשלתית הפועלת מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל. מבנה המסילות הוא מסילה ארוכה וראשית, מהנקודה הצפונית ביותר באכזיב לנקודה הדרומית ביותר בהר צין מתוך המסילה הראשית מתפצלות כל השלוחות.

לרכבת ישראל שלושה קווים בינעירוניים וחמישה קווים פרבריים המשרתות 53 תחנות נוסעים פעילות.

רכבות קלות ותחבורת אוטובוסים מהירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכבת הקלה במדרחוב יפו המחודש בירושלים, 11 ביולי 2011

רכבות קלות ותחבורת אוטובוסים מהירה נועדו לשרת את הסביבה העירונית והמטרופולונית. עד שנת 2011, למעט פוניקולר הכרמלית, שירות תחבורתי זה לא היה בנמצא במדינת ישראל. מסיבות כלכליות, הוחלט שבכל מקרה לא יופעלו במטרפולונים הישראלים שירות של רכבת תחתית. הרכבת הקלה המטרופולינית הראשונה שהוחלט על הקמתה הייתה זו של ירושלים, תוכנית האב הוכנה לראשונה בשנת 1995, אולם עבודות התשתית החלו בפועל בשנת 2002 והתארכו עד לינואר 2011. הקו הראשון של המערך, הקו האדום נפתח לציבור ב-19 באוגוסט 2011. הקו האדום נבנה וממומן בשיטת בנה-הפעל-העבר על ידי חברת סיטי פס.

בחיפה החלה ההרצה המלאה של המטרונית שהיא בעצמם מערכת אוטובוסים מהירה, כיום קיימים 3 קוים של המטרונית אך כבר יש תוכניות לפתיחת והארכת קווים. רכבת הקלה בתל אביב נמצאת בשלבי הקמה ראשוניים. כמו כן, מתכונן שירות תחבורת אוטובוסים מהירה בערי השרון, הרצליה, רעננה וכפר סבא.

מכונת כרטוס של הרכבת הקלה בירושלים בתוך אחד מקרונותיה, המאפשרת תיקוף של רב-קו או כרטיס חד-פעמי.

כרטוס משותף ומידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2007 הוצג בישראל לראשונה כרטיס הרב קו האלקטרוני שהחליף את כרטיסי הנייר, מטרתו של הכרטיס היא להנהיג כרטוס משותף. הנוסע קונה כרטיס נסיעה אחד על מנת להשתמש במספר אמצעי תחבורה, בין אם אמצעים אלו מופעלים על ידי חברה אחת ובין אם הם מופעלים על ידי מספר חברות שונות. השיטה נועדה להקל על הנוסע המעוניין להשתמש באמצעי התחבורה הציבורית, ולעודד את השימוש בתחבורה ציבורית ובתחבורה בת קיימא. שיטה זו פעלה עד יולי 2011, במקומות בודדים. אך בעקבות רפורמה שהונהגה שיטה זו נכנסה גם לגוש דן, כאשר אוחדו קודי הנסיעה של חברות אגד, דן, מטרופולין וקווים. בירושלים ישנו כרטוס משותף בין אגד לרכבת הקלה.

על פי פקודת התעבורה, כל מפעיל אוטובוסים חייב להפעיל מוקד טלפוני אשר מוסר מידע לגבי לוחות זמנים ותעריפים. תיקון שהוכנס לפקודה בשנת 2010 מורה להקים מאגר מידע ארצי שירכז את כל המידע הנוגע לפעולת קווי השירות של התחבורה הציבורית, ולאפשר את הנגשת המידע לציבור הרחב. המידע יסופק ללא תשלום באמצעות הטלפון, האינטרנט ומערכות מידע אלקטרוניות בתחנות האיסוף. משרד התחבורה הקים מוקד טלפוני ואתר אינטרנט הכולל ממשק חיפוש, המאפשר לנוסעים לתכנן מסלולי נסיעה בין כל יעד בארץ, ולקבל לוחות זמנים מפורטים וכן תעריפים.

באוקטובר 2011, "תוכנית אב לתחבורה" של עיריית ירושלים ומשרד התחבורה השיקו אתר האינטרנט המוקדש למערך התחבורה הציבורית החדש בירושלים, הכולל חדשות, מפות, וכן – לראשונה בישראל מטעם גוף רשמי – חיפוש מסלול ממוצא ליעד על גבי מפה גאוגרפית כולל מרחקי הליכה. התוכנה לתכנון מסלול (trip planner) זכתה לשם העברי "מסלולן".

תוכנית אב לתחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית אב לתחבורה הכלולה בתוכנית המתאר הארצית תמ"א 3, יוצאת מנקודת מוצא כי מיקומה של ישראל יכול לאפשר לה בתכנון מתאים, להיות גשר יבשתי בין מדינות ירדן, ערב הסעודית ואף עיראק לבין הים התיכון. קשר זה יקצר את זמן ההובלה מ/אל אירופה עבור מדינות אלו, ובתכנון נכון אף יוזיל אותה. במקביל תשתמש הרשות הפלסטינית בנמל עזה, והתנועה אליו תעשה בעיקר במשאיות שיוסיפו לגודש הכבישים.

מרחק הנסיעה בין עמאן לבין נמלי הים התיכון הוא כ-150 ק"מ. מרחק הקצר מהמרחק לעקבה.

תוכנית האב מבוססת על 6 צירי אורך עיקריים (דרכים הממוספרות כ: 2,4,6,40,60,90) ו-16 צירי תנועה רוחביים עיקריים.

ארגוני חברה אזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקומות רבים בעולם, וגם בישראל החלה החברה האזרחית לעסוק בנושאי תחבורה מנקודות מבט של סביבה וחיזוק הערים, בטיחות בדרכים, צדק חברתי ועוד.

  • אור ירוק היא עמותה שמטרתה היא לשנות את תרבות הנהיגה בישראל, ובכך להביא לצמצום תאונות הדרכים בישראל וכמות הנפגעים בהן. פעילות העמותה כוללת מחקר בנושא תאונות הדרכים, כנסים ופעילויות לחינוך והגברת המודעות של הציבור ועידודו להתנדב ביחידות התנועה של המשטרה, תמיכה ביישומן של תוכניות לאומיות בתחום תאונות הדרכים וחקיקה בטיחותית בכנסת.
  • תחבורה היום ומחר היא עמותה העוסקת בקידום תחבורה בת קיימא בישראל. העמותה עוסקת בהשפעות חיצוניות של מכוניות, פרבור, תחבורה ציבורית, תחבורת מעברים, יוממות באופניים וברגל ובקשרים בין תחבורה, חברה וסביבה ועוד. לעמותה מספר פרויקטים כגון פורום המנכ"לים של חברות התחבורה הציבורית, יוממות ירוקה, ליווי תמיכה וייעוץ לרשויות מקומיות ותחרות לקידום תחבורה בת קיימא בין רשויות מקומיות.
  • האגודה הישראלית למחקר תחבורה היא עמותה המאגדת אנשי מחקר, תכנון ומעשה מכל תחומי התחבורה וכיום בה כ-160 חברים. מקיימת פעילות שוטפת של כנסים וימי עיון המוקדשים להצגת חידושים בתחומי המחקר, התכנון והיישום של מערכות תחבורה ביבשה, בים ובאוויר ולדיונים בנושאים אלה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]