צדיק (סרט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צדיק
Праведник
בימוי סרגיי אוּרסוּליאַק
הופק בידי טימור ויינשטיין
לאוניד ורשצ'אגין
אנטון זלטופולסקי
ניקיטה מיכאלקוב
מריה אושאקובה
יוליה סומאצ'בה
תסריט גנאדי אוסטרובסקי
שחקנים ראשיים אלכסנדר יאצנקו
צ'ולפן חמאטובה
מארק איידלשטיין
ליובוב קונסנטינובה
דב גליקמן
יבגני טקטצ'וק
סרגיי מאקובצקי
צילום מיכאיל מילאשין עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת הפקה סנטרל פרטנרשיפ, אולפני T3, אולפני ככר קייב, קרן הקולנוע הרוסי, Moskino, רוסיה-1, WeiT Media עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה סנטרל פרטנרשיפ
הקרנת בכורה רוסיהרוסיה 16 בפברואר 2023
ישראלישראל 13 באפריל 2023
משך הקרנה 163 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט רוסית
עברית
גרמנית
יידיש
סוגה סרט היסטורי, סרט מלחמה, סרט דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 9 מיליון דולר
הכנסות 14 מיליון דולר
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

צדיקרוסית: Праведник) הוא סרט קולנוע מ-2023 של הבמאי סרגיי אוּרסוּליאַק, המספר את סיפורו האמיתי של הקצין הסובייטי ניקולאי קיסליוב, שעסק בתקופת השואה בהצלת חייהם של כמאתיים ושבעים יהודים ממכונת ההשמדה הנאצית ביערות בלארוס. הסרט יצא לאקרנים בישראל לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה.[1]

קיסליוב, שהיה קצין הצבא האדום, הוביל למסע רגלי ארוך ומפרך מעל מאתיים יהודים שניצלו מגיא ההריגה, בדרך למקום מבטחים. ב-2005 מוסד יד ושם הכיר בו כחסיד אומות העולם. הסרט הופק על ידי תאגיד VGTRK ובמימון קרן הקולנוע הרוסי.

בינואר 2024, הסרט זכה בפרס נשר הזהב הרוסי בקטגוריית הבימוי הטוב ביותר, הצילום הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר, שחקן המשנה הטוב ביותר.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלארוס הסובייטית, מלחמת העולם השנייה, 1941; ניקולאי קיסליוב הוא קצין הצבא האדום, קומיסר, שנפל בשבי הנאצים. שהותו במחנה השבויים במינסק היא קצרת יומין, מאחר והוא מצליח להימלט ליערות ולארגן שם יחידת פרטיזנים.

ישראל, 2005; משה טל הוא ניצול שואה נרגן, בן 81, שאינו נענה לפניות יד ושם אליו, במטרה לבחון את האפשרות להכיר בקיסליוב כחסיד אומות העולם, אף שנראה כי חייו וחיי רבים אחרים ניצלו בזכותו.

גטו מינסק, 1942; במהלך אקציה לחיסול הגטו, חיילי אס אס תחת פיקודו של ארנסט שמוקר יורים למוות ביושב ראש היודנראט וביתר חבריו, לאחר הסרוב להסגיר אלפי יהודים מתושבי הגטו - לצורך גירושם. משה טל בן ה-18 מצליח, בעצת הוריו, להימלט עם אחותו מרים אל מחוץ לגטו. השניים מסתתרים ברובעים הלא יהודיים של העיר ומקבלים מזון ולינה בביתה של אישה בשם ליובה, בלא לדעת שהיא עובדת עבור הנאצים. תחת איומיו של שמוקר היא מסגירה את מקום מחבואם, אך הם מצליחים להימלט לפני בוא החיילים הגרמנים.

במהלך אחת מפשיטות הפרטיזנים על מחנה הריכוז ליד דולגינובו, הפרטיזנים של קיסליוב מצילים מאות יהודים, שמבקשים לצעוד עמם ביערות ולהצטרף ליחידת הפרטיזנים. הדבר הוא למורת רוחו של קיסליוב, מאחר שליחידה לא הייתה כל אפשרות לכלכל כמות כה גדולה של אנשים. קיסליוב פנה אל המפקדה האזורית של הפרטיזנים בבקשת עזרה בפתרון המצב. הקצין טימצ'וק מהפיקוד הבכיר השיב, כי האופציה היחידה היא להוביל את הניצולים אל מחוץ לשטח הכיבוש הנאצי אל השטח הסובייטי - אם קיסליוב מתנדב לעשות זאת.

משה טל הצעיר מגיע עם אחותו לבית בכפר בלארוסי ומקבל מחסה מבעלי הבית, שמבקשים ממנו להעמיד פנים שהוא ליטאי לא יהודי בשם טדאוש, אך הנאצים בפיקודו של ארנסט שמוקר פורצים למקום בליווי משטרת העזר הליטאית. שמוקר מענה את משה טל שמתוודה שהוא יהודי, ותוך כדי כך משה נורה ברגלו בידי חייל ליטאי. הוא מצליח להרוג את החייל בהתכתשות ביניהם ונמלט ליערות, שם ממוקמים אנשיו של קיסליוב. רופא היחידה מציל את רגלו של משה שמצטרף לפרטיזנים כרובאי.

במהלך המסע אירעו כמה וכמה היתקלויות של הפרטיזנים עם הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם, בהן נהרגו 52 יהודים. בסופו של דבר הצליח קיסליוב להגיע עם 218 יהודים לאזור בשליטת הצבא האדום. לאחר המפגש עם החיילים הסובייטים נעצר קיסליוב על ידי הנ.ק.ו.ד. באשמת עריקה, אך בהתערבות הניצולים היהודים הוא שוחרר מן המעצר.

לאחר המלחמה לא סיפר קיסליוב לאף אחד על עלילת הגבורה שלו. הסיפור התגלה במקרה בסוף שנות ה-90, כשמנהלת מכון להיסטוריה ותרבות יהודית במינסק מצאה מסמך בנושא בארכיון המפלגה הקומוניסטית. המסמך שנמצא - דו"ח של קיסליוב על המסע שלו, עם רשימה שמית של הניצולים. ב-2005 הוענק לקיסליוב, על ידי "יד ושם", תואר "חסיד אומות העולם".

שחקנים ודמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם השחקן/ית שם הדמות
אלכסנדר יאצנקו ניקולאי קיסליוב, מפקד יחידת הפרטיזנים "ניצחון"
מארק איידלשטיין משה טל, יהודי שנמלט גטו מינסק
ליובוב קונסטנטינובה אנה סירוטינה, קשרית ומתורגמנית
יבגני טקאצ'וק פרז ניקישין
סרגיי מאקובצקי הרב ראובן יענקל
פיודור דוברונראבוב טימצ'וק, קצין במטה הפיקוד של יחידות הפרטיזנים הסובייטיות
קונסטנטין חבנסקי אביו של משה
צ'ולפן חמאטובה אמו של משה
יוליה ויטרוק ליובה, יהודייה ששיתפה פעולה עם הנאצים
נטליה סבצ'נקו נחמה
מריה זולוטוחינה טובה ליפניצקי
ולדימיר קומארוב ברוך
דב גליקמן[2] משה טל המבוגר
מוריה אקונס נועה גולדברג, עובדת יד ושם
דאריה קוניז'בה דינה טל
אורי הוכמן[2] צלם
מקסים סוורינובסקי אבא רובנר
תום אפלבאום יוסי
ניקולאי בוטנין רוגוב, לוחם בנ.ק.ו.ד.
ויקטור לנברג יצחק נוימן
קרולינה הובר גרטה נוימן
אלכסנדר בוחארוב קוסוי, מפקד המחלקה המיוחדת בנ.ק.ו.ד., יהודי במוצאו
יבגני מוראביץ' אנצל, רופא
אנדריי גוליקוב הרב בקשט
דיטמר קניג האופטשטורמפיהרר אס אס ארנסט שמוקר, ממפקדי האיינזצקומנדו בבלארוס

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילומי הסרט נערכו ברוסיה, בלארוס (סמוך לכפר דולגינובו) וישראל, במהלך שנת 2022.[3] ברם בשל הפלישה הרוסית לאוקראינה[4], ההפקה נאלצה לקצר את משך השהייה בישראל והצילומים היו קצרים מאוד.[2][5][6][7]

פסקול[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הפסקול לסרט כתב המלחין הרוסי וסילי טונקובידוב (Vasily Tonkovidov) בהשראת מוזיקה יהודית. כך, בסרט נשמעים ביטוים רבים ביידיש וכן השיר "לאָמיר אַלע איניינעם" ("הבה כולנו ביחד"), שהפך לנעימה העיקרית של הסרט.[8]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]